"מוכרים פה לוקשים לציבור", אמר לי גורם ביטחוני בכיר לשעבר, שהיה מעורב עמוקות בשורת הצלחות מרשימה במלחמה. "במערכת הביטחון ובממשלה לא הבינו היטב מה הבסיס להצלחות שהיו במלחמה, בדרום ובצפון. וזה הבסיס לטעויות שנעשות כעת ביחס לחיזבאללה. הלוקש הוא התפיסה שאפשר זבנג וגמרנו כזה, עוד איזו מכה שהם לא יתאוששו ממנה. זה לא עובד ככה באסטרטגיה. צריך להכין מערך שלם של פעולות שמתחברות לתכלית, ולהפעיל ברגע שאתה בוחר – לא האויב".
התחדשות המלחמה עם חיזבאללה מעוררת את כל בלוטות המרירות. הציבור מריר: אמרו לו שחיזבאללה מוכה, מובס, כמעט גמור; שנעים קאסם, המנהיג שלו, ממשיך לחיות רק כי הוא כה גרוע בעבודתו, פחדן וחלש; שחיזבאללה במצבו הפנים-לבנוני לא יכול לעשות דבר, ואם יעשה - זה רק לתפארת המליצה, כי הוא "צל" או "צל של צל" מול הארגון שהיה. הדרג המדיני גם מריר, ויודעים זאת בגלל התדרוכים שהוא משגר לשלוחיו הרגילים בערוץ 14: שצה"ל הופתע מתגובת חיזבאללה, שההערכה הייתה שחיזבאללה יתערב בצורה מצומצמת ושזו הייתה "הערכת הרמטכ"ל שצריכה להיבדק", שנמסרה לדרג המדיני.
בצה"ל הדברים הללו נתפסים (ובצדק) כניסיון להדביק למטכ"ל אשמה; בכירים במערכת הביטחון אומרים כי הדיווחים על שיקום חיזבאללה - ותפקוד מרשים יותר מהמצופה של הפיקוד והשליטה, כולל נעים קאסם - נמסרו לדרג המדיני והציבור בשנה האחרונה. בלילה בין רביעי לחמישי נפוצו שמועות על מתקפה רחבה צפויה, אך העורף לא קיבל עדכון מוקדם שחיזבאללה עומד לתקוף; גם הדיווח לראשי הרשויות על מתקפה עצימה של חיזבאללה נמסר מאוחר, ובצבא מודים שזו הייתה טעות. הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, יוסי יהושע, כתב אתמול כי היה זה הדרג המדיני שדחה פעמיים יישום של מהלומת פתע רחבה נגד חיזבאללה, שקודמה על ידי צה"ל.
כל זה נשמע כמו חילופי האשמות, וזה התחיל מוקדם.
מחכים ללבנון / משיחות עם בכירים בהווה ובעבר אפשר לברור מקצת מהאמת. חיזבאללה אכן הוכה קשות ב"חיצי הצפון" בספטמבר 2024 ונקלע למצוקה פנים-לבנונית חריפה והיסטורית. זה איננו הארגון שאיים בירי מיידי של אלפי רקטות וטילים לישראל, ולא אותו כוח רדואן. אך חיזבאללה קיבל סכומי עתק מאיראן, שדווחו בהרחבה, והחל בשיקום מקיף. משעה שארה"ב וישראל החלו במלחמה נגד איראן, הארגון – שהאיראנים הקימו, ואותו הם מממנים – היה חייב להתערב.
עבור איראן ושלוחותיה באזור, זו מלחמת גוג ומגוג. אם חיסול המנהיג העליון יכול לעבור, איראן תיוותר נטולת הרתעה לחלוטין. ישראל צפתה תגובה כלשהי של חיזבאללה לחיסול חמינאי, והיו פה דיבורי רהב לרוב – וגם תדרוכים – ש"רק מחכים להזדמנות כדי לחסל אותם". מה זה לחסל, אף אחד לא יודע בדיוק, ואין ספק שחיזבאללה מגלה יכולות מרשימות יותר ביחס לציפיות – גם אלה שהיו בצבא. הזירה העיקרית בה נלחם צה"ל היא איראן. המשאבים נמצאים שם, ובעוצמה רבה. לבנון הייתה ותהיה (שוב, למרות כל גיוסי המילואים) זירה משנית כל עוד המלחמה באיראן נמשכת. בצה"ל רצו "לטפל" בחיזבאללה עוד לפני איראן, אבל היה ברור – גם במערכת הביטחון – שהמהלכים הפנים-לבנוניים הם קריטיים לשינוי וצריך לסייע להם. בקיצור, ישראל כעת תחת סכנת היגררות, פעולה מהמותן, עם לחץ פוליטי להראות ש"עושים משהו", בשעה שצה"ל ממוקד במקום אחר לגמרי.
חיזבאללה ייפגע אנושות בשתי דרכים. הראשונה לא על השולחן: מלחמה עצימה בלבנון כולל כניסה קרקעית עמוקה, כזו שתטהר את המדינה מתשתיות חיזבאללה (אך לא, לא תבטיח שום "ניצחון מוחלט"). "עניין של שנה-שנתיים מלחמה בלבנון, אולי עד ביירות", אומר גורם צבאי בכיר לשעבר, "וזה לא יהיה קל, ולא קצר. אז כל מי שמדבר על להיכנס ללבנון ולגמור את חיזבאללה שיבין בדיוק במה מדובר".
האפשרות השנייה היא שהפוליטיקה הלבנונית, שהתהפכה על חיזבאללה לגמרי בשבועיים האחרונים בעקבות כניסתו למלחמה, תכפה על הארגון התפרקות מנשקו. עד כניסתו למלחמה בחודש שעבר, התחושה הייתה שיש קיפאון בהתפתחויות הפוליטיות בלבנון נגד חיזבאללה ושזה מדע בדיוני. אך ההחלטה לסחוב את לבנון למלחמה קלעה את חיזבאללה למשבר חסר תקדים מול החברה הלבנונית - עם נשיא וראש ממשלה שנחושים להוציא אותו, כארגון חמוש, מחוץ לחוק. חיזבאללה מבין זאת, אך פועל תחת סד של ציפיות מטהרן. המלחמה בסתיו 2024 יצרה הרתעה, אבל גם לזו יש גבול כאשר ישראל מאיימת על הפטרון בטהרן.
אלה שתי הדרכים, ואף אחת מהן לא מבטיחה תוצאה: מלחמה עמוקה בלבנון, במשך זמן, או התפתחות דרמטית בזירה הפוליטית הלבנונית. כל מי שמחפש עוד "מבצע ביפרים" לא מבין כיצד צה"ל הצליח בפעם שעברה: בתכנון מוקדם, איסוף מודיעין קפדני, אלמנט הפתעה, מיקוד בצפון כזירה עיקרית ללחימה, אויב שלא הבין (כתוצאה מהטעיה מכוונת) מה עומד להתרחש. ביפרים, או מבצע חיל האוויר שחיסל את רוב יכולות השיגור, היו רק מרכיבים בתוכנית רחבה ומתוחכמת.
ועכשיו? יש מבוכה מול הציבור, אז שוב חוזרים האיומים הנפוחים. פגיעה בתשתיות הלאומיות בלבנון ובמוסדות המשרתים את הציבור הכללי לא צפויה להניב תוצאות; בעבר ישראל עשתה זאת כדי להגביר את הלחץ הציבורי הפנימי על חיזבאללה, אבל הלחץ הזה כבר משמעותי ביותר, הכי גבוה אי פעם. זה פשוט לא אפקטיבי, ויכול גם להזיק.
דיבור אחר הוא על "החזקת השטח עד הליטאני" במין "רצועת ביטחון חדשה" אחרי גירוש כל האזרחים מהאזור הזה. "זה יהיה קשה וקרוב לוודאי ישקם את חיזבאללה ובהחלט לא ייטיב את הסיכויים שיפורק", אומר גורם מעורב, "זה לחזור ללבנון על כל המשתמע מכך, ונשאלת השאלה עבור מה ובאיזה מחיר, לכמה זמן". התשובה, כמובן, היא הרחקת חיזבאללה מיישובי הצפון, שסובלים כעת שוב באופן חסר תקדים; הם לא מקבלים תשובות על העתיד, ותוך כדי המלחמה נאלצו לשגר מכתב שמבקש "החרגה" מהקיצוץ הרוחבי בתקציב.
אסטרטגיה איננה רק "תוכנית". היא יצירת סדרי עדיפויות לשם הגשמת מטרה גדולה, עם אמצעים ודרכים בדרך לשם. המטרה ללא ספק היא פירוק חיזבאללה כארגון חמוש.
האם לבנון מסוגלת לעשות זאת? זו שאלה גדולה. אך רק החברה הלבנונית יכולה להוביל לכך באורח אפקטיבי, אם תרצה (או כאמור כיבוש כל לבנון בידי ישראל; לראש הממשלה יש מקורבים שדוחפים לכך, אך ספק אם יישמע להם). ההתפתחויות בלבנון הן היסטוריות - מהוצאת חיזבאללה החמוש מחוץ לחוק ועד מו"מ עם ישראל. הבעיה היא שהממשלה בביירות והנשיא נתפסים כחלשים; "בבקשה, שיראו לנו שהם מסוגלים", אומר גורם ישראלי רשמי, "אנחנו רק מחכים לזה". השאלה צריכה להיות איך לסייע להם, כי ייתכן שהאפשרות הזו תחלוף ללא שוב.
כל עוד צה"ל נלחם באיראן, לבנון וגבול הצפון לא יקבלו תשומת לב ראויה. זו האמת, וחבל שלא אומרים אותה לציבור. אפשר להניח שתהיה עוד חדירה קרקעית ישראלית, אולי בניסיון להסיר חלק מאיום הנ"ט על יישובי הגדר והמגננים שישראל הקימה בתוככי שטח לבנון. זה ניסיון ליזום מגע ולטפל במה שנשאר מכוח רדואן. יהיו תקיפות מהאוויר בעומק המדינה, ואפשר להניח שייעשה כל מאמץ לפגוע בראשי חיזבאללה, כמו בעבר. אך במקביל ללחץ הצבאי, את השינוי צריך להוביל בתחכום, מאחורי הקלעים, ובאמצעים מדיניים. נתניהו וממשלתו התמכרו לכוחן המשכר של פעולות צבאיות מוצלחות, ושכחו שהן רק אמצעי אחד שעליו אמור להיבנות מעשה מדיני; איומים כמו חול זו איננה מדיניות ובטח שלא אסטרטגיה.
נביא הזעם צודק / במשך שנים מסתובב פרופ' דן בן-דוד עם המצגות שלו. הוא פותח מחשב נייד קטן ומסביר: זה אחוז הגידול של האוכלוסייה החרדית. אלה תוצאות מבחני קריאה ומתמטיקה. הנה שיעור המדענים, הרופאים והמהנדסים שהם בסיס השגשוג בישראל. המצגת, המשתנה תכופות לפי נתונים חדשים, הפכה לסוג של אגדה; הדגמה לנבואת זעם. תשתדל לא לדכא בפגישה הזו, אמר לי פעם פוליטיקאי בכיר, עברתי עכשיו עוד מצגת של דן בן-דוד. פרופ' בן-דוד עומד בראש מוסד שורש למחקר חברתי כלכלי, והוא חוקר באוניברסיטת תל-אביב; משפטי המפתח שלו לא משתנים כבר שני עשורים. הנה אחד מהם: "מדינת עולם שלישי לא תחזיק צבא של עולם ראשון, וגם לא תוכל לממן אותו".
למרבה הצער, אלה ימיו הטובים ביותר של הפרופסור. נבואותיו מתגשמות אחת לאחת. הוא הסביר כיצד ישראל כולה תלויה בערך ב-0.3% מהציבור, ואלה יכולים לעזוב. והנה יצאו הנתונים של פרופ' איתי אטר ואחרים, והם ממחישים עזיבה מסיבית בשנתיים האחרונות של ישראל – ובעיקר של אקדמאים ומשפחות צעירות. בן-דוד הזהיר לגבי גידול אוכלוסייה בלתי נשלט של חברה חרדית, שבה אין לימודי ליבה או שירות בצה"ל; היו כאלה שניבאו שעוד רגע, הירידה בילודה תגיע גם לשם. זה לא קרה.
נפגשנו בשבוע שעבר. הוא פתח את המחשב הנייד בטקס המסורתי ומעורר האימה, ושלף נתונים חדשים. מקצתם לפניכם. לא רק ששיעור הגידול של האוכלוסייה החרדית איננו יורד, הוא עולה ביחס לתקופה לפני הקורונה, בשעה ששאר האוכלוסייה מביאה פחות ילדים לעולם. ערים שהתחרדו, בין אם מדובר בירושלים או בערד, חוות קריסה ברמת החיים, במיקומם באשכול החברתי-כלכלי. וזה קורה מהר מאוד. הסיבות ברורות: החברה החרדית איננה נהנית מהשכלה אקדמית, שהיא השער להכנסה גבוהה יותר; לעיתים קרובות הגברים לא עובדים, לפחות לא באופן רשמי; מספר הילדים גורם לשיעורי דלות ועוני גבוהים יותר. בקבוצות הגיל 54-50, חרדים מהווים בערך 6% מהציבור. בקבוצות הגיל שנולדו בין 2019 ל-2023, מדובר בלמעלה מ-25%. בשנת 2000, אחד מכל חמישה תלמידים בערד היה חרדי. ב-2024, מדובר על 3 מכל חמישה. למעשה, שלושה וחצי.
השבוע החליטה הממשלה על העברת סכומי עתק של חמישה מיליארד, ומעשית שישה מיליארד שקל, לטובת כספים קואליציוניים סקטוריאליים, בראש וראשונה למוסדות חינוך חרדי ולהתנחלויות. ההחלטה הייתה צפויה לחלוטין, ומקורות בליכוד סיפרו עליה לפני חודשיים בערך: חוק הגיוס, הם ניבאו, אינו יכול לעבור לעולם. לא יהיה חוק גיוס, אבל יהיה תקציב; כזה שבו יקבלו החרדים "פיצוי" על העוול שנגרם להם בעקבות סנקציות על המשתמטים. כך הודיעו נתניהו וסמוטריץ' על מות חוק הגיוס, רגע אחרי ששיגרו את המיליארדים לחרדים; במקביל, היה קיצוץ רוחבי בתקציבי משרדי הממשלה. באורח המעשי ביותר, חתכו בתקציבי חינוך, בריאות ותשתיות לכולם, כדי לממן תוספת לביטחון - וכספים לחרדים, ולאורית סטרוק פינת עמיחי אליהו. בשלב הבא כנראה שיחזרו העסקנים החרדים לממשלה. זה חשוב להם מאוד; הם רוצים להיות שם, כאשר זו תהפוך לממשלת מעבר, ובפרט אם איש לא יצליח להרכיב קואליציה אחרי הבחירות.
ישראל מצויה למעשה בעיצומו של ניסוי חברתי יוצא דופן בתולדות האומות. היא מעודדת במשך שנים רבות אי-שירות, אי-עבודה והבאת צאצאים לעולם באוכלוסייה שסובלת מעוני מחפיר ורמת השכלה ירודה. הקורבנות של הניסוי הם בראש וראשונה חרדים, שהעסקנים שלהם כולאים אותם במלכודת חוקית של עוני ובורות. ילדים וילדות שהיו יכולים להצליח, לשגשג, לשמור על תפיסתם הדתית החרדית - אך גם לעבוד בעבודות מכניסות ומבוקשות בעולם העכשווי.
ישראל נלחמת נגד איראן. היא מזהה את טורקיה כאיום עתידי. הראשונה היא תיאוקרטיה חשוכה, השנייה עושה צעדים בדרך לשם. עם זאת, בשתי המדינות הללו, יש הדגשה יתרה של חינוך מדעי (בפרט בטורקיה, שם זה ממש רעיון יסודי של החינוך האיסלאמיסטי); אין זרמים דתיים שמקבלים פטור מלימודי מתמטיקה או כימיה, לדוגמה. בניגוד לישראל, אלה מדינות גדולות עם אוכלוסייה ענקית. כמה מילים צריך לבזבז כדי לומר שישראל דופקת לעצמה כדור בברך, וגם בברך השנייה. היא סוללת דרך להשמדת ערך נדירה, למסע במצעד איוולת שכנראה לא היה כדוגמתו. מדינה שרואה את ההצלחות הענקיות של יכולות טכנולוגיות, ולוקחת את הרווחים המשמעותיים מכך – כדי לסבסד בורות ושנאה למוסדות המדינה (וכמובן, הפרויקט ההרסני של מפלגת 'הציונות הדתית' לבלקניזציה אלימה של יהודה ושומרון).
לפני כ-20 שנה, בבית קפה בקיסריה, התגאה בנימין נתניהו בפניי בירידה בשיעורי הילודה - בשל הקיצוץ שקיצץ בקצבאות. הוא הראה לי נתונים, כמו דן בן-דוד למתחילים. היום לא אכפת לנתניהו, מן הסתם. אך הדבר החמור באמת הוא שהפוליטיקאים באופוזיציה לא תופסים את גודל הרגע. עוזרים פוליטיים מחוכמים ויועצים אסטרטגיים חושבים על הקואליציה הבאה; עבורם בן-דוד ונתוניו הם כלי לפיצוח מצביעים דתיים-לאומיים, לא סירנה עולה ויורדת לגורל ישראל. יש סימני שינוי: נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד וגדי איזנקוט (התוכנית של איזנקוט סדורה יותר) מבטיחים להפסיק מימון כלשהו לבתי ספר ללא ליבה. חלקם מדברים על ביה"ס ממלכתיים בלבד, גם חרדיים. זהו רק מרכיב אחד, וממש לא מספיק כדי לשבור מנגנון עמוק של שושלות עסקנים ורבנים. ספק אם מנהיגי האופוזיציה מבינים את כוחה העצום של מגמה דמוגרפית מעריכית. הם טרם החליטו לשרוף את הגשר לקואליציה עם המפלגות החרדיות, וממשיכים לנסות להתמקח עם המציאות כאשר הזמן אוזל, ואולי כבר אזל.
