פסח, 1994. הימים היו ימי ראשית שידוריו המסחריים של ערוץ 2. עם ישראל היה מרותק למסך הטלוויזיה ושאב ממנו את מרבית הידע שלו על העולם, וגם את הבידור הביתי שלו. העיתונאי דן מרגלית, מנוסה משנים של הנחיה בערוץ הראשון, התכונן לעוד ערב של הגשה בשידור חי של תוכנית האירוח החדשה שלו. לעורכת שלו דאז, אילנה שובל-שקד, הייתה הפתעה בשבילו: סקופ מטורף. "היא אמרה לי, 'דני, הוא יבוא'", הוא נזכר היום.
כבר תקופה ששובל-שקד רצתה להביא את מי שהיה באותה תקופה הדמות המסקרנת, המאיימת והשנויה ביותר במחלוקת בציבוריות הישראלית: עוזי משולם. הבעיה הייתה שבאותם ימים, ימי חול המועד, היה משולם מבוצר וחמוש בביתו שביהוד, יחד עם עשרות מתומכיו, ואת הבית כיתרו שוטרים חמושים. "אמרתי לה שבחיים זה לא יקרה – אבל הלוואי", מספר מרגלית.
"באותו יום היא דיברה עם מי שדיברה ואמרה לי שהערב הוא יבוא. ככל שהתקרבה שעת התחלת התוכנית, אמרתי לה שכדאי שנמצא אייטם חלופי. לא האמנתי שהוא יגיע. בינתיים התוכנית התחילה, והוא איננו. אבל בהמשך הגיעה מכונית, נעצרה בחופזה בפתח האולפן בסינרמה בתל אביב, ומשולם הובל אל מול המצלמות והתחיל לדבר".
כך, ללא כל תנאים מוקדמים ובלי הכנה, החלה ההופעה הטלוויזיונית הסנסציונית של משולם. יחד עימו הגיעו כמה מתומכיו, למרות החשש הגדול של משולם שאם ייצא מהבית ייעצר, כפי שהבטיחה לו המשטרה.
במשך כ-13 דקות משולם דיבר ודיבר, ומרגלית כמעט שלא שאל שאלות. "אם היו יורים עלינו – הייתי יורה בלי להסס", פתח משולם בישירות אופיינית, והמשיך לירות מילים: "מדינה שמכרה את הבנים שלה", הטיח; "יצרים, תאווה לממון ושלטון, פעלו על גורמי הממסד, שנמצאים עד היום בקשר שתיקה", האשים, ועוד.
מדי פעם ניסה מרגלית לקטוע את דבריו, אך בכף יד המסמלת "עצור" משולם היסה אותו שוב ושוב. "הזמן קצר ואנחנו בשידור חי", הזכיר דווקא המרואיין למראיין. מדי פעם הקהל באולפן מחא לו כפיים באהדה.
בהמשך הריאיון נראה היה שמשולם איבד קצת פוקוס, אבל שטף דיבורו לא האט. "זה לא היה ריאיון", משחזר מרגלית. "הוא לא היה ממוקד מספיק. לא השיב לשאלות. דיבר רבות על היחס העוין של המשטרה כלפיו. בתוך זה היו קצת דמיונות. אדם אחר הייתי קוטע, אבל הוא היה מאוד נסער".
"הזמן תם, אני יודע", אמר משולם בסוף הריאיון ולחץ את ידו של מרגלית בחום. "סיימנו בכמעט-מונולוג הזה, חג שמח", סיכם מרגלית למצלמה. "הייתי מאושר לדבר איתו", מודה מרגלית, במרחק כמעט שלושה עשורים מהאירוע. "חשבתי אז שמגיע לאיש הזה, למרות שהוא אומר דברים שנויים במחלוקת, להגיד את דברו. שנים אחר כך דיברתי עם גבי לסט, שהיה אז מפקד מחוז תל אביב במשטרה. הוא אמר לי, 'שקלנו ליירט אותו בדרך אליך לאולפן, אבל החלטנו שזה יוביל לשפיכות דמים'".
סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, ביום שני, 14 באוקטובר 1991, קטע רעש יריות אקדח מהקומה השישית את השקט בבניין דירות בפתח תקווה. אחריהן נשמעו צרחות רמות. השכנים הסתגרו בבתיהם והזעיקו את המשטרה.
השוטרים שהגיעו למקום מצאו צעיר בן 22 ירוי בראשו, מתבוסס בדמו, וגבר בן 39 שנפצע מקליע ברגלו. הצעיר, שמת מפצעיו בזירה, היה בן למשפחה של חוזרים בתשובה. חקירה העלתה כי בינו לבין אימו שרר מתח, ולכן הזמינה האם את המורה הצעיר עוזי משולם, כדי שינסה להשכין שלום בבית.
משולם ישב עם האם ועם בנה בסלון, שאת קירותיו עיטרו תמונותיו שלו עצמו. בין הנוכחים החל להתלהט ויכוח, שבשיאו הלך הצעיר לחדרו וחזר עם אקדח, שאותו כיוון לעבר משולם. הוא מיהר להימלט לכיוון דלת הדירה, אולם הצעיר הספיק לירות בו ברגלו. לאחר שמשולם חמק מהדירה כיוון הצעיר את הנשק לרקתו – וירה.
למחרת, ידיעה קצרה על המקרה פורסמה בעיתונות. זו הייתה הפעם הראשונה שהציבור הרחב בישראל נחשף לשמו של עוזי משולם. הפעם הבאה, שבה כבר פרץ מאלמוניותו, הייתה שנתיים וקצת אחר כך, כשהתקשורת דיווחה על ההתרחשות בביתו ביהוד.
ואולם, כדי להכיר את משולם צריך לחזור אל שכונת פג'ה הוותיקה בפתח תקווה, שם נולד ב-1952 כבן בכור למשפחה מסורתית של שלושה אחים ושלוש אחיות. אביו דוד היה מחסנאי בבית חולים, ואימו ציונה הייתה גננת. "ילד ביישן ומופנם, שבא ממצוקה ומדלות", תיארו אותו העיתונים בשנות ה-90 - רחוק מאוד מהדמות הלוחמנית והרברבנית של משולם הבוגר, כפי שתועדה בתקשורת.
"היינו ילדים שובבים, כמו כל הילדים", מספר יגאל יוסף, ראש עיריית ראש העין לשעבר וחבר ילדות של משולם. "הכרנו בגיל שש-שבע, כשהייתי תקופה מסוימת בבית של סבי בפתח תקווה. היינו צוחקים המון. הוא היה מאוד דומיננטי כילד, מה שקראנו בשפה שלנו 'לא פראייר'. היינו בריוני הרחוב, השכונה, אבל לא במובן של עבריינות אלא של שובבות. היינו נכנסים למאבקים עם ילדים בשכונה, להראות מי גיבור. אנחנו היינו תמיד הגיבורים".
כדי להבין מי היה עוזי משולם, אי אפשר שלא להזכיר את מי שכנראה השפיע עליו יותר מכל: סבו החורג, הרב המקובל חיים סינואני. לא רק את הכריזמה ואת היכולת לסחוף אחריו אנשים הוריש לו, אלא גם צוואה רוחנית, בדמות הציווי לחשוף סיפור על חטיפת ילדים רכים ממשפחות של עולים יוצאי ארצות המזרח על ידי השלטונות בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50.
"אבי התוודע לפשע חטיפת הילדים מגיל ינקות", מספר עמי, בנו של משולם. "סבו החורג היה מגיע מיהוד לפתח תקווה ומלמד את אבי תורה. הסבא מורי (כינוי למלמד ילדים בקרב יהודי תימן - מ"ש) חיים, שהיה גדול הדור, היה בקשר עם תלמידי חכמים בארץ. באחד הימים, שני צדיקים הביאו לו מידע כי תינוקות נחטפים ונמכרים בשיטתיות, כסחורה עוברת לסוחר.
"מורי חיים הזדעזע, אבל לא היה באפשרותו לטפל בנושא, כי הוא בעצמו כבר היה מבוגר וגם חלש, מתלאות שעבר עוד במחנות העלייה בתימן. הוא אמר להם שהנכד שלו יעסוק בזה. עם השנים כיוון מורי חיים את אבי והמליץ לו להיכנס לצבא ולחדור כמה שיותר פנימה, הכול במטרה לאגור כמה שיותר ראיות שיכולות להביא לתיקון העוול של חטיפת התינוקות".
סיפוריו של הסבא על משפחות שנקרעו חדרו לנפשו של משולם הצעיר, ויש מי שסבור שאף הובילו לתסמינים של טראומה משנית, שיניעו אותו בהמשך לפעולה כה קיצונית. בבגרותו למד משולם בישיבה תיכונית ולאחר מכן התגייס לצבא. ישנן כמה גרסאות לגבי שירותו הצבאי. ידוע שהוא שירת כקצין בתחום האב"כ. ידוע גם שאיבד את כל שערות גופו במהלך השירות. כיצד זה קרה? תלוי את מי שואלים.
לחסידיו סיפר שביצע פעולות סודיות מעבר לקווי אויב, שם נחשף לחומרים רדיואקטיביים או כימיים וזה מה שהוביל לנשירה, אך יש מי שאמרו שמדובר למעשה במחלת האליפיציה, מצב רפואי שגורם לנשירה פתאומית. בכל מקרה, מבחינת חסידיו, הסיפורים על עברו הצבאי שימשו דוגמה לגבורתו ולצניעותו של רבם.
אחרי הצבא נעשה מורה. הוא כונה רב, אם כי מעולם לא הוסמך רשמית. משולם נשא לאישה את שושנה, ולזוג נולדו ארבעה ילדים. הבכור מביניהם הוא עמי, שהיה בן 14 בעת המצור ביהוד. הבת הקטנה הייתה בת שבעה חודשים בלבד. "אני מאחל לכל בן אבא כזה", אומר הבן עמי. "אבא היה איש טוב במלוא מובן המילה. הוא התמסר כל-כולו למען משפחתו ולמען בני אדם בכלל, ושילם על כך מחירים אישיים כבדים".
יש משהו שאתה זוכר ממנו במיוחד?
"יש אינסוף סיפורים ועדויות מכמויות בלתי נדלות של אנשים, אבל לי יש כמה שממש עיצבו את חיי ואישיותי. בערך בתחילת שנות ה-90, אבי הגיע יום אחד להחזיר אותי מבית הספר. בדרך, תוך כדי נסיעה - וכמעשה של ילד - זרקתי את המסטיק מהחלון. אבא עצר את הרכב בשול, לא כעס עליי חלילה ואף לא העיר.
"הוא ירד מהרכב וזמן-מה, שבעיניי נראה כנצח, חיפש מסביב את המסטיק שזרקתי. כשמצא אותו נכנס בחזרה לרכב, הוציא ממחטת בד מכיסו, הכניס לתוכה את המסטיק – והמשיך לנסוע. באותם רגעים למדתי את השיעור של החיים שלי. אגב, מאותו יום ועד יום פטירתו אבא מעולם לא העיר לי על כך. זה אבא שהיה מחנך בטוב טעם תוך הקניית דוגמה אישית".
בתחילת שנות ה-80 החלה לעבור מפה לאוזן בפתח תקווה שמועה על מורה צעיר, מרתק וגדוש בתורה, שמעביר שיעורים בבית הוריו בשכונת פג'ה. סביבו החלה מתגבשת עדת חסידים. בכתבת פרופיל שהתפרסמה עליו ב"ידיעות אחרונות" אחרי מעצרו תואר כיצד, באותם ימים, "התנהגות רברבנית ומתנשאת חיפתה (אצלו) על תסביך נחיתות. המגלומניה שלו הולבשה באצטלה של 'מנהיג רוחני'. הוא בז לממסד הרבני; השמיץ את השמאל; ליגלג על רבנים ממוצא אשכנזי; גידף את נשיא המדינה והכפיש את התימנים, שלדבריו התרפסו".
בכתבה תואר כיצד השתמש בתקרית עם הצעיר שירה בו והתאבד כדי לצייר את עצמו כמושיע הצץ לכל קריאת עזרה, ולגייס לעצמו "צבא קנאים" אשר "סבורים שהוא צדיק, קורא נסתרות ומייחסים לו תכונות מיסטיות. משולם טען שביתו נמצא במעקב מתמיד של השב"כ וכי חייו מאוימים. הוא הקים מערך אבטחה של מערכת ציתות לטלפונים ומצלמה נסתרת בביתו. כל אלה רק הגבירו את ההילה סביבו. יותר אנשים נשאבו לתוך ההזיה שרקם".
כל זה רחוק ממה שמתארת כיום טובה אבן-חן, שהייתה בימי תהילתו של משולם אישה צעירה. "מרתק. הוא היה פשוט מרתק", היא נזכרת. "הייתה לו אישיות קורנת, מאוד לא שגרתית. גם המראה שלו. הוא היה בא בג'ינס, לא היה לו שיער אז הוא חבש פאה, אבל לא כזאת בעשרת אלפים שקלים. ראו שזאת פאה. הוא דיבר בשפה מאוד 'רחובית'. זה קנה אנשים. ישבו אצלו בהרצאות מנהלים בכירים לצד אנאלפביתים, וכל אחד שמע את מה שהיה צריך לשמוע. הוא לא הוסמך לרבנות אבל שלט היטב בחומר, והוא הקדים את זמנו מבחינת הדרך להאהיב את התורה על כולם".
העובדה שאת ממוצא אשכנזי והוא דיבר הרבה על הנושא העדתי הפריעה לך?
"בכלל לא. הוא לא היה רב של תימנים. היה בו משהו כלל-ישראלי. הוא לא היה נגד אשכנזים אלא נגד הממסד".
במשך 52 ימים, באביב 1994, התבצרו עוזי משולם ותומכיו בבית משפחתו שברחוב ביאליק ביהוד. משולם עמד אז בראש עמותת "משכן אוהלים", שפעלה לחשיפת האירועים מאחורי היעלמותם של ילדים מקרב העולים מתימן וממדינות נוספות בשנותיה הראשונות של המדינה, וסחף אחריו אוהדים רבים, ממש לא רק מקרב יוצאי תימן.
יריית הפתיחה להתבצרות ולמצור המשטרתי על ביתו הייתה משאית לשאיבת ביוב שחסמה את דרכו של מערבל בטון לאתר בנייה סמוך לבית ב-22 במרץ, ימים ספורים לפני ליל הסדר. מפגש של שוטרים שהוזעקו למקום עם תומכי משולם הוביל לעימות אלים. יומיים אחר כך הושלכו מחצר הבית בקבוקי תבערה לעבר ניידת משטרה, ומאותו היום הגדירה המדינה את השוהים בבית "מתבצרים" הדרושים לחקירה.
עשרות רבות של שוטרים עסקו אז כל יום בתצפית, בהאזנת סתר, באיסוף מודיעין, בתכנון תחבולות ובהכנות לקראת הסתערות על המתחם, שבוצר בינתיים בשקי חול ובאבנים ויושביו התחמשו בנשק. ערוץ 2 שידר סביב השעון את מה שיכול היה להיות הריאליטי העברי הראשון – שידורים חיים מזירת האירועים ביהוד.
הרשויות התחבטו והתדיינו בשאלה כיצד לפתור את המשבר. לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות עמד אירוע שהתרחש שנה קודם לכן בווייקו, טקסס, כאשר התבצרות של כת בהנהגתו של דיוויד כורש הסתיימה בעימות טרגי בין המשטרה למתבצרים שבו נהרגו 82 בני אדם, בהם 25 ילדים. למתחם הבית ביהוד הגיעו אישים רבים שביקשו לתווך, בהם קציני משטרה וחברי כנסת, אך ללא הועיל.
באותם ימים דרמטיים חלו גם חילופי מפכ"ל בצמרת המשטרה, ואסף חפץ מונה לתפקיד בשיא הפרשה. בזכות מה שכונה אז "תרגיל מבריק" של חפץ, פותה משולם ב-10 במאי לצאת את הבית לפנות בוקר ולהיפגש עם המפכ"ל החדש במלון אוויה בעיר, שם הוא נעצר מיד. בד בבד פשטו כוחות משטרה וימ"מ, מהקרקע ומהאוויר, על מתחם הבית. בחילופי האש נהרג שלומי אסולין, חייל בן 19, שהיה עם בני משפחתו במתחם.
המשטרה לחצה על משולם להורות לתומכיו המתבצרים להסגיר את עצמם, אך הוא סירב. יממה לאחר מכן יצאו את הבית 27 חסידים מזוקנים ועייפים, ללא נשק ועם ספרי תורה ביד. הם צעדו לעבר "בית הקשיש" ממול, שם התמקם החפ"ק המשטרתי 52 ימים קודם לכן, והסגירו את עצמם.
אך בכך לא תמה פרשת עוזי משולם, כפי שלא תמה פרשת ילדי תימן ששמו של משולם כרוך בה: המוות של שלומי אסולין, הטענות לרדיפה של השלטונות כדי להשתיק את משולם, עד כדי גרימת מותו, הניסיונות לטהר את שמו ולחון אותו וכמובן השאלות הפתוחות בפרשה הכואבת, הבלתי נתפסת, שהיא הטרגדיה של משפחות יוצאי תימן, אשר איש לא העלה לסדר היום הציבורי כמו משולם; מאחורי כל הסוגיות הללו, שחוזרות להעסיק את הציבור הישראלי מדי כמה שנים מאז הפרשה, עומדת דמותו של משולם, "הרב עוזי" כפי שכונה בפי תומכיו - דמות כריזמטית, רגשנית, לוחמנית, בוטה, חידתית ויוצאת דופן במחוזותינו.
חזרנו לסיפור וגילינו לא מעט סתירות, ובחלק מהמקרים קרב גרסאות של ממש, בכל הנוגע לחייו של משולם - החל מפרטים בעברו, אישיותו ומניעיו, דרך אירועי 1994 ועד לכליאתו ולמותו רב המסתורין, הרחק מתומכיו.
על קורותיו קודם לסוף שנות ה-80 המידע היה דל במיוחד, ומה שפורסם היה לא פעם סותר. כך, שאלות רבות נותרו פתוחות. האם היה אדם צנוע וביישן, לוחם צדק ואמת, או עבריין דומיננטי שצפצף על החוק? האם סבל ממחלה נדירה או שספג פציעה מסתורית? האם הממסד פעל ביד חזקה במיוחד נגדו כדי להשתיקו? האם באמת היה בכלל אירוע התבצרות ביהוד, או שמא היה זה מצור מכוון של המשטרה?
בסדרה "מלחמת היהודים" נביא כרונולוגיה של אירוע חסר תקדים בישראל, כזה שטובי התסריטאים לא יכולים היו לכתוב. נהוג לומר שההיסטוריה תשפוט. זוהי ההיסטוריה של עוזי משולם.
בפרק הבא: 52 ימים ביהוד
