בחצר של בית משותף בתל אביב הקטנה שיחקו ארבעה ילדים: יצחק רבין, ישראל גפן ואחיותיהם הקטנות, רחל ורות. הבנים, שהתרשמו מהספר "ילדי רב החובל גרנט", החליטו לבנות לעצמם ספינה. על תפקיד הבנות לא היה ויכוח: הן נועדו להיות מלחים פשוטים, אבל על תפקיד רב החובל ניטש ויכוח בין גפן לרבין. רוזה כהן, אמם של יצחק ורחל, נכנסה לחצר ותהתה על פשר המחלוקת. הפתרון שלה היה מיידי: "בתפקיד רב החובל - תתחלפו!", אמרה, ועל ההחלטה לתת לבנות תפקידי מלחים פשוטים, פסקה: "זה היה שם! פה - כולם שווים!". עשרות שנים אחר כך, כשהשיר "הו, רב חובל" נהפך לקינה על הירצחו של רבין, נזכרה רות גפן באנקדוטה הזאת.
לא בכדי שובצה הסצנה הזאת בספר המרתק "רוזה", שיצא לאור בימים אלה (הוצאת "הקיפוד והשועל" ומרכז רבין), לציון שנת ה־30 לרצח רבין. היא מדגימה את אופייה המיוחד של אמו. "הדמות של רוזה כהן סיקרנה אותי. אחרי שלוש שנים וחצי של תחקיר וכתיבה, אני יכולה לומר שאני מעריכה אותה, מתפעלת מאישיותה ושמחה שלא נתקלתי בה כיריבה בשום שלב בחיי", כך אומרת ד"ר נורית כהן, מחברת הספר, היסטוריונית, עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי ודירקטורית במועצה הציבורית של תאגיד השידור כאן 11.
ד"ר כהן (57), תושבת הוד השרון, אם לארבעה (בנות 26, 24, 20 ובן 18), גדלה בכפר מעש ליד פתח תקווה. בצבא שירתה בגלי צה"ל, ערכה חדשות והמשיכה שם שלוש שנים אחרי תום השירות. בהמשך עבדה עשר שנים בדסק של "ידיעות אחרונות", בארבע האחרונות שבהן כראשת הדסק. במקביל למדה תואר ראשון בהיסטוריה כללית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, הקימה משפחה, למדה תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל והמשיכה במסלול ישיר לדוקטורט. המחקר שלה, בהנחיית פרופ' אניטה שפירא, על פליטים יהודים במלחמת העצמאות, התפרסם כספר ב"עם עובד" ב־2014 וזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. במקביל התפרסם ספר הילדים "סבא מספר בלי להגזים", שכתבה עם אורנה לנדאו, מו"לית הוצאת "התחנה", על הפינוי של ילדי חניתה במלחמת העצמאות. לפני כ־18 שנה השתלבה בצוות ההקמה של המוזיאון הישראלי במרכז רבין. עם פתיחתו, ב־2010, החלה לנהל את מחלקת החינוך של המרכז, ובחמש השנים האחרונות היא מכהנת כסמנכ"לית התוכן שלו.
חיים חדשים
"כשבנינו את המוזיאון שמספר על יצחק רבין ועל המדינה, ערכנו תחקיר היסטורי־ויזואלי עמוק. כבר באותו שלב היה ברור לי שצריך לדבר על אמו. חיכיתי לשעת כושר שהגיעה ב־2020, כשהקורונה כפתה עליי הרבה זמן פנוי. התחלתי לחפש חומרים. התברר שרוזה השאירה אחריה רק טקסט אחד. המכתב היחיד שנשאר ממנה מוען לברל כצנלסון, ובו התעניינה לדעת אם תוכל לבנות את חייה מחדש בפלשתינה לאחר שנאלצה לברוח מרוסיה ומהבולשביקים. היה לי ברור שיש כאן סיפור עצום שצריך לגלות בדרכים לא שגרתיות. חומרים שנשמרו בארכיון ההגנה היו קריטיים לבניית דמותה, ונעזרתי רבות בחוברת שכתב עליה הסופר אליעזר שמאלי, שהיה שותפה לבניית בית החינוך לילדי עובדים וגם המחנך האגדי של יצחק רבין. בנוסף, קראתי עדויות של חברי ילדות של רבין, שדרכן בצבצה דמותה, ובעיקר את אלה של הבנות, שעבורן שימשה מודל לאישה מהפכנית עצמאית - דמות מופת".
מתי שיתפת את דליה רבין, ראשת מרכז רבין?
"בשלב די מוקדם אמרתי לה שסבתא שלה היא דמות מסקרנת ששווה מחקר בזכות עצמה, ושהגיע הזמן להכירה כאחת מאמהות האומה. דליה נתנה לי את ברכת הדרך, אבל מדובר בעבודה עצמאית שלי. דליה הייתה לי לעזר רק בכתיבת פרק הסיום של הספר, הבוחן את השאלה כיצד דמותה של רוזה השפיעה על יצחק ועל המנהיג שהפך להיות".
"בתוכנית רדיו סיפר יצחק רבין הצעיר שאמו הייתה עסוקה מאוד והתפנתה לרווחתם של ילדים אחרים, גם על חשבונו"
מי הייתה רוזה כהן?
"דמות מורכבת ומיוחדת. היא הייתה האישה הבכירה ביותר בארגון ההגנה והאישה היחידה שפיקדה על עיר (חיפה). לא שמענו עליה בגלל השתתפותה ב'מרד המפקדים' שהתחולל בשורות ההגנה אחרי מאורעות תרפ"ט. בגלל הקרע בצמרת הביטחונית של היישוב היא מצאה את עצמה מחוץ לשורות ההגנה ונדחקה לשולי הסיפור הציוני. במובן הזה בספר יש גם משום תיקון המסגור המקובל של רבין כ'נסיך' של תנועת העבודה. למעשה, ההפך הוא הנכון. הוא היה הבן של 'המורדת', ומכאן שהיה חשוד עד שהוכיח את עצמו".
מהפכנית לא ציונית
רוזה לבית כהן נולדה ברוסיה הלבנה. אמה מתה בילדותה, ואביה יצחק כהן עבר עם שמונת ילדיו לעיר הומל, אל משפחתו המורחבת. אמו, סבתם של הילדים, גידלה אותם. המשפחה חייתה כשבט מבוסס כלכלית, שנוהל על ידי נשים, כי הגברים נמצאו רוב השנה בערים הגדולות בענייני עסקים. רוזה נשבתה בקסם הסוציאליזם ששאף לתיקון עולם, צדק חברתי וחלוקה צודקת של ההון. מאחר שעסקיו של אביה התמקדו בחטיבת עצים, עברה בגיל 14 להתגורר ביער והרביצה בפועליו את תורת הסוציאליזם, למורת רוחם של האב ושל המשפחה.
"בגלל הקרע בצמרת הביטחונית של היישוב, רוזה כהן מצאה את עצמה מחוץ לשורות ההגנה ונדחקה לשולי הסיפור הציוני"
רוזה הייתה מהפכנית ולא ציונית. היא ראתה פתרון גם למצוקת העם היהודי בסוציאליזם העולמי. אבל כשפרץ פוגרום בעיירת מגוריה של המשפחה, הצטרפה להגנה העצמאית של יהודי הומל ועלתה על הבריקדות כחובשת. מהפכת אוקטובר ב־1917 לא הביאה את התוצאות שהיא וחבריה ציפו להן. השלטון החדש דרש מכולם להצטרף למפלגה הקומוניסטית, רוזה סירבה, נרדפה על ידי הבולשביקים והחליטה לעלות לפלשתינה.
היא הגיעה ארצה ב־1919, בגיל 29, באונייה "רוּסלאן", לצד רבים מאלה שנהפכו בהמשך לראשי היישוב. נראה שהשורשים הציוניים ניטעו בה בתחנתה הראשונה בארץ, חוות כנרת. בפסח תר"פ, כשהחלו "המאורעות", כבר חייתה בירושלים ושימשה קשרית בין המגינים בשכונות. כך הכירה את נחמיה רבין. סיפור האהבה ביניהם נמשך 17 שנה, עד למותה.
7 צפייה בגלריה
רוזה כהן ויצחק רבין התינוק
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת)
ב־1921 נישאו, במרץ 2022 נולד בכורם יצחק, ושלוש שנים אחריו - רחל. רוזה הפמיניסטית, שמעולם לא הגדירה את עצמה ככזאת, לא שינתה את שם משפחתה עם נישואיה. בני הזוג עברו לחיפה. אף על פי שמעולם לא הצטרפה רשמית לשום מפלגה, רוזה הייתה נטועה בלב לבו של מחנה הפועלים היהודי, ופעילותה הציבורית מומנה לא פעם מכספה האישי ומנכסי המשפחה. בין השאר הייתה ממייסדות מועצת הפועלים בחיפה וייצגה את העובדים בנחרצות, גם אם הועסקו במפעל המשפחתי שבו עבדה כמנהלת חשבונות ראשית. עיקר פעילותה בעיר היה כמפקדת ההגנה. גם בעלה, נחמיה, סר לפיקודה ללא עוררין. "רוזה הייתה מחוננת בסגולות פיקודיות, תקיפות, עוז והחלטיות, שבלטו בעיקר במקרים שבהם היה צורך לפעול במהירות וללא היסוסים", מצוטט בספר אחד מפקודיה.
מינימום רהיטים
באמצע שנת 1923 עברו לתל אביב. ביתם של רוזה ונחמיה היה נזירי מתוך בחירה, חף מקישוט וריק מרהיטים, למעט ההכרחיים ביותר. מרגע שהילדים החלו ללמוד בבית הספר, הם שותפו בכל מטלות הבית. החיים הסגפניים לא היו תולדה של מצוקה כלכלית. נחמיה עבד בחברת החשמל, רוזה ניהלה את סניף הבנק של דודה, ושניהם הרוויחו יפה, אבל סכומים נכבדים מהכנסותיהם הופנו לסיוע לנזקקים ול"פרויקטים של רוזה" לטובת הכלל. "התחנכנו על העיקרון של הסתפקות במינימום המצוי", סיפר לימים יצחק רבין. "המחשבה על תכליתיות אישית ועל הרצון להשיג ערכים חומריים אישיים הייתה אצלנו דבר שלא ייזכר, ואפילו בבחינת פגם. הדיבור על כסף היה ממש בושה". עם זאת, ילדיהם של נחמיה ורוזה העידו כי לא חשו מחסור.
רוזה נפטרה ב־12 בנובמבר 1937. יצחק היה בן 15 ורחל בת 12.
7 צפייה בגלריה
משפחת רבין
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת)
איך השפיעה דמותה של האם על יצחק ורחל?
"אני חושבת שהיא נתנה לילדיה צידה נדירה לדרך, גם במודל שהציבה וגם בערכים שהנחילה להם. כאן נעזרתי בדליה רבין. היו לה תובנות על האופן שבו אביה למד לקבל אחריות מגיל צעיר ועל פנייתו לחיים של שירות ועשייה ציבורית בהשראת הוריו, על האופן שבו ירד לפרטים וראה בהם מפתח להבנת התמונה הכללית וגם על המסלול הביטחוני שבחר בו. בנוסף, המחלות הקשות של אמו, שפקדו אותה בגיל צעיר, הטילו עליו אחריות כבדה ותרמו לפסימיות שלו. רוזה סבלה ממחלת לב (שאליה נוסף סרטן בשלב מאוחר יותר), ותפקידו היה להזעיק את הרופא בכל התקף - משא כבד שהועמס על כתפיו, שכן חייה של אמו היו תלויים בזריזות הרגליים שלו".
7 צפייה בגלריה
המכתב שכתבה רוזה כהן לברל כצנלסון. לעלות או לא?
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וארכיון מפלגת העבודה ע"ש משה שרת)
שוחחת גם עם רחל רבין יעקב, אחותו של יצחק?
"כן. היה מעניין לראות שלה הייתה חוויה שונה מאשר לאחיה הבכור. ליצחק רבין הייתה הערכה עצומה לאמו, והוא ראה חשיבות רבה בעיסוקיה הביטחוניים, החינוכיים וגם בנושאי רווחת הכלל שהתמקדה בהם. זה היה כוח מעצב באופיו. עם זאת, הוא חשף את קשייו בלהיות הבן שלה וסיפר בתוכנית הרדיו 'בית אבי', שהוא היה ילד שאמו עסוקה מאוד ומתפנה לרווחתם של ילדים אחרים, גם על חשבונו. רחל הרגישה שאחיה הגדול שומר עליה ונוכח ונמצא בשבילה, ולא הרגישה את הלבד שהיה מנת חלקו של יצחק".
למי הספר מיועד?
"לכל ישראלי. זה סיפורה של דמות היסטורית. היא חיה כאן רק 18 שנה, אבל הספיקה לממש את כל האתוס הציוני: היא הייתה לוחמת, חלוצה, עולה, מחנכת, והדובדבן - אמו של אחד המנהיגים הישראלים החשובים ביותר. בעיניי היא מודל נשי שלא יודע פחד, לא מציית למוסכמות ולמוגבלות חברתיות ועושה את מה שדרוש".
