ב"בלאדי מורי", הסדרה שכתבה סתיו אידיסיס ושעונתה השנייה עלתה בספטמבר ב־yes, יש סצנה אחת זכורה במיוחד: מורי (נעמי לבוב) ודנה (רותם סלע) מגיעות לבירור בבנק הזרע. שתיהן רווקות בנות 38, ותקתוקו של השעון הביולוגי כבר החל להחריש את אוזניהן. "איך יודעים אם לזרע יש חוש הומור?", שואלת מורי את המזכירה, והיא משיבה: "טוב, זה בנק הזרע כאן, לא ג'יי־דייט. לגבי חוש הומור, אני לא יודעת. מטר שמונים, עיניים ירוקות, 700 פסיכומטרי – זה יש".
הסצנה המשעשעת הזאת לא רחוקה כל כך מהמצב בשטח. לפני שנתיים, כשהחלטתי להביא ילד לעולם והתחלתי את התהליך מול בנק הזרע, התוודעתי אל המציאות הזו בעצמי. אז גם נתקלתי בבעיה: לא רק שקשה לאתר בעזרת הנתונים היבשים חוש הומור, אלא שהתורמים בבנקים הישראליים הם אנונימיים וזהותם נותרת סודית. ובמילים אחרות: אין תמונה.
אישה שפונה להורות יחידנית מקבלת כרטיסים שמזכירים אתרי היכרויות מהאייטיז, וכוללים שדות כמו תחביבים, ספר אהוב, מוטו מנצח וכדומה. מצחיק איך בזמנים שבהם נשים התרגלו לתת לאצבע שלהן לשלוט בהחלטה מי לדייט ומי לגרדום, ולדלל בחורים בהסתמך על קו השיער הנסוג שלהם, הן אמורות לבחור מי יהיה אבי ילדן העתידי כשאין אפילו תמונה אחת שניתן להכריע בעזרתה.
לא פלא שנשים רבות מסרבות להסתפק בנתונים של התורם הישראלי האנונימי, ומעדיפות לשלם כפול ואף יותר ולייבא זרע אירופאי או אמריקאי, כי התורמים בבנקים הללו גלויים יותר. חלקם ממש מגיעים עם תמונות עדכניות, חלקם מציגים את תמונותיהם בתור תינוקות, וחלקם אפילו מסכימים שניתן יהיה ליצור עמם קשר כשהילד או הילדה יגיעו לבגרות.
ועדיין - בחירת תורם זרע היא לא פשוטה עבור כל אישה שפונה למסלול של הורות יחידנית. האדם הזה, שאין לי באמת מושג מי הוא, אמור לתרום לי את הגנטיקה שלו. אבל מה אם הוא דושבאג? אחד כזה שעובר ממיטה למיטה ומתעלם ממך בבוקר שאחרי? ואולי הוא פשוט איש בלתי נסבל שמדיף ריח רע, מתנשא על אנשים ולא כיף איתו במסיבות? ובכלל - כיצד אדע שהתורם הזה הוא לא איזה נרקיסיסט פסיכופת ששואף לפזר את זרעו כמו סביון? הרי התיק הפסיכיאטרי שלו לא בדיוק פתוח לפניי, והמזכירות מסתמכות נטו על הדיווחים שלו, בתקווה שהוא דובר אמת.
"אחרי כל הצמצומים נותרו שלושה מועמדים. היה איזה פרופסור שהחברות שלי היו ממש בעדו. אבל בסוף בחרתי תורם שהיה לי קליק עם העיניים שלו"
בתום לבטים רבים, החלטתי שתחושת הבטן שלי היא שתכריע את הכף. כדי להקל על תהליך הבחירה, לפחות מבחינת המראה החיצוני, המזכירה של בנק הזרע כתבה ליד כל תורם מי ה"דופלגנגר" המפורסם שלו, אותו שחקן או דוגמן שהתורם הכי דומה לו. כך, מתוך קובץ אקסל גנרי שכלל נתונים ומספרים, חייכו אליי אשטון קוצ'ר, ליאונרדו דיקפריו, ג'וד לאו, אהרון פול ואחרים. בסך הכול עמדו מולי 15 תורמים שווים ביותר. כולם איי־ליסט מהוליווד ועד נטפליקס.
כדי להתחיל לדלל את הרשימה, החלטתי למחוק את כל המפורסמים שפחות עושים לי את זה. ראשית, העפתי את הנסיך הארי – סליחה מייגן, אני לא כל כך בקטע של ג'ינג'ים. סימנתי גם איקס על אמינם, ונשארתי עם שלושה תורמים מצטיינים: ליאונרדו דיקפריו, פול ווקר וקיאנו ריבס. תוך שעה של מעבר על הפרופילים כבר ידעתי את מי אני בוחרת: בפול ווקר. הוא פשוט הרגיש כמו מישהו שעל הנייר הייתי יוצאת איתו לדייט.
לבנק היה בציר פסיכי
עבור רויטל ברדוגו, תל אביבית בשנות ה־40 לחייה, הבחירה הייתה הרבה יותר דרמטית. רויטל היא בודקת תוכנה ואמא לבן שש מתל אביב. "ידעתי שאני רוצה להיות אמא ויצאתי להמון־המון דייטים, אבל לא מצאתי את שאהבה נפשי", היא משתפת. "בגיל 38 החלטתי שאני מחפשת הורות משותפת. נכנסתי לאתר שמשדך בין נשים לשותפים להורות, ואפילו מצאתי שותף גיי, שהוא ובן הזוג שלו חיפשו מישהי לעשות איתה ילד. כמעט היה לנו חוזה חתום על ידי עורך דין, אבל היו כמה דברים שלא הצלחנו לגשר עליהם, והחוזה התפוצץ. החלטתי שאין לי זמן מיותר לחפש שותף אחר, ושהצעד הבא הוא להביא לעולם ילד לבד".
עד כמה הייתה חשובה לך זהות התורם?
"נראה לי שאנחנו היחידניות מתחלקות לשתי אסכולות - האחת סבורה שזהות התורם לא רלוונטית, והשנייה ממש מתעניינת בתורם. אני שייכת לאסכולה שבה התורם ממש מעניין, ואני יכולה להגיד שמה שבאמת העסיק אותי היה החיבור הרגשי שלי לפרטים שהוא נתן.
"אני אדם שנורא מתקשה לקבל החלטות. בגלל שלא יכולתי להכיל את האפשרות שלא אראה תמונה של התורם, החלטתי לקחת תורם מחו"ל, שהוא גם 'תורם פתוח'. זה אומר שכאשר הבן שלי יגיע לגיל 18 הוא יוכל לשלוח לו מכתב, ואם התורם ירצה הוא יוכל לענות לו. זאת נחשבת לתרומה מאוד יקרה והיא מגיעה מבנק אמריקאי".
איך התנהל התהליך מולם?
"הציגו בפניי כמה מתמודדים, וכדי להכריע ביניהם החלטתי שאני כותבת טבלת אקסל. הרשימה הצטמצמה בטירוף בגלל הנושא הגנטי - אני חיובית לגן מסוים, ונאמר לי שעליי למצוא תורם שהוא שלילי. בשלב הזה עשיתי סוג של מסיבת בחירת תורם עם שתי חברות. הזמנתי אותן אליי והראיתי להן את הטבלה המסודרת שהכנתי עם כל היתרונות והחסרונות של כל אחד, כדי שנוכל לבחור ביחד. אחרי כל הצמצומים נותרו שלושה מועמדים שהתלבטתי ביניהם, ממש מוצלחים. לבנק היה בציר פסיכי, משהו טוב. אני זוכרת שהיה איזה פרופסור כזה והחברות שלי היו ממש בעדו. אבל בסוף בחרתי את התורם הראשון שהתלהבתי ממנו, כי היה לי קליק כזה עם העיניים שלו".
"במהלך השנים החלפתי כל כך הרבה תורמים, עד שבשלב מסוים אמרתי לרופא: 'תבחר לי מהמלאי שלך את הטוב ביותר לדעתך, ויאללה'"
מה זאת אומרת?
"לא יודעת, הקליק לי כזה. פשוט היה לי איזה חיבור אליו. ראיתי את התמונה שלו ומשהו זז בי. בסוף הלכתי עם האינטואיציה שלי".
מצחיק. ואילו פרטים ידעת עליו?
"הוא היה צעיר בן 24. הוא כתב מכתב מאוד מפורט על עצמו לצאצא העתידי שלו, שאתן לבן שלי לקרוא בגיל 18, וסיפר שם שהוא ספורטאי ושהוא טוב במתמטיקה - שזה היה מעולה עבורי. בעיקר בחרתי דברים שהם הפוכים ממני. זאת אומרת, אני נמוכה אז לקחתי מישהו שהוא 1.90 מ'. אני למדתי שלוש יחידות במתמטיקה ולקחתי מישהו שטוב בזה. גם היה לי חשוב שהוא יאהב לקרוא. אמנם הספר האהוב עליו הוא 'שר הטבעות' - שאני פחות מתחברת אליו, אבל עצם העובדה שהוא אוהב לקרוא כבר שימחה אותי, ובגדול הרגשתי שהוא אדם טוב".
הרופא התמוטט מצחוק
נטליה שדה (51) מהוד השרון, מנהלת אבטחת איכות בתחום התרופות ואמא לשתי בנות (13 ו־11) לא חשבה על ילדים עד שנולדה לה אחיינית ראשונה, כשהייתה בת 34. "התאהבתי בה ממבט ראשון", היא מספרת. "פתאום נפתח לי הלב לתינוקות סביבי. בכלל לא שאפתי למערכת יחסים ולזוגיות, פשוט רציתי תינוק וממש רציתי אותו לבד. אני לא האדם המתאים להורות משותפת, אז אפילו לא בדקתי את האופציה. היה לי ברור שאם הילד שלי לא יגיע במערכת יחסים זוגית מלאה, הוא יגיע עצמאית ויהיה רק שלי".
מה היו הפרמטרים שלך בבחירת תורם?
"מצחיק שאת שואלת אם היו לי פרמטרים. הרופא שלי היה גם מנהל של בנק זרע, והוא התמוטט מצחוק כשהגשתי לו טבלה מפורטת ברמה פסיכית של דרישותיי מן התורם הפוטנציאלי שלי. כדי להבין את הטירוף, אציין שכלולה בה למשל הגדרה למידות המצח של התורם: מצח בגודל ארבע אצבעות. למה? כי גודל 'נכון' של מצח, לפי מה ששמעתי, צריך להיות בדיוק ארבע אצבעות, שיושבות בין קו השיער לקו הגבות. הרופא הבהיר לי שתורמים במדינת ישראל הם אנונימיים ושאני עומדת לקבל שבעה עד עשרה פרטים כלליים מאוד ותו לא ושעם זה אצטרך להסתדר. וזה מה שבאמת היה.
"פסלתי תורמים שנראו לי לא שאפתניים. בסוף בחרתי מישהו שעובד בפיננסים ועשה בגרות ריאלית, כדי לתת לילדים שלי סיכוי בתחום שאני פחות חזקה בו"
"כדי להרות עם בתי הבכורה עברתי ארבע שנים של טיפולים מדי חודש, ללא מנוחה, ללא הפסקה, ללא חודש בלי הורמונים. בחודש שבו לא עשיתי IVF ושאיבה, עשיתי הזרעה. התורמים התחלפו, התרופות התחלפו ולא הצלחתי להרות, אבל לאורך כל התהליך נשארתי אופטימית. מעולם לא נשברתי, מעולם לא שקלתי להפסיק.
"במהלך השנים האלה, כאמור, החלפתי כל כך הרבה תורמים, עד שמה ששאפתי אליו בתחילת התהליך כבר נראה לי זניח לגמרי בסופו. בשלב מסוים אמרתי לרופא: 'תבחר לי מהמלאי שלך את הטוב ביותר לדעתך, ויאללה'".
מה בכל זאת היה לך חשוב, גם בשלב הזה?
"שיהיו לו צבעים דומים לשלי. הרבה נשים מרגישות שדרך תרומת זרע הן יכולות לממש חלומות ולהעניק לילדים שלהן מאפיינים חיצוניים מיוחדים יותר. אני דווקא העדפתי את ההפך. ביקשתי תורם עם עור בהיר, שיער כהה ועיניים חומות, במטרה שהילד יהיה דומה לי ככל האפשר, שאף אחד לא יתבלבל ויחשוב שאני המטפלת.
בסוף נכנסתי להיריון ובגיל 38 ילדתי את בתי הבכורה. אחרי ההיריון קניתי מיד את כל המנות שנשארו מהתורם שלה. תשעה חודשים לאחר שנולדה, מתוך פחד ששוב ייקח לי שנים להשיג היריון נוסף, נכנסתי שוב לתהליך, והפעם על הניסיון הראשון כבר נכנסתי להיריון, ובגיל 40 ילדתי את בתי הצעירה. יש ביניהן הפרש של שנה ושבעה חודשים".
"מעולם לא הייתי גרופית של ילדים", מודה רוני אורנשטיין מכפר סבא (46), עורכת דין ומנהלת פרויקטים ואמא יחידנית לשניים, רפאל בן החמש ורז בת השנתיים. "כשנולדו לי אחיינים הם אמנם שינו לי את המחשבה כלפי ילדים, אבל עדיין לא חשבתי שזאת המהות שלי והשאיפה שלי בחיים. מעולם לא יצאתי עם גבר ובחנתי אותו בעיניים של 'מעניין איזה אבא הוא יהיה'".
אורנשטיין נישאה בגיל 29 והתגרשה זמן קצר אחרי כן. "במהלך שנות ה־30 שלי יצאתי לדייטים, אך ללא הצלחה משמעותית. ואז התחלתי להתקרב ל־40 והגיל הפך להיות אישיו. החלטתי לבדוק עם עצמי אם משהו בעמדות שלי בנוגע לילדים השתנה. נכנסתי לקבוצה של אל־הוריים, אבל פתאום הבנתי שאני לא שם, ולא יכולה לומר בלב שלם שאני בסדר עם זה שלא יהיו לי ילדים לעולם. ואז החלטתי לעשות ילד לבד".
איך התנהל תהליך הבחירה שלך בתורם? אילו תכונות היה לך חשוב שיהיו לו?
"היה לי ברור שארצה להביא זרע מחו"ל, בעיקר בגלל הסיכויים הגבוהים יותר בישראל לאחאות (שני אנשים שנולדו מאותו תורם, ל"ש) שהלחיצו אותי, וגם כי אמרתי שאם אני כבר עושה את זה, אז אני רוצה שהוא יהיה גבוה ובלונדיני עם עיניים כחולות. פניתי לבנק בדנמרק, ובגדול הבחירה הייתה מאוד מושכלת. היה לי חשוב פרופיל רפואי של התורם ומשפחתו, גנים שלא יתנגשו עם הגנים שלי, השכלה וכמובן, תמונה שלו כתינוק.
"היה לי חשוב שהוא עשה שירות צבאי ועכשיו לומד. זה שם אותך על איזושהי סקאלה של – אוקיי, לא לקחתם עכשיו מישהו שמקבץ נדבות באלנבי"
"פסלתי תורמים שנראו לי לא שאפתניים, פסלתי כאלו שהסבא והסבתא שלהם חלו במחלות קשות. בסוף בחרתי מישהו שעובד בתחום הפיננסי ועשה בגרות ריאלית, כדי לתת לילדים שלי סיכוי בתחום שאני פחות חזקה בו".
היה לך קל או קשה? התלבטת הרבה?
"אני מודה שלא חשבתי על זה במונחים כאלו. מבחינתי זו הייתה משימה שצריך לעשות. אני אדם שמבין שאם רוצים משהו, פשוט פועלים להשיגו ללא עכבות, ללא ייסורים ובלי הרבה התלבטויות".
התייעצת עם מישהו? חברות, משפחה?
"שיתפתי רק את אמא שלי, וגם זה היה אחרי ההזרעה הראשונה שלא צלחה. לחברות לא סיפרתי, כי אני אישה שמאמינה שמספרים כשיש מה לספר".
מי נשמע חתיך יותר?
"איפשהו בגיל 35 התחלתי לחשוב על הכיוון של להפוך לאמא יחידנית", מספרת חני דרימר (39) מהוד השרון, עצמאית בתחום הביוטי ואמא לבת שנה וחצי. "בדרך כלל יצאתי עם גרושים שמבוגרים ממני בשני עשורים ויש להם ילדים כמעט בגילי, אז נוצרה אצלי הפרדה בין זוגיות ובין הורות. ההחלטה להפוך לאם יחידנית לא נבעה מאיזשהו משבר של 'איך לא מצאתי את האחד'. זה לא היה זה. אני אדם מאוד החלטי ומרגע שהחלטתי – פשוט קבעתי תור לרופא, קניתי זרע ועשיתי ילדים".
וואו, זה ממש אמיץ.
"לא חוויתי את זה כמעשה מאוד אמיץ. אלה החיים שלי".
איך התנהל התהליך?
"אני אמנם זריזה והחלטית, אבל גם מאוד יסודית, ואני יכולה לומר לך שעברתי על כל הבנקים ברדיוס שהייתי מוכנה לנסוע אליו, שזה כל אזור המרכז, וגם על כל הבנקים האירופאיים. לא ארצות הברית, כי הטייפ שלי הרבה יותר אירופאי".
שיתפת מישהו בהתלבטות לגבי התורם?
"כן. עשיתי לי טבלה כזאת על דף - אני בחורה מאוד אנלוגית, אז לא היו לי אקסלים. את הדף שלחתי לחברות וזה היה קצת כמו טינדר. כלומר, שאלתי את החברות מי נשמע להן יותר חתיך על סמך הנתונים. לא היו לי תמונות כי הלכתי על תורם אנונימי ו'סגור', שזה תורם שאין לו תמונה, לא תהיה לעולם דרך ליצור איתו קשר ויש לי פחות פרטים אישיים עליו. אז כשהצגתי להן את התורמים, זה היה בנתונים יבשים".
למה בחרת דווקא בתורם סגור?
"כי אני מרגישה שאם הייתה לי תמונה, זה היה נשאר עבורי כמו משהו ברקע, מין פרצוף שאולי הייתי תמיד מחפשת איפשהו, ולא רציתי את המידע הזה. העדפתי שזה יהיה מעין חור שחור, למרות שאני לא חווה את זה ככה, זה מרגיש לי שלם ולא יושב על מקום של חוסר. בסופו של דבר לקחתי תורם מהארץ שהתאים לי מבחינה גנטית, והאמת היא שבבטן שלי גם אותו הכי רציתי והלכתי עליו".
חוץ מבדיקות גנטיות – מה עוד היה חשוב לך בתהליך בחירת התורם?
"בגדול, היה לי חשוב שהוא לכל הפחות עשה שירות צבאי ועכשיו לומד. זה שם אותך על איזושהי סקאלה של – אוקיי, לא לקחתם עכשיו מישהו שמקבץ נדבות באלנבי. אחרי שהבנתי שיש סטנדרט בסיסי לתורמים ואני צריכה להפעיל הרבה את הדמיון, אמרתי לעצמי, לכי על מי שעל הנייר נשמע כמו הגברים שאת יוצאת איתם בדרך כלל".
ומה מבחינת תחביבים?
"דווקא לא היה לי קריטי אם התחביב שלו זה טניס או מכון כושר או משחקי וידיאו. הקריטריון הקשיח שלי היה - תהיה גבוה ובלונדיני עם עיניים כחולות. אחרי סינון נשארתי עם שלושה תורמים כאלה, ומתוכם בחרתי בזה שהכי הסתדר לי עם הגנים. ילדתי בת ועכשיו אני בהיריון עם בן. שניהם מאותה הפריה וכמובן, בכל מקרה ארגנתי לעצמי סליק של התורם".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
פורסם לראשונה: 01:13, 05.02.26
