זה השבוע הכי גרוע, אומר בנימין נתניהו לחבריו בליכוד. ומכאן – זה ישתפר. הוא לא מדבר על המדינה. בראש מעייניו – הסקרים.
ואכן, זה היה שבוע קטסטרופלי למפלגת השלטון, עמוס בהבטחות שבורות והצבעות אפלות. גוש השינוי קיבל, לראשונה מזה חודשים רבים, רוב של 61, ציוניים מלא-מלא, בחלק מהסקרים. מניפה של מפלגות ימין קמות ומנסות לזנב בליכוד, שסופג מכה אחרי מכה. בשמיים יש צבעים עזים של שקיעה.
אם נתניהו יפסיד את הבחירות, זה יהיה בגלל שלושה שבועות: השבוע שבו יזם את ההפיכה המשפטית, בינואר 2023; השבוע שבו פלש חמאס לישראל וביצע מעשי טבח המוניים וחסרי תקדים, באוקטובר 2023; והשבוע האחרון, שמתמצת קדנציה שלמה: גוש נתניהו, חרדים וימין קיצוני, מעביר גל חקיקה קיצוני, שנוא, משסע.
גלריה
נתניהו ודרעי בכנסת. רוצים להראות לרבנים שהם נלחמים, ושהציבור החילוני מתקומם | צילום: נועם מושקוביץ/דוברות הכנסת
הציבור הישראלי חטף חוק יסוד: לימוד תורה שאחריו פטור ממעצר לעריקים משירות צבאי (אם הם חרדים), עוד העברת כספים מופקעת לפרויקט הסיפוח של סטרוק את סמוטריץ' - ולבסוף חוק פירוק היועץ המשפטי לממשלה. מצד שני, נתניהו, אריה דרעי ויריב לוין יודעים שמעט ממה שמחוקק כעת ייצא אל הפועל. בג"ץ בלם את הקפאת מעצר העריקים, כפי שבלם את מינוי מבקר המדינה.
מדוע לעשות מאמצים כאלה – רק כדי לגלות את המובן מאליו: בג"ץ יפסול, וידו תהיה קלה יותר מול ממשלה ערב בחירות. מדוע, במילים אחרות, להעמיד מיצג פוליטי - וכזה שמזיק מאוד לנתניהו? ראש הממשלה הוזהר בידי בני בריתו שייגרם לו נזק עצום. שחברי כנסת בקואליציה יתמרדו ויתפטרו. "וכל זה עבור מה", אמרו המקורבים, "כדי שבג"ץ יפסול ונחזור לנקודת ההתחלה? צריך להסביר את זה לחרדים". ואכן, עוד טרם יבש החיוך על פניו של אריה דרעי בכנסת, ועוד טרם קריאת התרנגול, בג"ץ פסל את ההישג הגדול שלו – חסינות למשתמטים.
נתניהו מוכן לספוג אש עבור מהלכים נטולי אפקטיביות, פסולים ובטלים – והסיבה היא קיומית. לפני חודשיים בדיוק שיחררו אנשיו של הרב לנדו, מנהיג הציבור הליטאי, פתק קטן. "המושג גוש לא קיים יותר", נכתב שם, והתווספה לכך הוראה להוביל לבחירות. מי שמכירים את נתניהו אומרים שחתיכת הנייר זיעזעה אותו כליל. יותר מהסקרים, מנפתלי בנט או מגדי איזנקוט, הפתק סימל אפשרות ריאלית ומקפיאה שעידן נתניהו נגמר. נתניהו נכנס "למצב חירום חייתי", אם לצטט בכיר בליכוד. כבר חודשיים, אומרים נאמניו, הוא עוסק בעיקר בעולם החרדי. מרים טלפונים, שולח שליחים, מקדיש שעות ארוכות, מפייס ומשלם. בלי הגוש אין לו תקווה כלשהי. הוא חייב להבטיח את העורף. החרדים הם העורף.
לפני חודשיים שיחררו אנשי הרב לנדו, מנהיג הציבור הליטאי, פתק קטן. "המושג גוש לא קיים יותר", נכתב. מי שמכירים את נתניהו אומרים שחתיכת הנייר זיעזעה אותו. הוא נכנס "למצב חירום חייתי", אם לצטט בכיר בליכוד
צומחת עוד שאלה. מדוע שהם יפויסו כאשר עסקניהם יודעים היטב שהכל בוקרא פיל מישמיש, הצגה. הצבעות על חוקים נטולי תקפות ותוחלת. כאן אנחנו מגיעים לכבש האמיתי בסעודה הזו: הרבנים. דרעי ושאר העסקנים רוצים להראות לציבור ובעיקר לרבנים שהם מנסים, משתדלים, מעבירים, נלחמים. שהתקשורת מזדעזעת והציבור החילוני מתקומם. הכאב של הרוב החילוני שווה המון; הוא ממחיש שהעסקנים החרדים לא מתבטלים. ובנוסף: שיש משמעות לברית עם נתניהו. דרעי, גפני ואחרים יכולים להגיד – ניסינו הכל. נתניהו יאמר להם – התגייסתי למען הישיבות, נכוויתי קשות. הוכחתי שאעשה הכל עבור הברית ההיסטורית, והמחשתי שהגוש עוד קיים.
הרב לנדו. "הגוש לא קיים"
(ויקפדיה)
ביום רביעי תקף אריה דרעי את הרמטכ"ל זמיר על מכתב ההתנגדות של האחרון לחוק הפטור לעריקים. "הוא רצה לעזור לגוש השמאל", אמר יו"ר ש"ס. ההתקפה לא חשובה: דרעי הוא סבא של משתמטים ואיש הסדר הישן, שבו החרדים מקבלים ה-כל. קשה לו להשלים עם המציאות החדשה, זו שאחרי 7 באוקטובר. מה שחשוב הוא שאמירתו, על "גוש השמאל", אישררה שגוש נתניהו פצוע עמוקות אבל עדיין נושם.
הרעות בין החרדים לנתניהו מקודשת כעת בשנאה לבג"ץ, בהקצאות כספים אדירות, במאבקים למען "עולם התורה" (ז"א: למען פטור מגיוס). לא בדיוק "הרעות" משירו של חיים גורי, זו ה"מקודשת בדם". אבל זה מה יש.
עבור האופוזיציה השבוע הזה היה מתנה. מצביעי ימין מתון ומסורתי שמשרתים מילואים - בדיוק הפרופיל לתומכי נפתלי בנט, לדוגמה – נמלאו קבס. נתניהו ממשיך לשנן לאנשיו: זה הרגע הכי קשה. מכאן יתחיל הזינוק קדימה. אולי הוא צודק; יש עוד 102 ימים עד הבחירות.
ישראל ירדה מהנתיב / לאחרונה פגש בכיר אמריקאי בגורם ישראלי. הבכיר מקורב, משמעותי. עוד רגע, הוא המתיק סוד באוזני הישראלי, יקרה דבר דרמטי במזרח התיכון. איראן עומדת לעבור צד. היא רוצה לחצות את הרוביקון אל המערב. מתפתח שם שינוי היסטורי. פרסטרויקה ממש. יש סיכוי למזרח תיכון חדש.
הישראלי היה מופתע, שלא לומר – המום. בחדשות דיווחו על תקיפות של חיל האוויר האמריקאי באיראן, וברשתות החברתיות הופיעו איומיו של הנשיא טראמפ להשמיד את מתקני האנרגיה של הרפובליקה האיסלאמית. במצר הורמוז עדיין מנסות מכליות כבדות לחצות בלי להיפגע מרחפנים וטילים של משמרות המהפכה. ומתברר כי בוושינגטון יש המאמינים – ואנשים חשובים למדי - שמוג'תבא חמינאי עומד להפוך למיכאיל גורבצ'וב של הפונדמנטליזם השיעי.
הישראלי חשב לעצמו שזה נשמע מעט הזוי, ומנותק מכל הערכות המודיעין בישראל. לאחר מכן, נמלך בדעתו: הממשל יודע להפתיע, והפתיע בעבר - דרמטית. בהשבת החטופים, בלבנון, בסוריה. מי יודע.
איש חיובי. המסקנה שלי קצת יותר צינית: בלגן. באוזן אחת, הנשיא שומע על ההפרות האיראניות ויוהרת משמרות המהפכה, שמאיימים לרצוח אותו. באוזן השנייה, מספרים לו שטהרן תהיה ז'נבה. מבלבל.
בינתיים, המזרח התיכון החדש דוהר קדימה – רק בלי ישראל. בשבוע שעבר, בשקט, הגיעו צוותים מהמפרץ וסעודיה לוושינגטון כדי לנהל מגעים בעניין מה שכונה בעבר "מסדרון השלום", תוכנית IMEC. בבסיסה, היא אמורה לחבר את אסיה והמזרח התיכון ברשת של מסילות לשינוע סחורות, כל הדרך מחופי המפרץ הפרסי, ואולי מהודו, עד לחופי חיפה. בספטמבר 2023 הכריז ממשל ביידן על התוכנית, שהאיחוד האירופי מגבה עמוקות, כחלק מהניסיון לקשור את הקצוות, להגביר את ההגמוניה האמריקאית באזור ולתרום לנורמליזציה ישראלית-סעודית. עמוס הוכשטיין, האחראי מטעם הבית הלבן על אנרגיה ובפרט במזרח התיכון, היה מי שריכז את המאמצים. הממלכה הודיעה מיד על השקעה של עשרות מיליארדי דולרים ב-IMEC. בישראל התנהלו בעצלתיים, כמובן.
סעודיה הייתה מוכנה לנורמליזציה במהלך המלחמה. עניין המדינה הפלסטינית עבר דילול ניכר, והיא הייתה מוכנה לנוכחות מסיבית של ישראל בעזה. נתניהו הוריד זאת מהפרק עבור המשך המלחמה, ובגלל הסיכון הפוליטי
המלחמה הקפיאה את הנורמליזציה וכל מה שקשור בה. בינתיים הפרויקט התרחב: המדינות ברחבי האזור יצמידו למסילות תשתית סייבר אופטית, תשתית מימן ירוק, אוטומציה, AI ועוד ועוד.
רק דבר אחד השתנה – ישראל כבר לא בנתיב של מסילת השלום, תרתי משמע. הסעודים מנהלים שיחות תחת ההנחה שכל הפרויקט מתרחש, בלי כל חיבור לישראל. משורטטות מפות עם מסילות וכבלים – וישראל כבר לא עליהן.
באורח תקדימי, שרת התחבורה מירי רגב שיגרה מכתב עם אזהרה חריפה לנתניהו בעניין הזה, לפני כמה שבועות. "אנו עדים להתהוותם של שיתופי פעולה אזוריים מואצים סביבנו בתחומי הסחר והאנרגיה, אשר עוקפים את ישראל במכוון ומהווים סיכון אסטרטגי ממשי לביטחון הלאומי שלנו". הפרויקט שהיה אמור לחבר את ישראל, עוקף אותה (כמו כמה פרויקטים אחרים), והוא כעת מתוכנן בשיתוף פעולה גובר עם טורקיה. יחד עם מסלולים אחרים (בין סעודיה למצרים), דמיינו לעצמכם רשת של רכבות מהירות, רכבות מטען עצומות, כבלים אופטיים מתוחכמים, שמרשתים את המזרח התיכון כולו; לבד מאי אחד, עגום, מבודד. ישראל. זה מה ש"קורם עור וגידים", כלשונה של רגב. אפשר לדעת שהמצב חמור באמת כשמירי רגב משגרת אזהרות אסטרטגיות לנתניהו.
ראש הממשלה ימשוך בכתפיו, אם לא משך בהן כבר. הייתה מלחמה והיה צריך להילחם בה. סעודיה חמקה מהנורמליזציה, או דרשה מחיר מופרז, בלתי אפשרי עבור רוב הציבור הישראלי: להקים בהקדם מדינה פלסטינית. מה אפשר לעשות.
על בסיס ארבעה מקורות, שניים ישראליים ושניים אמריקאיים, אפשר לתאר פה תמונה קצת שונה. היא אינה נהירה היטב לציבור הישראלי. כדאי לחזור לפרטים של הרגע ההוא, שבו הנורמליזציה הוחמצה. ייתכן שהוא קבע את הכיוון למדינת ישראל לעשורים רבים. נקווה שלא.
בן סלמאן. השלום יחכה
(SAUDI NEWS AGENCY, via REUTERS)
בתמצית: סעודיה הייתה מוכנה לפנות לנורמליזציה גם במהלך המלחמה, או לפחות כך התחייב בית המלוכה הסעודי. עניין המדינה הפלסטינית עבר דילול ניכר, וסעודיה הייתה מוכנה לנוכחות מסיבית וביטחונית של ישראל בעזה. התקיימו דיונים קדחתניים, חילופי טיוטות וניסוחים. נתניהו הוריד זאת מהפרק עבור המשך המלחמה, ובגלל הסיכון הפוליטי.
קיץ 2024 היה גורלי. ממשל ביידן נאנק תחת הביקורת הפנימית והבחירות המתקרבות, ורצה בעסקת חטופים וסיום המלחמה בעזה. ישראל כבר פעלה ברפיח מחודש מאי. צה"ל סבר שהגיעה העת לעבור לטפל בחיזבאללה ואין עוד מה לחפש בעזה; ההצלחות המבצעיות בצפון יתחילו בחודש יולי.
זהו הרקע לפגישות שליחי הממשל האמריקאי עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן.
בעניין הישראלי, השיחה עם יורש העצר הייתה תמיד דומה. לכולם היה ברור שהמחיר הוא מדינה פלסטינית, והיה ברור שעבור נתניהו מדובר בגלולת רעל פוליטי שלא תיבלע - בפרט אחרי 7 באוקטובר. מקבלי ההחלטות בישראל היו משוכנעים לגמרי (ועד היום נתניהו משוכנע בכך) שאת סעודיה לא מעניינת בכלל המדינה הפלסטינית. שאנשי ממשל ביידן, בנחישותם לפייס את האגף הפרוגרסיבי, החדירו את האג'נדה הזו לשיחות הנורמליזציה, ובכך ריסקו אותן.
משיחותיי עם גורמים ערביים במפרץ, זה לא נכון. הנסיך איננו חסיד של הפלסטינים, ומדינה פלסטינית לא בוערת בעצמותיו. אבל התפיסה המקובלת בממלכה - מעוז של שמרנות זהירה שאין כמוהו - היא שאי-אפשר להתקדם עם ישראל ללא שינוי טקטוני ביחס לפלסטינים. זה לא עניין של אכפתיות, אלא הישרדות המשטר הסעודי. ובזה הם מבינים יפה מאוד.
במגעים בין ממשל ביידן ובין יורש העצר, התגבש המתווה הבא: עסקת חטופים ברצועת עזה, הפסקת המלחמה. ישראל תקבל פרימטר של שליטה בתוך הרצועה. "אני מוכן לשלוח חיילים סעודים לנהל את עזה", אמר בן סלמאן לבית הלבן. החזון שהוצג לו היה של בן סלמאן כנביא השלום: סעודיה, שומרת המקומות הקדושים, הובילה להפסקת המלחמה ושפיכות הדמים. לפי הנוסחה, "כל החפים מפשע" משוחררים, ובמילים אחרות – כל החטופים חוזרים בעסקה, דומה לזו שנחתמה לבסוף. אחרי הפסקת האש הקבועה, וכניסת כוח אחר שינהל את עזה במקום חמאס, מתקדמים לנורמליזציה בין ריאד לירושלים. כחלק מהנורמליזציה, ישראל מתחייבת לנתיב ריאלי למדינה פלסטינית.
בנושא הזה היו חיכוכים מרובים, בעיקר בסוגיית הזמן. העמדה הסעודית המקורית, לפני 7 באוקטובר, הציגה יעד זמן של כשנתיים. תוך כדי המלחמה ממשל ביידן ניהל מו"מ, שבו היה מעורב עמוקות מהצד הישראלי רון דרמר. הנוסחה הסופית שהוצעה ליורש העצר, והתקבלה בידו, הייתה התחייבות של ישראל שמדינה פלסטינית תקום בתוך חמש עד שבע שנים.
זהו פרט קריטי. חמש עד שבע שנים, במושגי המזרח התיכון, זה נצח כפול נצח. והסעודים הוסיפו לכך אמירה משמעותית מאוד: שהישראלים לא ידאגו. אם המדינה תתמהמה, ממילא נאשים את אבו-מאזן. לא נפוצץ את ההסכם בשנת 2034 כי מדינה עוד לא קמה.
ובמקביל, בארה"ב היו אמורים לקדם שורה של יוזמות קריטיות עבור הממלכה הסעודית, שעבור חלקן נדרש רוב מוחלט בסנאט האמריקאי. הכל היה מתחבר: הרצון הדמוקרטי בסיום המלחמה, הבית הלבן והלחץ שלו על המחוקקים, הרפובליקנים שמקורבים לממלכה הסעודית ויצביעו בעד, החזרת החטופים, הנורמליזציה. בקצה של כל זה, יש גם רשת של מסילת השלום האזורית. אבל עוד לפני כן, יש מזרח תיכון חדש. לא עם איראן – אלא עם ישראל.
היה ברור שבן גביר וסמוטריץ' ינסו להפיל את הממשלה מיד, אם תיחתם עסקת שלום אזורית כזו. לכן, ממשל ביידן ביקש מיו"ר האופוזיציה יאיר לפיד וכמה דמויות אחרות שממשלת נתניהו תקבל רשת ביטחון לכמה חודשים להשלמת המהלך כולו. לפיד הסכים, והודיעו על כך לנתניהו.
רבים חושבים שכל זה היה מת מההתחלה. Dead on arrival, כמו שאומרים באמריקה. נתניהו לא היה מסוגל לבצע תפנית כזו, פחות משנה אחרי 7 באוקטובר. סינוואר עוד לא נהרג מאש צה"ל. חיזבאללה טרם רוסק. ובעיקר: צמד המילים "מדינה פלסטינית" נהפך לבלתי אפשרי.
האנשים הקרובים ביותר לנתניהו ניסו לשכנע אותו. אלה שנחשבים לתודעה התאומה שלו. הם אמרו לו – סעודיה היא המפתח, היא מה שנותר לסכסוך כולו. מעטים מקבלי ההחלטות בישראל שמבינים, עד רגע זה, את הפופולריות העצומה של בן סלמאן באזור, את תפיסתו כרפורמטור, כמי שמבין את נפש הצעירים.
נתניהו סירב. הוא לא חשב שהממלכה שווה את כל זה. הוא האמין שעזה תסתיים באלפי מחבלים מרימים ידיים ונכנעים. שיהיה רגע מתוק של שבירה. ישראל מיסמסה את הצעת הפסקת האש של חודש יולי, אולי כי משכה זמן לקראת בחירות נובמבר 2024 בארה"ב; באוגוסט נרצחו ששת החטופים במנהרה ברפיח. הסעודים החלו מתדרכים שמבחינתם, כל עוד נתניהו בשלטון – אין פרטנר. ממילא, הם נשאו עיניים לממשל טראמפ, מאמינים שכל מה שהיו אמורים לקבל בתמורה לנורמליזציה – יקבלו בחינם.
אין טעם לייפות את המציאות. ייתכן שליוזמת ממשל ביידן לא היה סיכוי אמיתי. היא הייתה מונעת חלק מהרג ראשי חמאס, מותירה את צה"ל בפרימטר צר של הרצועה בלבד; בן סלמאן הודיע שסעודיה תיקח שליטה על עזה, אבל דיבורים לחוד ומציאות עזתית לחוד.
אך הנה מה שכן קרה: לפי שעה, הנורמליזציה מתה. ישראל מבודדת באזור ובעולם יותר מתמיד. כל המכות הקשות על חיזבאללה וחמאס לא הרגו את הארגונים הללו, ואיראן חשה מאוששת. בוושינגטון מנהלים איתה מגעים. חלק מהחטופים מתו. מדינות האזור מתכננות מזרח תיכון חדש, רק בלי ישראל. בעיקר: בספטמבר 2025 הסכים נתניהו לתוכנית 21 הנקודות של הנשיא טראמפ, שכוללת סעיף מפורש המתייחס לנתיב להקמת מדינה פלסטינית. בעזה, חמאס חי וקיים. הסעודים די מרוצים; הם מסתדרים יפה בלי ישראל.
