היה רגע שבו יעל שמר הרגישה שהסטרט־אפ שלה ושל שותפה, ישי להבי, עולה על הגל הנכון ושההקרבה האישית שלה כיזמית משתלמת. זה קרה באחד מרבי־הקומות בניו יורק, במסיבת השקה של TULU - פלטפורמה מבוססת אפליקציה חכמה להשכרת מכשירי חשמל וציוד בתוך הבניין. "כמעט 300 דיירים הגיעו לחגוג את המיזם", היא נזכרת. "זו כמות לא הגיונית לשירות בבניין. לעמוד שם ולהרגיש את האהבה הזו, זה היה רגע של חסד. הבנתי ש'טולו' היא לא רק טכנולוגיה אלא קהילה חיה ונושמת".
אבל צריך להודות על האמת, את החשיפה קיבלתם בזכות כוכב הוליוודי.
"כן, ליאונרדו דיקפריו השקיע בנו. הוא אחד המשקיעים הבולטים בקרן Regeneration, אחת הקרנות הנחשבות בעולם שמשקיעה באיכות הסביבה והצרכנות, והוא גם יועץ אסטרטגי של הקרן ומכיר היטב את מה שאנחנו עושים".
נפגשת איתו?
"לא (מחייכת), אבל אני עדיין מחכה לפגישה".
אבא חולה בפרקינסון
לפני שש שנים עברה שמר (32) לניו יורק עם חלום גדול: להפוך את הסטרט־אפ שלה לסיפור הצלחה במונחים אמריקאיים. מאז הוא צבר חצי מיליון משתמשים ב־500 בנייני מגורים ב־60 ערים גדולות וב־14 מדינות בעולם.
אפשר לומר שאתם בעצם מציעים מחסן אסתטי להשכרת ציוד לדירות קטנות?
"לא, אנחנו לא קוראים לזה מחסן, אלא פלטפורמה כי זו אפליקציה שמתחברת ליחידת האחסון של מוצרים, שקיימת בכל בניין שעובד איתנו - לרוב מדובר בבניינים שמאכלסים 200 עד 1,000 דירות, רובן שכורות. לדוגמה, את בת 25 או 30, גרה בדירה קטנה בעיר גדולה כמו לונדון או ניו יורק. את בונה קריירה, עוברת דירה כל שנתיים־שלוש, אין לך מקום ואת גם לא רוצה לקנות שואב אבק, מייבש שיער או מכונת קפה. אז את שוכרת את המוצרים שלנו שמוצבים בבניין שלך".
היא גדלה ביישוב להבים שבנגב, בתם של יזם בתחום המחשבים וסגנית מנהלת בית ספר. יש לה אח תאום ("הנשמה התאומה שלי") ואחות גדולה. "אבא שלי חולה פרקינסון ולפני כחודש זכה באליפות העולם בפינג־פונג לחולי פרקינסון", היא מתרגשת. "אין אנשים כמוהו".
בגיל 13 עברה שמר עם משפחתה לצפון קרוליינה בארצות הברית, בגלל התפקיד של אביה, שעבד אז בחברת טבע. "מצאתי את עצמי ילדה ישראלית בתיכון אמריקאי, זו חוויה שעיצבה אותי מאוד - לדעת שגם כשאת אולי לא יודעת לדבר את השפה, האישיות שלך תביא לך חברים והישגים. בכיתה ח' קיבלתי את פרס התלמידה המצטיינת של השנה. למרות שהציונים שלי היו ממש לא טובים, קיבלתי את הפרס הזה, ומאז צוחקים עליי במשפחה שהאישיות היא זו שמובילה אותי קדימה".
לפני גיוס חזרה לארץ למכינה קדם־צבאית במעגן מיכאל, הייתה מדריכת טיולים בצבא, שירתה במצפה רמון והתאהבה במדבר. "הבנתי אז שיש נושא כזה, קיימוּת, וזו דרך שתאפשר להציל את כדור הארץ בעזרת אורח החיים שלנו".
"התחלתי לשמוע פודקאסטים על יזמות וקפצתי למים בידיעה שזה הולך לכאוב. יש משפט כזה: 'העובדה שאת מתכוונת לקפוץ למים הקרים לא גורמת להם להתחמם'"
אחרי השחרור למדה באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון במדעי הסביבה ותכנון ערים, הייתה חברה בתא "עירוניות" באוניברסיטה וניהלה תא "מגמה ירוקה" בארגון הסטודנטים. מור גלבוע, מנכ"ל הארגון, דחף אותה קדימה, לדבריה, והיא הובילה את מצעד האקלים שהתקיים בישראל. בגיל 24, כשסיימה תואר ראשון והחלה תואר שני, התקבלה למשלחת שיצאה לאוניברסיטת הרווארד ללימוד תוכנית על יזמות עם אימפקט. "הבנתי שאני יכולה לשלב בין התשוקה שלי לעשות טוב בעולם ובין יזמות עסקית".
את האדריכל ישי להבי הכירה בשנת 2019 כשהשתתפו במשלחת של אקטיביסטים ואנשי סביבה בתוכנית של אוניברסיטת MIT. "עד אז הייתי מלצרית ועסקתי בכל מיני פרויקטים סביבתיים, ונורא רציתי להקים משהו משלי. ישי ואני דוגלים באותן תפיסות עולם לגבי איך צריכים בנייני מגורים להיראות. הבאתי איתי את הגישה לצרכנות אלטרנטיבית ומינימליזם. אנחנו חיים בערים גדולות וצורכים מלא דברים שלא תמיד צריך אותם. סגנון החיים שבו קונים כל הזמן דחה אותי".
איזה ניסיון היה לך בהקמת סטרט־אפ?
"לא היה לי ניסיון. הייתי מנהלת משמרת במסעדת 'אנסטסיה', למדתי והתעסקתי בכל מיני פרויקטים. התחלתי לשמוע פודקאסטים על יזמות וקפצתי למים בידיעה שזה הולך לכאוב. יש משפט כזה, 'העובדה שאת מתכוונת לקפוץ למים הקרים לא גורמת להם להתחמם'".
מה עזר לכם לקפוץ למים?
"כשהכרתי את ישי והקמנו את החברה, קיבלנו טלפון שיש איזה משקיע אמריקאי בארץ שבדיוק הולך לאכול חומוס, וכדאי שנצטרף אליו. אז הלכנו לאכול איתו. הוא אמר, 'תקשיבו, אני משקיע בכם 250 אלף דולר, אבל אין מצב שאתם לא באים לראות אם זה עובד בניו יורק', ורשם צ'ק. הוא הוסיף: 'תגיעו ותראו אם זה עובד. אם לא, הכול בסדר, ניסיתם. אם זה עובד - זה יכול להיות ענק'".
ואז?
"הגענו לניו יורק ואמרנו: 'טוב, מתפוצצים, מנסים לגרום לזה לעבוד'. ישי עבר עם אשתו והילדים, ואני עזבתי את לימודי התואר השני, חזרתי לגור עם ההורים לכמה חודשים והתחלתי לארגן את המעבר. כשהגעתי, התמסרתי לזה. היה לי בן זוג באותה תקופה ונפרדנו. זה חלום עם הרבה הקרבה. יש אנשים שיכולים לעשות הכול, גם זוגיות וגם קריירה, אני לא מאלה. לקח לי כמעט שש שנים לעשות רק את זה ואז ללמוד איך לשלב עוד דברים".
פריטים להשוויץ בהם
עד כה גויסו למיזם 37 מיליון דולר, 17 מיליון מהם ממש לאחרונה. כל קטגוריה ב"ספריית ההשאלה" של טולו נקראת Task to be done, ולכל אחת נבחרו מוצרים שיכולים להיות יקרים ואנו מאפשרים לדייר להתנסות בהם או שהם כבדים וגדולים ואין מקום לאחסן אותם. "בנינו קולקציה של כל המוצרים הכי־הכי טובים, אלה פריטים להשוויץ בהם. זה חייב להיות סקסי, אלגנטי, נוצץ. קצת כמו חנות של מוצרי חשמל יוקרתיים שאת אומרת 'וואו'. את רוצה לנסות אותם ולא להוציא כסף על רכישתם".
אילו מוצרים הכי מבוקשים?
"דיירים שיש להם בעלי חיים נוטים לשכור מוצר בשם 'אפהולסטרי קלינר' - מנקה משטחים, כורסאות, שטיחים, ספות. גם שואבי אבק של דייסון ושל בוש מאוד נדרשים. יש לנו מוצר שעושה מסאז' אחרי ספורט לעיסוי השרירים, וגם מייבש השיער של דייסון פופולרי".
אבל מישהו השתמש בזה לפני וישתמש בזה אחרי, זה לא קצת מרתיע?
"אנחנו מלמדים את היוּזרים שלנו איך לנקות אותם, ואז זה גם שירות אסתטי ונעים לשימוש. בחזון שלי, ואני יודעת שאני מקדימה את זמני, השכנים יחליפו ביניהם מוצרים כי ככה זה צריך להיות. עיר חכמה זה לא רק מכוניות אוטונומיות. עיר חכמה זה בניין עם 300 דירות ופלטפורמה אחת למוצרים עבור הדיירים.
"אנחנו עדיין לא באסיה, אבל אני יכולה להגיד לך שנגיד בהולנד, בקופנהגן ובכל הסקנדינביות הם שוכרים את כל המוצרים, כולל בלנדר. הסקנדינבים נותנים המון כבוד למוצרים ושומרים עליהם".
מה המחירים לשכירת ציוד?
מינוי עולה 10 דולרים לחודש, ואנשים יכולים לשכור כמה ציוד שהם רוצים. השעה הראשונה בחינם, אחר כך כל חצי שעה נוספת תעלה בין דולר לשניים".
"עם המשקיע הראשון נפגשנו בחומוסייה. הוא רשם צ'ק של 250 אלף דולר ואמר, 'תגיעו לניו יורק ותראו אם זה עובד. אם לא - הכול בסדר, ניסיתם, אבל אם זה כן עובד, זה יכול להיות ענק'"
דווקא הקורונה הצילה אותנו
אבל כצפוי, לא הכול הלך חלק. חצי שנה אחרי ששמר הגיעה לניו יורק פרצה הקורונה. "זה היה קשוח, אנשי נדל"ן התפלאו שאני מנסה למכור להם מוצר שיתופי שאנשים יחלקו ביניהם בזמן מגפה. אני זוכרת איך ישבנו במשרד בניו יורק והתחלנו להבין שיש איזשהו נגיף מסין, ויזמים התחילו להגיד שכדאי להתחיל לשמור על הכסף, לצמצם הוצאות, ואנחנו כבר התחייבנו למשקיעים לצמוח בטירוף כי זה הרעיון בסטרט־אפ - לצמוח מהר כדי שהוא יעשה פי חמישה כסף.
"הבנו שאנחנו לא יכולים עכשיו לצמוח, וכל חברות הנדל"ן שאל הבניינים שלהן רצינו להיכנס אמרו לנו 'לא עכשיו'. ניו יורק התרוקנה לאט־לאט מאנשים. באותה תקופה גרתי בדירה בלי חלון בשכונת בושוויק, שהיא שכונת שפירא של ניו יורק. הייתי הרבה לבד, בעיקר הישראלים עזבו. היה רגע של הלם, השוק קפא, הבניינים נסגרו, והיה ברור שאנחנו חייבים להתעשת מהר מאוד. זו הייתה תקופה שבה כל החלטה הייתה קריטית וכל טעות יכלה לעלות לנו בחברה, אבל כמה שבועות לאחר מכן התחילו להגיע בקשות להתרחבות באירופה. דווקא מתוך המשבר נפתח לנו שער לעולם. המעבר מחברה שצומחת בניו יורק בלבד לחברה גלובלית כמעט בן־רגע היה שינוי מהותי. היום אני מבינה שזה מה שהציל את החברה. זו הייתה תזכורת למה שקורה כשלא מפסיקים לחפש פתרונות גם כשהעולם עומד".
אבל איך שרדתם את התקופה?
"נשארנו בעיר המתרוקנת, והלכתי עם השותף שלי לנקות את שואבי האבק ואת המתחם שבו מוצבים המוצרים שלנו. הגישה שלי הייתה שחייבים לעבור את הדבר הזה, שמים מסכה, מקפלים שרוולים ועובדים. אין משימה שהיא מתחתיי ואין משימה שהיא מעליי. עושים מה שצריך".
לא היו רגעי שבירה?
"השותף שלי אדם מאוד טוטלי והוא נתן לי המון כוח. אנחנו הפכים מוחלטים. הוא אחד כזה שכשהוא מתחייב למשהו הוא מתחייב לו עד הסוף. אני יותר נוטה לשאול, 'רגע, אולי זה מסוכן?'. בסוף אמרתי, 'אנחנו עושים את זה, ואם נצליח בקורונה, אז נצליח גם אחריה'. ופתאום התחילו לקרות ניסים קטנים. הבניינים שכן עבדנו איתם אהבו אותנו מאוד. החלטנו להביא עציצים קטנים כמתנה לכל המשתמשים שלנו. התחלנו לעבוד יותר עם הלב, ופתאום השימושים במוצרים שלנו עלו, כי אנשים היו בבית כל היום. ראינו בקשות למוצרים חדשים כמו מכונת לחם, מכונת פסטה, מכונת תפירה ומוצרי ניקיון, וגם סוני פלייסטיישן, נינטנדו ומשקפי מציאות מדומה.
"התחילה להיווצר סביב טולו קהילה של אנשים שהרגישו - וואו, רואים אותי, אני בבניין בניו יורק, ניו יורק ריקה, אבל יש לי את השירות הזה בבניין".
מה קורה אם שלושה שכנים רוצים באותו ערב את מכונת הפסטה או את הפלייסטיישן?
"בנינו ממשק חברי שעוזר ללקוחות להרגיש שאפשר לסמוך עלינו. האפליקציה יודעת לצפות זמנים של ביקוש, וכלקוח אתה יכול לבקש לדעת מתי המוצר חוזר למקומו. אנחנו מתחרים במיינדסט של אנשים בכלכלת הקנייה באמריקה. הרי כל כך נוח להזמין הכול מאמזון, אבל אנחנו מביאים אלטרנטיבה שחוסכת כסף, זמן ומקום בבית. ברגע שלקוח מבין שהוא לא חייב לקנות לדירה את כל המוצרים האלקטרוניים אלא לשאול אותם מהפלטפורמה של הבניין, זו מהפכה.
"יש דיירים שמשתמשים בשירותים שלנו כבר חמש שנים. הם התחילו כסטודנטים במעונות ואז בדירה הראשונה, השנייה והשלישית. לרוב הם יעזבו אותנו רק כשהם יעזבו את הבניין הגדול אל בית בפרברים ויצטרכו לקנות את כל הציוד".
"אני מחפשת פרטנר כזה שיעוף על השאיפות שלי וביחד ננצח. אני מקווה כמובן למצוא מישהו ישראלי יהודי. בניו יורק לא קל למצוא"
אמרת שלקח לך שש שנים ללמוד לשלב בין קריירה לדברים אחרים. האם זוגיות היא אחד מהם?
"עדיין לא. היו לי כמה רגעים של מחשבות. למשל, עיצבנו משרד חדש, אז הלכתי לקנות כריות ומסגרות לתמונות, וזה משהו שחשבתי שאעשה לדירה של עצמי ולא למשרד של החברה שהקמתי. אבל אני שלמה מאוד עם ההחלטה שלי לעבור לניו יורק. היזמות נתנה לי אפשרות להכיר את עצמי בדרך שאהיה אסירת תודה עליה לעד".
איזה פרטנר את מחפשת?
"כזה שיעוף על השאיפות שלי ויתרגש מהן וביחד ננצח. אני מקווה כמובן למצוא מישהו ישראלי ויהודי. בניו יורק לא קל למצוא. כרגע הקהילה כאן מאוד עוטפת, ומנסים לשדך לי כל הזמן. אבא שלי תמיד צחק עליי שזוגיות ומשפחה הם אצלי מספר שבע ברשימה, והיום זה עלה קצת למעלה (צוחקת). אני מאוד פתוחה לזה וחושבת שאם פתוחים לזה, דברים יותר מגיעים. המסר הוא שצריך להתכונן, ושמי שרוצה משפחה חייבת לחשוב קדימה ואני גם לגמרי חושבת על הקפאת ביציות ולא מפחדת לדבר על הנושא עם העובדים שלי ועם מי שצריך, אבל אני נותנת לעצמי עוד כמה שנים".
"זה חלום עם הרבה הקרבה. יש אנשים שיכולים לעשות הכול, גם זוגיות וגם קריירה, אני לא מאלה. לקח לי כמעט שש שנים לעשות רק את זה ואז ללמוד איך לשלב עוד דברים"
יאללה, בואי איתי לפסגה
"במהלך שש השנים האחרונות", אומרת יעל שמר, "למדתי על עצמי שאני אמיצה יותר ממה שחשבתי וגם קצת יותר פחדנית ממה שחשבתי. יש כל הזמן רגעים כאלה של 'אני באמת עושה את זה?'. אז כן, יש מתח בין פחדנות לאומץ, ובסוף אני עושה את זה. כיזמית אני נמצאת בסביבה שמרגישה כמו קרב אִגרוף תמידי. היא לא נוחה, אבל אני רואה את השינוי, ואני חושבת שבתור בחורה צעירה את מחפשת Role Models. את רוצה לראות שיש נשים שנראות כמוך ועושות דברים גדולים. אנחנו צריכות להושיט יד אחת לשנייה ולהגיד, 'יאללה, בואי איתי לפסגה'".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
