לפני שנה, כמעט שלושה עשורים אחרי שלהקת "המכשפות" התפרקה בנסיבות טרגיות, החליטה מתופפת הלהקה יעל כהן להתמודד עם הטראומה באמצעות מופע. כך נולד "המכשפה השלישית", שיוקדש ללהקה ולסולנית שלה, ענבל פרלמוטר ז"ל.
להקת הרוק "המכשפות", שכללה את פרלמוטר, כהן והבסיסטית יפעת נץ, פעלה בשנות ה־90, זכתה להצלחה והחלה לדעוך בעקבות התמכרותה של פרלמוטר לסמים, אבל ההרכב מעולם לא התפרק רשמית. אחרי שעברה גמילה (או ניסיון גמילה), תכננו בנות הלהקה הופעת קאמבק במועדון הלוגוס בתל אביב. אלא שבערב ראש השנה, 1 באוקטובר 1997, בדרכה מבית אמה ברחובות לתל אביב, התנגשה פרלמוטר במעקה בטיחות סמוך לגשר ראשון לציון ונהרגה במקום, בגיל 26.
"לא קל לי לדבר על זה עד היום", אומרת כהן. "אף אחד לא עטף אותנו, אף אחד לא שאל אותנו מה שלומנו ואיך חווינו את האירוע הזה, אבל יפעת ואני היינו מרוסקות. ברגע שענבל נהרגה נתקעתי בזמן, עד אז לא ידעתי מה זה לאבד מישהו קרוב. שנים אכלתי את הלב שאף פעם לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה. זה היה כאילו מובן מאליו, אבל אחרי זה כל כך הצטערתי, סחבתי איתי כל השנים שאולי היא לא יודעת. המוות של ענבל והסוף של המכשפות היה המשבר הכי קשה שהיה לי בחיי. לא הלכתי לטיפול כי בשנות ה־90 זה לא היה כל כך מקובל. עברתי טראומה, אבל לא ידעתי את זה".
מתי הבנת את זה?
"לפני שנתיים יצא הסרט על ענבל, 'האם זה נגמר', שהפך אותי לגמרי. היו לי ימים קשים של אפס אנד דאונס, ראיתי את הסרט אולי תשע פעמים. הלכתי עם היוצרות אביגיל שפרבר ושרון לוזון להרבה הקרנות ופאנלים כדי לספר את הסיפור מנקודת מבטי. זו הייתה הדרך שלי לטפל בעצמי, ראיתי שזה עוזר לי ולכן החלטתי להעלות את המופע שבו אוכל להמשיך לדבר על הלהקה ועל ענבל ולהנציח אותן באיזשהו אופן".
איך נולד הקונספט?
"חמש שנים אחרי מותה של ענבל כתבתי ספר אוטוביוגרפי שהתכוונתי להוציא לאור, אך בסופו של דבר הוא נגנז. באיזשהו שלב, על בסיס הספר יפעת ואני יצאנו במופע חינוכי שנגע בנושאים כמו סמים ותאונות דרכים ורץ בבתי ספר במסגרת סלי תרבות. המופע ירד כשפרצה הקורונה, ולפני שנה, כשהתקרבנו לתאריך 30 שנה לאלבום הראשון שלנו, 'עד העונג הבא', בעלי חשב שזה זמן טוב לצאת למופע חדש. רציתי שפעם אחת ישמעו את הסיפור שלי ושהתופים שלי יהיו בפרונט, כי בדרך כלל הם מאחור. הצעתי ליפעת להצטרף אליי והיא לא רצתה, אז בחרתי שני נגנים מצוינים, מיקה גל־מור ואורי צוק, שינגנו איתי שירים של הלהקה, לצד סיפורים מהזווית האישית שלי".
"כשענבל נהרגה נתקעתי בזמן, עד אז לא ידעתי מה זה לאבד מישהו קרוב. לא הלכתי לטיפול כי זה לא היה כל כך מקובל"
את תשירי?
"אני אפתיע אותך ואומר שמי שתשיר במופע זו ענבל בכבודה ובעצמה. הפרדנו את השירה שלה מההקלטות, אנחנו משמיעים אותה ומנגנים איתה בלייב, לכן העבודה על המופע היא עבודת נמלים, הכול צריך להיות מאוד מדויק ומותאם לשירה שלה".
מותר לך בכלל לעשות את זה?
"עברנו מסע מפרך וקיבלנו את כל האישורים, קודם כול מאחות של ענבל ואחר כך מבעלי הזכויות: חברת NMC, רותי, אלמנתה של קורין אלאל וליליאן שוץ, המנהלת של הלהקה. הגענו אפילו לניק קייב, שהקליט איתנו את השיר Shivers כשהוא היה בארץ. היא הייתה מוזיקאית נדירה, וצריך להמשיך להשמיע את האוצר הזה שהיא השאירה".
מופע הבכורה יתקיים ב־22 באוקטובר 2025 באולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב.
עברו 31 שנה. מישהו בכלל עוד זוכר את המכשפות?
"לא תאמיני כמה אנשים שולחים לי עד היום הודעות ושואלים על מופע, עד שאמרתי לעצמי 'בעצם למה לא?'. אני לוקחת את זה בקטע טיפולי. דרך המופע אוציא דברים שאף פעם לא סיפרתי וככה אעבור תהליך פסיכולוגי שיעזור לי להשתחרר מהטראומה שנדחקה כל השנים. הקושי היה למצוא גיטריסטית ברמה של ענבל, שתדע לתת שואו כמו שהיא ידעה לתת. אנחנו מציינים עכשיו בדיוק 28 שנה למותה, ועוד לא קמה פה גיטריסטית כמוה. שיתפתי את קורין אלאל ז"ל, שהייתה למעשה המכשפה הרביעית, היא התלהבה מהרעיון ושיתפה את רותי, בת זוגה. רותי עזרה לי לכתוב ולדייק, חלבה אותי כמו שאומרים, והוציאה ממני את הדברים הכי אינטימיים. זה היה תהליך שלווה בהמון בכי ובהמון כאב. כל כך רציתי שקורין תראה את התוצאה הסופית, לצערי לא הספקתי".
"ששי קשת היה הגיבור שלי, היה לי מוזיאון ששי קשת בחדר. בגיל תשע הוא ויונה אליאן הביאו לי קלטת של המתופפת שילה אי בהופעה. היא הרול מודל הנשי שלי"
למי מיועד המופע?
"בני הדור שלנו בעיקר, אבל יש המון צעירים שגדלו על הדיסקים של ההורים ואוהבים את השירים. לפני כמה חודשים, 'האוזן השלישית' הוציאו תקליט ויניל לאלבום הראשון שלנו, 'עד העונג הבא', והזמינו אותי ואת יפעת לחתום. קצת לפני האירוע הודיעו לי שאין על מה לחתום כי התקליט נחטף, ביקשו מאנשים להביא איתם את התקליט מהבית.
פיניתי לזה שעה, אבל כשהגעתי ראיתי תור מטורף עד דיזנגוף. בסוף זה לקח כמעט ארבע שעות. אנשים באו עם מרצ'נדייז שהם שמרו כל השנים, הביאו ספרונים של הדיסקים הישנים שנחתום עליהם וביקשו להצטלם איתי ועם יפעת. ראיתי שם בחורות צעירות עם קעקועים של 'עד העונג הבא' שאמרו שהאלבום שינה להן את החיים".
יואב קוטנר הקשיב מהחלון
כהן (54), היום חברת להקת "שנדליר" ומורה לתופים, נולדה וגדלה בראשון לציון, בכורה משתי בנותיהם של ניצה (82), גננת לשעבר וגלעד (84), רופא שהקים את מרפאות הכאב של קופת חולים מאוחדת.
לתופים היא הגיעה בגיל צעיר, כשראתה את המתופף אהרל'ה קמינסקי בטלוויזיה ורצתה גם. "בשנות ה־70 מי חשב בכלל שילדה תתופף, אבל ההורים שלי זרמו וקנו לי מערכת תופים צעצוע שאליה הוספתי סירים וצלחות", היא מספרת. "בערך בגיל שבע אבא שלי פגש את אהרל'ה ואמר לו 'הבת שלי משגעת אותי', אז הוא אמר לו 'תביא אותה לבחינה'. הייתי ממש קטנטונת, לא הגעתי לפדלים אפילו, אז אהרל'ה אמר 'תחזרי בעוד שנתיים'. חיכיתי ליום שאגיע לגיל תשע, הלכתי ללמוד אצלו ושם בעצם הכול נפתח".
היה לך רול מודל נשי לתיפוף?
"כן. שילה אי, המתופפת של פרינס. קיבלתי ליום ההולדת קלטת וידיאו שלה מופיעה עם פרינס מששי קשת ויונה אליאן, חברים טובים ואהובים שלי".
מאיפה אתם מכירים?
"גם את ששי ראיתי בטלוויזיה ומאותו רגע הוא היה הגיבור שלי. אבא שלי טיפל בהמון אמנים והתחבר איתם, ופעם הזמרת עדנה גורן באה לבקר אצלנו וראתה איזה מוזיאון ששי קשת יש לי בחדר. היא אמרה: 'אני חייבת להפגיש ביניכם'. בגיל תשע פגשתי את ששי ויונה, ומאותו יום הם סוג של אימצו אותי. הזמנתי אותם ליום ההולדת שלי והם הביאו לי את הקלטת של שילה אי בהופעה עם פרינס, כי הם ידעו שאני מתופפת. מגיל צעיר כבר הופעתי בטלוויזיה, בגיל 12 עשו עליי כתבה בתוכנית הילדים 'עפיפונים' בחינוכית, ובהמשך הופעתי ב'זהו זה' וב'סיבה למסיבה'".
איך הגעת ל"המכשפות"?
"כשסיימתי ללמוד ברימון, יפעת ראתה אותי ברוקסן מנגנת עם הרכב מבית הספר והציעה לי להצטרף ללהקת בנות. לא הכרתי אותן וגם לא כל כך רציתי, הייתי לפני הקלטות עם הרכב אחר, אבל היא הצליחה לשכנע אותי. היינו במקום הנכון בזמן הנכון, הלך לנו די טוב מההתחלה. אני זוכרת שעשינו חזרות בדירה של יפעת בחשמונאים, ויואב קוטנר, שגר מולה, היה מקשיב לנו מהחלון. כל הזמן הופענו, אבל הבום הגדול היה כשקורין אלאל והמנהלת ליליאן שוץ נכנסו לתמונה, והביאו את NMC שהחתימה אותנו. ההופעה הראשונה בפני קהל גדול הייתה בפסטיבל ערד 1993. חיממנו את אביב גפן, ואחר כך הוא לקח אותנו לחמם אותו גם בפסטיבל צמח. הקלטנו לכבוד ההופעה ההיא את 'קסם על ים כנרת', והקאבר הזה זכה להצלחה גדולה. שנה אחרי זה יצא 'עד העונג הבא', וכבר לא יכולתי לעבור ברחוב. גרתי מול תיכון ותלמידים היו מחכים לי ליד הבית".
הופתעת מההצלחה?
"לא הופתעתי בכלל, אבל ענבל פחות האמינה. היו קובעים איתנו הופעות, ואז פתאום היא הייתה מבטלת כי אולי אנחנו לא מספיק טובות. כל שני וחמישי היא שברה את הכלים, לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי נוסעת לרחובות לשכנע אותה לבוא. אחרי שנים הבנתי שבשלב הזה היא כבר התחילה עם הסמים. הייתי ילדה תמימה, לא ידעתי מה זה סמים, זה היה מבחינתי אוי ואבוי. היא הצליחה להסתיר את זה ממני, עם כל האהבה שלנו. היא הייתה בן אדם על הקצה, חיפשה לבחון גבולות. היה בה סוג של הרס עצמי ואני בן אדם עם רגליים על הקרקע. בחיים לא שתיתי יין ולא עישנתי, לא סתם אומרים עליי שאני בן אדם מרובע. רק לקראת הסוף חשדנו, הבנו שמשהו לא בסדר איתה אבל לא הבנו מה. היה שלב שהפסקנו הכול, היו כתבות על זה שהלהקה התפרקה, אבל זו לא הייתה החלטה שלנו. אי־אפשר היה להשיג אותה ולדבר איתה כמו פעם, היו לה עניינים אחרים. חיכיתי ליום שהיא תחזור, והיא באמת חזרה, כבר הייתה במקום טוב יותר. החלטנו לחזור להופיע, התחלנו חזרות, קבענו הופעה ראשונה ב'לוגוס' ל־5 באוקטובר, ובמקום זה קברנו אותה באותו יום".
"אלה ציפורים שלא יוכלו לחיות בחוץ, הן מבויתות. הן מקבלות אצלי טיפול מסור ותזונה עשירה. יש לי ציפורים נדירות, אבל אני לא מוכרת, קשה לי להיפרד מהן"
היו שמועות שהיא התאבדה.
"כן, שמעתי את השמועות, אבל אני מאלה שלא מאמינות בזה. היא הייתה כבר בדרך החוצה, היה לה חבר שהיא אהבה, היא עמדה להוציא ספר, קבענו הופעה. זה לא נשמע הגיוני בעיתוי הזה".
מה היה סוד ההצלחה של הלהקה?
"החיבור בין שלושתנו. היה לנו חיבור מיוחד, נפשית ומקצועית. התפוצצנו על הבמה. וגם לא היה אז הרכב רוק של בנות, שכמונו כותבות ושרות מוזיקה לפנים. היו מנגו, היו סקסטה, שהיו מקסימות, אבל הן עשו פופ, לא החזיקו כלים ולא נתנו בראש".
היה קשה לקבל אתכן כהרכב נשי?
"היו שזלזלו. גיטריסטיות שמרביצות דיסטורשן עם סטייל רוקיסטי – נעלי ד"ר מרטינס ולא עקבים – לא היה מקובל בכלל. במיוחד אני כמתופפת בועטת תמיד נלחמתי בקטע הזה, תמיד היה קטע שוביניסטי בתחום התופים, והייתי בין המתופפות הראשונות בארץ".
ההצלחה שינתה את היחסים ביניכן?
"לא, כי היה ברור מה התפקיד של ענבל כמובילה של הדבר הזה. היינו גוף אחד עם שלושה ראשים, והיא פרגנה כל הזמן. היא הייתה כל כך שונה ממני, לא פעם שאלתי את עצמי מה היא מצאה בי בעצם. היום אני יודעת שהיא מצאה בי יציבות, והיא נתנה לי את הכוח לרוץ ללא גבולות".
20 ק"ג מזון בשקים
את בעלה, אריק אונגרזון (56), איש מערכות מידע בחברת "פוינטר" ומעריץ מושבע של "המכשפות", הכירה לפני 26 שנה. הוא היה אז טכנאי הקלטות באולפני "הצוללת" והגיע באופן קבוע להופעות של הלהקה, תמיד בשורה ראשונה.
"פעם הוא אפילו ביקש את הטלפון שלי בסוף הופעה, למקרה שיצטרכו מתופפת בהקלטות", היא קורצת. "אחרי שענבל נהרגה, יפעת ואני הקמנו את להקת 'ונוס', ויום אחד כשהופענו ב'לוגוס' הוא הגיע, ישב על הבר והסתכל עליי כל ההופעה. ההורים שלי גם היו בהופעה הזאת, אז אמרתי לאמא שלי: 'את רואה את הבחור שיושב על הבר? תראי שהוא יתחיל איתי בסוף ההופעה', וזה באמת מה שהיה. אחרי חצי שנה הוא הציע לי נישואים על הבמה ב'לוגוס'. מההתחלה היה ברור לשנינו שזה זה".
היום בני הזוג גרים ברמות צהלה בתל אביב ומגדלים ביחד שתי כלבות, שני חתולים, ארבעה פסיונים, יותר מ־300 ציפורים וגם שלושה ילדים: איתי (22), חייל משוחרר שלומד ייעוץ פיננסי, עילאי (19), עתודאי שלומד הנדסת חשמל ואור (15), תלמידת עירוני א' במגמת מחול.
מה הקטע של הציפורים?
"תמיד אהבתי חיות, רציתי להיות וטרינרית כשהייתי קטנה. אני מגדלת ציפורי שיר מגיל תשע. אלו ציפורים מיוחדות, אוסטרליות ואפריקאיות, שצריכות תנאים מיוחדים, לא תראי אותן סתם ככה בחנויות. כשגרתי אצל ההורים בנו לי חדר מיוחד שנקרא וולר, ושם הן עפו חופשי. הציפורים תמיד היו חלק מהחיים שלי, והן מלוות אותי עד עצם היום הזה. יש לי וולר על הגג, ויש להן תנאים מצוינים שם, כמו חימום בחורף וקירור בקיץ, כי הן רגישות לתנאי האקלים".
לא חראם לשים אותן ככה בכלוב?
"זה כלוב כמו חדר, הן עפות חופשי. וחוץ מזה, אלה ציפורים שלא יוכלו לחיות בחוץ, הן מבויתות כבר ולא מסוגלות להשיג לעצמן את האוכל. הן מקבלות אצלי טיפול מסור מאוד ותזונה עשירה, אני מקפידה על כל אבות המזון".
זה עסק יקר להחזיק וולר כזה?
"זה יקר, במיוחד שאת נותנת להן את הטוב ביותר. וטרינרים טובים, כדורים כשצריך, אוכל טוב. אני קונה שקים של 20 ק"ג, זו הוצאה רצינית, אבל זה משהו מהנשמה שלי ואין אצלי פשרות. אני קמה כל בוקר ברבע לחמש, ולפני שאני מתחילה את היום שלי, אני מאכילה את החתולות והכלבות ועולה לציפורים. אני אוהבת לשבת ולצפות בהן, זו המדיטציה שלי".
אבל למה כל כך הרבה?
"הן מתרבות, יש לי פה פיצוץ אוכלוסין. אני נלחמת על כל ציפור. אם הייתי מסוגלת לתת חלק, הייתי נותנת, אבל אני לא מסוגלת".
זה גם עסק כל הסיפור הזה? יש לזה שוק?
"יש לי ציפורים נדירות שיש להן שוק, אבל אני לא מוכרת. קשה לי להיפרד מהציפורים שלי, אני קשורה אליהן. יש אנשים שעוסקים בזה לפרנסתם, יש להם ציפורים, הציפורים מתרבות, וכל אחד עושה עם זה מה שהוא רוצה, אבל אני שומרת את כולן".
בעלך לא מתקומם?
"הוא קיבל אותי עם כל החבילה וכל השיגעונות. יש לי גם דברים טובים, אז זה מתאזן (צוחקת). אין ספק שהוא משלם מחיר. אני לא סומכת על אחרים שיטפלו בציפורים, אז אנחנו כבר לא טסים וכמעט לא יוצאים לחופשות, מקסימום ל־24 שעות. זה מחיר שאני מוכנה לשלם, כי אני הכי אוהבת את הבית שלי".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
