בת אחת עשרה וקצת, אני יושבת בחדר ומקפלת כביסה. "כמה זמן את עושה כביסה", הוא צעק, "תסיימי כבר! את צריכה להיות זריזה. עצלנית אחת".
אני שותקת. אמא לימדה אותי. "כשאבא צועק, לשתוק זה הסוד של הנשים", לחשה לי. אז שתקתי, סופגת לתוכי את העלבון.
השפלתי מבט - כי אסור להסתכל בעיניים. זה נחשב לחוצפה ויהירות.
עצמתי את המחשבות בראש ונשכתי שפתיים, אבל תהיו בטוחים שלא עצמתי את העיניים. אני לא רוצה שהוא יכעס יותר וגם לא רציתי לחטוף מכות.
ככה בשקט אני מתעסקת עם פריט לבוש ומקפלת אותו בציפייה שיסתיים מופע הזעם.
הוא סיים ב"כלום לא יצא ממך" והלך.
עצמתי עיניים, נשמתי עמוק וניסיתי לקפל יותר מהר. אני אראה לך מי אני, כן אני אראה לך שאני שווה משהו.
היו לי שיטות לקפל כביסה. כל יום למשפחה ברוכת ילדים, בת עשר נפשות, כשאני רק בת 11.
הבגדים סודרו בערימות לפי גיל. התחלתי לסדר אותם במקום, והנה, אמא נכנסת עם ערימת בגדים לקיפול. שבעה קילו היישר ממכונת הייבוש, מוסיפה עוד לערימה הקיימת.
אני בייאוש, מסתכלת. לא אסיים לעולם, ובתוך המבט המאוכזב שלי, אמא אומרת לי שיש בערימה גם חולצות לגיהוץ.
"אני שונאת לגהץ, אני שונאת", אני צועקת בלי קול.
המתקן הזה ומגהץ הקיטור כבדים לי.
ותמיד אני עם כוויות על הידיים, בבטן ואפילו באוזניים. ידעתי שיכעסו עליי.
עשיתי מהר כביסה. סיימתי לקפל ולגהץ ולשים הכול במקום, ונכנסתי למיטה בשקט. שוכבת ערה ומתייסרת על שמחר אי אפשר ללכת לבית הספר. המורה אמרה שתעניש אותי בחומרה אם אגיע ללא שיעורי בית. ואיך אני אסביר לה שלא היה לי זמן, שאני מטפלת באחים שלי הקטנים, עושה את מטלות הבית, לוקחת לגן, ומחזירה ועושה להם טיול לפארק.
היא בכלל לא מאמינה לי.
היא זימנה את ההורים שלי ואמרה להם שאני מספרת סיפורים, והם רק צחקו עליי. אני לא רוצה לומר ולספר לה כלום. מה היא מבינה בכלל.
הערב הגיע, הגוף שלי געש כמו לבה רותחת. כך, תוך שאני כועסת אני מספרת לעצמי את הסיפור האהוב עליי על פוליאנה, וחושבת על מה שהיא הייתה עושה, על מה כן היה לי טוב היום.
אסור לבכות ולהיות עצובה.
רציתי להיות פוליאנה.
וככה נרדמתי.
אמא לימדה אותי: "כשאבא צועק, לשתוק זה הסוד של הנשים"
תמיד בערב פחדתי מהחושך. נכנסת למיטה באור ורעש של הבנות בחדר. של שש אחיות.
מתעוררת בלילה עם סיוטים. מדמיינת שרודפים אותי ואונסים, ואני רצה מהר והכול מתמוטט ומתפרק ואני רצה ואז תופסים אותי ומתעללים בי בחושך. כל חפץ בחדר וכל כתם נראה כמו דמות מאיימת. לפעמים גם באור יום הכתמים האלה על המרצפות הישנות, כאילו קפצו החוצה ויצאו מהן דמויות. בלילה הייתי מתעוררת בבעתה, הולכת בוכה חרישית לחדר של אמא ואבא שיגרשו לי את הפחד. והם היו אומרים לי חצי ישנים: "לכי חזרה למיטה".
לפעמים אמא הייתה קמה ואומרת לי "אין כלום, חזרי לישון", אבל עדיין פחדתי.
לילה אחד, כשקמתי והלכתי לאבא ואמא, אזרתי אומץ וסיפרתי להם על איתמר; אחי הגדול. אמרתי להם שהוא פוגע בי מינית, והם אמרו לי: "שטויות, אלה רק חלומות". אני מנסה להסביר שזה אמיתי וזה לא חלום. הם שלחו אותי לחזור למיטה ולהיות בוגרת ושאפסיק עם השטויות האלה. הם לא האמינו לי.
שתקתי, יותר לעולם לא אספר כלום, נמאס לי שאומרים שאני ממציאה. מאז בלילה כשהייתי מתעוררת פשוט קמתי. לא חזרתי לישון. הייתי מציירת או קוראת ספר או מחפשת מה לעשות וכשהתחיל האור חזרתי למיטה לישון.
לא היה לי באמת זמן לישון כי היו מעירים אותי לבית הספר.
מאיה לוין
הספר נולד במסגרת תוכנית סלעית - מיזם משותף של עיריית תל אביב־יפו ומשרד הרווחה לטיפול בנשים בזנות. התוכנית כוללת קבוצת כתיבה יוצרת שמטרתה לאפשר לנשים לספר את סיפורן בקולן. כחלק מההליך הטיפולי נולדו ארבעה ספרים בעילום שם, הפותחים צוהר לחייהן של הנשים.
"טראומה נמצאת באזורים שאין בהם מספיק מילים", אומרת שני נרדימון, מנהלת סלעית. "הפרויקט נתן לנשים הזדמנות למצוא את המילים לנסח את הטראומה, לרשום אותה ולעבד אותה".
ים לוי, קרימינולוגית קלינית, מנחת פרויקט הכתיבה ומטפלת רגשית במרכז טיפול יום סלעית: "הפרויקט היה חלק מהתהליך הטיפולי של הכותבות ואיפשר מרחב נוסף לעיבוד. עבורי זו הייתה הזדמנות להכיר את עולמן הפנימי מזווית נוספת - דרך המילים הכתובות. היה לי חשוב ללוות כל אחת מקרוב ולעזור להן להפוך את הכאב למילים שיש להן משקל בעולם".
הספרונים יצאו לאור בהוצאת "שהם קראוס, רמת גן", בגרסת BitBooks דיגיטלית. הם זמינים לרכישה באתר "עברית". 40% מההכנסות יועברו לכותבות.
טל' ליצירת קשר עם "סלעית": 050-8366972.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
