בעיצומו של שיעור שעסק בתיאוריה של פרויד על מנגנוני ההגנה של הנפש, בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, דיברה המרצה מתי הר־לב על נושא ההדחקה. ואז הצביעה אחת הסטודנטיות והקשתה: "אני לא מבינה איך עובד העניין הזה של ההדחקה. נגיד, מישהי שאונסים אותה – מה, היא פשוט שוכחת את זה?".
מה ענית לה?
"אני לא זוכרת את המשך השיעור או את סופו, גם לא מה עניתי לה ואיך יצאתי מהכיתה. אני זוכרת את הבזקי התמונות והתחושות שהציפו אותי באותו רגע. פשוט התמוטטתי".
השאלה התמימה שנשאלה לפני יותר מ־20 שנה נהפכה לאירוע מכונן והחזירה לתודעתה של הר־לב את זיכרון האונס הקבוצתי שלו הייתה קורבן בגיל שמונה. ההיזכרות הייתה זרז לשינוי דרמטי של כל מה שידעה על עצמה, והביאה אותה בדרך ארוכה ומפותלת למי שהיא היום: יוצרת השפה למנהיגות תודעתית, חוקרת ומנחת סדנאות המיועדות למנהלים בכירים בארגונים גדולים וגם לאנשים פרטיים שרוצים להיות המנהיגים של חייהם.
הר־לב (48), תושבת רמת גן, נשואה ואם לשתיים (20, 18), נולדה וגדלה בפוריה שמעל הכנרת, לאמא מורה לחינוך גופני ואבא היסטוריון צבאי, בת חמישית במשפחה בת שבעה ילדים. "כיף לגדול הרבה ילדים ביחד. היה לנו בית פתוח, עם הרבה חברים ומשפחה", היא מספרת. מילדותה המוקדמת נחשבה לבוגרת וחכמה במיוחד. בכיתה ז' קפצה כיתה ועברה מבית הספר היסודי ביבנאל לכיתה ט' בתיכון האזורי בית ירח, וסיימה את לימודיה התיכוניים בגיל 16.
"הייתי ילדה מקובלת, ספורטאית מצטיינת וחברותית, אבל בחוויה הפנימית שלי היו 'רעשי רקע' – תחושות שמשהו לא בסדר איתי, שלא טוב לי עם עצמי, שאני לא מתאימה לבני גילי ולסביבה ה'רגילה'. רציתי להרגיש רגילה, משתלבת, מתאימה".
תקופת הצב
כשבני כיתתה החלו להתגייס ולה נותר זמן רב עד לגיוס, מצאה עצמה בודדה ומשועממת, ואז התחילה ללמוד בשלוחה של אוניברסיטת בר־אילן בעמק הירדן וסיימה בתוך שנתיים תואר בקרימינולוגיה. "היה עליי לחץ משפחתי להמשיך במסלול האקדמי, שנבע גם מהחשש שלא אסתדר במסגרת הצבאית. אחרי התואר לא התגייסתי". היא המשיכה לתואר שני בקרימינולוגיה, הפעם בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. אחרי שנתיים סיימה בהצטיינות יתרה.
בגיל 20, לאור הישגיה, המסלול האקדמי היה לכאורה ברור. היא תכננה לעשות דוקטורט בחו"ל וגם להינשא למי שהיה אז בן זוגה, אך במקביל הלכה והתגברה תחושת הפער בין מה שחשה למה שנראה כלפי חוץ. "נחשבתי למוצלחת מאוד, כבר הרציתי במכללות, הייתי אמורה להרגיש על גג העולם. אבל בפנים הרגשתי משהו אחר לגמרי. הייתי פשוט אומללה".
שיתפת מישהו בתחושותייך?
"שיתפתי את בן זוגי, חברות, משפחה. ניסו להרגיע אותי שזה טבעי ונורמלי. בשלב מסוים חשבתי שאולי הם צודקים, אבל מאחר שאני אדם סקרן עם נטייה להתעמק, הרגשתי שאני צריכה להבין את עצמי, כי הפער בין החוץ לפנים לא הגיוני ולא סביר. הייתי אז בשלבים מתקדמים של קבלה לדוקטורט באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית, והמועקה הלכה וגדלה. החלטתי שאני 'עוצרת את העולם ויורדת'. הודעתי למקומות שלימדתי בהם על עזיבתי המתוכננת".
"התקשרתי לאמא שלי וניסיתי לספר לה שנזכרתי שעברתי אונס קבוצתי ליד הבית. היא שאלה: 'את בטוחה?'. מאז לא דיברתי איתה על הנושא"
ואז התרחש האירוע הדרמטי בכיתת הלימוד. "ברגע שהסטודנטית שאלה אם מישהי שנאנסה פשוט שוכחת את זה, התחילו לי הבזקים ורסיסי זיכרון של פגיעה מינית. אפילו לא הבנתי שזה זיכרון של משהו שאני עצמי עברתי. לקח לי כמה ימים לאסוף את עצמי, להבין שזה אכן אירוע טראומטי שאני חוויתי ושיש פה משהו שעליי לפנות לו מרחב ולטפל בו. כאילו התת־מודע אמר: עכשיו את פנויה לפתוח את הקופסה הסגורה ולפגוש את מה שככל הנראה הדחקת".
את מי שיתפת בחשדות שלך שעברת אונס בילדותך?
"התקשרתי לאמא שלי, ניסיתי לספר לה שנזכרתי שעברתי אונס קבוצתי ליד הבית".
מה היא אמרה?
"היא שאלה: 'את בטוחה?'. מאז לא דיברתי איתה על הנושא. במשך השנים עשיתי תהליך של סליחה כלפיה. הבנתי שאם אני באמת רוצה לרפא את עצמי, אני צריכה לסלוח. אבל מהשיחה הזו יצאתי בתחושה שאני לבד ושעליי להתמודד בכוחות עצמי. במקביל החלטתי לסיים את הקשר הזוגי שהייתי בו במשך שלוש שנים".
ומה עשית בפועל לצורך העניין?
"התחלתי תקופה שאני מכנה בדיעבד 'תקופת הצב' – כאילו שהסתובבתי עם הבית שלי על הגב. התפרנסתי מעבודות זמניות, ישנתי אצל חברים ובמדבר, התרחקתי מכל מסגרת חיים רשמית, התנזרתי ממין, כי הבנתי שיש אצלי בלגן ובלבול בין אהבה למיניות, שעד אז היו אצלי אותו דבר.
"במהלך התקופה ההיא עברתי תהליך של חקירה, התבוננות פנימה, ריפוי. הוספתי לידע שלי במדעי ההתנהגות תורות רוחניות, קבלה, שמאניזם, בודהיזם, שיטות טיפול אנרגטיות, תרגלתי מדיטציה. בשנה הזו חוויתי התבהרות של הקשר בין החוויה ההיא ובין מי שנהייתי, אפילו העובדה שהלכתי ללמוד קרימינולוגיה וגם הבחירה בתזה שעסקה בשאלה 'שיקום או ענישה, מה עדיף?'. בעיניי, באופן לא מודע, זו הייתה השאלה הפנימית שלי: האם אני מוכנה לסלוח? כמובן, עדיין לא ידעתי את זה, אבל העובדה שאנחנו לא מודעים לא אומרת שהכוחות האלה לא פועלים. זו ממש דוגמה לתהייה איך מערכת ההפעלה שלנו דוחפת אותנו להתנהגויות, בחירות והחלטות שאיננו מודעים אליהן".
במהלך השנה הזו נזכרת בבהירות באונס שעברת בילדותך?
"בהחלט. הייתי בת שמונה וחצי. נער בוגר מהשכונה שהייתי לכאורה מאוהבת בו הציע לי לבוא איתו, ואני הרגשתי מוחמאת ומיוחדת, והלכתי. ואז הגעתי לאמבוש. שלושה נערים נוספים חיכו לנו בפינה, ומאותו רגע קפאתי. היום אני כבר זוכרת את מה שקרה: אונס קבוצתי. אני גם זוכרת את עצמי בורחת בריצה הביתה, הוריי ישבו במרפסת ושאלו מה קרה ולמה חזרתי כל כך מוקדם, ואני מלמלתי משהו ורצתי לחדר. ניגשתי לעריסת אחי התינוק ואמרתי לו: 'אני תמיד אשמור עליך'. אני חושבת שזה היה מעין טקס מחיקה של החוויה שלי".
סיפרת למישהו על מה שקרה?
"לא סיפרתי לאף אחד, המשכתי בחיים – לכאורה, הכול כרגיל".
כששחזרת את האירוע, זכרת מי היו הנערים? התעמתת איתם מאז?
"לקח זמן, אבל זכרתי את כולם. לא התעמתתי איתם. הייתי עסוקה בריפוי שלי. היה לי חשוב להשתחרר מהכאב, מהאשמה, מהבושה. הרגשתי שאני רוצה להיות שלמה, להצליח לחוות אהבה אמיתית. אחרי כשנה החלטתי לחזור לחיים, לפתוח מחדש את האפשרות לזוגיות, וזמן קצר אחר כך הכרתי את מיקי שהוא בן זוגי, שותפי לחיים ואבא של הבנות שלי".
מתי שיתפת אותו בסיפור האונס?
"מהר מאוד. לא רציתי שזה יהפוך להיות עניין. רציתי שיֵדע, שיבין שיש מקומות שבהם החוויה הטראומטית תשפיע עליי, שעלולים להיות טריגרים. הוא לא שאל יותר מדי ולא חפר. זה השתלב עם ההחלטה שלי שאני מפסיקה להתעסק בילדות ומתרכזת בבניית הווה ועתיד שאני רוצה".
"בסדנאות שלי אנשים ששולטים במערכות הפעלה מסובכות, כמו טייסים ומפקדים בכירים, גילו את מערכת ההפעלה שלהם עצמם. למשל, להבין למה אני מתעצבן באופן קבוע על אנשים מסוימים"
סיוטים בהיריון
את התובנות שצברה הרגישה שהיא רוצה להעביר הלאה. "שכרתי דירה, ובמהלך ספונטני פתחתי בסלון סדנה לחברים ובני משפחה. לאור ההתעניינות התחלתי ללוות באופן אישי אנשים שהיו בשלבי התפתחות ולבטים. זה התפתח מפה לאוזן ובהמשך הגעתי להנחות בבית הספר לפיקוד ומנהיגות של חיל האוויר. בסדנאות שלי השתתפו מפקדי יחידות, טייסים ובכירים בחיל. האנשים ששולטים במערכות הפעלה מסובכות הגיבו בסקרנות ובהשתאות, כי גילו מרחב שלם שלא היו מודעים אליו – מערכת ההפעלה שלהם עצמם. ברמה יומיומית זה להבין, למשל, למה אני מתעצבן באופן קבוע על אנשים מסוימים? למה אני תמיד מאבד את השקט הנפשי בסיטואציות מסוימות? העובדה שאנשים הם משכילים, מוכשרים ובכירים בעבודתם לא בהכרח אומרת שהם מודעים למה שמפעיל אותם. כאן נכנסת המנהיגות התודעתית, השפה שפיתחתי, שמאפשרת לנו להפסיק להיות במוד הישרדותי ואוטומטי ולהפוך במודע ובמתכוון ליוצרים של החיים שאנחנו רוצים".
בגיל 31, כשכבר הייתה אם לשתיים, חזרה לאקדמיה ועשתה באוניברסיטת בן־גוריון דוקטורט במדעי המוח והקוגניציה. "חקרתי את מערכת ההפעלה של התודעה במערכת יחסים משמעותית (זוגיות, הורות, חברות). הגעתי לזה לכאורה במקרה: נפגשתי עם ראשת החוג סביב פרויקט שעשיתי עם פרחי טיס, והיא הציעה לי לעשות אצלה מחקר שנמשך חמש שנים. עונג צרוף".
המחקר האקדמי שלה חיזק את השיטה שפיתחה. "הצלחתי להוכיח בניסוי התנהגותי במעבדה שאכן יש מערכת הפעלה אוטומטית שאנחנו לא מודעים לקיומה, והיא משפיעה על ההתנהגות שלנו. כל עוד איננו מודעים אליה נמשיך להיות כמו בובה על חוט. לעומת זאת, יש דרך לפתח מודעות ולהפוך להיות המנהיגים של חיינו".
"כשהגעתי לאירוע משפחתי, התוקף ניגש אליי ושאל למה ניתקתי קשר. עניתי: 'כי נזכרתי'. הוא הסתובב והלך"
אף שהחליטה לסגור בקופסה אטומה את האירוע הטראומטי של ילדותה, כשהייתה בהיריון עם בתה הצעירה התחילו לחזור אליה סיוטים סביב אונס. "הבנתי שיש כנראה עוד כאב שלא נגעתי בו. הפעם יצרתי קשר עם זוג מטפלים מצוין, ושם צפה גם היזכרות מוקדמת יותר: פגיעה מינית מתמשכת של קרוב משפחה, שהתחילה בסביבות גיל ארבע. הגילוי הזה היה ממש ממוטט. הייתי גמורה. התקשרתי לאחותי לשתף אותה, אבל היא לא ידעה על מה אני מדברת. לקחתי מרחק מהמשפחה המורחבת ומאירועים משפחתיים, שמא אפגוש בפוגע, אבל באחד הימים, כשבכל זאת הגעתי לאירוע משפחתי, הוא ניגש אליי ושאל למה ניתקתי קשר. עניתי בשתי מילים: 'כי נזכרתי'".
איך הוא הגיב?
"הוא הסתובב והלך. אבל אני הרגשתי סיפוק על שעמדתי פנים אל פנים מול הפוגע ואמרתי לו שאני זוכרת. לקח לי זמן לאזור אומץ ולספר לאמא ואחר כך לאחים".
בימים אלה יצא לאור (הוצאת כנרת זמורה) ספרה "החיים שאני", המספר את סיפורה האישי ומביא את יסודות השיטה שפיתחה, מנהיגות תודעתית. "מאחר שזו שפה משנת חיים, היה לי חשוב להנגיש אותה לקהל הרחב. ב־7 באוקטובר פתחתי קבוצת ווטסאפ לתרגול יומי של מנהיגות תודעתית, וכל יום העליתי תוכן וכלים. מפה לאוזן הצטרפו אנשים ויצרנו קהילה של כ־1,000 איש, שממשיכה לפעול גם כיום. בהמשך יצרתי פודקאסט ובאחרונה את הספר, כי הרגשתי שיש לי מה לתת כדי לשנות חיים לטובה".
כותרת הספר, "החיים שאני", משקפת את ההפרדה שהיא עושה בין המושגים "החיים שלי" ובין "החיים שאני". "החיים שלנו זה מה שקורה לנו: הנסיבות, האירועים, המקצוע, בן/בת הזוג, הילדים, התואר וכו'. אבל החיים שאנחנו הם למעשה ההוויה, התודעה שחושבת, שמרגישה, שבוחרת, הרצונות שלנו. ההבנה שלי היא שמה שקרה לי לא מגדיר אותי, אף שזה חלק מחיי, אלא שיש לי חופש לבחור וליצור את מי שאני רוצה להיות.
"אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו מבחוץ פנימה – כלומר, אני זה התואר, הכסף, המכונית, כמות העוקבים ברשת החברתית וכו', אבל אז אנחנו כבולים להגדרות חיצוניות. לעומת זאת, על פי המנהיגות התודעתית, כשאנחנו חיים מבפנים החוצה – בחיבור לתשוקות האותנטיות, לערכים ולמשמעות הפנימית - גם נחווה שלמות וגם נצליח לממש וליצור את המציאות שאנחנו באמת רוצים".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
