האירועים השבוע בכפר הפלסטיני קוסרה מספרים סיפור שלם, מתומצת, על אובדן השליטה באיו"ש. יש בהם הכל. הניסיון הבלתי פוסק של המאחזים והחוות, בניו ובנותיו של בצלאל סמוטריץ', ליצור עימות על הקרקע, לדחוק ולגרש פלסטינים; הדרך שבה מערכת הביטחון פושטת רגל, נכנעת ללחצים פוליטיים מלמעלה ולניסיונות השתלטות אידאולוגיים מלמטה; הנזק הבין-לאומי העצום שנגרם לישראל, בעוד נתניהו מגלה חידלון גמור (לכאורה) ולמעשה משתף פעולה באורח מלא; התחושה המוחשית של אסון מתקרב. בעיקר: עוד שפל מוסרי.
לימין הקיצוני קוסרה היא עלבון. אין ספק: הכפר עוין את ישראל ואת המתנחלים באורח מובהק. צעיריו מיידים אבנים, והאנשים של נוער הגבעות מפיצים סרטון, שטוען שזה נעשה מאחד מהבתים הנצורים. לפני כמה שבועות הורעלו הכלבים של עדרי הצאן במאחז היהודי הסמוך. הטענות נועדו להצדיק לקיחת חוק לידיים; הן מבטאות בוז מוחלט כלפי צה"ל, מי שאחראי על שימור הביטחון - הוא, ולא מיליציה פרועה. זה אותו צה"ל שראשי המתנחלים משבחים השכם וערב, על הדרך שבה השתנתה המציאות הביטחונית באיו"ש מקצה לקצה. מתברר שהדרך בה נהג אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט בטרור הפלסטיני לא "הרגיעה" את השטח היהודי, אלא ההפך. הטרוריסטים הישראלים, אם לצטט את ההגדרה של גדול ידידי ההתנחלות בארה"ב, השגריר מייק האקבי, מזהים בפיקוד המרכז חולשה, מורך רוח. אז הם מסתערים. כל מפקד בכיר בפיקוד המרכז יודע שהדרך להגיב לאירוע כמו קוסרה היא דבר ראשון לפנות, להחזיר שליטה בשטח. לא לחכות להחלטת רמטכ"ל, לדרג המדיני, לתקשורת.
לפלסטינים זה מעניק נקודת אור: במו ידיה, ישראל הופכת את הגדה המערבית ואת ההתנחלויות לנושא בין-לאומי דחוף היוצר קונצנזוס נרחב. מי שחושב שבעולם יבדילו בין התנחלות ותיקה שנבנתה על אדמות מדינה ובין המחבלים היהודים שמגרשים קהילות פלסטיניות - לא מבין שום דבר על השיח בעולם, או על מעמדה של ישראל.
זו רק זווית אחת. הנה עוד אחת: באיו"ש יש היום גרעין נרחב, של מאות רבות ויותר מכך, שמוכן לבצע מעשי אלימות קשים נגד פלסטינים כיחידים וכקבוצה. דמיינו עשרה בלבד מתוך כל אלה שמביטים בעיניים כלות באפשרות למהפך שלטוני. שחושבים: צריך למנוע זאת בכל מחיר, כי ארץ ישראל בסכנה.
מי שמוכנים לנסות לשרוף משפחה פלסטינית בביתה, יהרהרו ברצינות בהתנקשות בבכיר באופוזיציה. מי יודע, אולי פיגוע המוני בהר הבית. קוסרה היא רק סמל לפשיטת רגל - ולא של הרשות הפלסטינית.
שיפוי זמני / יש מחלוקת במערכת הביטחון. בצה"ל חוששים שהשטח הפלסטיני על סף פיצוץ - באדיבות פעולות הטרור היהודי, ריקבון הרש"פ, מצב כלכלי מחריף. בשב"כ לא חושבים כך; הם מזהים יציבות, רחוב פלסטיני מורתע, עלייה בסיכולי פיגועים ומעצרים.
בצלאל סמוטריץ'
(צילום: ריאן פרויס)
יש שייחסו את הפער לעמדותיו של ראש השב"כ דוד זיני. לא בטוח. זה אותו זיני שמרחיב את פעולות המחלקה היהודית בשירות, ומתכוון לשקם ולהעצים אותה. השב"כ תחתיו גם לא נלהב לערער את הרש"פ.
הנה דוגמה. לפני כשבעה שבועות הקבינט התכנס כדי לדון בעניין שאין טכני ואין מהותי ממנו: מנגנוני הסליקה של בנקים פלסטיניים. בין ישראל לרש"פ יש סחר לא מבוטל, יותר מ-20 מיליארד שקל; זה מקור מהותי להתקיימות הרשות. שני בנקים, דיסקונט והפועלים, משמשים כקורספונדנטים - ספקי הסליקה והעברת הכסף - של הבנקים הפלסטיניים לכלכלה הישראלית וההפך. היסטורית, כדי להרגיע את הפועלים ודיסקונט, הממשלה סיפקה להם "כתבי שיפוי", כך שאם ייתבעו כי התברר שבנק פלסטיני החזיק חשבונות של ארגוני טרור, ישראל תפצה אותם בשווי הנזק.
מההתחלה ועד הסוף, הסיפור הוא שר האוצר סמוטריץ'. עם כניסתו לתפקיד, הוסבר לו מנגנון כתבי השיפוי.
בהתחלה הוא קיבל - וחתם. לאחר-מכן, נמלך בדעתו. סמוטריץ' הבין שיש בידיו כוח עצום, גדול כנראה ממה שקיבל בהסכמים הקואליציוניים - להשתמש בטבעת חנק כלכלית על הרש"פ. ולמה לא בעצם? הרי הבנקים הפלסטיניים מעולם לא ביצעו את כל צעדי הלוחמה בטרור ובהלבנת הון שהתחייבו להם. מאותו רגע החל סמוטריץ' לשחק עם כתבי השיפוי. הוא חתם על הארכות קצרות בהרבה, לפעמים של שלושה חודשים בלבד, ובמקביל אליהן - התמקד בחשיפת קשרי הטרור של הבנקאות הפלסטינית, בהשחרה מפורשת. בבנקים הישראליים גברה העצבנות; שום גורם שם לא רוצה למצוא את עצמו על דוכן הנאשמים בתביעה אזרחית של מיליארדים מאזרחים אמריקאים שנפגעו מפעולות טרור שמומנו מחשבון בבנק פלסטין.
במקביל, סמוטריץ' חסם את צינור החמצן החלופי שהמדינה כבר הקימה - חברה ממשלתית שהייתה אמורה לשמש בעצמה כמסלקה מול הפלסטינים (אנשי סמוטריץ' אומרים שגם פקידי האוצר לא היו מוכנים לשמש בה כדירקטורים, מחשש לתביעות אישיות ברחבי העולם נגדם).
במו ידיה, ישראל הופכת את הגדה המערבית ואת ההתנחלויות לנושא בין־לאומי דחוף היוצר קונצנזוס נרחב. מי שחושב שבעולם יבדילו בין התנחלות ותיקה שנבנתה על אדמות מדינה ובין המחבלים היהודים שמגרשים קהילות פלסטיניות - לא מבין שום דבר על השיח
שר האוצר שיחק עם טבעת החנק, וראה ברכה בעמלו. עלו אליו לרגל - גורמים אירופיים, אמריקאיים, בין-לאומיים. כל מי שהחרימו אותו בפומבי. הוא השתמש בכתבי השיפוי לבנקים הישראליים ככלי אפקטיבי להשגת ויתורים, בעיקר בוושינגטון, לטובת הרחבת התנחלויות, הקמת יישובים חדשים, העלמת עין מהחוות החקלאיות. זה היה הנשק הסודי שלו.
בשלב מסוים נשבר לבנקים הישראליים, דיסקונט והפועלים: הם רצו לברוח מכל הסיפור. הסיכון לא שווה להם את זה. סמוטריץ' היה מרוצה; עכשיו זה בכלל לא הוא שסוגר את הברז לרש"פ, אלא מוסדות פיננסיים פרטיים; מה רוצים ממנו.
וכך הגענו לישיבת הקבינט ההיא, לפני כחודשיים. שב"כ התבקש למסור חוות דעת מקצועית. זיני ואנשיו אמרו לשרים: אם לא יועבר כסף לבנקים ברשות הפלסטינית, יגברו סיכויי קריסתה. אם זה מה שאתם רוצים, אמר שב"כ למעשה, אז אל תספקו כתבי שיפוי, הסליקה תיפסק, המצב הכלכלי יחמיר, הרש"פ תתמוטט. אגב - איך ישלמו לעובדים פלסטינים והסוחרים, אם הסליקה תסתיים? במזומן ובמטבע חוץ. זו דרך שתקשה על מערכת הביטחון לעקוב אחרי ההעברות הללו.
ומה עשה הקבינט, כולל שר האוצר? החליטו מהר להציע לבנקים הישראליים כתבי שיפוי עד סוף 2026. רק שימשיכו לעבוד עם הרשות. השר שהצביע נגד: איתמר בן גביר. "הרש"פ זה דם יהודי שנשפך", אמר בן גביר לסמוטריץ' בקבינט, "מכרת את העקרונות שלך תמורת בניית כמה בתים". מזווית המבט של סמוטריץ', הוא שוב הלך עד הקצה וקיבל את המקסימום. בקרוב, בנקאים פלסטינים ימצאו את עצמם תחת סנקציות וחקירות בעולם על מימון טרור. בימים האחרונים יש פריצת דרך; הצליחו לשכנע לפחות אחד מהבנקים הישראליים לחזור להיות מנגנון סליקה. הבעיה תגיע לשולחן הממשלה הבאה. במקרה הטוב, מבחינת סמוטריץ', הרש"פ תרפא את חוליי הטרור שלה. במקרה הטוב לא פחות, היא תקרוס. לא נורא.
הנה הנקודה: זה כן נורא. הרש"פ חלשה ומושחתת. קיומה הוא אינטרס ישראלי מובהק. בלעדיה, צריך להשיב כיבוש מלא על שני מיליון פלסטינים, כולל פינוי אשפה, מימון בתי-ספר ומושלים בחברון ושכם.
צריך להיאבק במעורבות הפיננסית בטרור, אבל כאשר ישראל מרסקת את הרש"פ כלכלית ובה בעת מקיימת איתה יחסים כלכליים; מאשימה אותה בתמיכה בטרור, אך מצפה ממנה לעצור מבוקשים; מגבה את פרעות נוער הגבעות, אך אומרת לעולם שהיא מחויבת לדין הבין-לאומי - המשמעות היא שהמדיניות האמיתית היא כאוס, אנרכיה. בתוך אנרכיה שכזו, גורמים מתוחכמים כמו סמוטריץ' יכולים לנצל נקודות חולשה ולהשיג הישגים גדולים לטווח קצר. ובינתיים, מערכת הביטחון בלחץ אדיר. זה משחק בסכומים גבוהים מאוד, והמחיר יכול להיות כבד. הוא כבר כבד.
זרעי הפורענות / בכל קנה מידה, מערכת הבחירות מתלהטת כעת במלוא עוזה. עוד לא חצינו את קו הגשת הרשימות לכנסת בראשית ספטמבר, וברור שהשבוע הראשון של החודש הבא יהיה קריטי. ברגע הזה, המוקדם יחסית, מצבם של נתניהו והליכוד נראה - אין דרך עדינה לומר זאת - נורא. איזנקוט לפי שעה מגלה תכונות טפלון מרשימות.
התקשורת נזהרת לא לגזור דין, ובצדק: נתניהו הוא הקמפיינר הטוב ביותר בישראל, והוא ניצח יותר בחירות במדינה דמוקרטית מכל מנהיג חי אחר. הזהירות יכולה להיות גם מוצדקת - וגם מופרזת. מערכת המוסף לשבת ביצעה בדיקה קצרה של סקרי העבר ותוצאות האמת - והנתונים לפניכם. באופן כללי, בארבע מערכות הבחירות האחרונות, הסקרים האחרונים (יום שישי לפני הבחירות) מדייקים למדי. כן, גוש נתניהו מביא בערך מנדט אחד יותר ממה שצפו לו בממוצע הסקרים האחרון. וכמובן, אם יש מפלגה משמעותית שלא עוברת את אחוז החסימה (עוצמה יהודית ב-2019 ב', מרצ ב-2022) התוצאות לגוש הרלוונטי נראות בהתאם. אבל בסך הכל, בשנים האחרונות אין באמת הפתעה מסחררת.
המצב כה חמור, שספק אם סיסמאות וסרטוני קמפיין דלוחים ישנו זאת. מצד שני, לנתניהו יש תקווה. כל כולה - אפשרות של התפרצות ביטחונית חריפה מול ערבים. זה בא במעגלים: ככל שהערבים האלה קרובים יותר לבית - ערבים ישראלים, ואחריהם פלסטינים, ואחריהם כל השאר - כך לנתניהו סיכויים טובים יותר לשיקום.
מאז 1977, כל החמרה ביטחונית, גל פיגועים, סכסוך, תקיפה ביוזמת ישראל או התקפה עליה - משרתים את הימין במערכות בחירות. בין אם זה מנחם בגין מאשר את הפצצת הכור בעיראק, פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, קריסת קמפ דייוויד ב-2000, גל הפיגועים ב-1996 - הליכוד והימין בכללותו תמיד קיבלו דיבידנד על כך. זה לא משנה מי ראש ממשלה, ומי אחראי; הציבור מאמץ גישה ניצית יותר וחלקים ממנו - זעירים אך גורליים בבחירות - משנים את הצבעתם ורצים ימינה.
7 באוקטובר הוא נקודת פרשת מים בגלל סיבות רבות. אחת מהן, קטנה מהאחרות, היא פוליטית. נתניהו ניהל את המדיניות כלפי עזה כמעט 20 שנה; הוא ושלוחיו פיתחו קונספציה שחמאס טוב לישראל, ואסור למוטט אותו. זה נגמר באסון, והציבור הימני - מיעוט משמעותי מתוכו - הפנה עורף לנתניהו. זו פעם נדירה שהימין הישראלי, הליכודי, משלם מחיר בסקרים על הידרדרות ביטחונית. הפעם הקודמת אירעה ב-1992 בזמן גל הסכינאות. על בסיסו הבטיח יצחק רבין להשיב את הביטחון האישי.
לנתניהו יש תקווה. כל כולה - אפשרות של התפרצות ביטחונית חריפה מול ערבים. זה בא במעגלים: ככל שהערבים האלה קרובים יותר לבית - ערבים ישראלים, ואחריהם פלסטינים, ואחריהם כל השאר - כך לנתניהו סיכויים טובים יותר לשיקום
גל אלימות חדש, שבטי ודתי, יכול להציל את ביבי.
מתנגדי נתניהו ידחו זאת; הרי אם תהיה עוד התלקחות, היא רק עוד המחשה לאובדן הביטחון האישי. לכישלון. שִׁחְזוּר של 7 באוקטובר. שוב הניהול הכושל של נתניהו. אך זהו טיעון רציונלי, שימושי. הפוליטיקה בעידן הנוכחי היא בעיקר סנטימנט; היא שבט שאיבד שליטה. הסנטימנט הישראלי במצב של הסלמה ביטחונית יהיה יד קשה, חרבו דרבו על ספידים.
לא לחינם נתניהו משקיע מרץ וקמפיין בהפחדה מפני "הערבים". הוא זורע זרע; אם תבוא ההתפרצות (ויש מי שעובדים קשה שהיא תגיע, נניח בן גביר) - נתניהו מקווה ליהנות מהפירות.
אורן נהרי ז"ל
(צילום: טל שחר)
איש העולם / בסוף השבוע שעבר שידר אורן נהרי את תוכניתו האחרונה ברשת ב'. הוא הסביר למאזינים כי מחלת ניוון השרירים (ALS) מתקדמת אצלו במהירות, ולא תאפשר לו בתוך זמן קצר להמשיך במשימת ההגשה. הוא הגיש את ההסבר והפרידה בדרכו האופיינית: מדויקת, מכובדת ומכבדת, מביטה נכוחה. אתמול בבוקר, כמה ימים מאוחר יותר, הוא נפטר.
נהרי קיבל בשבוע האחרון הררי שבחים על עשרות שנות עבודתו ברשות השידור וכאן 11. לעיתים נדירות אפשר לכתוב על אדם: כל המחמאות מוצדקות. על נהרי אפשר, ועוד איך אפשר.
אני חש צורך להוסיף על כך. כעורך חדשות חוץ, שימשתי כמקבילו כאשר עבדתי בערוץ 10, שהפך ל-13. הוא היה הוותיק שבחבורה המצומצמת של כתבי ומגישי חדשות החוץ; אני הייתי לא כ"כ צעיר, אבל הצעיר שביניהם.
קשים חייו של כתב חוץ בישראל. מעגלי החדשות המזרח תיכוניים עמוסים בדרמה של חיינו. מלחמה ושלום, ובעיקר מלחמה. שוב ושוב יצעד עורך חדשות החוץ - מושג ארכאי שמתאר את הכתב הבכיר לעניינים בין-לאומיים - אל עורך מהדורת החדשות. הוא יסביר שמשבר המשכנתאות האמריקאי עתיד לסחוף את העולם, וגם את ישראל; שהווירוס בסין יכתיב את גורל העולם לעתיד הקרוב, שהמלחמה באוקראינה עדיין חשובה ומעניינת, גם שלוש שנים אחרי שפרצה; שיש איזה מטבע וירטואלי שנקרא ביטקוין, ושווה לדבר עליו. העורך יביט בו במבט מבין, מלא אמפטיה או קוצר רוח; "אין לנו מקום היום", הוא יפלוט. גם מחר ספק אם יהיה.
אנשים כמו אורן נהרי, ערד ניר בחדשות 12, ספי הנדלר בשעתו בהארץ, ניצן הורוביץ בערוץ 10, איתי אנגל ב"עובדה" וגם אני הקטן, מנסים וניסו להוציא את הציבור הישראלי ממעגל שוטה של חדשות מקומיות, בלבד. להצביע אל האופק ולומר: יש עולם, אנחנו חלק ממנו. אסור לנו לחשוב שישראל פועלת בחלל עצמאי לגמרי; אסור להתמכר לפרובינציאליות. נהרי, באיפוק רב, בהגינות סקרנית וסקרנות הגונה, תרם לכך תרומה עצומה.
ראוי לא רק להזכיר את עבודתו המצוינת, אלא גם להקשיב היטב לדברים שאמר. "תמיד ניסיתי לכבד אתכם כקהל שראוי לעומק, לא רק לכותרות. עשיתי את זה בכתבות, תוכניות, מאמרים, הרצאות, בספרים שכתבתי. אם הצלחתי, ולו במעט, להרחיב את המבט שלכם מעבר לגבולות המדינה הקטנה שלנו ומעבר להווה – עשיתי את עבודתי", הוא אמר בתוכנית הסיום שלו, "זכרו, העולם רחב, מורכב, צריך להסתכל בו בעיניים פקוחות". כאשר מביטים היום בחברה הישראלית, מבינים עד כמה המסר של אורן נהרי ז"ל נחוץ; ההבנה שיש עולם, שצריך ללמוד אותו, דגש על המילה "צריך" - ולעשות זאת בפיכחון גמור, תוך כדי היצמדות לעובדות, לרציונל. אילו רק קצת מהמסר הזה היה נקלט אצל אנשים רבים יותר, ישראל הייתה במקום אחר.
