ב-7 באוקטובר ישראל ספגה טבח אדיר ממדים ומהלומה אסטרטגית קשה ומדממת. אויביה הביטו בעשן שעלה מיישובי העוטף, בחורבן, בפראות האלימה, מרצח ועד לאונס. ריאותיהם נמלאו חמצן מתוק. ההרתעה הישראלית התבררה ככלי ריק. התקווה להשמדה פיזית של ישראל קיבלה צורה ממשית; צורתו של קיבוץ שרוף.
ישראל יצאה למלחמה, רבת-ימים ודמים. היו הרבה פרטים חשובים, ובראש ובראשונה החטופים; התמונה הגדולה הייתה ניסיון לשקם את ההרתעה והביטחון. כל המלחמות נוראות, גם מלחמות של ניצחון בשישה ימים, או בשנים עשר. זו נמשכת כבר למעלה משנתיים וחצי והיא איומה במיוחד.
3 צפייה בגלריה
טראמפ השבוע בצרפת. ישראל, לדבריו, היא "שותף זוטר מאוד" במלחמה שסיים
(צילום: Evelyn Hockstein/Reuters)
בלילה שבין רביעי לחמישי השבוע, כמעט שלוש שנים אחרי, ספגה ישראל מכה אסטרטגית נוספת, שנייה בחומרתה רק ל-7 באוקטובר. זו מהלומה שאיננה שקולה לפלישת כוחות נוח'בה וחטיפה המונית. כמו כן, יש סיכוי סביר שאחרי 60 יום הכל יקרוס ממילא; איראן נטועה בתחושת אופוריה מההסכם, היא עשויה להקצין והמגעים עם ארה"ב יתפוצצו. ויש עוד משהו: ההסכם הזה, על כל פגמיו, אמור להבטיח שאיראן לא תחזור לפי שעה להעשיר אורניום, תדלל את החומר המועשר, ותשמור על הסטטוס קוו; גם זה משהו.
זהו התרחיש החיובי. החדשות הרעות? מאיפה להתחיל בכלל.
מאז המהפכה האיסלאמית, לא חתמו נשיאי ארה"ב ואיראן על הסכם. זו הפעם הראשונה. שוב ושוב נכתב בעמודים אלה כי עבור הרפובליקה האיראנית, שרידות המשטר במלחמה מול ארה"ב וישראל היא "ניצחון מוחלט". זה הכל. לא צריך לשמר את תוכנית הגרעין, או אפילו מתקני הנפט; לא להכות צבאית או לסגור אפקטיבית את הורמוז. כל אלה רק כלים עבור מטרת הג'יהאד: המשך התקיימות המשטר.
במערכת הביטחון אומרים שהאיראנים לא דמיינו לעצמם, מעולם, שהם יקבלו גם שרידות – וגם הישגים נפלאים בהורמוז, בהעשרה גרעינית, בשחרור מסנקציות. "המסמך הזה איננו רק 'שרידות' המשטר האיראני, המשטר הדכאני ותומך הטרור הגדול ביותר באזור", אמר לי גורם אחד, "הוא מבטיח – עוד נראה האם זה יקרה – שגשוג של ממש לכת האייתוללות, ובעיקר למשמרות המהפכה". השבוע, גם אחרי השגת ההסכם, איראן תקפה מעוזים של כורדים. זו הייתה הדגמה לנחישותה; לא רק שהיא תיהנה מהישגי המלחמה, היא גם תנסה להשתית הגמוניה אזורית.
המילים "הלם" ו"אבל" לא מצליחות לתאר את התחושה בחלקים מסוימים מהממסד בישראל. על פצעיהם נשפך עכשיו הרבה מלח: הצהרות של הנשיא טראמפ על זכותה הטבעית של איראן לטילים בליסטיים, לדוגמה.
שוק המניות בארה"ב ריכוזי כפי שלא היה מאז 1932. הוא גם יקר מאוד היסטורית, כמו לפני הקריסה של 1999, ויותר מב־1929. יחד עם משבר בחלק מחברות הטכנולוגיה סביב ה־AI, ובשילוב מצוקת אנרגיה חריפה, זו יכולה להיות סערה מושלמת
שליטה איראנית בהורמוז / קחו את פתיחת מצר הורמוז. כך נכתב בסעיף 5: "עם החתימה על מזכר הבנות זה, הרפובליקה האיסלאמית של איראן תפעל ותעשה את מרב המאמצים להבטחת מעבר בטוח של כלי שיט מסחריים ללא תשלום למשך 60 ימים בלבד מהמפרץ הפרסי לים עומאן ולהפך. תנועת כלי השיט המסחריים תחל באופן מיידי, ובהתחשב בצורך בהסרת המכשולים הטכניים והצבאיים ופינוי מוקשים על ידי הרפובליקה האיסלאמית של איראן, היא תוסדר במלואה בתוך 30 ימים. הרפובליקה האיסלאמית של איראן תנהל דיאלוג עם סולטנות עומאן כדי להגדיר את המינהל העתידי והשירותים הימיים במצר הורמוז, בדיון עם מדינות אחרות בעלות חוף במפרץ הפרסי, בהתאם למשפט הבינלאומי החל ולזכויות הריבוניות של מדינות החוף במצר הורמוז".
זה סעיף פנטסטי עבור איראן. האיראנים מתחייבים לעשות את "מרב המאמצים" לפתוח את הורמוז מיד וללא גביית תשלום ממכליות. אבל כל ההנחה היא שפתיחת הורמוז היא ל-60 יום, לתקופת המו"מ. זו הכרה משתמעת בשליטת איראן במצר. מדובר במעבר ימי חופשי לגמרי, שטהרן השתלטה עליו; אם אין הסכם מלא בתוך 60 יום, היא יכולה למעשה לחזור ולשחק בצינור החמצן העולמי. גם האזכור שלא תהיה גבייה של עמלות מעבר במהלך 60 יום יכולה לרמז שלאחר מכן – תהיה גם תהיה.
אך האיראנים לא הסתפקו בכך; הם עיגנו את האפשרות ל"קשיים טכניים" ב-30 הימים הראשונים. ולכן הפתיחה הזו היא "בהתחשב" בהסרת המכשולים הצבאיים.
המשפטים הבאים חמורים יותר: הם מדברים על מו"מ בין איראן לעומאן כדי "להגדיר את המינהל העתידי והשירותים הימיים" בהורמוז ולפי הדין הבינלאומי. זה ניסוח קלאסי שמאפשר לכל הצדדים לומר כי ניצחו: ארה"ב תאמר שלפי המשפט הבינ"ל, איראן ועומאן לא יכולות להשתלט על המצר. טהרן תגיד שארה"ב הכירה "במינהל העתידי" שלה ושל עומאן במצר, ו"בזכויות הריבוניות שלהן".
אך ההישג האיראני אינו נעוץ רק במה שכתוב, אלא גם במה שלא כתוב. נניח שאיראן לא תגבה תשלום, בכלל; ומה לגבי קבלת אישור מעבר מאיראן, ללא כסף? המסמך שותק בנקודה הזו. אם איראן שולטת בניטור הספינות במצר, גם ללא גביית תשלום רשמית, היא יכולה לבצע "תעדופים" – ולקבל את הכסף מחברות האנרגיה בדרך אחרת.
וזו רק דוגמה אחת. עניין חמור יותר עבור ישראל הוא האזכור של לבנון ו"שלמותה הטריטוריאלית". איראן השיגה הכרה בינלאומית ואמריקאית בכך שהמלחמות קשורות זו בזו, שהיא הפטרון של לבנון ויכולה להעמיד תנאים ולקבוע משוואות לגביה; באיראן אומרים כי לא יהיה הסכם סופי ללא נסיגה גמורה של ישראל מלבנון.
כל זה עוד לפני הסיפור הגדול, הכסף. מזכר ההבנות מציג חזון – לא מיידי, אבל בהחלט מוחשי – של הסרת סנקציות טוטאלית מאיראן. גם אם הצעדים הללו לא יקרו, הם משדרים סיגנל ברור לקהילה הבינ"ל, שאיראן חוזרת למשחק הכלכלי הגלובלי. עד ההסכם הזה, האיראנים נאלצו למכור את הנפט שלהם בהנחה עצומה לבתי זיקוק סיניים קטנים יחסית; אף אחד אחר לא יכול היה לקנות. את הכסף הם התקשו להוציא מסין בחזרה אל איראן. מרגע החתימה השבוע, האיראנים יכולים להתחיל למכור נפט, וגם להחזיר כסף הביתה. הם ירוויחו, לפי הערכות בישראל, למעלה מ-20 מיליארד ברמה המיידית. וזו רק ההתחלה.
טראמפ הוא מנהיגה של אמריקה. חובתו היא לשרת את האינטרס שלה. כרגע, זה לסיים את המלחמה. כאשר ארה"ב מחליטה שסיימה להילחם זה אף פעם לא נראה יפה, ותמיד בעלות בריתה המקומיות מרגישות נבגדות
חשש מתקדים הובר / השאלה המהדהדת היא למה. ארה"ב רוצה לסיים את המלחמה באיראן כבר למעלה מחודשיים. אך זהו הסכם חלומות עבור יריבה פונדמנטליסטית, כזו שממשיכה להשתמש ב"מוות לאמריקה" כסיסמת מדינה. השבוע פירסם ברק רביד ב"אקסיוס" כי ראש ה-CIA אמר בהתייעצויות בבית הלבן, בהסתמך על מודיעין רגיש, כי ספק אם האיראנים מתכוונים לעמוד בהסכם הזה.
אחד הדברים הטובים בטראמפ הוא השקיפות. הוא לא מסתיר דבר. מי שרוצה להבין למה ארה"ב בחרה בנתיב הזה, צריך להאזין לתשובה שהעניק השבוע. מאחוריה יש סיפור חשוב. "לא רציתי לראות קטסטרופה כלכלית", אמר הנשיא בצרפת, "אם היינו ממשיכים עם זה, זה היה יכול לקרות... אז במקום שאולי ניכנס לשפל כלכלי, במקום שהנשיא האהוב עליכם יהיה הרברט הובר — והוא תמיד היה הנשיא שלא רציתי להיות כמוהו (חתמתי על ההסכם, נ"א)".
וזה ה-סיפור. טראמפ הזכיר את הובר, הנשיא האמריקאי שמדיניותו העמיקה את המשבר הכלכלי הגדול של 1929, השתמש במילים "קטסטרופה כלכלית" ו"שפל גדול" – משום שאלה ביטויים שמעסיקים את הצמרת הכלכלית העולמית. וזה לא קשור רק למחירי האנרגיה, או להשלכות של המשבר בהורמוז שהחל לפני חודשים רבים.
בעולם מפעפע חשש כבד מחוסר יציבות כלכלית ומשבר מתקרב. המלחמה באיראן תרמה לכך עמוקות, וההשלכות על הכלכלה הריאלית עוד טרם הורגשו במלואן. ברחבי אסיה, מחירי הדלקים גבוהים בהרבה מאשר במערב; מפעלים הושבתו, פסי ייצור נעצרו, עובדים נשלחו הביתה. גלי ההדף יורגשו על המדפים רק בהמשך השנה. זה מצטרף לוויכוח עז שמתחולל בשווקים סביב הבינה המלאכותית, בין מי שמאמינים שהעליות הדרמטיות בחברות טכנולוגיה שעוסקות בכך מייצגות ערך אמיתי, למי שחושבים שזו בועה שעומדת להתפוצץ ברעש גדול, ולגרור איתה את השוק כולו. מייקל ברי, משקיע אגדי שניבא והרוויח מקריסת שוק הסאבפריים ב-2008, כתב בחודש שעבר כי "אנחנו עדים להיסטוריה. בשוק המניות, זה לא דבר טוב... זה נראה לי כמו זירה מדממת של תאונת דרכים — דקות ספורות לפני שהיא מתרחשת".
על כל נבואה כזו אפשר למצוא הפוכות, אבל יש נתונים אובייקטיביים: מאז שנות ה-30, לא היה ריכוז כזה של ערך ב-10 המניות הגדולות בלבד. המשמעות היא ששוק המניות האמריקאי הוא הריכוזי ביותר מאז 1932. יש מבחן חשוב אחר, שבודק את הרמה שבה מדד המניות נסחר ביחס לממוצע הרווחים של החברות השונות במשך עשור (CAPE). זו דרך טובה להבין האם מניות הן "יקרות" או זולות; כרגע, הוא מצביע על שוק יקר מאוד באופן היסטורי, כפי שהיה לפני הקריסה של 1999, ומעל הרמות של 1929. יחד עם המשבר בחלק מחברות הטכנולוגיה סביב ה-AI, ועם מצוקת אנרגיה חריפה, זו יכולה להיות סערה מושלמת.
קל לצייר תמונות קודרות. יש הרבה גורמים שחושבים הפוך; עבורם, הדהרה בשווקים נובעת מגידול עצום אפשרי ביעילות, בגלל בינה מלאכותית. מהפכה תעשייתית חדשה. הערך אמיתי ואיננו בועה, הם מאמינים.
זה לא כל כך משנה, כי אם מאזינים לנשיא מבינים כי הבית הלבן השתכנע שיש סיכוי למשבר כלכלי חריף, והוא מעדיף לא לקחת צ'אנסים, ולחתוך לעסקה עם איראן לפני כל הוריקן פיננסי אפשרי. זו אינה פרשנות; זה קרוב מאוד לדברי הנשיא ממש.
וכאן אנחנו חוזרים לאיראן. "אתה שואל איך אני מרגיש?" אמר לי גורם ישראלי אחד, "איך הרגישו הצ'כים?" זו הייתה התייחסות להסכם מינכן; ואכן, ערוצי ימין ביביסטי ברשת החלו מפיצים תמונות של הנשיא טראמפ כצ'מברליין המנופף בפיסת נייר ומבטיח "שלום בזמננו". מגישי הערוץ המקורב לנתניהו מתחרים בגידופים כלפי טראמפ ואנשיו. כמו בפרשת הסיפוח של יהודה ושומרון, הם חשים נבגדים.
אין להם על מה. הנשיא הוא מנהיגה של אמריקה; ישראל, לדבריו, היא "שותף זוטר מאוד" במלחמה. חובתו היא לשרת את האינטרס של ארה"ב. כרגע, האינטרס הזה הוא לסיים את המלחמה – בין היתר בגלל חשש כלכלי משמעותי. בין אם מדובר בנסיגה מהאנוי אחרי "הסכם השלום" בתום מלחמת וייטנאם, או בנסיגה מאפגניסטן, כאשר ארה"ב מחליטה שהיא סיימה להילחם – זה אף פעם לא נראה יפה. ותמיד, תמיד, בעלות בריתה המקומיות מרגישות נבגדות.
תומכי נתניהו מתמקדים בדמוניזציה של הנשיא האמריקאי. אותו נשיא שהעביר את השגרירות לירושלים, השמיד את מתקני הגרעין של איראן עוד ב-2025 לצד ישראל, הכיר ברמת הגולן, הרג את קאסם סולימאני, איים על חמאס בהשמדה מוחלטת והוביל לעסקת חטופים שאיש לא האמין שתבוא. הסיבה שטראמפ סופג כעת את מטר החרפות איננה רק מהות ההסכם (הקשה מאוד לישראל, אין ספק). זה גם ניסיון להטות את השיח, לכוון את האש. שאף אחד לא ישאל איך ישראל מצאה את עצמה במקום הזה.
נתניהו שיקר השבוע במסיבת העיתונאים שקיים, כאשר קבע כי "הרחקנו מעלינו סכנת השמדה מיידית" ביציאה למלחמה הנוכחית באיראן, ובלעדיה "לאיראן כבר היו פצצות אטום. המשמעות היא שאזרחי ישראל היו בסכנה איומה של מוות".
האמת היא שמאז מלחמת 12 הימים ב-2025, איראן הפסיקה את ההעשרה. המנהיג העליון חמינאי (האב) לא איפשר פריצה לפצצה. האחיזה המודיעינית של ישראל לא הייתה מאפשרת לאיראנים לפרוץ לנשק גרעיני מבלי שתדע על כך; אחרי התקיפה ב-2025, לא הייתה כל הערכה שהאיראנים עומדים לרוץ לנשק גרעיני "מיידית".
נתניהו יודע זאת - וישראל בכלל תיכננה מערכה באיראן לקראת סתיו 2026. ההפגנות הנרחבות בסוף 2025, יחד עם הדד-ליין הפוליטי של בחירות האמצע בארה"ב, והרצון של נתניהו להביא הישג לפני הבחירות בישראל, גרמו ללחץ ישראלי גובר להקדים את התקיפה. התוכניות השונות והאינטנסיביות לקידום הפיכה באיראן לא היו מוכנות עד הסוף, אבל לנתניהו היה דחוף להקדים. זה קשור יותר לסקרים, ופחות למודיעין.
המילים "הלם" ו"אבל" לא מצליחות לתאר את התחושה בחלקים מסוימים מהממסד בישראל. על פצעיהם נשפך עכשיו הרבה מלח: הצהרות של הנשיא טראמפ על זכותה הטבעית של איראן לטילים בליסטיים, לדוגמה
ההתנהלות לקראת המלחמה הייתה, בדיעבד, מחדל ביטחוני ואסטרטגי חריף. לא הוצג כל תרחיש, בידי מקבלי ההחלטות או למקבלי ההחלטות, שבו האיראנים מצליחים למנף את מצר הורמוז בדרך כה מוצלחת עד כדי הישג אסטרטגי מזהיר בסיום המלחמה. לא נשקלה ההשפעה על הכלכלה העולמית לאורך זמן. לא התקיים כל דיון רציני על השפעת המלחמה הצפויה על יחסי ישראל-ארה"ב, והאפשרות של שחיקה דרמטית במעמד ישראל בציבור האמריקאי (עניין שאכן התרחש). האזהרות שהגיעו ממומחים בארה"ב ובישראל לגבי היכולת להכניע את המשטר (גם ללא הפלתו) – נתקלו בחומה בצורה של היבריס.
נתניהו ומערכת הביטחון הלכו שלובי זרוע פה; עבור צה"ל, זו הייתה הזדמנות שלא תישנה להכות באיראנים, והמחשבה הייתה שבמקרה הכי גרוע – הם ייצאו מוכים, גם אם עומדים על רגליהם. מה שבאמת קורה הוא שאיראן עשויה לצאת שרירית יותר מהעימות – לא כחושה ומוכה. לא נעשה - עד כמה שמקורותיי יודעים – כל ניתוח בקומה אסטרטגית בצה"ל, על ההשלכות ארוכות הטווח. על האפשרות שהמשטר יעבור התחדשות פנימית, ומעמדו לא רק ישתמר, אלא אף ישתקם.
כל המחדלים הללו לא ייבדקו; מדוע להתחיל לבדוק את כשלי מלחמת איראן אם אפילו 7 באוקטובר איננו זכאי לוועדת חקירה ממלכתית. קל הרבה יותר להאשים את הנשיא טראמפ ולהבטיח שעם לבדד ישכון. בספרטה.
