היא: שירלי צ׳חנובר (33), דיאטנית קלינית בבית החולים אסותא רמת החייל.
הוא: יעקב צ׳חנובר (37), עורך דין בתחום שוק ההון.
הם: ביחד שנה וארבעה חודשים, נישאו ביוני האחרון. גרים בתל אביב.
המשקל.
יעקב: "כל החיים הייתי בעליות וירידות במשקל. עד גיל 13 סבלתי מהשמנה, אבל בחטיבה ובתיכון התאמנתי המון באִגרוף ושיחקתי כדורסל, אז זה היה יחסית בשליטה. בגיל 25, בזמן אימון אִגרוף תאילנדי, חטפתי מכה לעין שגרמה להיפרדות רשתית. עברתי שני ניתוחים ולא יכולתי להמשיך להתאמן, אבל המשכתי לאכול כמו קודם. משם התחילה עלייה דרסטית במשקל, עד שהגעתי ל־165 קילו.
"ניסיתי כמעט הכול: דיאטות חלבונים, קיטו, זריקות הרזיה. עם הזריקות ירדתי בערך 40 קילו, אבל אחרי שהפסקתי בגלל תופעות לוואי עליתי אותם בחזרה תוך ארבעה חודשים. עם הזמן זה גם נהיה אכילה רגשית. שמחתי – אכלתי, הייתי עצוב – אכלתי, כעסתי – אכלתי. האוכל הפך להיות תגובה כמעט לכל רגש.
"עודף המשקל השפיע מאוד על הדימוי העצמי שלי. כשאתה רזה אתה יכול להיכנס לחנות, למצוא בגדים, להשקיע בעצמך ולהרגיש אטרקטיבי. כשאתה במשקל כזה אתה מתחיל להזניח. עדיין יצאתי לדייטים והיו לי מערכות יחסים, אבל היו גם סיטואציות שבהן הרגשתי שדוחים אותי בגלל המשקל. אחת ממערכות היחסים שלי אפילו הסתיימה בגללו. הייתה לי בת זוג שנה וחצי, והיא הרגישה שאני מזניח את עצמי ושקשה לה לראות אותי שוב ושוב מנסה לרדת במשקל ולא מצליח".
ההחלטה על ניתוח.
יעקב: "בשלב מסוים גם הבריאות שלי התחילה להידרדר. בדיקות הדם לא היו טובות, סבלתי מדום נשימה בשינה ומכאבים בחזה, והרגשתי שאני על הקצה. היו לילות שממש התפללתי שאקום בבוקר.
"הרגע המכונן היה בארוחת שישי אחת, כשאמא שלי אמרה לי: 'אולי כדאי שתשקול ניתוח'. אמא שלי היא האדם האחרון שימליץ למישהו להיכנס מרצונו לבית חולים, וכשהיא אמרה את זה הבנתי שצריך לעשות לזה סוף. התחלתי לברר על ניתוח קיצור קיבה. כחלק מההכנה הייתי צריך לעבור ליווי של דיאטנית, והמליצו לי על שירלי".
הפגישה הראשונה.
שירלי: "יעקב סיפר לי שהוא מתמודד עם השמנה מאז הילדות ושעבר אינספור דיאטות. הוא גם סיפר שהיה כמה ימים קודם בחתונה של חברה טובה, עמד בקבלת הפנים והזיע בלי הפסקה, שהמשקל כבר ממש פוגע לו באיכות החיים וגם מקשה עליו בדייטינג ובחיזור. מבחינתי זו הייתה פגישה מקצועית לחלוטין. בסיטואציה של מטפל ומטופל אתה שומר מאוד על הגבולות ולא חושב בכלל בכיוון אחר".
יעקב: "מיד לאחר הפגישה הזו שלחתי הודעה לשני חברים טובים וכתבתי: 'פגשתי עכשיו את אשתי'. אין לי דרך להסביר איך ידעתי. הרגשתי חיבור מאוד מוכר ונעים, משהו שאני שייך אליו. הייתה גם משיכה פיזית, כמובן, אבל פגשתי הרבה נשים יפות בחיים שלי ואף פעם לא חשבתי מיד: עם האישה הזאת אני אתחתן".
שירלי ויעקב צ'חנובר ביום חתונתם
(צילום: אורי חיון)
שירלי: "אצלי זה קרה רק במפגש השלישי. היה רגע שבו הסתכלתי עליו ופתאום חשבתי שיש בו משהו. הוא בחור יפה, גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות, אבל מעבר לזה היה בו משהו חמוד ומושך. אפילו סיפרתי לדודה שלי עליו, ומיד אמרתי לה: 'אבל זה לא רלוונטי, זה לא מקצועי ואין סיכוי'.
"עם הזמן הפגישות שלנו, שהיו אמורות להימשך שעה, הפכו לשעה וחצי. לא ממקום רומנטי, פשוט היה לנו מעניין לדבר והעמקנו בהרבה דברים. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שיש רמזים וגם אני התחלתי לחשוב על זה, אבל לא ידעתי אם אני מדמיינת".
מי עשה את המוב הראשון?
"אפשר לומר שאני. דיברנו על דימוי גוף, ובאיזשהו שלב אמרתי לו: 'אתה יודע שאתה חתיך, כן?'. והוא ענה לי: 'אני שמן, איפה חתיך בדיוק?'. אמרתי לו שרואים שהוא בחור יפה, ואני חושבת ששם משהו נפתח בינינו".
"שנים חלמתי לקנות חליפת חתונה אצל מעצב שהוא חבר שלי, אבל שום דבר אצלו לא עלה עליי. אחרי הניתוח פתאום יכולתי לבחור חליפה"
יעקב: "ככל שהתקרב הניתוח כבר היה ברור שיש בינינו משהו שהוא מעבר לקשר של תזונאית ומטופל. שירלי אמרה לי שזו סיטואציה מורכבת, כי היא זו שמלווה אותי מקצועית לקראת הניתוח, ולכן החלטנו להפסיק את הליווי שלה. אמרתי לה שאם אני צריך לבחור, אני מעדיף להכיר אותה כבת זוג פוטנציאלית ולא להמשיך איתה כתזונאית. בשלב הזה עוד לא יצאנו לדייט ולא קרה בינינו שום דבר, אבל מבחינתי הבחירה הייתה ברורה".
הניתוח.
יעקב: "כחודשיים אחרי המפגש הראשון עם שירלי נכנסתי לניתוח, שנערך בבית החולים אסותא רמת החייל על ידי פרופ' אנדריי קידר. פחדתי מאוד. למעשה דחיתי את מועד הניתוח הראשון, כי יומיים לפניו התחרטתי. פחדתי שהחיים שלי ישתנו בצורה שלא אוהב, שלא אדע יותר איך להתנהל עם אוכל, וגם מהסיבוכים האפשריים. בסוף אמרתי לעצמי שאני כבר במצב רפואי כל כך לא טוב, שעדיף להתמודד עם מה שיבוא אחרי הניתוח מאשר להמשיך במציאות של בריאות לא תקינה. הרגשתי שאני כלוא בגוף שלי ושאני חייב לעשות את השינוי".
יעקב צ'חנובר לפני הניתוח
(צילום: אלבום פרטי)
שירלי: "כשהוא עבר את הניתוח כבר לא הייתי הדיאטנית שלו. הייתי שם בתור משהו אחר שעוד לא ממש ידענו להגדיר. הייתי איתו וליוויתי אותו, דיברנו על הסיכונים ועל מה שמחכה לו אחר כך, אבל צחקנו שבכל פעם שהוא שאל אותי שאלה מקצועית אמרתי לו: 'סליחה, אני כבר לא הדיאטנית שלך'. עדיין לא היינו זוג, אבל הקשר כבר היה הרבה מעבר למקצועי".
יעקב: "החודש הראשון אחרי הניתוח לא פשוט בכלל. בשבוע הראשון בקושי יכולתי לזוז וכל מעבר משכיבה לישיבה או הליכה כאב. אבל זה השתפר מהר יחסית".
שירלי: "הייתי איתו ממש צמוד, הכנתי לו את האוכל שמתאים אחרי הניתוח, הלכנו יחד לביקורת אצל הרופא ועשינו הליכות".
הדייט הראשון.
שבועיים אחרי הניתוח. יעקב: "ידעתי ששירלי אוהבת פרחים, אז הזמנתי לה פרחים ובמקביל גם קניתי זר בעצמי כי פחדתי שהמשלוח לא יגיע. בסוף יצא שהגעתי עם כמות קצת מוגזמת של פרחים. הלכנו לשתות משהו ב'מגדלור' בנמל".
שירלי: "זה הרגיש מאוד טבעי ומוכר. לא הייתה התחושה הזאת של דייט ראשון שבו כל אחד מנסה להרשים. הכרנו בעצם הפוך – קודם הכרתי את המקומות הכי פגיעים שלו, את הקושי שלו עם אוכל ועם הגוף, ורק אחר כך הגיע הצד הרומנטי. בעיניי זה יצר משהו הרבה יותר עמוק. עברנו לגור יחד אחרי שלושה חודשים".
כל כך מהר?
"זה בכלל לא היה משהו שתכננו. פשוט היינו המון ביחד, הוא התאושש מהניתוח ואני כאמור עזרתי לו עם האוכל ועם כל ההסתגלות, ואז כשהחוזה שלו נגמר הוא פשוט עבר לדירה שלי. אמרנו שזה עד שימצא דירה, אבל בסוף מצאנו את עצמנו גרים יחד. זה פשוט קרה מעצמו".
"מיד לאחר הפגישה המקצועית הראשונה עם שירלי, כתבתי לשני חברים: 'פגשתי עכשיו את אשתי'. אין לי דרך להסביר איך ידעתי"
החיים שאחרי.
יעקב: "מאז הניתוח ירדתי כמעט 70 קילו. שירלי עזרה לי לקבל את עצמי תוך כדי התהליך. למשל, כשעוד סבלתי מנחירות בגלל דום הנשימה הייתי עובר לפעמים לישון על הספה כדי לא להעיר אותה. היא אמרה לי: 'אנחנו צריכים להתמודד עם הדברים ביחד. אתה עושה שינוי, נעבור את זה ביחד'. היום אני מרגיש מדהים. התחלתי גם אימוני כוח והם החזירו לי את התחושה של היציבות. אני במקום הרבה יותר שלם. האכילה כבר לא נשלטת על ידי הרגש. אוכל הוא פשוט אוכל".
שירלי ויעקב צ'חנובר
(צילום: יריב כץ)
שירלי: "היה מרגש לראות איך לאט־לאט משהו בו משתנה, לא רק במשקל אלא גם בדרך שבה הוא מתייחס לעצמו, איך הוא מתלבש ואיך חשוב לו יותר איך הוא נראה. ברור שכיף לי שהיום יעקב חטוב ונראה טוב, אבל מבחינתי מה שהיה מושך בו עוד קודם זה שראיתי שהוא לא מוותר לעצמו. בעיניי זה מושך מאוד לראות בן אדם שלוקח את עצמו בידיים".
כבת זוג שהיא גם תזונאית, איך עזרת לו?
"תרגלנו את ההרגלים שצריך לאמץ אחרי הניתוח, כמו אכילה מסודרת, הפרדה בין שתייה לאוכל ופתיחת הארוחה בירקות וחלבון. עבדנו גם על שילוב הדברים שהוא אוהב בתוך התהליך, לא להיות בקיצון של הכול או כלום, וגם איך לעצור רגע כשעולה רגש ולא ללכת ישר לאוכל. היום אני כבר ממש לא מתערבת לו באוכל ואני לא השוטר שלו. אני כן משתדלת שתהיה בבית סביבה בריאה עם אוכל ביתי, אבל מעבר לזה הוא לגמרי מנהל את זה בעצמו".
הצעת הנישואים.
יעקב: "אחרי כחמישה חודשים יחד אמרתי לה: 'תחשבי איזה כיף אם הסיפור הזה ייגמר בחתונה'. היא אמרה לי: 'כל הזמן אתה אומר חתונה, חתונה. תציע כבר'. יום אחרי כבר הלכתי לחפש טבעת. חודש לאחר מכן, כשציינו חצי שנה ביחד ויום לפני יום ההולדת שלה, הזמנתי סוויטה במלון בתל אביב ושם הצעתי לה נישואים".
שירלי: "בכלל היינו בדרך לבר, והוא הציע שנעבור רגע במלון להגיד שלום לחבר שלו שעובד שם. החבר הציע לעשות לנו סיבוב בסוויטות, נכנסנו לאחת מהן, ושם, מול הים, יעקב הציע לי. זה היה מטורף ומרגש. לא ממש קלטתי באותו רגע מה קורה, כי הכול אצלנו קרה מהר מאוד. כמה חודשים אחר כך כבר התחתנו".
"ברור שכיף לי שהיום יעקב חטוב ונראה טוב, אבל מבחינתי מה שהיה מושך בו עוד קודם זה שראיתי שהוא לא מוותר לעצמו"
החתונה.
יעקב: "עם חליפת החתן הייתה לי ממש סגירת מעגל. שנים חלמתי לקנות חליפת חתונה אצל סטפן מימון, מעצב מנתניה שהוא החבר הכי טוב שלי, אבל פעם שום דבר אצלו לא עלה עליי. אחרי הניתוח פתאום יכולתי לבחור אצלו חליפה, וזה היה רגע מרגש מאוד בשבילי".
האהבה.
יעקב: "אני מרגיש שאנחנו פשוט שייכים אחד לשנייה. זה הדבר הכי טבעי, נעים ונוח, ואני לא רוצה להיות בשום מקום אחר. חייתי, ראיתי, ניסיתי, וכשמגיע משהו שבאמת נכון לך אתה מספיק בשל כדי להבין שמצאת".
שירלי: "אני מרגישה בבית. אני אוהבת שאנחנו יכולים להיות יחד גם בשקט ופשוט נעים לי. יעקב מאוד חכם ואני כל הזמן לומדת ממנו, והוא גם מאוד מצחיק וציני. הוא מצחיק אותי כל הזמן".
שירלי ויעקב צ'חנובר
(צילום: יריב כץ)
יעקב: "לפעמים כשאתה מרגיש תקוע אתה צריך להזיז חלק אחד בחיים, בלי לדעת לאן התנועה הזאת תיקח אותך. כשקיבלתי את ההחלטה לעבור ניתוח, מי היה יכול לדמיין שבסוף היא תוביל אותי גם לאישה שלי? לפעמים אתה פשוט צריך להחליט לקום ולעשות".
שירלי: "הרבה פעמים אנשים נשארים תקועים בגלל הפחד לגשת לניתוח. אני פוגשת אנשים שנמצאים בלופ הזה במשך שנים, דוחים ושוב מתלבטים. ואז, אחרי שהם עושים את הצעד, הם אומרים לעצמם: 'למה לא עשיתי את זה קודם?'. בעיניי חשוב לא לתת לפחד לבדו לעצור אותך מלעשות שינוי שיכול לשפר את החיים".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
