"במשרד הפנים אמרו: את בטוחה שאת רוצה להיות פה?"
לפני שלושה חודשים חזרה לארץ ורד שומר־הראל, אחרי 16 שנים שבהן התגוררה בבית נאה מוקף בגינה גדולה בפרברי מלבורן. "תמיד ידעתי שהבית שלי כאן, ורציתי להראות לבנות שלי שצריך ללכת עם האמת הפנימית שלך גם כשזה מורכב", היא אומרת. "אני מקווה שאני מלמדת אותן מהו אומץ".
ורד (50), פסיכותרפיסטית שמתמחה במעברים ובמשברי חיים המטפלת בנוער ובמבוגרים וזמרת־יוצרת, גרושה ואם לשתיים (20, 15), בזוגיות, מתגוררת כיום במושב משמר השבעה שבו גדלה.
החזרה ארצה, חודשיים לפני פרוץ המלחמה עם איראן, מעוררת תגובות מופתעות: "כולם אומרים לי: 'מצאת זמן לחזור, מה נסגר איתך?'. גם במשרד הפנים ובמשרד הקליטה שאלו אותי: 'את בטוחה שאת רוצה להיות פה?'. המלחמה וואחד זרקה אותי למים".
אסרו עליי לשיר בעברית
לאוסטרליה הגיעה בעקבות עבודתו של מי שהיה בן זוגה. היא, בעלת תואר ראשון במוזיקולוגיה ותואר שני בתקשורת ארגונית, למדה אימון הורים במכון אדלר ועבדה שם. בדיוק כשעמדה להתמנות לתפקיד בכיר, הגיעה הצעת הרילוקיישן מחברת ההייטק שבה עבד בן הזוג. "רציתי עוד ילד וחשבתי על תחושת המשפחתיות, אז אמרתי: 'טוב, יאללה, ניסע לכמה שנים ונחזור'", היא נזכרת.
במלבורן ילדה את בתם השנייה ועבדה כמאמנת הורים. המשפחתיות שעליה חלמה התנפצה אחרי שלוש שנים: בני הזוג נפרדו. כשהחזיקה בית פרטי לבדה, נדרשה להגדיל את פרנסתה. היא למדה לתואר שני בפסיכותרפיה ועבדה בתחום, הופיעה כזמרת, והקימה וניהלה את אגודת הידידים של בית החולים רמב"ם במלבורן. בנוסף, התנדבה כמנהלת קהילה יהודית רפורמית, כחזנית בבית כנסת והקימה תוכנית ללימוד עברית לילדים ישראלים שלא לומדים בבית ספר יהודי, שאותה ניהלה במשך שלוש שנים. היא גם ניהלה קבוצת תמיכה לנשים ישראליות באוסטרליה, "שחלקן היו כמוני, על הגדר".
היית פעילה בקהילה היהודית והישראלית. הרגשת אנטישמיות?
"כשחיפשתי עבודה כפסיכותרפיסטית, רוב התהליכים נפלו ללא הסבר. אף אחד לא אמר לי שלא מקבלים אותי בגלל שאני יהודייה או ישראלית, אבל זה תמיד קרה אחרי שהגענו לשאלה: 'מאיפה את?' או 'מה זה המבטא שלך?'. גם כשמצאתי עבודה בבית ספר, הרגשתי שלא באמת מקבלים אותי. האנטישמיות הגיעה אליי גם בתרבות: פעם הייתי אמורה לשיר עם זמרת אופרה, שברגע האחרון הודיעה שהיא לא מסכימה לשיר איתי. אמרתי לעצמי, 'וואו, עד כדי כך?', ובאחת ההופעות שלי אסרו עליי לשיר שירים שקשורים ליהדות או שירים בעברית. לא הסכמתי לזה: שרתי את השיר 'נולדתי לשלום'".
שקלת לחזור ארצה לאורך השנים?
"למרות שהחיים באוסטרליה נוחים ואפילו מסודרים מדי, תמיד הרגשתי לא שייכת וחיפשתי עיתוי לחזור. במשך שנים זה לא הסתדר, בגלל המצב הביטחוני בארץ או בגלל המסגרות של הילדות".
ב־7 באוקטובר, שמחת תורה, ורד הייתה אמורה להופיע כחזנית בבית הכנסת. כשהבינה מה קורה בארץ, ואחרי התכתבות עם חברים מכפר עזה, הודיעה לרבנית שלא תגיע. מאז התחזק בה הרצון לחזור ארצה: "שבר אותי שאני חווה את זה מהצד והרגשתי שדווקא כשהמציאות מאתגרת, ישראל זה המקום שבו אני צריכה להיות. זו המשמעות שלי, גם כפסיכותרפיסטית".
האוכל כאן עולה כפול
לפני שנה וחצי אביה של ורד נפטר. אמה, שנותרה לבד בבית, חלתה. זה היה הרגע שבו ורד החליטה להפסיק לחכות – ולשוב ארצה. בנותיה עודדו אותה לטוס לישראל ועברו לגור עם אביהן.
היא החלה להתארגן לחזרה ארצה, שלחה קורות חיים למקומות עבודה, נפרדה מהחברות שרכשה לאורך השנים, מהשקט, מהנוחות ומקצב החיים ("כל כך איטי שאת נרדמת") וטסה ארצה. "במשפחה שמחו מאוד שחזרתי ואני מבלה עם האחיינים שלי. כבר פגשתי כמה חברות מהארץ, שזה די מדהים, כי לא משנה כמה זמן לא התראינו, זה מרגיש כאילו לא עבר הזמן".
כרגע היא עובדת כפסיכותרפיסטית בגוף שמסייע למתמודדי נפש ובקליניקה אונליין, וגם מצאה זוגיות.
מה הפתיע אותך כשחזרת?
"יוקר המחיה. כל האוכל עולה כפול לעומת אוסטרליה. הייתה לי ירידה כלכלית, אבל אני מסתדרת". גם למנטליות נאלצה להתרגל מחדש. "הלכתי לקנות אוטו במגרש מכוניות משומשות והייתי בשוק מהאגרסיביות של המוכר. יצאתי החוצה ובכיתי. באוסטרליה אף אחד לא מנסה למכור לך משהו בגישה כזאת. אחרי שהתעשתתי, החלטתי לחזור פנימה. הרגשתי שאני מתעטפת במעיל ישראלי ואמרתי לאיש: 'זה המחיר שאני יכולה לתת לך וזהו'. התחלנו לדבר, התברר שגם הוא גרוש, ואז הוא נפתח ואמר: 'את יודעת מה? יאללה, אני עושה לך מחיר'. רק בישראל הגבולות מיטשטשים כל כך מהר. באוסטרליה זה לא היה קורה".
ורד: "כשחיפשתי עבודה אף אחד לא אמר לי שלא מקבלים אותי בגלל שאני ישראלית, אבל זה תמיד קרה אחרי שהגענו לשאלה: 'מה זה המבטא שלך?'"
מה הכי יפה כאן שלא ראית קודם?
"לפני שעזבתי הכרתי את האחווה בין הישראלים, אבל עכשיו אני רואה את זה בצורה יותר חזקה, איך כולם מתאחדים במצבי חוסר ודאות ומרגישים אחריות להחזיק אחד את השני. אנחנו לא לבד, לטוב ולרע. שנית, מזג האוויר פה, חבל על הזמן! במלבורן יש ארבע עונות ביום אחד".
איך הבנות שלך מתמודדות עם המעבר שלך?
"הבכורה הורידה את אפליקציית צבע אדום כדי לדעת מתי יש פה אזעקות. בשלב מסוים לחבר שלה נמאס מההקפצות באמצע הלילה. שכנעתי אותה לוותר על זה. בכל אופן זה טוב להן, כי הן קיבלו הרבה יותר זמן אבא, אחרי שנים שהיו רוב הזמן אצלי. אני מכינה את הקרקע עבורן ומקווה שבזמן הנכון הן יגיעו לארץ".
מה המסר שלך לישראלים שחיים בחו"ל ומתלבטים אם לחזור?
"כמה שתנסו להתרחק, תמיד תהיו מחוברים לארץ. התחושה הזאת, של חיים בין עולמות, עולה אצל כל ישראלי בחו"ל שאני מדברת איתו. ישראל היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. יש אנשים שמסוגלים להחזיק את המורכבות הזאת, ויש כאלה שפחות, אני כבר לא יכולתי. כאן אני מרגישה נכון".
"אני מצטערת שלא עשיתי את זה קודם"
"לוס אנג'לס זה נוחות - וישראל זה איכות", אומרת שירי וסרמן, שחזרה ארצה לפני שנה וחצי אחרי 20 שנה בארצות הברית.
וסרמן (46), העובדת כיום כעוזרת אישית למנכ"ל ב"קשת", היא גרושה ואם לשניים (11, 10) המתגוררת בגבעתיים. היא גדלה ביקנעם עילית, ואחרי שהשלימה תואר בתקשורת ומדעי החברה טסה לארצות הברית כדי "לחוות אמריקה", כדבריה.
אחרי חודש בניו יורק טסה לבקר את בן דודה בלוס אנג'לס, מצאה עבודה ונשארה. "שנה עוברת ועוד שנה עוברת ואת לא שמה לב", היא אומרת.
ב־2013 החליטה לחזור לישראל ("רק אני והכלב"), אך בטיסה ארצה הכירה את מי שנהיה בן זוגה, רווק ישראלי המתגורר בלוס אנג'לס. "התחלנו לדבר בגלל שהוא מעולם לא ראה כלב במטוס... התפלאנו שלא נפגשנו קודם. אחרי שבעה חודשים של קשר מרחוק הוא פשוט החזיר אותי לשם".
השניים נישאו והביאו שני ילדים לעולם. "מרגע שהפכתי לאמא, הרגשתי צורך עז לחזור לישראל, לשפה שלי, למשפחה שלי, רציתי לגדל את הילדים שלי בארץ". בשמונה השנים האחרונות לשהותה שם עבדה וסרמן בארגון IAC
(Israeli American Council), שמטרתו לחבר בין הקהילה הישראלית והיהודית בארצות הברית לישראל. "היה לנו מרכז קהילתי גדול ולימים ניהלתי את כל האזור. ארגנתי ימי עצמאות גדולים,
אירועים והרצאות. הרגשתי תחושת שליחות, והעבודה הייתה מספקת מאוד. מעצם העבודה שלי הייתי מעורבת במה שקורה בישראל. באזור הוואלי גם חיים המון ישראלים, ויש כמה סופרמרקטים ישראלים וערוץ טלוויזיה ישראלית עם החדשות וכל התוכניות של הפריים טיים".
הרגשת שאת משתלבת שם?
"הייתי מחוברת מאוד לקהילה הישראלית, אבל אף פעם לא הרגשתי שייכת, והתגעגעתי לארץ. בכל פעם שחזרתי מחופשה בארץ, הלב שלי התכווץ. במקביל הילדים גדלו, התחילו להיות יותר אמריקאים ולהביא הביתה חברים אמריקאים. הרגשתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, בשלב מאוחר יותר כבר לא אוכל להוציא אותם משם".
צלב קרס על הלוקר
בשנת 2019 בני הזוג התגרשו, ובגלל הילדים וסרמן לא יכלה לחזור ארצה ללא אישורו של בן זוגה לשעבר. שנה מאוחר יותר פרצה הקורונה, שעיכבה את תוכניותיה. "ואז הגיע 7 באוקטובר: הייתי צמודה לחדשות 24 שעות ביממה, ולראות את זה משם היה קשה מאוד. האנטישמיות התגברה ושמעתי על ישראלים שעקרו מזוזות מפתחי הבתים ועל ילדים שציירו להם צלב קרס על הלוקר בבית הספר או שקיבלו פתק 'יהודי מסריח'. אמרתי לעצמי: אף אחד לא יגרום לי להסתיר את הזהות שלי! התחלתי לענוד שרשרת מגן דוד ועשיתי קעקוע של מגן דוד על הזרוע. השאיפה לחזור התחזקה ובעבעה בי כל הזמן. כשהגרוש שלי הבין כמה זה חזק אצלי, הוא הסכים שאקח את הילדים ארצה".
איך הילדים הגיבו לרעיון החזרה?
"לא החלטתי בשבילם, שיתפתי אותם בהחלטה. אמרתי להם שאני רוצה לנסות לגור בארץ שנה־שנתיים. הם אוהבים מאוד את ישראל ובחופשות בארץ תמיד היה להם כיף, כך שלא הייתה התנגדות".
על מה שילמת את המחיר הכי כבד בהחלטה לחזור?
"נפרדתי מחיים קצת יותר נוחים שיכולתי לאפשר לעצמי שם וידעתי שלא אוכל להרשות לעצמי בארץ. שם, גם אם את לא עושה מיליונים, את יכולה לגור בבית יפה, להחזיק אוטו מרשים ולצאת לחמש חופשות בשנה. נפרדתי מעבודה שאהבתי, והילדים שלי נפרדו מהמקום המוכר להם. הם אמריקאים לכל דבר".
שירי: "לתחושת העצמאות של הילדים בארץ אין תחליף: בלוס אנג'לס ילדים לא הולכים ברגל או נוסעים באוטובוס לבית הספר"
ים, פירות וקוטג'
באוגוסט 2024 וסרמן והילדים נחתו בארץ עם 12 מזוודות וכלב – והתמקמו בגבעתיים, סמוך לאחיה. היא שאפה להיכנס למגזר הציבורי כדי לתרום כמה שיותר למדינה, פנתה למשרדי ממשלה וגילתה שכמפרנסת יחידה לא תוכל לחיות מהמשכורת שהוצעה לה. כיוון שכך, החלה לעבוד בחברה שהבטיחה משכורת טובה.
אילו תגובות קיבלת מהסביבה?
"בלוס אנג'לס, 90% מהישראלים רוצים לחזור לארץ, כך שלפני שעזבתי כולם אמרו לי: 'איזה צעד אמיץ! כל הכבוד לך!'. מרגע שהגעתי לארץ, כולם אומרים לי: 'למה חזרת? מלחמה פה! קשה פה! למה עשית את זה? אנחנו רוצים לברוח מפה'. זה קצת עצבן אותי. עניתי: 'טוב, סעו לחו"ל עם ילדים ואחר כך נדבר'. אני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי, שחזרתי מבחירה ושאף אחד לא הוציא אותי משם".
איך הילדים משתלבים?
"בסדר, קיבלו אותם יפה מאוד בבית הספר, אבל היה להם קצת קשה להסתגל למערכת החינוך ולתרבות קצת אחרת. יש להם פה חיי חברה שלא היו להם, כי שם ההורים קובעים פליי דייט שבועיים מראש ופה הילדים קובעים לעצמם. ובכלל, לתחושת העצמאות של הילדים בארץ אין תחליף: בלוס אנג'לס ילדים לא הולכים ברגל או נוסעים באוטובוס לבית הספר, כולם מסיעים לכל מקום. פה די מהר הם הלכו ברגל לבית הספר, בשבילי זה היה וואו. ואם להתייחס למלחמה: רציתי שהילדים שלי יקבלו את החוויה הישראלית, והנה הם קיבלו אותה הארד קור".
מבחינה כלכלית הרגשת ירידה?
"נורא יקר פה, אני גרה בעיר לא זולה והדברים עולים ועולים, אבל לומדים להתנהל נכון. אמנם אני לא יושבת כל יום במסעדה אחרת, כמו שיכולתי להרשות לעצמי שם, אבל אני חיה טוב ולא מרגישה חוסר. בשבילי, לעשות סיבוב בתל אביב או הליכה על הים, זה שווה יותר מהכול".
נשמע שאת שמחה שחזרת.
"אני מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון ומצטערת שלא עשיתי את זה קודם. הייתי צריכה לעשות את זה כשהילדים נולדו או בכלל לא לנסוע לשם מלכתחילה. לא חסר פה כלום.
"אני אוהבת לחיות פה ומרגישה שייכת גם כשקשה, כי כולנו באותה סירה. יש לי פה הרבה חברי ילדות. לחברות הישראליות בארצות הברית אני מספרת שהנה, אפשר לחזור ארצה גם בזמן מלחמה ולחיות בטוב. בזכותי כמה אנשים כבר חזרו. אנחנו מטיילים כאן ואני הולכת להצגות והופעות ונהנית מהאוכל הישראלי. לפירות ולירקות יש טעם! ויש פה קוטג' אמיתי!
"אני מבינה את הצורך של האנשים לראות עולם, וזה תמיד נראה שהדשא של השכן ירוק יותר. לכל מי שמדבר איתי על רילוקיישן, אני אומרת: 'סעו, אבל עם שעון מתקתק'".
מה המסר שלך לישראלים שחיים בחו"ל ומתלבטים אם לחזור?
"מי שטוב לו בחו"ל, שיישאר, אבל למי שמתלבט, אני ממליצה לחזור ארצה, כי כשאת חיה בחו"ל ורוצה לחזור לארץ, את כל הזמן מתנדנדת ומחפשת מה לא טוב שם. מי שמתלבט צריך להוציא את החיידק הזה מהסיסטם, לבוא לפה לשנה־שנתיים ואז להחליט אם להישאר או לחזור. אני נשארת פה. אני ממש לא רוצה להיות בבית אבות בלוס אנג'לס כשאזדקן".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
