שבועיים אחרי שחזרה לארץ מגלות ארוכה במיאמי, זיוה טוויל (62) נפרדה מאביר נעוריה, המסעדן נרי אבנרי ז"ל, שהיה הבעלים של רשת "נרגילה" המיתולוגית והלך לעולמו בחודש שעבר בגיל 71. אחרי שנים של נתק בין השניים, היא הספיקה לבקר אותו בבית החולים, והוא הספיק לבקש את סליחתה.
זמן קצר לפני מותו פרסם אבנרי פוסט שבו כתב: "אני חולה, מאושפז במאיר. לא מסוגל לדבר, סליחה עם המתקשרים".
כשזיוה ראתה את הפוסט, החליטה להגיע לבית החולים. "הוא פרסם את הפוסט בלילה", היא מספרת. "התקשרתי על הבוקר, ולהפתעתי הוא ענה לי. זה היה שלושה ימים אחרי שעשיתי 'תושב חוזר', ברוך השם שהספקתי, עשיתי קלוז'ר. זה אחד הדברים הכי מטורפים שקרו לי, ממש יד אלוהים הייתה בדבר שחזרתי לארץ בדיוק בזמן. אבן גדולה ירדה מלבי".
התרגשת להיפגש איתו אחרי כל כך הרבה זמן?
"מאוד, חבל שבנסיבות כל כך עצובות. הייתי שם בערך שעה וחצי, הוא אמר לי דברים חשובים שחיכיתי להם הרבה שנים".
מה הוא אמר?
"'אם יש משהו שאני מתחרט עליו כל חיי זה שפגעתי בך', וזה מאוד ריגש אותי. כשחזרתי מהביקור בבית החולים כל כך בכיתי, אנשים בטח אמרו לעצמם, 'מה הקטע שלה זאת? עברו 33 שנה מאז שהם היו ביחד'. אבל נרי היה חלק מהזהות שלי, הרבה שנים היינו יחידה אחת. אני חווה את הכאב כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים".
איך הוא פגע בך?
"בואי נגיד שנפרדו דרכינו לא בנעימים. שמונה שנים מחיי הקדשתי ל'נרגילה', ואז הוא הכיר מישהי אחרת שעבדה אצלנו, ונדבקה אליו, כמו הרבה אחרים, והכול נגמר. הוא הלך איתה באופן מופגן, היה מאוד לא נעים להישאר שם בנסיבות האלה. הוא היה סוחף וכריזמטי בצורה בלתי רגילה. ביום אחד איבדתי את בן הזוג שלי ואת מפעל חיי. הייתי מרוסקת. לקח לי שנה־שנתיים להתאושש מזה.
"זו הייתה פרידה מאוד קשה, בעיקר במישור המקצועי, יותר מאשר במישור האישי. שאלתי את עצמי מי אני ואם אני שווה משהו בלי 'נרגילה'. הייתי שם 24/7 כל כולי, באלפי אחוזים, כל דבר ב'נרגילה' היה תחת הידיים שלי, מעיצוב התפריטים ועד הנהלת חשבונות, אפילו כתבתי חוברת הוראות למלצריות. ואחרי כל זה הייתי צריכה לעזוב וזה היה קשה מאוד".
6 צפייה בגלריה
זיוה טוויל: "אני רוצה להחזיר את הזיוה אליי אחרי הרבה שנים שהייתי בסוג של קיפאון במיאמי"
(צילום: שרון צור)
כמה זמן הייתם ביחד?
"בערך חמש שנים, התחלנו לצאת שנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד ב'נרגילה' בתור מלצרית".
דיברתם על חתונה?
"לא, הנושא הזה אף פעם לא עלה בינינו".
"עשינו מהפכה בתל אביב"
טוויל נולדה במושב הדתי מאור שבמועצה האזורית מנשה, הבת ה־11 מתוך 12 אחים ואחיות. "לא היה הרבה מה לעשות במושב, ואני אף פעם לא קיבלתי את המציאות כמו שהיא, אז יזמתי פנייה למועצה האזורית שיעזרו לנו להקים מועדון נוער במושב", היא מספרת. "כשהקמנו את המועדון הצטרפנו לתנועת הנוער של תנועת המושבים, והתחלתי להדריך שם ילדים שהיו גדולים ממני בשנתיים־שלוש. היינו יוצאים לטיולים בכל הארץ, אין הר ואין ואדי שלא עברנו בו. נרי ואני לא התחברנו סתם, היזמות שהייתה בו קיימת גם בי".
"בהלוויה כל כך בכיתי, אנשים בטח אמרו לעצמם, 'מה הקטע שלה, עברו 33 שנה מאז שהם היו ביחד'. אבל נרי היה חלק מהזהות שלי"
בצבא שירתה כמדריכת נוער ברמת אביב ונחשפה לראשונה לעיר הגדולה. אחרי שנה בקבע בחרה להישאר בתל אביב והחלה למלצר במועדון "שמים". זמן קצר לאחר מכן הצטרפה לצוות המלצריות של "נרגילה" בסניף הראשון של הרשת ברחוב בן יהודה בתל אביב שנפתח ב־1983.
המסעדה הוקמה על ידי אבנרי שנה קודם לכן והתפרסמה בזכות המאכלים התימניים שהוגשו בה וגם בזכות התפריטים המקוריים שהיו מעוטרים בתצלומים של נשים עירומות. בשיא הצלחתה החזיקה הרשת 22 סניפים ברחבי הארץ, ונרי וזיוה נהפכו לכוכבי המקומונים של התקופה. "איזה ימים היו אז בתל אביב, אמא'לה", היא נזכרת. "באיזשהו שלב השכנים התחילו להתלונן על רעש, כי המסעדה הייתה ממוקמת מתחת לבניין והייתה מפוצצת עד לפנות בוקר. נרי קיבל צו סגירה ובכל זאת המשיך לעבוד, כל ערב הגיעו פקחים ונתנו לו קנס, אבל לא היה אכפת לו, עד שיום אחד שמו לו פלומבה על הדלת. הוא לא ויתר, הלך ושבת רעב מול הבית של ראש העיר צ'יץ' בצהלה. בסוף הוא נכנע, סגר את הסניף בבן יהודה ובמקומו פתח שני סניפים ברחוב דוד המלך וברחוב פרישמן, ליד קולנוע פריז".
איך נהייתם זוג?
"בהתחלה לא הפסקנו להתכסח, הוא היה עוקץ אותי כל הזמן, והיחסים בינינו לא היו משהו, אבל אחרי שעברתי לעבוד בסניף בפרישמן התחלנו להיות חברים טובים מאוד. הוא היה איש עם כריזמה מטורפת, מגנט חברתי. ממש כישף אנשים, כל מי שהיה בסביבה שלו היה נדבק אליו. עם הזמן הוא התחיל לקחת אותי איתו לנסיעות וסידורים, ושם הייתה נקודת מפנה בקשר. מחברים טובים הפכנו להיות זוג, פשוט התאהבנו".
"דרכינו נפרדו לא בנעימים. שמונה שנים מחיי הקדשתי ל'נרגילה', ואז הוא הכיר מישהי אחרת, והכול נגמר. ביום אחד איבדתי את בן הזוג שלי ואת מפעל חיי"
היה קשה להיות בת זוג של הבוס שלך?
"אני חושבת שההצטרפות שלי לעשייה ולניהול מאוד תרמה לעסק. היינו בשיא של פריחה, יצירה והשפעה, לא סתם אומרים שנרי ואני עשינו מהפכה תרבותית וקולינרית בתל אביב. הפכנו את תל אביב להיות שוקקת 24/7. היינו פותחים עד לפנות בוקר, וכולם הגיעו: אמנים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, עיתונאים. כל הלילה היו תורים של עשרות אנשים, בחורף שלחנו את המלצריות עם מגשים לחלק להם תה חם, כי הם קפאו מקור ובכל זאת חיכו. 'נרגילה' הייתה תופעת תרבות, אנשים באו לא רק לאכול מרק שעועית, אלא לראות ולהיראות. זו הייתה סצנה אדירה בתל אביב ואז בכל הארץ. וכמו שכולם ידעו מה זה 'נרגילה', כולם ידעו מי זה נרי וזיוה. היינו בהיי מטורף של עשייה נון־סטופ וחיזורים מכל העולם ואשתו. לא ראינו שום דבר חוץ מ'נרגילה'".
מה עשית אחרי שעזבת את "נרגילה"?
"הייתי דיילת שנה ב'אל על', ובמקביל למדתי בישול ואפייה ב'תדמור'. סיימתי עם הציון הכי גבוה, הבוחן אמר לי, 'מעבר לזה שהאוכל שלך מאוד טעים, פשוט מדהים לראות אותך עובדת'. אבל אם להגיד את האמת, לא מצאתי את עצמי".
"כל יום בכיתי שאני לא בישראל"
לפני 20 שנה עזבה את ישראל בעקבות בעלה לשעבר, שממנו התגרשה לפני שמונה שנים. הוא עבר לארצות הברית בהיותו נער בעקבות אביו, אחרי שהוריו התגרשו, ובא לארץ במיוחד כדי להכיר אותה, אחרי ששמע עליה מחברים משותפים. כיום הוא איש עסקים בתחום הנדל"ן ובעל מפעל מרצ'נדייז לקידום מכירות במיאמי.
לשניים נולדו שתי בנות: רייצ'ל (22), סטודנטית לממשל ומשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ושרה (20), חיילת ביחידה לקשרי חוץ בדובר צה"ל, שמשרתת באותו בסיס שבו שירתה אמה.
"לא הצלחתי למנף את עצמי בזמן אמת, ומתברר שמכל השפים הגדולים דווקא אני השארתי חותם קולינרי במטבח הישראלי"
"לא מפתיע אותי ששתי הבנות שלי עשו עלייה והתגייסו לצה"ל", היא אומרת. "אני כל כך פטריוטית, כל כך ציונית. הבנות שלי למדו בבית ספר יהודי פרטי, וכל קיץ הבאתי אותן לבקר את המשפחה בארץ. איך שנגמרה שנת הלימודים, המזוודות כבר חיכו לנו ליד הדלת, והן יצרו קשרים חזקים עם בנות הדודות שלהן. הן גדלו על המשפט: 'ישראל זה הבית, ולא משנה איפה תגורו, בית יש רק אחד'. שתיהן עלו לארץ בלעדיי במסגרת גרעין צבר של הסוכנות היהודית, שתיהן היו חיילות בודדות. רייצ'ל שירתה בלשכת מתאם פעולות השטחים בחברון, עם הרבה אומץ ותעוזה. שרה עלתה בעקבותיה, ועכשיו היא כועסת עליי שחזרתי לארץ, כי הרסתי לה את האקסטרה מאה דולר שמקבלים חיילים בודדים בצבא" (צוחקת).
חזרת בעקבות הבנות?
"אף פעם לא ראיתי את עצמי מזדקנת בארצות הברית, היה ברור שאחזור מתישהו. זו הייתה גלות מאוד קשה בשבילי, כל יום בכיתי והצטערתי על זה שאני לא בישראל. מעולם לא ראיתי את עצמי יורדת, לא הסכמתי לקבל את הטייטל הזה. למרות שהיו לי חיים מאוד נוחים שם, תמיד רציתי לחזור וידעתי שאחזור, אבל לבעלי לשעבר זה היה פחות נוח, יש לו שם עסקים ומפעל, אז כל עוד הייתי נשואה והבנות היו קטנות, זה לא התאפשר".
ועכשיו חזרת דווקא בתקופה הכי קשה שהייתה אי פעם במדינה.
"לא רק במדינה, אלא גם אצלנו באמריקה. המלחמה גמרה את כולנו. בהתחלה היה גיוס מטורף והמוני של כולנו, איסוף כספים, משלוחים של כל מה שאפשר. דאגתי מאוד לגורל המדינה, וגם הייתי בהיסטריה על הבת שלי ששירתה בחברון. היא זאת שהודיעה לנו שפרצה מלחמה. אנחנו בדיוק סיימנו את ארוחת החג כשקיבלתי טלפון ממנה. היא אמרה, 'אנחנו במקלטים, כל הארץ אזעקות וטילים'. חודש אחרי כבר נחתי פה, היה לי קשה להיות שם בתקופה כזאת. הגעתי לכיכר החטופים וביקשתי להתנדב. במשך חודשיים וחצי הגעתי ברכבות ואוטובוסים שלוש־ארבע פעמים בשבוע, עזרתי במה שאני יכולה. חזרתי הביתה למיאמי בחודש מרץ, ובקיץ הגעתי שוב עם הבת הקטנה שהתגייסה לצבא באמצע המלחמה. השארתי אותה פה ונסעתי שוב, ואז באתי שוב בפסח ואמרתי, 'זהו. גם אני חוזרת'".
"מוכרים זיוה בכל העולם ובהתחלה כעסתי כי לא הרווחתי מזה שקל. אמרתי, מה, כולם מרוויחים מהזיוה שלי, ורק אני כלום? עם הזמן התחלתי להיות גאה בעצמי"
מה עשית במיאמי כל השנים?
"הייתי עסוקה בגידול שתי ילדות אמריקאיות לתפארת מדינת ישראל (צוחקת). גם התנדבתי בקהילה וגם למדתי כל הזמן, למשל לימודי אנטי אייג'ינג, רפואה אלטרנטיבית והוראת יוגה. הייתי עם הבנות 24/7, ורק כשהתגרשתי זה השתנה, כי עשינו משמורת משותפת. פתאום נהיה חסך גדול בחיים שלי, פתאום אין לי אותן בחלק מהשבוע, הרגשתי כמו צלילה למעמקים. לא עשיתי יותר מדי עם החיים שלי. הייתי עקרת בית פריווילגית, וגם אחרי הגירושים לא הצלחתי לייצר ממש קריירה. ניסיתי אינטרנט מרקטינג, אבל אני לא טכנולוגית, אז בעיקר הפסדתי כספים. הייתה תקופה קצרה שהכנתי סחוג ושיווקתי אותו, כי הסחוג שלי מאוד מיוחד, עד היום חברים שלי מקבלים ממני קופסאות למקפיא. הייתה תקופה שמכרתי חומוס וזיוה, אבל לא היה לי כוח למנף את זה. ביקשתי מהאקס שלי שיעזור לי, אבל הוא אמר שהוא מעדיף לקנות את הבניין ולהשכיר אותו למסעדה, ולא לפתוח את המסעדה בעצמו".
"אלתרתי ממה שהיה לפניי"
המאכל שנקרא על שמה, זיוה, זכה לערך ויקיפדיה משלו, וההסבר: "זיוה הוא מאכל מהמטבח הישראלי העשוי מבצק עלים ועליו שומשום, הממולא בגבינה וזיתים".
טוויל, שהמציאה את המנה הזאת אי שם בסוף שנות ה־80, מתרגשת לשמוע שכל התוצאות הראשונות בגוגל מתייחסות למאפה הזה. "אני בן אדם רגשן, וזה מציף אותי ברגש, ממש דמעות", היא אומרת. "נשארתי מאחורי הקלעים ולא הצלחתי למנף את עצמי בזמן אמת, ומתברר שמכל השפים הגדולים דווקא אני השארתי חותם קולינרי במטבח הישראלי. זו הייתה נשיקה אלוקית, גם בדיוק של המנה וגם בפשטות שלה. זו מנה כל כך מנצחת, נגישה, תואמת כל פה וכל גיל".
איך זה קרה?
"אחד החברים הכי טובים שלנו, עו"ד יוסי שפרלינג, הגיע רעב, ובגלל שהוא צמחוני, לא היה הרבה מה להציע לו בתפריט. נכנסתי למטבח לראות מה יש להוציא לו, והתחלתי לאלתר ממה שהיה לפניי. לקחתי מלאווח, מילאתי בגבינות וזיתים, גלגלתי, שמתי קצת שומשום מעל, כופפתי בצורת פרסה שיהיה יפה לעין, שמתי ליד ביצה קשה, חמש דקות והייתה מנה. יצאתי עם זה, אל תשאלי מה שזה עשה שם. בן־לילה המנה הזאת הפכה להיות הלהיט של 'נרגילה'. באיזשהו שלב 70% מההזמנות היו זיוה".
"שתי הבנות שלי עשו עלייה והתגייסו לצה"ל. הן למדו בבית ספר יהודי פרטי וגדלו על המשפט 'ישראל זה הבית'"
מאיפה זה בא לך, ליצור מנה יש מאין?
"כל הילדות שלי אפיתי עוגות, ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות ג'חנונים לשבת. כשהייתי ממש קטנה, כל שישי בבוקר אמא שלי הייתה מוציאה את הטאבון בחצר ועושה פיתות, ואני קמתי איתה בחמש בבוקר לעזור לה, לקרוץ עיגולי בצק ולקמח את הפיתות".
איך נרי הגיב כשהוא ראה את המנה?
"כולם היו באטרף, כולם ביקשו גם, אז נכנסתי ועשיתי אחד ועוד אחד, ואז לימדתי את העובדים להכין את המנה, ואחרי כמה ימים נרי החליט להכניס אותה לתפריט".
מההתחלה הוא קרא למנה זיוה?
"בהתחלה קראנו לזה 'המאפה של זיוה', ואחר כך התחלנו לעשות חצי מנה. נרי, עם הראש הקריאטיבי שלו, קרא לזה בקיצור 'חצי זיוה', ואז התחלנו לקרוא למנה פשוט 'זיוה'".
הרשת, כידוע, נקלעה לקשיים ונסגרה בסופו של דבר. לנסות לפתוח אותה מחדש זה משהו שעומד על הפרק מבחינתך?
"כן, אמרתי לנרי בשיחה שלנו שאני רוצה לחזור לביזניס, והוא אמר, 'אל תשכחי שאת המותג. אנשים כבר כמעט לא זוכרים לא את נרי אבנרי ולא את 'נרגילה', אבל את זיוה כולם זוכרים'. הוא אמר: 'תראי מה נשאר מכל הצער שהיה לך, רק הזיוה, יש לה עתיד ותלכי עם זה'. הוא נתן לי את ברכת הדרך להחזיר את הזיוה אליי, המליץ לי למצוא משקיע ולפתוח מקום. אמרתי לו, 'בוא נפתח ביחד', והוא ענה 'הלוואי'. הוא אמר שהוא מחכה לסי־טי כדי לראות כמה זמן נשאר לו, ולצערי הוא לא הספיק. הרבה אנשים מבקשים ממני להחזיר עטרה ליושנה, וגם אני רוצה להחזיר את הזיוה אליי אחרי הרבה שנים שהייתי בסוג של קיפאון במיאמי".
"לא עשיתי יותר מדי עם החיים שלי. הייתי עקרת בית פריווילגית, וגם אחרי הגירושים לא הצלחתי לייצר ממש קריירה"
זה בכלל מעשי להחזיר את הזיוה אלייך כשבכל סופרמרקט מוכרים אריזות קפואות של זיוה?
"כן, מוכרים אותה היום בכל העולם. כל השנים שלחו לי תמונות ממסעדות בהודו, תאילנד, מוסקבה, דרום אמריקה, מאיפה לא? בכל מקום רק זיוה וזיוה. אגיד לך את האמת, בהתחלה כעסתי מאוד כשראיתי את התמונות האלה, כי לא הרווחתי מזה שקל. אמרתי, מה, כולם מרוויחים מהזיוה שלי, ורק אני כלום? עם הזמן התחלתי ליהנות מזה, להיות גאה בעצמי".
איך תקראי למסעדה, אם תהיה כזאת?
קרוב לוודאי שהיא תקרא זיוה, כי שמי הולך לפניי. נראה. אני לא הולכת לעשות בדיוק 'נרגילה', אני רוצה להביא לתוך העולם הקולינרי הישראלי משהו חדשני".
ממה את מתקיימת בינתיים?
"אני גרה אצל האחיינית שלי במושב גן השומרון ומחפשת דירה במרכז תל אביב. אני מודה לאבא של הבנות שלי שעוזר לי להתקיים בינתיים, עד שאצליח לפרנס את עצמי".
את חושבת על זוגיות פרק ג'?
"מהפה שלך לאלוהים. אני מחכה לו ומקווה שגם הוא מחכה לי. בשנים האחרונות נכנסתי לאתרי היכרויות ויצאתי מאוד מאוכזבת. אחרי שני הגברים הגדולים מהחיים שהיו לי, יש לי שאיפות קצת יותר גבוהות ממה שמצאתי שם. מקווה שיגיע הגבר הנכון, שיהיה גבוה מכל הבחינות. יש לי משיכה לגברים גבוהים תרתי־משמע".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
פורסם לראשונה: 05:07, 18.09.25
