ביום שני בבוקר התקבל טלפון בלשכת הרמטכ"ל. ראש הממשלה רוצה להגיע לפיקוד המרכז לדיון ביטחוני. היום. למעשה, עוד כמה שעות. ובפורום מלא: שר הביטחון, ראש המל"ל. ביקור אח"מ מלא-מלא.
מדוע? אולי נתניהו התעורר אחרי לילה של נדודי שינה. הרי ביום חמישי לפני שמונה ימים אמר לו הרמטכ"ל זמיר ששטחי יו"ש יכולים לצאת משליטה בגלל "פשיעה לאומנית" יהודית. ארבעה ימים קודם מסר הרמטכ"ל "התרעה אסטרטגית" (כך!) לשר הביטחון על אפשרות של הסלמה כוללת בגלל טרור יהודי ‑ כפי שפירסם הפרשן הצבאי יואב לימור. אולי נתניהו קם בבוקר והורה ללשכה: מהר לפיקוד מרכז, לאלוף אבי בלוט, לרמטכ"ל זמיר.
נתניהו וזמיר. צינורות ששימשו את לשכת ראש הממשלה להעברת מסרים נגד מצרים, בשירות קטאר, מדברים עכשיו על מלחמה בשטחים | צילום: מעיין טואף, לע"מ
נתניהו וזמיר. צינורות ששימשו את לשכת ראש הממשלה להעברת מסרים נגד מצרים, בשירות קטאר, מדברים עכשיו על מלחמה בשטחים | צילום: מעיין טואף, לע"מ
נתניהו וזמיר. צינורות ששימשו את לשכת ראש הממשלה להעברת מסרים נגד מצרים, בשירות קטאר, מדברים עכשיו על מלחמה בשטחים | צילום: מעיין טואף, לע"מ
בצה"ל סברו שאולי זה המצב. לרגע נשכח ה-הסבר לכל מה שמתרחש בימים אלה, מהודעות ראוותניות על תקיפה בסוריה ועד לביקורים חפוזים בפקמ"ז: אנחנו במערכת בחירות. בצבא עוסקים באתגרים הנוכחיים; לו"ז הבחירות נחשב לרעש רקע. זו טעות חריפה. בפרפראזה על דברי מאמן כדורגל מפורסם: הבחירות הן לא הדבר הכי חשוב. הן הכל.
בכיר בקואליציה אמר לי ‑ פשוט תצפה בכותרות חדשות 12 ביום ראשון בערב, ותבין הכל. צפיתי, והבנתי הרבה. היו שם ניסיונות פיגוע ביהודה ושומרון נגד יהודים, תקיפה של נכה פלסטיני בידי ישראלי, וקטע וידאו על שיגורי העפיפונים מרצועת עזה לעוטף. 20 דקות לפני המהדורה הוציאו ראש הממשלה ושר הביטחון הודעה כי "ישראל לא תאפשר לחמאס או לכל גורם אחר ברצועת עזה לשוב ולאיים על יישובינו"; לכאורה איום, למעשה הודאה בכישלון, השלמה עם האיום שמהווה חמאס ברצועת עזה. זה נשמע כמו הימים הרעים ההם, לפני 7 באוקטובר. היה צורך דחוף להראות פעולה, לשנות את השיח.
הדיון עצמו היה מוזר. נתניהו וישראל כ"ץ קיבלו סקירה מקיפה על מצב הטרור הפלסטיני, והדרך שהובילה אותו לשפל ‑ בעקבות פעולות צה"ל ושב"כ בשלוש השנים האחרונות. הכניסה למחנות הפליטים, לדוגמה, היא עניין ששב"כ - עוד בתקופת רונן בר ‑ עמל עליו קשה. אחת הסיבות שראשי המתנחלים יוצאים להגנתו של האלוף בלוט היא המצב בשטח מול הפלסטינים; הם מאושרים למדי. ה"חוות החקלאיות" משגשגות וחוסות תחת הגנת צה"ל. נכון לעכשיו, תחושת הביטחון בצירים ובכבישים גברה. כמות ניסיונות הפיגוע פחתה. הפלסטינים נראים להם כנועים.
מצד שני, הטרור היהודי ("פשיעה לאומנית" הקפידו הקצינים לומר בדיון), הולך וגובר. פרדוקס מעניין: הימין הקיצוני הסביר כל השנים שהוא בשטח כי צה"ל איננו שם; הוא הציג את פעיליו כמיליציה להגנה עצמית. אבל כשצה"ל הורס חלקים גדולים ממחנות הפליטים, מפחית את האיום הנשקף מפלסטינים, מעניק חליפת הגנה ל"חוות" שמעצימות את החיכוך ברחבי השטחים ‑ הטרור היהודי רק גדל, מתרחב. יום אחד מנסים לשרוף בית על יושביו. ביום אחר הורגים חמור של פלסטינים על ידי קשירתו לטרקטורון, מהסוג שסיפקה אורית סטרוק לחוות החקלאיות. או מרביצים לנכה פלסטיני במקל. או משתלטים על בית פרטי. מסתבר שכששופכים דלק על אידיאולוגיה קיצונית, פורצת שריפה. הפתעה.
אלוף פיקוד המרכז הציג את החשש מפשיעה לאומנית, ובעיקר מתופעה חדשה - ניסיון של מתנחלים להיכנס שוב ושוב לשטחי A ו-B, בניגוד לדין וללא אישור. מדובר בתנועה של ממש, ששמה "הביתה". בצה"ל יש חרדה אמיתית ממגוון תרחישים. החל מפיגוע פלסטיני המוני בחווה מבודדת, דרך פיגוע טרור יהודי בכפר פלסטיני, ובדרך ‑ מצב שבו דברים יוצאים משליטה. צעירים נכנסים לשטח פלסטיני, מוקפים, עוברים לינץ'. או פותחים באש, עם עשרות נפגעים. וזה עוד בלי לדבר על תרחישי האימה הגדולים; לדוגמה, התפתחות של מחתרת חדשה עם יעדים אסטרטגיים.
אין לי מושג עד כמה ציורי היה האלוף בלוט. הוא ללא ספק סיפק אזהרה מהדהדת: השטח יכול להתפוצץ בגלל גפרור אחד של "פשיעה לאומנית" יהודית. גם בשב"כ טרודים. הדברים הגיעו עד כדי כך שראש הארגון דוד זיני הורה בחודשים האחרונים להפעיל יותר ויותר את היחידה המבצעית עבור הצרכים של מה שמכונה "המחלקה היהודית". היחידה המבצעית היא יחידת העילית של השירות שעוסקת, בין היתר, בפעילות חשאית ומודיעינית נגד מחבלים. היא הופעלה בעבר נגד טרור יהודי, אבל לפי גורמים במערכת הביטחון ‑ האינטנסיביות כעת גבוהה יותר.
צה"ל, מצידו, הפחית דרמטית ‑ ובצורה שקטה - את השימוש בחיילי הגמ"ר, לאחר תקריות קשות רבות. אם אחרי 7 באוקטובר מדובר היו באלפים רבים, כיום יש, לפי גורמים בצבא, כ-800 בסך הכל, או פחות. הבעיה היום היא פחות ההגמ"ר ויותר כיתות הכוננות בהתנחלויות קיצוניות.
אל מול תמונת המצב המטרידה שהוצגה לו, נתניהו איבד סבלנות לחלוטין. "הוא לא רצה לשמוע", אמר לי גורם שנכח שם, "ממש סימן שהוא רוצה לעבור הלאה". זה לא טוב לקמפיין, כותרת על ראש הממשלה שעוסק בטרור יהודי בדיון בפיקוד המרכז. עם או בלי קשר, הוא הסיט את השיחה לתרחיש אחד ספציפי: עימות כולל עם הפלסטינים והרשות. נתניהו שאל על תוכניות מבצעיות. הרמטכ"ל השיב שיש לכך תוכניות, ואפשר לקבוע דיון ייעודי לצורך כך ולהציג אותן באורח מלא. ההסבר פשוט למדי: בצבא קיבלו בקשה לדיון עוד פחות מארבע שעות והכינו הערכת מצב, לא הצגת תוכניות לפעולה בעת מלחמה.
מול תמונת המצב המטרידה שהוצגה בדיון, נתניהו איבד סבלנות. "הוא סימן לעבור הלאה", אמר גורם שנכח שם. זה לא טוב לקמפיין, כותרת על עיסוק שלו בטרור יהודי
דיני נפשות / עד כאן שלב א', הפחות חשוב. כעת מגיע שלב ב', שעבורו כל ההצגה הזו התרחשה. מיד אחרי הישיבה פתחו אנשי ראש הממשלה במסע תדרוכים אינטנסיבי. הם הציגו את הרמטכ"ל זמיר ואת האלוף בלוט כמי שהגיעו לא מוכנים לדיון; לחילופין, כמי שרצו לדבר על פשיעה יהודית בשעה שנתניהו רצה לעסוק בהיערכות למלחמה מול הפלסטינים. מעניין מכך: אנשי נתניהו ו/או כ"ץ תדרכו על תרחיש של "היפוך קנים", דהיינו שכוחות צבאיים של הרשות יפתחו בלחימה נגד ישראל. צינורות תקשורתיים ששימשו את לשכת נתניהו להעברת מסרים נגד מצרים, בשירות קטאר, שימשו השבוע כדי לצייר תרחיש של מלחמה כוללת בשטחים, כולל שימוש ב"טנקים ובחיל האוויר", אגב הכפשת צה"ל.
בצבא הבינו ‑ באיחור ‑ שזו הייתה מלכודת. הם היו צריכים להבין את זה הרבה קודם. הצבא יודע לומר לממשלה - גם לנתניהו ולשר הביטחון ‑ לא, אי-אפשר לערוך דיון ראוי בהתראה של שעתיים וחצי. תגידו לנו אילו חומרים להכין, מה השאלות ועבודת המטה, תסבירו את הדחיפות, ונגיע ערוכים לשיח מקצועי בהקדם. אבל נתניהו לא היה מעוניין בכזה. כאשר שמע את העובדות והאזהרות של האלוף, הוא מיהר לשנות את הנושא. אנשיו נחפזו לשגר ספינים שתוקפים את צה"ל, ומעלים אפשרות למלחמה.
כל זה היה יכול להישמע כמו עוד יום במערכת הבחירות, אבל מדובר בדיני נפשות ממש. הגרסה החיובית היא שנתניהו חיפש ספין מהיר, הגיע לדיון רציני על טרור יהודי, שינה את הנושא ותקף את צה"ל. הגרסה הקשה יותר היא שראש הממשלה החל מכין את הציבור לאפשרות של מלחמה ביהודה ושומרון.
יומיים אחרי הדיון, ובחסות אבטחה של צה"ל, ביצע צבי סוכות את הפרובוקציה הזולה שלו בניפוץ אנדרטה בכפר פלסטיני. מדובר באותו איש ימין קיצוני שהגיע עם מסור דיסק לבית ספר ישראלי, מנסה לפרוץ את השער. יחד עם מדיניות בן גביר בהר הבית, אלה מהלכים שקופים של הימין הקיצוני הממשלתי להוביל להסלמה ולאלימות בין יהודים לערבים. צה"ל ומערכת הביטחון יכולים להקטין ראש, לומר שהם רק "מבצעים תקיפה אווירית" או "מכנסים דיון" בהתראה קצרה; אבל כמו כל גוף אחר בשירות הציבורי, יש להם חובת נאמנות לציבור הרחב, לפעולה במקצועיות ובנאמנות לדין. גם - ובעיקר - בעת בחירות.

רוצים שינוי? / שאלות ותשובות בעניין עופר וינטר, בהתבסס על מגוון שיחות השבוע עם מגוון מקורות.
האם מדובר בתרגיל ענק של נתניהו, שהרי וינטר יילך לקואליציה שלו בכל מקרה? הוא תוקף את וינטר כדי לחזק אותו? זו קלאסיקה של שמאלנות ישראלית, שמניחה שנתניהו הוא ארכי-גאון שחושב שבעה צעדים קדימה. זה לא עד כדי כך מתוחכם. הרי לדברי וינטר עצמו, הוא מעדיף את נתניהו. בוודאי שאם הפער בין נתניהו לבין 61 מנדטים יהיה המפלגה של וינטר ‑ האחרון ישמח להצטרף לממשלה שתהיה די דומה לנוכחית. מצד שני, ראש הממשלה מחויב לתת רושם לסמוטריץ' שהוא נאבק על הישרדותו. סמוטריץ' כה חלש בציבור שלו-עצמו כי התנדב להיות קבלן הביוב של הקואליציה הנוכחית ‑ לאפשר השתמטות מגיוס והעברות כספים מוטרפות לחרדים. נתניהו חייב לצאת ידי חובה בהתקפות על וינטר. אך נוסף על כך, הוא בהחלט מוטרד ממנו.
מדוע? כי וינטר היה המזכיר הצבאי של ליברמן ויש שם קשר טוב. כמו-כן, וינטר נחשד בעקביות כמקור החשוב ביותר של נפתלי בנט בצה"ל בזמן צוק איתן.
יש עוד סיבה, דרמטית: וינטר, אם יעבור את אחוז החסימה, לא ירצה ללכת לעוד מערכת בחירות. נתניהו יודע שסיכוייו ל-61 אינם גדולים; גדול בהרבה הסיכוי להגיע למבוי סתום ועוד בחירות. כל עוד המערכת הפוליטית מורכבת משחקנים ותיקים ‑ סמוטריץ', דרעי, בן גביר ‑ אין בעיה לרוץ לבחירות ועוד בחירות אה-לה 2019-2020. אבל וינטר עומד להיאבק באחוז החסימה. אם יצליח לעבור, ירצה להימנע מעוד בחירות, ויפעל לכך שתקום ממשלה בכל מקרה. נתניהו חושש שאם אין 61 לגוש (עם וינטר) הנ"ל יפנה לגוש השני. זה חשש מוצדק. זה לא יכול לקרות לביבי עם סמוטריץ'.
רגע, יש סיכוי שווינטר יחבור לאיזנקוט? מאוד לא סביר, גם לנוכח הדם הרע ביניהם. ובמילים של אדם שמכיר את וינטר היטב: "הוא יעדיף להקים את ממשלת יאיר גולן קודם". איזנקוט, וזה קונצנזוס בקרב רמטכ"לים לשעבר, לא מעריך את היכולות הפיקודיות של וינטר. בקצונה הבכירה של צה"ל רבים חשבו שווינטר מציג עצמו כקורבן של רדיפה אנטי-ימנית, כאשר הבעיות איתו למעשה מקצועיות נטו. וכמובן, יש פער רעיוני. רק השבוע הציע הפוליטיקאי הטרי לעשות טרנספר לשני מיליון פלסטינים; הוא רחוק מאוד מאיזנקוט, לפיד ורוב הגוש השני. אבל יש עוד אפשרות.
שהיא? נדמיין שאנחנו רגע אחרי הבחירות. אם לנתניהו אין 61 עם וינטר, האחרון יפנה לגוש השינוי ויגיד ‑ אני מוכן ללכת איתכם ולמנוע עוד בחירות. אבל רק אם ליברמן ראש ממשלה. אם לא, אין ממשלה. ואני גם אהיה שר הביטחון. זה תרחיש שמאיים מאוד על נתניהו, ובאופן מעניין גם על איזנקוט. הרי ליברמן דורש את ראשות הממשלה.
איפה גוש השינוי בכל הסיפור הזה? הוא נמצא במצב טוב בסקרים, כולל איזנקוט אישית, אבל באופק מתקדרים העננים. הראשון הוזכר כאן: וינטר זה חדשות רעות עבור ראשי האופוזיציה. מנקודת מבטם, עדיפה מפלגה עבשה של סמוטריץ' מכוח פוליטי חדש ודינמי שיכול לשכנע קולות ימין רך ששקלו את איזנקוט או את חילי טרופר ויועז הנדל.
מרכיב שני הוא האיחוד של המפלגות הערביות, לבד מרע"מ. הוא מוסיף כוח לציבור הערבי בכנסת הבאה ‑ ומפחית באופן ניכר את הסיכוי שאיזנקוט יצליח להביא 61 מנדטים. יתירה מזו; מנסור עבאס נאלץ כעת להילחם על המנדטים שלו. גם לו יש ציבור, ומפה קצרה הדרך לכתיבת פוסטים שמסבירים שאיננו מכחיש את הנכבה. זה כמובן משרת את נתניהו, ומחייב את המרכיבים הימניים בגוש השינוי לצאת נגד רע"מ. ככל שיגבר השיח על קואליציה שנתמכת בקולות המפלגות הערביות, כך יתרחקו מצביעי מרכז ימין.
המרכיב השלישי הוא הקבוע. בסופו של דבר, ליברמן ובנט לא מקבלים את מנהיגותו של איזנקוט כמועמד הסופי לראשות ממשלה. בנט מתנהג יותר בסבלנות, ליברמן בוטה הרבה יותר. זו מגרעת קבועה של גוש השינוי, והיא מתחילה לגרום לנזקים אמיתיים. איזנקוט, מצידו, החליט שזה רעיון מצוין השבוע להסביר בריאיון מי מתאים ולא מתאים לתפקיד שר הביטחון, ומדוע. כאילו הוא ניצח כבר את הבחירות.
יש סיבה דרמטית למתקפות של נתניהו. וינטר ייאבק באחוז החסימה, ואם יעבור ירצה להימנע מעוד בחירות. ראש הממשלה חושש שבלי 61 לגוש, וינטר יפנה למחנה השני
נשמע מצוין לנתניהו. לא צריך להתרשם יותר מדי. נתניהו בבוץ טובעני לפי כל סקר רציני, ופרשת וינטר מערערת אותו כי הופיע שחקן חדש עם רשימה רעננה. יש לפחות שבע מפלגות קטנות בגוש הימין שלא עוברות אחוז חסימה או קרובות (ציונות דתית, אבי מעוז, פייגלין, וינטר, זליכה, אדלשטיין-ארדן, שרן השכל ואולי בני גנץ). בצד השני יש אולי שתיים. בשבוע הראשון של ספטמבר יהיו מיזוגים ופרישות מהמרוץ, וסביר להניח שגוש הימין ייראה קוהרנטי יותר, אבל נתניהו נכשל כבר שנים בהשבת מצביעי ליכוד מתונים הביתה. ספק אם הם ירוצו לזרועות וינטר. כל הניסיונות לחורר את הטפלון איזנקוט נכשל עד כה, והוא רק מרחיב את הפער לטובתו בהתאמה לראשות הממשלה. בכל מקרה, הבחירות ממש יתחילו רק אחרי סגירת הרשימות. עד אז, אנחנו בהילוך שני.