רגע לפני שמלאו לה 40, דפנה גבאי הרגישה שמשהו מתחיל לבעבע בה. "נכנסתי לקרב בלימה, כדי שלא אגיע לגיל הזה ממקום לא טוב", היא מספרת. "שאלתי את עצמי מה אני עושה. בציר שבין נוחות להגשמה עצמית, הייתי בנוחות גדולה מאוד ונוכחות בבית, אבל לא הייתי במקום של הגשמה עצמית וזה לא מקום טוב להיות בו".
מה עשית?
"הלכתי לקואוצ'רית לארבע פגישות, והיא שלפה אותי מהמקום הזה. ואז פתחתי את 'קיוריקל', הסטרט־אפ הראשון שלי".
במה הוא עסק?
"בדקנו אם הטכנולוגיה של קופרון, חברה של טכנולוגיית טקסטיל שבה עבדתי באותה תקופה, יכולה להתאים לשוק של חוטי תפירה שמיועדים לניתוחים. גייסתי ארבעה וחצי מיליון דולר ופיתחנו משהו שקשה היה לפצח. במשך שנתיים היינו בקשר עם חברה אמריקאית שנתנה לנו כספים להמשך הפיתוח. כבר היינו בשלב של החלפת טיוטות למכירת הטכנולוגיה לחברה הזו, וברגע אחד הם הודיעו לנו שהם החליטו לשנות כיוון אסטרטגי ושעסקת המכירה יורדת מהפרק. מכיוון שבחודשים האחרונים היינו עסוקים רק עם המכירה ולא הייתה פעילות לחברה, ההחלטה שלהם אילצה אותי לחפש משהו אחר".
איזו אכזבה מטורפת.
"מי שעובד בסטרט־אפ יודע שיש לחברה עליות ומורדות. בהתחלה עם כל ניסוי שהצליח היו שאגות של שמחה בבית, והכול התנקז לזה. אבל אז עולות השאלות: מה קורה כשזה לא מצליח? מי אני אם הסטרט־אפ לא מצליח? העבודה שלי הייתה להפריד את האגו שלי מהחברה. אז ההחלטה של החברה האמריקאית אכזבה אותי, כמובן, אבל לא כמו שהיא הייתה מאכזבת אותי שנים קודם לכן".
מה עשית?
"אחרי 'קיוריקל' לא חשבתי לחזור לתחום הסטרט־אפים. עשיתי סדנאות כתיבה, התחלתי לכתוב ספר. לא ידעתי אם אוכל להגשים את הפוטנציאל של הקריירה שלי. אבל אז אדם שעבדתי איתו שמע שבחממה הטכנולוגית של שטראוס, The Kitchen, מחפשים מישהו שיקים את החברה. אמרתי כן מהר מאוד".
כך היא הגיעה לתפקיד שותפה מייסדת ומנכ"לית של "פיינלי פודס", חברה פורצת דרך בתחום החקלאות המולקולרית, שהציגה לראשונה בעולם פיתוח שיאפשר הפקת חלבון חלב בתפוח אדמה. כן, מה ששמעתן. בספטמבר האחרון פורסם שהחברה השלימה סבב גיוס נוסף (בהובלת החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, בעלת מחלבת טרה, ובהשתתפות רשות החדשנות) וכבר הגיעה לסכום של 2 מיליון דולר.
3 צפייה בגלריה
דפנה גבאי עם בעלה צבי ושני זוגות התאומים: אביגיל, נעמה, דניאלה ויהונתן
(צילום: אלבום פרטי)
הופתעת כשהצלחת לגייס סכום כזה?
"לא, כי אנחנו מפתחים חלבון שיש בו צורך ועניין אמיתי ואסטרטגי, ובתקופת זמן קצרה כבר 'הבאנו קבלות'. עם זאת, בהחלט היה לא טריוויאלי לגייס משקיעים לנוכח הקשיים של תעשיית הפודטק/אגטק לגייס בכלל ולחברה ישראלית במלחמה בפרט".
אם לא היית מצליחה לגייס את הסכום הזה, מה היית עושה?
"הייתי משאירה את החברה בחיים בדרך אחרת. ככה זה ביזמות - נסגרת דלת, נכנסים מהחלון. אבל אני מאמינה שפיינלי הולכת להצליח בענק".
אם לשפוט לפי העבר שלה, אפשר לסמוך עליה שזה יקרה.
לחיות עם הפרפקציוניזם
היא נולדה לפני 51 שנים בתל אביב, בת בכורה מארבעה אחים ואחיות. אביה היה מנכ"ל בחברת בטון גדולה, ואמה ערכה את הירחון "להיות הורים". בגיל צעיר מאוד התחילה ללמוד נגינה בכינור. "האגדה מספרת שזה קרה בגיל שנתיים", היא אומרת בחיוך. אמה ייבאה עבורה את "סוזוקי" לארץ, שיטה יפנית ללימוד כינור בגיל הרך. בגיל שמונה עברה ללמוד אצל המורה המיתולוגית אילונה פהר, שתחת ידיה עברו מגדולי הכנרים בעולם. שגרת האימונים כללה שלוש שעות נגינה מדי יום. עד שהרגישה שזה כבר לא מתאים לה, ועברה לנגן בפסנתר.
"כשעבדתי כפקידת קבלה במכון כושר וראיתי שאני מתלהבת ממכירת מינוי שנתי תמורת עמלה של 15 שקל, הבנתי שמכירה עושה לי את זה"
היא למדה בבית הספר לאמנויות בתל אביב, קפצה מכיתה א' לכיתה ג' והייתה תלמידה מצטיינת בתיכון. בצבא שירתה כפקחית טיסה ואז כקצינת מבצעים בטייסת קרב בחיל האוויר. "במשך הרבה שנים העבודה שלי הייתה לחיות בטוב עם הפרפקציוניזם, ומצד שני לדעת שאין דבר כזה פרפקט. להרגיש בנוח גם עם חוסר ודאות".
אחרי השחרור טסה לשבוע בניו יורק, והסתחררה. "התאהבתי בעיר באותו שבוע", היא מספרת. "יש בה משהו, היא גורמת לי להרגיש קטנה וגדולה והכול בבת אחת. החלטתי שאגור שם".
3 צפייה בגלריה
דפנה גבאי עם ד"ר בסיה וינוקור, סמנכ"לית הטכנולוגיה, בזריעת תפוחי האדמה
(צילום: יונתן גאון)
עד להגשמת החלום המשיכה במסלול החיים שכולו הלל למצוינות: תואר במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחות נחשקת אצל סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנה א' של לימודי המשפטים, בקורס לדיני חוזים, הכירה את צבי גבאי, כיום ד"ר למשפטים. הוא גדל במשפחה אנגלו־סקסית אורתודוקסית ירושלמית, כל מה שהיא לא. ועדיין, מדובר באהבה גדולה שנמשכת 30 שנה.
בזמן התואר הבינה שהיא לא מעוניינת לעסוק במשפטים, אבל סיימה את הלימודים ואת ההתמחות. "היה ברור לי שכשמתחילים - מסיימים", היא מסבירה. ההבנה שהיא לא רואה את עצמה עוסקת במקצוע הגיעה כשעבדה בזמן הלימודים כפקידת קבלה במכון כושר לנשים. "כשראיתי שאני מתלהבת ממכירת מינוי שנתי תמורת עמלה של 15 שקל, שהמכירה עושה לי את זה, הבנתי שהעתיד שלי הוא לא בספרים".
אחרי התואר עבדה במחלקה הכלכלית של חברת הייעוץ "ארנסט אנד יאנג" במשך חמש שנים, והחלום על ניו יורק המשיך להדהד, הזכיר שהוא צריך שיגשימו אותו. "רציתי ללמוד תואר שני בניו יורק. ישבתי ותכננתי מתי להיכנס להיריון ומתי להתחיל את הלימודים, וזה לא קרה. עד לאותה נקודה, תודה לאל, לא היו מהמורות בחיי ופתאום אני לומדת שיעור".
מה למדת?
"שלא הכול בשליטתי. זה היה שיעור מדהים".
שנתיים וחצי ארכו הטיפולים. "כשזה לא הצליח, הייתי נותנת לעצמי יום אחד להתרסק", היא משתפת. "פיתחתי תיאוריה של 'גידור הבאסה', זה אומר לראות את הדברים שיש לי, שאפשר להגיד עליהם תודה. הייתי אופטימית וצעירה, ולא היה לי ספק שזה יקרה מתישהו".
"בהתחלה לא הבנתי שאם הבוס האמריקאי שלי אומר לי: 'אם הייתי במקומך, הייתי עושה כך וכך', זו לא עצה אלא בקשה"
זה קרה רק אחרי שהם קיבלו החלטה: צבי ילמד בניו יורק והיא תחפש עבודה. הוא התקבל לתואר שני במשפטים באוניברסיטת קולומביה, היא עשתה תואר שני בשיווק בארץ. "ואז, כשידעתי שאנחנו נוסעים, זה שחרר אצלי משהו ונכנסתי להיריון".
מההיריון הזה נולדו אביגיל ונעמה, כיום בנות 23. כשהן היו בנות 11 חודשים, המשפחה עברה לניו יורק. "איך עשיתי את זה? את התוכניות של הנסיעה עשיתי לפני שידעתי מה זה להיות אמא. חשבתי לחפש שם עבודה בחצי משרה כדי לשלב עם האימהות, וצבי אמר לי, 'אם לא תחזרי למשרה מלאה, כבר לא תחזרי בכלל לעבודה'. זו הייתה עצה טובה".
אחרי מסע של ראיונות התקבלה לסוכנות פרסום בינלאומית גדולה, 'יאנג אנד רוביקם', והצטרפה לצוות שטיפל בתקציב הפרסום של IBM. היא הייתה אז בת 28 שעבדה במשרה זוטרה יחסית עם צעירים ממנה. "בחצי השנה הראשונה הייתי עסוקה בהבנת המנטליות של האמריקאים".
תסבירי.
"קודם כול הם מדברים מהר מאוד. האנגלית שלי אמנם הייתה טובה, אבל הייתי עסוקה בהקשבה ובפענוח הניואנסים. למשל, יש להם דרך לבקש מהעובדים שלהם לעשות דברים. לא הבנתי שאם הבוס שלי אומר לי, 'אם הייתי במקומך, הייתי עושה כך וכך', זו לא עצה אלא בקשה. הבנתי גם שהאמריקאים לא אוהבים שמשתמשים בעבודה במילה 'בעיה', ויש להם מנעד אחר של מילים שצריך להשתמש בהן. כישראלית הצלחתי שם, כי לא פחדתי להתמודד עם בעיות שתמיד יש בסוכנות פרסום".
לחזור מרילוקיישן
כשהילדות היו בנות ארבע, הם גילו שביטוח הבריאות האמריקאי שלהם מאפשר להם לעשות טיפולי פוריות והחליטו ללכת על זה, מתוך ידיעה שייתכן שיהיו להם עוד תאומים.
לא חששתם? בכל זאת אתם לבד במדינה זרה.
"באותו זמן היינו בביקור בארץ ונפגשנו עם זוג חברים שיש להם חמישה ילדים, ובהם שני זוגות תאומים. צבי ואני הסתכלנו עליהם, ואז הסתכלנו אחד על השנייה, ואמרנו שזה אפשרי. אז כשראינו באולטרסאונד שיש לנו תאומים, לא רק שלא נבהלתי, שמחתי מאוד. מבחינתי זה היה נס".
כחלק מתהליך הפקת לקחים מהלידה הראשונה, אחרי שנולדו דניאלה ויהונתן הם שכרו מטפלת שתגור איתם בחודש הראשון לאחר הלידה. "היא ישנה בסלון", נזכרת גבאי בחיוך. "אחרי שנגמר החודש, ההורים שלנו שילמו לה עבור החודש השני. את החודש השלישי שלה מימנו בעזרת בונוס שצבי קיבל. זו הייתה החלטה משנת חיים".
בהמשך השתדרגה מקצועית כשהתקבלה לעבודה כמנהלת בחברה אמריקאית גדולה להכשרות מקצועיות. "כבר בראיון העבודה המראיינת אמרה שמצאתי חן בעיניה ולא הנידה עפעף כשביקשתי משכורת גבוהה פי כמה מהשכר שקיבלתי בתפקיד הקודם", מציינת גבאי. "אני זוכרת את עצמי הולכת בלובי של הבניין ומרגישה שעשיתי את זה, שכל מה שדמיינתי וחלמתי התגשם".
איך הצלחת לתפקד בעבודה ובהורות?
"הייתי כל כולי בסיטואציה אחת. כשהיו שואלים אותי בסופי השבוע במה אני עובדת, היה לוקח לי זמן להיזכר, וביום שני, כשהיו שואלים אותי מה שמות הילדים, היה לוקח לי זמן להיזכר".
מה עם רגשות האשם הידועים לשמצה שיש להרבה הורים קרייריסטים? הם היו חלק מהיומיום שלך?
"אני לא אוהבת את המונח 'אמא קרייריסטית', זה בעצם אומר שעשית פשרות, ואני לא אוהבת פשרות. אני גם אמא במקסימום וגם יש לי עבודה מתגמלת מאוד. אין לי רגשות אשם ואף פעם לא היו לי. לא התפשרתי על שום דבר באימהות. הילדים חוו אמא שהגשימה חלומות בענק".
כשהתאומות הגיעו לגיל שש, עם כל ההצלחה הגדולה שם, חזרתם לישראל. למה?
"נסעתי לניו יורק כדי שלא תהיה לי תחושת החמצה. לא ידענו איך יהיה, אם יסתדר, אם אמצא עבודה. היה לנו כסף לשנה, והכול הסתדר מעל הציפיות. במהלך השנים שם ידענו שנחזור כשהילדות יעלו לכיתה א'. הידיעה שאנחנו באמת חוזרים הגיעה רק אחרי שהן התקבלו לבית הספר לאמנויות בתל אביב, אותו בית ספר שאני למדתי בו.
"כשהתאומות היו בנות שנה חשבתי לחפש עבודה בחצי משרה, וצבי אמר לי, 'אם לא תחזרי למשרה מלאה כבר לא תחזרי בכלל לעבודה'. זו הייתה עצה טובה"
"אחת הסיבות שחזרנו היא החיבור למשפחה. בארצות הברית את מגדלת משפחה גרעינית וזה מאוד מגבש, אבל את לבד, אין את השבט שלך. כל מי שגר בישראל ולוקח את זה כמובן מאליו, שידע שזה לא. בארץ לוקחים כמובן מאליו גם את היהדות. בניו יורק אם לא תשקיעי בזהות היהודית שלך, היא לא תהיה. הזהות היהודית הייתה חשובה לנו, והזרות הייתה מורגשת, לכן חזרנו. אני עדיין משוגעת על ניו יורק, אני שם פעמיים בשנה, גם בענייני עבודה, אבל היא לא שלי".
איך הייתה החזרה?
"הרבה יותר קשה מהנסיעה. את חושבת שאת ישראלית, אבל מאוד השתנית, השיח אחר, וצריך להתרגל מחדש. התחלתי לעבוד ב'קופרון', שבדיוק התחילה להיכנס לשוק האמריקאי עם המוצרים שלה. הייתי אמא מאוד נוכחת. היו לי אקסלים רק על לו"ז, חוגים והסעות לחברים. שנינו עבדנו ובנינו את עצמנו, גם בנינו בית, פרויקט שהצריך המון תשומת לב. אלה היו שנים של קריעת תחת".
את הילדים שלך חינכת כמו שחינכו אותך, עם שאיפה מתמדת ולא מתפשרת למצוינות?
"לא בדיוק. אני אמא אחרת. נתתי להם את כל האפשרויות, עם הרבה מקום למרחב אישי ויכולת להיות נוכחים ברגע גם בלי תעסוקה. היו שנים שפחדתי שאני פחות מדי דוחפת, אבל הבנתי שהם לא חלק מהאגו שלי. אני פה בשבילם. אם הם יצליחו או לא, זה לא קשור אליי, זה חלק מהצמיחה שלהם. אני רוצה שהם ימקסמו את הפוטנציאל שלהם, והם כולם אכן סופר מרשימים".
את מגשימה את הפוטנציאל שלך?
"היו תקופות במהלך המסע שלי שהרגשתי שמבחינת קריירה הפוטנציאל שלי לא מוגשם, תודה לאל שעכשיו אני מגשימה את עצמי".
לשתול בעוטף עזה
בפברואר 2025, כמעט שנה אחרי הקמת "פיינלי פודס", נזרע השדה הראשון של תפוחי האדמה בשדות של קיבוץ סעד בעוטף עזה. החברה (שנוסדה משיתוף פעולה בין חברת אבוג'ן, שפיתחה טכנולוגיה שמבוססת על בינה מלאכותית, ובין חממת The Kitchen FoodTech Hub של חברת שטראוס) מפתחת חלבון חלב, קזאין, בלי תלות בבעלי חיים. הקזאין, שמהווה רכיב מפתח בתעשיית מוצרי החלב, גדל בתפוח אדמה (שמשמש כ"מפעל" שבו מגדלים את החלבון בתהליך של הנדסה גנטית), ואז מופק ממנו ונמכר ליצרני חלב. על הפיתוח אחראית ד"ר בסיה וינוקור, סמנכ"לית הטכנולוגיה של החברה. שיטת הייצור הרגילה של קזאין מחלב הפרה כרוכה בפליטות גזי חממה ושימוש נרחב במשאבי טבע. האלטרנטיבה של "פיינלי פודס" מפחיתה את התלות בבקר ובכך מסייעת לפתרון משבר האקלים והביטחון התזונתי העולמי. לעומת חברות אחרות שמנסות להציע פתרונות דומים, "פיינלי פודס" מתקדמת במהירות: בתוך עשרה חודשים מרגע שנרשמה החברה היא כבר יצאה לניסוי שדה ראשון. "הכול קרה מהר", אומרת גבאי. "בסוף אוקטובר 2023, כשאני יוצאת מהממ"ד אחרי עוד אזעקה, ראיתי שרשות החדשנות אישרה את הבקשה להשקעה. אמרתי לעצמי: באמת, זה מה שקורה עכשיו? מקימים חברה במלחמה? את תפוחי האדמה אספנו במהלך המערכה עם איראן".
מה השתנה בין הסטרט־אפ הראשון לשני שלך?
"בסטרט־אפ הראשון הייתי לבד, ועכשיו אני עם בסיה, שהיא טכנולוגית־על. זה שונה לגמרי. את נהיית מקצוענית יותר, טובה יותר בגיוס עובדים, יודעת לצפות את הלא צפוי".
החתירה למצוינות מסייעת לך כעת?
"אופרה ווינפרי אמרה משפט שאני חיה לאורו: 'אפשר לעשות הכול, אבל לא בבת אחת'. מה שאני עושה כעת ב'פיינלי פודס' לא הייתי יכולה לעשות כשהילדים היו קטנים. האתגר בחיים האלה הוא לדעת מתי לקבל את המציאות ומתי לא לראות ממטר ולנסות לשנות אותה".
הטיפ שלי ליזמות
"שמעתי על הנאום הכי קצר של בן גוריון: הוא עלה לבמה כשקיבוץ יטבתה הפך מהיאחזות לקיבוץ ואמר: "תעזו. תתמידו. תצליחו". אני רוצה שנשים יותר יעזו ופחות יפחדו מכישלון. טיפ נוסף הוא לא להוריד את הרגל מהגז לגמרי גם כשהילדים קטנים. להאט קצב לתקופה, אבל לנסות לשמור על התקדמות.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
