לפני שבועות ספורים חיפשו מאות אנשי משטרה ישראלים וזרים אחר מלי יהלומי (50) ובתה ליאל (23), שהיו אמורות לעלות על טיסה חזרה ארצה מצ'כיה, ועקבותיהן נעלמו בלי להשאיר סימן. השמועות והחשש שהשתיים נחטפו על ידי גורמים עוינים נהפכו מהר מאוד לבדיחות ולממים משעשעים ברשתות החברתיות, כשהשתיים נמצאו בריאות ושלמות באוטובוס בבואנוס איירס. לסגן ניצב וולטר קוגן, נציג משטרת ישראל בדרום אמריקה שנהפך לגיבור היום, הן סיפרו שפשוט רצו להיעלם, מסיבותיהן. מאחר שלא נמצא חשד לפלילים במעשיהן, השתיים הורשו להמשיך בדרכן. גם תשומת הלב הציבורית עברה לדבר הבא.
אבל אם הן היו יפניות, כפי הנראה כל הסיפור הזה היה נראה אחרת. "יש ביפנית מילה לאנשים שמחליטים יום אחד להיעלם: ג'והאטסו
(JOHATSU), שפירושה 'להתאדות'", כתבה בפוסט בפייסבוק ד"ר מאיה גז, שחזרה משהות קצרה ביפן. "מדובר באנשים שפשוט החליטו למחוק את החיים שהיו להם: עבודה, בית, חברים ולעתים אף בני זוג וילדים. הם עוברים לעיר אחרת ומנסים להתחיל מחדש במקום שבו איש לא מכיר אותם".
יותר מזה: "ביפן, היעלמות מרצון היא תופעה מוכרת כל כך, שיש לה לא רק שם, אלא אפילו תעשייה העוסקת בכך", כתבה גז. "מדובר בחברות לבריחה המכונות 'הובלות לילה'. אתם מתקשרים ומשלמים, והם מסייעים לכם לעבור למקום אחר, בדיסקרטיות".
ישנים ברכבת ובפארקים ואוכלים שאריות
התופעה הזאת תועדה בסרט "ג'והאטסו: מבלי להשאיר עקבות", בבימוי אנדראס הרטמן ואראטה מורי, שנוצר ב־2024 (שודר ב־yes דוקו וזמין לצפייה ב־VOD דוקו). הסרט מביא את סיפורה של אישה שמנהלת חברה של "הובלות לילה" ומתעד חיפושים של אמא אחר בנה הנעלם (כולל סיוע של בלש פרטי). מקרה אחר שמתועד בסרט הוא סיפורו של גבר שירש חברה משפחתית ואיבד את כל הונה. מרוב בושה הוא החליט להתאבד, אך מאחר שלא היה לו די אומץ, בחר להיעלם ולהתחיל חיים חדשים, בתקווה להרוויח די כדי להחזיר את החובות שהותיר אחריו.
התופעה של אנשים הבוחרים להיעלם מוזכרת גם בספר "חוויה יפנית" (ספריית מעריב), של שפרה הורן, שחיה ביפן בסוף שנות ה־80. "יש שם חסרי בית שבגלל הבושה נאלצו לעזוב את חייהם מאחוריהם, התנתקו מהמשפחה והעדיפו לחיות בשולי החברה", היא אומרת. "הם לא מקבצים נדבות אלא חיים משאריות מזון שהם מקבלים ממסעדות, מבתי קפה שפתוחים 24/7 ומבתי תמחוי. יש להם רק ציוד בסיסי כמו פוטון או שמיכות, הם ישנים בפארקים, מתחת לגשרים או במעמקי התחנות של הרכבת התחתית ומשתמשים בשירותים הציבוריים.
איילת אידלברג, אנתרופולוגית
(צילום: עומר שמעוני)
"בעבר ההתאבדות הייתה מוצא של כבוד ביפן. היעלמות היא בעצם סוג של התאבדות. הם לא מתים פיזית, אבל החיים הקודמים שלהם מתים"
"היעלמות אנשים מבחירה בהחלט מוכרת ביפן", אומרת איילת אידלברג, אנתרופולוגית, חוקרת תרבויות ודתות של מזרח אסיה, מומחית ליפן המגיעה לשם כמה פעמים בשנה כמדריכת טיולים. "צריך להבין שמדובר בארץ ענקית. חיים בה 123 מיליון בני אדם על שטח של 380 אלף קמ"ר. שם אפשר להיעלם בקלות, מה שאצלנו כמעט בלתי אפשרי, כי כולם מכירים את כולם.
"במשבר הכלכלי הגדול במהלך שנות האלפיים, בעיקר סביב 2008, היה גל גדול של פיטורים ובעקבותיו צצה תופעה חדשה. אנשים שפוטרו מעבודתם לא יכלו לשאת את הבושה, כי תפקידו של הגבר הוא לפרנס את משפחתו, ואם הוא לא מסוגל לעשות את זה, הוא מאבד את ההצדקה לקיומו. היו כאלה שאפילו לא סיפרו בבית שפוטרו, ופשוט נעלמו. הם עברו לעיר אחרת, שינו שם וניתקו כל קשר עם חייהם הקודמים".
בכמה אנשים בממוצע מדובר כיום?
"אין מספרים רשמיים, אבל ככל הנראה מדובר בכמה אלפים מדי שנה".
למה לדעתך זה קורה דווקא ביפן?
"אני לא מכירה מקום אחר שבו זה יכול היה לקרות, כי ביפן יש ניכור רגשי. כשגרתי שם, בשנות ה־90, הבנתי מהר מאוד שהדרך הטובה ביותר לחיות כזר ביפן זה לשבת על הגדר. מצד אחד ליהנות מכל מה שיש לתרבות הזו להציע ומצד שני לא להיות חלק מהשיטה. מי שחי שם רואה איזה מחיר כבד הם משלמים על כך שהם חיים בחברה מאוד מסודרת, מאורגנת וממושמעת, שהדבר הכי חשוב בה הוא 'להיות בסדר'. הם לא מגדלים ילדים להיות אינדיבידואלים אלא חלק מקבוצה. זה אומר שתמיד הכלל חשוב יותר מהפרט והפרט חשוב כחלק מחברה. מחנכים אותם להיות ברגים טובים במערכת ולסחוב את הכלכלה היפנית על כתפיהם. מקום כזה, שרואה אותם רק כמי שתורמים למערכת, מחייב אותם לעמוד בכללים הנוקשים שהיא מעמידה. גבר יפני שפוטר בעצם לא עושה את התפקיד שיועד לו – לפרנס את משפחתו - ומאבד את מהות חייו. בעבר ההתאבדות הייתה מוצא של כבוד במקרים כמו אובדן עבודה, חובות או אפילו אם לא התקבלת ללימודים. כיום היעלמות היא בעצם סוג של התאבדות. הם לא מתים פיזית, אבל כשהם נעלמים ומשאירים הכול מאחור, כל החיים הקודמים שלהם מתים".
איך אפשרי בימינו להיעלם בלי להשאיר עקבות?
"אצלנו אין אפשרות להיות אנונימי. ביפן לא נכנסים לפרטיות, לא שואלים, לא משתפים אנשים אחרים. אנשים יכולים לחיות זה לצד זה במשך שנים ולא לדעת שום דבר אחד על השני, וגם אם מגיע אדם למקום חדש, אף אחד לא ישאל אותו פרטים על עצמו".
איך מתייחסת החברה היפנית למי שמישהו ממשפחתו נעלם כך?
"זה לא משהו שמדברים עליו. מי שבעלה נעלם או ילדים שאביהם נעלם מתביישים בזה מאוד ובדרך כלל משתפים בכך רק את האנשים הקרובים. בנוסף, ביפן מכבדים את זכות האנשים לפרטיות. מאחר שברוב המקרים ההיעלמות אינה בשל עבירה פלילית והאדם נעלם מרצונו ומתוך בחירה, גם אם המשפחה רוצה לחפש אחריו - היכולת למצוא אותו מוגבלת. המשטרה לא משתפת פעולה כי מכבדים את זכות הפרטיות, ואם אדם לא עשה שום דבר פלילי, לא מתערבים. אדם שרוצה לחפש קרוב שנעלם לא יכול לקבל דוחות של שיחות טלפון, חשבונות בנק או שימוש בכרטיסי אשראי וכו'".
וכשאדם ש"התאדה" מתגלה פתאום - מרצונו או שלא מרצונו - האם השלטונות מענישים אותו?
"אם הוא נעלם בלי שעשה פשע, אין סיבה להעניש אותו".
האם גם נשים בוחרות להיעלם, או שמדובר רק בגברים?
"בעבר זו הייתה רק תופעה גברית. היום יש גם נשים שבורחות מהבית בשל אלימות או הסתבכות כלכלית, אבל עדיין לרוב מדובר בגברים. כשגבר מסתבך בעסקים, חייב כספים ומחליט להיעלם, הוא משאיר את אשתו ואת ילדיו עם החובות, ואשתו אמורה להתמודד לבדה. לרוב, סביר שאישה לא תנטוש את ילדיה ותיעלם. עם זאת, כאמור, כיום יש גם נשים שעוזבות את הבית (לרוב בשל אלימות), אבל בדרך כלל מדובר בנשים ללא ילדים".
סוגים שונים של היעלמות
ואילו קרן זוהר, יוצרת תוכן ישראלית שמתגוררת ביפן בארבע השנים האחרונות ומשמשת ככתבת כאן 11 ביפן, טוענת שאין לקרוא לג'והאטסו תופעה. "זו יותר אגדה אורבנית ולא מנהג שמעוגן בחברה. השימוש בביטוי ג'והאטסו, שמתאר היעלמות מ'יש' ל'אין', שאול מהסרט 'ג'והאטסו: מבלי להשאיר עקבות'. שם מדובר על אנשים שברחו מחובות, מאימת היאקוזה (המאפיה היפנית. צ"ר) או מסכסוך משפחתי. למעשה, המושג ג'והאטסו מתאר המון סוגי מקרים של היעלמות תחת אותה מטרייה, ובתוכם יש גם מקרי חטיפה או רצח. באיזשהו מקום עושים לו רומנטיזציה מעבר למה שזה באמת. זה לא משהו שמדברים עליו בתקשורת ובטח לא כתופעה. בעצם, כל המידע שיש לנו במערב נשען על הסרט ועל כתבות שפורסמו עליו, ואין מידע במקורות יפניים".
קרן זוהר, יוצרת תוכן שמתגוררת ביפן
(צילום: אלבום פרטי)
"ג'והאטסו זו יותר אגדה אורבנית ולא מנהג שמעוגן בחברה. עושים לו רומנטיזציה מעבר למה שזה באמת"
בין מי שאת מעדיפה לכנות "נעדרים", יש גם נשים או שמדובר רק בגברים?
"יש גם נשים, זה לא עניין של מגדר. יש ביפן נשים שמסובכות עם ארגוני פשע שהן חלק ממנו, יש כאלה שרוצות להשתחרר מהמשפחה או מבן זוג (החברה עדיין שמרנית)".
ובכל זאת, איך את מסבירה את העובדה שדווקא ביפן אדם יכול להיעלם מרצון בלי להשאיר עקבות?
"עד כמה שזה מפתיע, ביפן אין תעודת זהות. יש מספר אישי, אבל זה לא משהו שאת מקבלת בלידה ואת לא מחויבת על ידי הממשלה להוציא את זה. לכן התהליך של תחילת חיים חדשים או שינוי שם הוא פשוט יותר. לא מסובך להפסיק חיים במקום אחד ולהתחיל אותם במקום אחר. בנוסף, ביפן לא נכנסים לקרביים של בן אדם כמו אצלנו. אם מישהו מציג את עצמו בשם מסוים, לא בודקים את זה".
ג'והאטסו
(צילום: Cristina Conti/Shutterstock)
כמה עולה להיעלם?
בפוסט שכתבה, מפרטת מאיה גז טבלת מחירים של החברות המסייעות למבקשים להיעלם מרצון.
"ביפן פועלים עסקים המכונים יוניגה יא (YONIGE YA), בתרגום חופשי - חברות לבריחה בלילה. אתם מתקשרים, משלמים, ובמקרים מסוימים מגיע צוות בשעות שבהן הסיכוי שיראו אתכם קטן, אורז את החפצים ומסייע לכם לעבור למקום אחר, בדיסקרטיות. יש חברות שמסייעות גם במציאת מקום מגורים חדש ובהתארגנות לחיים שאחרי ההיעלמות. כלומר, יש אנשים שהמקצוע שלהם הוא לעזור לאנשים אחרים להיעלם.
לפי המחירים שמפרסמות כיום חברות יפניות בתחום: בריחה פשוטה, עם מעט חפצים, יכולה להתחיל בסביבות 30,000 עד 100,000 ין, כלומר בערך 600 עד 2,100 שקל. מעבר מורכב יותר או למרחק גדול, למשל מטוקיו לאוסקה, יכול להגיע לכ־300,000 עד 500,000 ין ויותר - בערך 6,300 עד 10,500 שקל".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
