"אני הולך לעמרי", מודיע המתבגר בערב, "כמה חברים נפגשים אצלו, אני אחזור מאוחר".
"תיהנה", אני מחייכת בעודי מתרווחת על הספה ומחפשת אחר השלט. הגיע זמן האיכות שלי. שעתיים לאחר מכן אני כותבת לו שאני הולכת לישון ומנסה לברר אם הכול בסדר. הוא, בניגוד להרגלו, לא עונה. חצי שעה נוספת חולפת, ועדיין אין תשובה. זה השלב שבו אני נזכרת שבעצם אני לא צריכה לדאוג, הרי יש לי אפליקציית מיקום. אני פותחת את האפליקציה ומגלה לתדהמתי שהילד בכלל לא אצל עמרי - הוא בקצה העיר. כשאני מביטה במיקום שלו בתשומת לב, אני מבינה שהוא נמצא בתנועה.
אני בוהה באפליקציה ומנסה להבין מה זה אומר לעזאזל: הוא רוכב על אופניים, באמצע הלילה, מחוץ לעיר? אני מנסה להסביר לעצמי את התמונה במלואה, אז הוא לא אצל עמרי? שתי דקות לאחר מכן אני מתחילה להתעצבן: אז הוא בעצם עבד עליי? הוא לא היה אצלו מלכתחילה? מה הם עושים? בשלב הזה אני מנסה לצלצל, אבל הילד שוב לא עונה. חצי שעה נוספת עוברת, ואני מתחילה להרגיש כיצד הכעס מפנה את מקומו לדאגה: אולי קרה משהו? אני חושבת. הוא בדרך כלל זמין בשעות האלה.
אני ממשיכה לעקוב אחריו ומנסה לצלצל אליו לשווא. אין מענה. אני ממש קרובה להחלטה לקחת את מפתחות האוטו ולנסוע לראות איפה הוא. ככה, כמו שאני, בפיג'מה וכפכפים. אני מתחילה לחפש את המפתחות ובהבזק מהיר נזכרת בכל הסדרות האמריקאיות שבהן אמהות, שנראות חצי משוגעות, נוסעות לחפש את הילדים שלהן באמצע הלילה. במקום להיכנס לאוטו אני נכנסת לחדר השינה ומעירה את בעלי. "הכול בסדר", הוא ממלמל מתוך שינה, "הוא בטח הלך לחבר אחר, בואי לישון". אני מביטה בו ולא מבינה איך מישהו יכול לישון במצב כזה. אולי קרה משהו? למה הוא שינה מיקום? למה הוא בכלל בתנועה בשעה כזו מאוחרת? ככל שהזמן עובר, הדאגה מטפסת לי יותר ויותר במעלה הגרון.
(איור: באמצעות Gemini)
מתברר שאני לא לבד. בסקר שפורסם בימים אלה מטעם בית החולים לילדים C.S. Mott באוניברסיטת מישיגן, ארצות הברית, כ־1,500 הורים נשאלו על השימוש שלהם באפליקציות מעקב אחר ילדיהם. הממצאים מעניינים: נראה כי רוב ההורים מתקינים אפליקציות מעקב בטלפון של הילדים כדי להשיג תחושת ביטחון ושקט נפשי, אולם בפועל אחד מתוך ארבעה הורים מדווח כי האפליקציה מעוררת בו תחושות של חרדה.
64% מהנשאלים אומרים שהם עוקבים אחר ילדיהם רק במקרי חירום. אחרים עוקבים כדי לדעת אם זה זמן טוב להתקשר לילדים (21%), כדי להתעדכן במעשיהם (17%) או כדי לוודא שהם נמצאים במקומות שבהם טענו שיהיו (9%). 11% עוקבים "ללא סיבה מיוחדת".
מעניין לגלות כי הורים נוטים לבדוק את מיקום ילדיהם בעיקר במצבים מסוימים. למשל: אם הילד נמצא בחוץ מאוחר בלילה (44%), במקום לא מוכר (39%), אם הוא משתמש בשירותי הסעות או מונית (25%) או מבלה עם מישהו שהם לא מכירים (23%). בעוד ש־75% מההורים שעוקבים אחר מיקום ילדם אומרים שזה עוזר להם, כ־25%, כאמור, מודים שהמעקב גורם להם לחרדה יותר מאשר מרגיע אותם.
האפליקציות יוצרות אשליה. אנחנו מרגישים תחושת שליטה, אבל בסופו של דבר רואים נקודה על המפה ולא באמת יודעים מה מתרחש בה
הסקר הזה גרם לי לתהות מה קורה פה בעצם. הרי רובנו משתמשים בתוכנות מעקב כדי לפקח על הילדים ולדעת שהם בסדר – מ"פמילי לינק", דרך "פיינד מיי אייפון" ועד תוכנות שמנטרות את הילדים ושחלקן אף כוללות שמע ומצלמה. איך זה שלמרות כל הטכנולוגיה המשוכללת הזאת אנחנו עדיין מודאגים כל כך?
אני נזכרת בימים שבהם אנחנו היינו ילדים. אף אחד לא ידע איפה אנחנו. היינו יוצאים מהבית בצהריים, חוזרים בערב, וזה היה בסדר. אמרנו להורים שאנחנו "במגרש" או "אצל חברה" או "בקולנוע", ובעצם עד הערב או עד שעת החזרה שנקבעה, הם לא ידעו איפה אנחנו מסתובבים. היינו עצמאים לנפשנו והתמודדנו בלית ברירה עם כל מה שהזדמן מולנו – דברים טובים או טובים פחות. היום, כהורים, אנחנו עוקבים, מנטרים, מפקחים, וזה טוב אבל יש לזה גם חסרונות - לא רק דאגה הורית, אלא גם שינוי בעצמאות של הילדים ובמערכת היחסים בין הורים לילדים, ובעיקר בתקשורת היומיומית.
משום מה כיום לכולנו יש הרגשה שאם נתקין תוכנת מעקב, נצליח להגן על הילדים. קשה לנו להשלים עם העובדה שזה לא בדיוק נכון. אמנם האפליקציה חשובה, בעיקר למקרים שבהם הילדים מגיעים למקום חדש ולא מוכר, יוצאים לבדם בלילה או נתקלים בבעיה, אבל צריך להביא בחשבון שהסיפור הפסיכולוגי שמאחוריה - התחושה שזה הכלי שנותן לנו שקט נפשי ומקנה לנו יכולת שליטה - לא תמיד עובד, ולפעמים זה אפילו מתהפך עלינו.
ליתר דיוק, האפליקציות יוצרות אצלנו, וגם אצל הילדים, אשליה. מצד אחד אנחנו מרגישים תחושת שליטה, ומצד שני בסופו של דבר אנחנו רואים נקודה על המפה ולא באמת יודעים מה מתרחש בה. המוח שלנו משלים את החסר ולעתים אף מספק לנו תסריטי אימה. נוסף על כך, הילדים עצמם לומדים שהם לא צריכים ליידע אותנו מה קורה איתם, כי אנחנו במילא רואים. בלי שנשים לב נוצר נתק - הילדים לא מעדכנים, אנחנו לא שקטים.
אז מה לעשות? לוותר על האפליקציות? ממש לא! פשוט צריך לעשות את זה בצורה נכונה. לשם כך כדאי, קודם כול, לשוחח עם הילדים - להבהיר שכבודה של האפליקציה מונח במקומו, אבל עליהם לעדכן אותנו בכל מקרה של שינוי בתוכניות. זו תקשורת חשובה עם הילדים לא רק במקרים שבהם הם משנים לו"ז או כשהסוללה של הטלפון הנייד נגמרת, אלא גם בהתנהלות יומיומית שבה הם משתפים אותנו במעשיהם ובחוויותיהם.
בנוסף, מומלץ לערוך הסכם: להסביר לילדים שאנחנו שמחים שהם יוצאים ומבלים, אבל יש גבולות, לא רק בשעת החזרה אלא גם בשמירה על קשר במהלך הבילוי, כדי שנדע שהכול בסדר.
כדאי להבין אילו תוכנות מעקב קיימות כיום, ולבחור את זו שמתאימה לכם, בהתאם לילדים ולגילם. למשל, אם עד היום השתמשתם בתוכנה מורכבת שמתאימה למעקב אחר ילדים קטנים יחסית, יכול להיות שעדיף שתעברו לאפליקציה פשוטה יותר, כזאת שרק מראה את המיקום שלהם. זה צריך להיות חלק מהשיח בבית, ובידיעתם כמובן.
גם אם יש לכם אפליקציה משוכללת במיוחד, היא לא יכולה להחליף את תשומת לב הנדרשת מאיתנו לגבי התנהגותם של הילדים. שימו לב לנורות אזהרה: האם הילד מסתגר יתר על המידה, לא ישן בלילה, לא מעוניין לפגוש חברים.
ובחזרה לסיפור שלי: חצי שעה נוספת עברה, ואז קיבלתי ווטסאפ: "אמא, הכול טוב, לא ראיתי שהתקשרת. הלכנו לקנות פיצה, וחזרנו לעמרי. לילה טוב".
הכותבת היא חוקרת תרבות הילד והנוער, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים ומחברת ספר ההורות "שוקולד לארוחת בוקר: ניסויים משפחתיים" (2024)
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
