"רוצה להיות כותבת מקומית"
שרית ישי־לוי (77), ילידת ירושלים, סופרת ועיתונאית, מתגוררת בתל אביב. ספריה, "מלכת היופי של ירושלים", "אישה מעבר לים" ו"שמור אותי בלב שלך", יצאו בהוצאת מודן וזכו להצלחה מסחרית. "מלכת היופי של ירושלים" זכה בפרס סטימצקי ועובד לסדרת טלוויזיה בינלאומית.
לכמה שפות תורגמת?
"'מלכת היופי' תורגם ל־21 שפות, התקבל להוצאת מקמילן האמריקאית המכובדת והושק ברשת החנויות 'ברנס אנד נובל'; 'אישה מעבר לים' תורגם לשתי שפות; 'שמור אותי בלב שלך' לא תורגם, אני לא חושבת שאנחנו מעניינים עכשיו את העולם. כש'מלכת היופי' יצא, הוזמנתי לכל פסטיבל ספרות מרכזי בחו"ל, מ־7 באוקטובר הוזמנתי רק לפסטיבל ספרות יהודית בפולין".
התרגום שהכי הפתיע אותך
"לרומנית. הופתעתי לא פחות שהספר לא תורגם לספרדית. בסופו של דבר זה סיפור ספרדי והסדרה הייתה פופולרית בדרום אמריקה".
באיזו מדינה הכי אוהבים אותך?
"פולין. הרבה אנשים באו לשמוע אותי בפסטיבל, גם לא יהודים".
הביקור הכי מעניין שערכת בעקבות תרגום
"הייתי הישראלית היחידה בפסטיבל בינלאומי בטורקיה. שלחו אותי לדבר עם תלמידי תיכון. בכניסה חיכו לי ילדים עם פרחים, באודיטוריום הוצבה תמונה ענקית שלי. שאלתי את המנהל לפשר הדברים והוא הסביר שהילדים לומדים את הספר בשיעורי ספרות זרה. הופתעתי. דווקא בטורקיה? יש שם פרק שלם על הרוע של הטורקים שתלו את אח של רוזה. אני מניחה שהכול השתנה אחרי המלחמה".
העטיפה האהובה עלייך
"העטיפה הישראלית שעליה צילום של דוד רובינגר. המצולמת היא מירה הדר־ויינגרטן, מלכת היופי ל־1958, שנישאה בהמשך לח"כ עקיבא נוף. רובינגר צילם אותה ברחבה שלפני בניין ימק"א בירושלים, וזה התאים לעלילה".
איך התרגומים הרבים השפיעו על חייך?
"יותר כסף ויותר מעמד, אנשים מכירים אותי ב־22 ארצות".
השלכות 7 באוקטובר
"עם הספר החדש שלי לא קרה כלום, נבלמו התרגומים של הספר הקודם. העולם שונא אותנו".
האם הידיעה שקוראים אותך בחו"ל שינתה אותך?
"לא ככותבת ולא כאדם. אני כותבת בצורה מקומית מאוד, אבל הספרים שלי מטיילים בעולם וכל ספר מתרחש בעוד מקום חוץ מישראל. אני לא רוצה להיות בינלאומית".
התגובה הכי מעניינת שקיבלת בחו"ל
"כש'מלכת היופי' יצא באיטליה, עיתונאית אמרה לי: 'לא ידעתי שהיו יהודים בירושלים לפני 1948'".
למה לדעתך אין מספיק סופרות וסופרים ישראלים שמתורגמים?
"כי יש רק שתי סוכנויות בישראל לתרגום ספרות עברית".
עם הספר החדש שלי לא קרה כלום בעולם, התרגומים של הספר הקודם נבלמו. שונאים אותנו
"בגרמניה הכינו גלידה בהשראת ספר שלי"
איילת גונדר־גושן (44), סופרת, תסריטאית ופסיכולוגית קלינית, עובדת בבית חולים שלוותה ומתגוררת בתל אביב. בין ספריה: "לילה אחד, מרקוביץ'" (זוכה פרס ספיר לספר ביכורים), "להעיר אריות", "השקרנית והעיר", "אורחים" ו"רילוקיישן". ספריה תורגמו ל־19 שפות וזכו להצלחה בינלאומית.
מה התרגום שהפתיע או ריגש אותך במיוחד?
"התרגום של 'לילה אחד, מרקוביץ'' ו'רילוקיישן' לפורטוגזית".
באיזו מדינה הכי אוהבים אותך?
"גרמניה. 'אורחים' הוא רב־מכר של ה'דר שפיגל'. זה הפתיע אותי כי הספר יצא אחרי 7 באוקטובר והייתי בטוחה שארגיש את השפעות החרם. אצל הגרמנים יש הפרדה בין מה שהם חושבים על הממשלה בישראל ובין המחויבות שלהם לעם הישראלי".
האם נדרשת לבצע התאמות של הספרים לחו"ל?
"כש'השקרנית והעיר' יצא, התכנסו מתרגמים ישראלים לשפות הזרות לרזידנסי במשכנות שאננים. המתרגמת לצרפתית אמרה, 'קראת לגיבורה נופר וזה שם של פרח, אבל הצרפתים לא מבינים שיש פה אירוניה כי ילדה עם שם של פרח לא פורחת, אולי נשנה לנימפיאה, פרח בצרפתית? אולי נקרא לחבר שלה ליאון במקום לביא?'. לא הסכמתי. כתבתי סיפור על נופר ולביא בתל אביב ולא בפריז. המתרגמת להולנדית הציעה: 'אולי במקום שהם יזמינו סביח, נכתוב שהזמינו מאכל ים־תיכוני של חציל, ביצה וטחינה?'. גם לזה לא הסכמתי, שיחפשו בגוגל".
העטיפה האהובה עלייך
"העטיפה האמריקאית של 'להעיר אריות'. זה סיפור על רופא ישראלי שפוגע בעובד אריתראי, בורח ונתפס על ידי אשתו של העובד. האמריקאים הציבו את האישה על העטיפה, וזה שינה את המשמעות באופן מעניין".
איך התרגומים השפיעו על חייך?
"כל שפה נוספת שהספר מתורגם אליה היא כמו דלת שנפתחת, עוד תרבות, עוד עולם, עוד מפגשים עם קוראים, עוד דרך להבין איך אנשים במקומות שונים קוראים ספרות ישראלית - מתי הם חושבים שזה סיפור שלהם ומתי שזה סיפור ישראלי. התרגומים מאפשרים לי להתפרנס מכתיבה, לא יכולתי לעבוד במערכת הבריאות בלעדיהם".
השלכות 7 באוקטובר
"הרומן האחרון שלי, 'אורחים', יצא בהולנד, בגרמניה ובאיטליה אבל לא בארצות הברית. האליטה הספרותית שם נמצאת בניו יורק ויש להם סנטימנט אנטי־ישראלי חזק. הם רואים את מה שאנחנו לא רואים שקורה בעזה".
האם הידיעה שקוראים אותך בחו"ל שינתה אותך ככותבת?
"אני משתדלת לא לחשוב על מי שקורא אותי. אני לא שואלת את עצמי מה אנשים יחשבו אלא איך הם חושבים ומה קורה להם בלב. אם הייתי כותבת כדי לייצג נשים או יהודים ישראלים, לא הייתי יכולה לכתוב מילה".
לאיזו מדינה היית רוצה שהספר שלך יגיע?
"אני מתלבטת בין יפן לירדן. יפן היא המקום הכי רחוק תרבותית מישראל, אבל יש משהו אירוני בזה שירדן היא התרבות הכי קרובה לנו - היא לא קוראת אותנו ואנחנו לא קוראים אותה".
מה הביקור הכי מעניין שעשית בעקבות תרגום?
"ב־2022, 'השקרנית והעיר' נבחר ל'ספר העיר' של רגנסבורג, גרמניה. בכל שנה העיר בוחרת ספר ומקיימת סביבו אירועים. הם מעלים הצגה שמבוססת עליו, וכל תלמידי התיכון מקבלים את הספר. על עטיפת 'השקרנית והעיר' בגרמנית הייתה גלידה. השיא היה כשגלידרייה בעיר ייצרה טעם שוקולד מיוחד לספר, זה היה כנראה הדבר הכי מטורף שקרה".
אם הייתי כותבת כדי לייצג נשים או יהודים ישראלים, לא הייתי יכולה לכתוב אף מילה
"תרגמו אותי לפרסית בלי לבקש רשות"
דורית רביניאן (53), ילידת כפר סבא ומתגוררת בתל אביב, סופרת ותסריטאית. בעבר כתבה גם שירה ותסריטים לטלוויזיה. בין ספריה: "סמטת השקדיות בעומריג'אן", "החתונות שלנו", "גדר חיה" ו"שיעורים בפיתוח קול". זכתה בפרס וינר לסיפורת צעירה, פרס אורד וינגייט בלונדון, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס אקו"ם ופרס ברנשטיין.
לכמה עותקים תורגמו הספרים שלך?
"'סמטת השקדיות בעומריג'אן' ו'החתונות שלנו' תורגמו ל־18 שפות. 'גדר חיה' ל־30 - גם בגלל העניין שנוצר לאחר שמשרד החינוך פסל את הספר".
מה התרגום שהכי הפתיע או ריגש אותך?
"כיף להצליח בקהלים הגדולים, אבל אני מתרגשת משפות אקזוטיות או אזוטריות: סלובנית, ליטאית, טורקית, יוונית, שוודית, רומנית, הונגרית, קוריאנית. אני מקיימת לייבים באינסטגרם עם קוראים באינדונזיה, וזה תמיד מפתיע אותי".
באיזו מדינה הכי אוהבים אותך?
"איטליה. האיטלקים אוהבים ספרות יפה, ויש להם פינה חמה לספרות העברית. יש משהו דומה בטמפרמנט של הנפש האיטלקית והישראלית. א"ב יהושע, דויד גרוסמן ועמוס עוז הם גיבורי תרבות שם, כוכבי־על. הם פילסו דרכים ללבבות והכו בהם שורשים, אנחנו התגנבנו פנימה בעקבותיהם".
העטיפה האהובה עלייך
"העטיפה האיטלקית של 'גדר חיה'".
איך התרגומים השפיעו על חייך?
"שנים שלמות מהחיים שלי ביליתי בטיסות, בשדות תעופה ובבתי מלון, מתרוצצת ממקום למקום בלי לדעת איפה נרדמתי ואיפה התעוררתי. חייתי תקופות ארוכות בחו"ל, נפתחו לי נתיבים להתנסות בחיים אחרים, נוצרו חברויות והיו גם סיפורי אהבה יפים, אבל בסופו של דבר אני שייכת לכאן, לארץ הזאת, לעברית".
השלכות 7 באוקטובר
"עולם המו"לות לא מעוניין בספרות עברית כמו בעבר. הפכנו למצורעים במקומות שפעם חיבקו אותנו. איבדנו כל כך הרבה נפשות, שקשה להתלונן על קריירה, אבל יש הרגשה שיעברו דורות עד שנוכל לשקם את האמון בספרות הישראלית. האופן שבו ישראל מצטיירת מבעד למסכים מעורר זעם, פחד ושנאה. הממשלה הזאת עושה לנו נזקים בכל כך הרבה שטחים בחיים, שאני מרגישה שמפונק להתלונן על החורבן שהיא ממיטה על התרבות".
האם הידיעה שקוראים אותך בחו"ל שינתה אותך ככותבת?
"לא. אני הקוראת הראשונה של הסיפור ואני גם הנמענת היחידה שלו. צריך להפנות עורף לתהילה כשכותבים, כדי למצוא את הקול הפנימי האותנטי שלא יתחנף ולא יתריס".
התרגום הכי מפתיע
"הפתיע ועצבן אותי כשגיליתי שהאיראנים תרגמו את 'סמטת השקדיות בעומריג'אן' לפרסית בלי לשלם לבעלת הזכויות, ובלי לבקש רשות. תרגמו וגם צנזרו. אמנם השם שלי מופיע על העטיפה, אבל לא כתוב שאני ישראלית או בת ליהודים איראנים, וגם לא שהספר נכתב בעברית. אני והסוכנת שלי לא ראינו ממנו אף תמלוג ואי אפשר לתבוע אותם בשום בית משפט, גם לא בהאג".
יש הרגשה שיעברו כמה דורות עד שנוכל לשקם את האמון של העולם בספרות הישראלית
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
