השבוע דיברתי עם אמריקאית-יהודייה בארה"ב. התחלנו לדבר על המצב בישראל, וכיצד האיראנים צפויים לנסות לשבש את ליל הסדר. אלה היו כמה שניות בלבד משיחה ארוכה, אבל הדמעות הופיעו בעיניה מיד. זו איננה תגובה יוצאת דופן.
החל מ-7 באוקטובר 2023, קרה משהו ליהודים בכל מקום. בראש ובראשונה, תחושת אחדות גורל. רף ההזדהות של יהודים ברחבי העולם עם המצוקה של מדינת ישראל היה חסר תקדים - גם בהשוואה להיסטוריה ארוכה של סיוע למדינת ישראל. מי שעמדו לצד ישראל ברגעיה הקשים ביותר הם קודם כל יהודים; בתי הכנסת שלהם הוסבו למטות למען החטופים; הם מילאו אולמות ואירועים בפעולות למען ישראל והסברה מטעם עצמם; תרמו סכומים אדירים של כסף. רבים מהם טסו שוב ושוב לארץ בעת המלחמה, יצאו לסיורי הזדהות בדרום, הביאו את חבריהם, גייסו את ילדיהם לצה"ל.
במקביל, הם חשו את גל האיבה והטינה כלפי ישראל – ואז, החלו לסבול בעצמם מגל האנטישמיות נגדם. כפי שנכתב בעמודים אלה בעבר, העם היהודי נקלע לצומת היסטורי: איום משמעותי, פעם נוספת, בגולה. מצד ימין קיצוני, שמאל קיצוני ואיסלאם רדיקלי. ואיתו, איום ביטחוני חריף נגד הקיום היהודי בארץ ישראל, לצד איוולת פוליטית שמסכנת את הפרויקט הציוני כולו. מי שרוצה דוגמה, שיקרא את ספר התקציב שעבר בכנסת השבוע.
3 צפייה בגלריה
האזכרה לנרצחים בחוף בונדיי בסידני. חשים את האיבה כלפי ישראל וסובלים בעצמם מאנטישמיות
(Anadolu, Anadolu via Getty Images)
זה זמן קשה ליהודים. הוא דורש מהישראלים לפתוח מחדש את יחסיהם עם כור מחצבתם האמיתי, הגולה. להכיר בערכה העמוק, העצמאי, של הגולה. בכך שהתפוצות אינן תחנת מעבר בדרך לארץ ישראל, וגם לא רק בסיס התמיכה של מדינת ישראל. מי שאינו מבין שדמותו הרוחנית, המדינית וההיסטורית של העם היהודי עוצבה גם, לפעמים בעיקר, בגולה – לא יבין בכלל את הערך שלה לחוויה היהודית. ויתרה מזו - ליכולת ההישרדות של מדינת ישראל, פיזית ומוסרית.
זהות כפולה / מגילת העצמאות נפתחת במשפט המכיל שקר מובהק. זו קביעתה הראשונה: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".
רוב המשפט נכון לגמרי. ובכל זאת, מסתתרת בתוך הסגר תחבירי, בין שני פסיקים, טענה שהיסטורית קשה לקבל: שבארץ ישראל עוצבה דמותם הרוחנית, הדתית והמדינית של היהודים. חותמי המגילה פתחו במשפט הזה את הצהרתם כי ניסו לבסס את זכות העם היהודי על הארץ. מסיבותיהם, הם לא הסתפקו בטענות המדויקות על מקורו של העם היהודי, על כך שריבונותו התגשמה רק בארץ ישראל, או שזו ארץ התנ"ך. הם התעקשו לטעון שהחלקים המהותיים ביותר של ההיסטוריה היהודית קרו בארץ ובעצם רק בארץ. זה לא נכון.
זה התאים לחותמי המגילה. בתפיסה הציונית הקלאסית, הסיפור פשוט: העם היהודי ישב כולו, או רובו הגמור, בארץ ישראל. הוא יצר פה את כל תפיסת עולמו ומורשתו. הרומאים הרסו את בית המקדש, חרשו את הר הבית והגלו את העם היהודי. הוא שימר את התשוקה לשוב למולדתו היחידה, ונדד עד אז, זר ורדוף. הציונות הגיעה, וגאלה אותו.
הסיפור האמיתי מורכב יותר. עוד לפני חורבן הבית, ובוודאי לפני החורבן הסופי של מרד בר כוכבא, רוב היהודים חיו מחוץ לארץ ישראל. חלקם עשו זאת כתוצאה מגלות קודמת, גלות בבל; אך רובם בחרו בחיים ברחבי האימפריה הרומית, ולפני כן העולם ההלניסטי.
יהודי בחו"ל שרואה משפחה פלסטינית שבוזזים את הצאן שלה ומכים את בניה, לא רואה רק עוול מוסרי; הוא רואה הדהוד של סיוט שיכול להתרחש עבורו, ובתפקיד "נוער הגבעות" פעילים אנטישמים
ארץ ישראל הייתה כמובן המרכז הרוחני והמדיני, ואליה הגיעו יהודים מכל רחבי העולם - לדוגמה, בשלושת הרגלים. אך הבחירה בחיים מחוץ לארץ ישראל לא הייתה נדירה, לא נבעה רק ממצוקה או מנסיבות היסטוריות, אלא הייתה מודעת לחלוטין. פילון האלכסנדרוני, שמת הרבה לפני חורבן הבית (כנראה עד 45 לספירה), מזכיר שורה של סיבות לקיומה של יהדות התפוצות: הארץ הייתה קטנה מלהכיל את יושביה, הנוחות של מי שכבר נולדו מחוץ לארץ ישראל, והזדהות אישית עם "המולדת". ו"במולדת" הכוונה היא לא לארץ ישראל. ההיסטוריון אריה כשר מסביר כי "יהודים כינו את ערי-מושבם (בגולה, נ"א) במונח מולדת".
הזהות הכפולה היהודית הקדימה את החורבן והגלות הכפויה. וכך כותב פילון, שלא לחינם הוסיף לשמו את "האלכסנדרוני", לפני כ-2,000 שנים: "בו-בזמן שהם [יהודי התפוצות] חושבים את עיר קודשם למטרופוליס שלהם, בה ניצב המקדש המקודש לאֵל עליון, הריהם מוקירים כל אחד ממקומות מושבם כמולדתם, משום שהיתה להם נחלה שָׁם מאבותיהם ומסביהם ומאבות-סביהם ואפילו מדורות קדומים יותר, שכּן בהם נולדו וגדלו. לאחדים מהם הגיעו מיד עם ייסודם, כמי שהיגרו למושבה ולשביעות רצון המייסדים…" נשמע דומה למדי לנרטיב של קהילות יהודיות ברחבי העולם היום - בחיסור המקדש שאיננו קיים.
אז עוד לפני החורבן, העם היהודי – בעודו משמר את המוקד הרוחני של ירושלים – נשא עיניו אל החיים בעולם. אבל אחרי החורבן, בוודאי. התלמוד שהכתיב את הקיום היהודי הוא הבבלי כמובן, ולא הירושלמי; הרמב"ם פעל בעיקר מחוץ לארץ ישראל ובהשפעת פילוסופיות זרות; הגלות ואובדן בית המקדש שינו לגמרי את עבודת האלוהים, מקורבנות בבית המקדש למחזור התפילה. זו ההתעצבות של "דמותו הדתית" של העם היהודי, שבו כל בית כנסת הפך ל"מקדש מעט". אפשר לטעון כי ההלכות היסודיות לא השתנו בגלל החורבן – זו, אגב, טענה שהשמיע בשעתו פרופ' ישעיהו ליבוביץ - אך חיי היומיום הדתיים השתנו לגמרי עם תום עבודת הקורבנות. מאוחר יותר, נגזרו מכך שורה של רעיונות שנועדו לשמר את הזהות הדתית בגלות, להבדיל מהחיים בארץ ישראל, לדוגמה יום טוב שני - כמו שני סדרי פסח בחו"ל.
מגילת העצמאות מפרידה בין ה"דתי" ל"רוחני", בגלל האופי החילוני של רוב חותמיה והחילוניות הכמעט-מוחלטת של הזרמים המרכזיים בציונות. ב"דמותו הרוחנית" הכוונה הייתה להתייחס לממד הלאומי-תרבותי, ולא רק דתי. העולם הרוחני של העם היהודי נבנה במשך 2,000 שנות גלות – גם ביצירות של שלום עליכם, גם בכתבים של רבי יהודה הלוי וגם בציונות, שהושפעה מרעיונות אירופיים.
וגם אם ארץ ישראל הייתה תמיד המטרה, האידיאל, וגם על זה אפשר להתווכח (בוודאי החל מהמאה ה-18, עבור חלק גדול מהיהודים), הרי שהיא לא ה"מקום" שבו הכל התעצב.
אין בכך להפחית במאומה משאיפת הדורות – שאי-אפשר להכחיש אותה – לשוב לארץ ישראל. אך עוד כשארץ ישראל הייתה תחת ריבונות יהודית, ובבית המקדש זימרו הכוהנים, בתפוצות חיו יהודים רבים – למעשה, רוב היהודים – שאהבו מאוד את ירושלים. שחשבו שאם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אך הייתה זו אהבת לונג-דיסטנס. הזהות היהודית לא השתמרה "למרות הגלות". היא נוצרה בתוכה, בעודה משמרת את הערגה לציון.
לגייס ולחנך / אך מה זה אומר על התפוצות?
הציונות עסקה בשלילת הגלות. זה רעיון מהותי עבורה. הגלות – שוב, מצב נורמלי עבור יהודים לפני חורבן הבית, ומבחירה – הפכה למקור כל רע. היא מצב פגום, לא נורמלי, מנוּוָּל ומנַוֵול. "לגלול את חרפת הגלות" הפכה למטרה ציונית ראויה. הסיבות לכך היו מובנות: בנימין זאב הרצל גילה שחלומות על אמנציפציה והשתלבות יהודית באירופה סופם להתרסק אל צוקי האנטישמיות החדשה-ישנה. בסוף, הרצל הבין שגם יהודי פטריוט וצרפתי כמו דרייפוס גומר כמו היהודי בשטעטל שמתעללים בו הקוזאקים. או היהודי שמגורש מרומא.
3 צפייה בגלריה
הפגנת תמיכה בישראל. הזדהות היהודים עם מצוקת המדינה אחרי 7 באוקטובר הייתה חסר תקדים
(משרד החוץ)
הגלות הייתה השפלה; היא הייתה המס שהושת על היהודים באימפריה הרומית (מס שזרם למקדש יופיטר) או הג'יזיה בעולם המוסלמי; רדיפות, גירושים ועלילות דם אין-ספור, הגבלות על מקצוע והתרחקות מעבודת אדמה; עוני ודלות מכורח, עבור הרוב. וגם כאשר הגיע העידן החדש, ותקופת נאורות לכאורה, זה הסתיים בשואה שכמעט חיסלה את העם היהודי ממש. הציונות חשה שהעם היהודי כלוא בין שליטת הרבנים והעסקנים בעיירות המזרח אירופיות האומללות והעניות, רבנים ששללו ברובם הגמור את העלייה ארצה, ובין האנטישמים שלא מאפשרים לו להתקיים ולשגשג – אלא אם ינטוש את זהותו.
אלה טיעונים טובים נגד החיים בגולה. אך הם אינם יוצרים הפרדה בין שתי תקופות: תקופה אחת היא כאשר ליהודים הייתה עצמאות מדינית בארץ ישראל והם היו יכולים לשוב אליה בכל עת, ולחיות בארצם ותחת מנגנון שליטה יהודי, ותקופה שנייה לאחר חורבן מרד בר כוכבא, כאשר אפסה כל אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. אלה שתי גלויות שונות לגמרי. אחת הייתה מבחירה. היהודים היו עם גלובלי שרבים מבניו ובנותיו בחרו בחו"ל תוך שימור זיקתם לארץ ישראל, שהייתה מולדת היסטורית אך לא מולדת מדינית. הגלות השנייה, שעיצבה הרבה מדמותו הרוחנית וההיסטורית של העם היהודי, הייתה מכפייה גמורה, והתאפיינה בתקופות עזות של שגשוג דתי, כלכלי ותרבותי – אך גם ביזוי, אפליה נוראה ואסון שהאפיל על כל אלה שבאו לפניו.
העם היהודי בצומת היסטורי: איום משמעותי בגולה. ואיתו, איום ביטחוני חריף ומשמעותי נגד הקיום היהודי בארץ, לצד איוולת פוליטית. מי שרוצה דוגמה, שיקרא את ספר התקציב שעבר בכנסת השבוע
אחרי קום המדינה, חזרנו למעשה לימים שלפני חורבן בית שני. ככל שיש גלות, היא מבחירה. אך הציונות המשיכה להתייחס לתפוצות, ולחיים בחו"ל, כאילו הן אותה גלות – לא מבחירה, אלא מאונס. ובהתאמה לכך, היחס של הציונות ומדינת ישראל לתפוצות היה אינסטרומנטלי. עבור אנשי ציבור ישראלים, היהדות בתפוצות המשיכה להיות "אתגר". לישראלים היו ונותרו שניים-שלושה מסרים קבועים בבואם לתפוצות בחו"ל. הראשון הוא עלייה לארץ; זה החזון הבן-גוריוניסטי, ואין אחר. מתלווה אליו אלרמיזם, שנראה מוצדק בימים אלה: האנטישמיות שדרסה ורצחה יהודים אין-ספור היא מחלה כרונית, ויהודים שבוחרים בחו"ל מהמרים שהיא לא תתפרץ בתקופתם שלהם. המסר השני היה שיש צורך לתמוך בישראל כהתממשות חזון הדורות, כעיר מקלט יהודית. זה נכנס לתוך מסגרת ה"שנור", איסוף התרומות. המסר השלישי היה קשור לשניים הראשונים: תראו מה בנינו בארץ ישראל, איך אנחנו נלחמים ומנצחים.
במילים אחרות, בכל השיח הישראלי סביב התפוצות, או הגולה, אין שום הכרה בכך שיש ערך בחיים ובתרבות היהודיים בתפוצות בפני עצמם. לא ככלי למשהו אחר. ערך מהותי. ובמילים אחרות נוספות: אין אף גורם ישראלי רשמי שהגיע אי פעם לקהילה יהודית בחו"ל כדי ללמוד ממנה שום דבר לעומק. לא באמת. הוא בא "להסביר", "לגייס", "לחנך" או אפילו "לקיים דיאלוג". התפוצות, בנרטיב הישראלי, הן רק פאזה אחת בדרך לגאולה הציונית. זו איננה שיחה בין אחים תאומים, אלא בין האח הגדול שעזב את הבית מזמן והצליח בחיים, לכאורה, ובין האח הקטן שאיננו מצליח לעזוב את החדר שלו ולצאת לעולם האמיתי. איפה שקיימת מדינה, נלחמים למענה, ובונים חברת הייטק, וחוגגים במסיבות פורים במקלטים בזמן שמשגרים טילים, והילדים הולכים לצבא.
זו תפיסה מעוותת ובעיקר מצמצמת; אפשר להתווכח נמרצות איפה הצליח העם היהודי יותר, במדינת ישראל או בצפון אמריקה. אבל קל לקבוע כי הצלחת היהודים בארצות-הברית וקנדה היא כנראה סיפור ההצלחה המזהיר ביותר של קהילת מיעוט בהיסטוריה של המערב.
דעת מיעוט / יש הבדל פשוט אך קריטי בין ישראלי-יהודי ויהודי שחי בחו"ל: הראשון בא מקבוצת הרוב, ומתהלך בארצו כנציג הרוב. הוא צריך להילחם באיומים חיצוניים, אך הוא מכתיב את המוזיקה של ארצו. היהודי בחו"ל חי כמיעוט. וכאשר אתה חי במיעוט, אם אתה רוצה לשמור על זהותך ובוחר לא להתמזג כליל בזהות הכללית, אתה צריך מוסדות יהודיים (ולא רק דתיים), חינוך ייעודי (כי אחרת ילדיך יתחתנו עם לא-יהודים), וכן, לעיתים אתה צריך לנהוג בזהירות מול קבוצת הרוב, שמא יאונה לך רע. זה פער אדיר.
בשעה שיהודים באמריקה חושבים על ישראל כ"תעודת ביטוח", יותר ויותר ישראלים חושבים על הדרכון הזר שלהם כ"תעודת ביטוח". כמו המערכון ההוא של "ארץ נהדרת" על הפגישה בנתב"ג
בסופו של עניין, אלה היו יהודי הגלות, אשכנזים ומזרחים, שייסדו את ישראל. הם הביאו איתם את ניסיונם העשיר כצאצאים לקהילת מיעוט עתיקה; הם הביאו את חוכמתם בענייני העולם, בשתדלנות, בחוויה הגלובלית של היהודי, לתוככי מדינת ישראל הצעירה. ישראל יוסדה בידי יהודים גלותיים, גם אם הם רצו ליצור ישראלי חדש.
ואז הם מתו. וילדיהם, ואז נכדיהם וניניהם, החלו שוכחים. ומשום שבתוך הנרטיב הציוני אין כל הכרה בערך הפנימי של חוויות הגולה לעיצוב העם היהודי, אין שום דבר שישמר את הזיכרון והלקח הקולקטיבי הזה. "מה אפשר ללמוד מהתודעה היהודית בגולה" בדרך כלל מתחיל ונגמר, עבור ישראלים, בשואה ובצורך לעלות ארצה. זו שגיאה גסה, ואולי טעות קיומית.
תחת טשטוש / ראשית, הגולה היא רוב הסיפור ההיסטורי של היהדות כפי שהתעצבה לבסוף. להבין את ההתנהלות היהודית בגולה זה להבין מי היו יהודים, ומהיכן יונקות הרבה התנהגויות שלנו כישראלים.
החיים כמיעוט ברחבי העולם יצרו צורך לשמר זהות, אך גם חייבו גמישות רבה, יכולת תרגום בין תרבויות, בניית רשתות גלובליות של מסחר, ידע וקשרים. זו הייתה נקודת עוצמה של היהודים בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בעת החדשה. היהודים פיתחו חוש ריח חזק לסיכונים פוליטיים; הם ידעו שיהיו הראשונים שישלמו את המחיר על זעזוע חברתי מקיף, על הפיכות ומהפכות. בנימין נתניהו טוען כי יהודים לא ניחנו בחוש לזיהוי סכנה, והוא משתמש בשואה כדוגמה; האמת היא שאין עם שזיהה טוב יותר סכנות מהיהודים, והראיה לכך היא עצם קיומם אחרי אלפי שנים. כמיעוט, שאינו יכול לשלוט, אף פעם ובשום מקום, הם פיתחו תפיסה שדוחה את הכוח וחיצוניות בכלל (שממילא היהדות הקדמונית החלה שוללת עם דחיית עבדות האלילים). ההערצה לכוח הומרה בידי היהודים ללימוד וחינוך, שאותם הם ראו כראשית גאולה ממש - בהתחלה דתית, ולאחר מכן חילונית וכלכלית.
הציונות רצתה שהעם היהודי יחיה בארצו "ככל העמים", אך ההצלחה של הפרויקט הזה יצרה נתק מהתודעה של חיים כמיעוט. יהודים היו מושקעים בתפיסות ליברליות ופרוגרסיביות משום שהם סבלו מהצד השני של המטבע: שמרנות ישנה שהסתירה דעות קדומות ישנות יותר, אפליה ושנאה. הם פיתחו בריתות עם מיעוטים ומקבלי החלטות אין-ספור, וידעו לדבר לדעת הקהל, כי היה בכך ערך הישרדותי חיוני. חשוב מכך: קיומם כמיעוט פיתח רגישות מוסרית לחלשים, לחוסר צדק ומורכבות זהותית.
כל אלה היטשטשו מאוד אצל הישראלים. תחשבו על מה שהזכרתי בפסקאות האחרונות: ההתמקדות (האמיתית) בחינוך, הרגישות לסכנה והאפשרות של פוגרום, הצורך ביצירת בריתות ודעת קהל, רגישות מוסרית לחלשים, ההתקיימות בתוך העולם הגדול. כל אלה דברים שיהודים בתפוצות זקוקים להם, וחסרים מאוד במדינת ישראל הנוכחית. יהודי בחו"ל שרואה משפחה פלסטינית שבוזזים את הצאן שלה, והולמים על דלת ביתה, ומכים את בניה, לא רואה רק עוול מוסרי; הוא רואה הדהוד של סיוט שיכול להתרחש עבורו, ובתפקיד "נוער הגבעות" פעילים אנטישמים.
בכל השיח סביב הגולה, אין הכרה בכך שיש ערך בחיים ובתרבות היהודיים בתפוצות בפני עצמם. אין אף גורם ישראלי רשמי שהגיע אי פעם לקהילה יהודית בחו"ל כדי ללמוד ממנה
כאשר אנחנו אומרים שהמעשים הללו "לא יהודיים", צריך לזכור מדוע: הרי ביהדות התנ"כית, יש כיבוש וירושת הארץ. אך היהדות המעשית, אורתודוקסית וכל זרם אחר, זו שהתעצבה גם בהשראת החוויה היהודית בגולה, התרחקה, היתמרה והתבגרה מציווי נקם ומוות. מתוך פגיעותה שלה, היא ראתה את חולשות האחרים והעוול הנגרם להם. הורינו והוריהם לא חשבו שיש לנו מה ללמוד מיהודי התפוצות, לא באמת; בין היתר משום שעבור חלקם, הערכים הללו היו מובנים מאליהם. הם ינקו אותם מחלב אימם, ובעיקר מזיכרונותיה. אך הזיכרונות הפיזיים נפטרו עם בעליהם, ולא נותרה תורה סדורה שמספרת: זה מה שלמדנו בגולה, וזה מה שאנחנו צריכים לשמר מתוכה. הגעגוע, אם יש כזה, הוא לפולקלור - מנהגים, מזון, פיוטים, נוסטלגיה. זה לא מספיק.
הצנע לכת / הדברים האלה רלוונטיים במיוחד בימים אלה. בשעה שיהודים באמריקה חושבים על ישראל כ"תעודת ביטוח", יותר ויותר ישראלים חושבים על הדרכון הזר שלהם כ"תעודת ביטוח". כמו המערכון ההוא של "ארץ נהדרת" על הפגישה בנמל התעופה בן-גוריון, בין אלה שחוזרים ארצה בגלל האנטישמיות ואלה שעוזבים אותה בגלל המלחמה וממשלה מטורפת, התופעות הללו מתרחשות במקביל.
האמת היא שמימי בית שני, הנוכחות היהודית בתפוצות חשובה להישרדות ולשגשוג של יהודים ויהדות, בפרט כאשר ישראל ניצבת בפני איום מתמיד על קיומה. ובכל מקרה, וגם אם החשיבה איננה במושגים ביטוחיים וקטסטרופות עתידיות, החיים בתפוצות אינם חרפה, אין צורך בכפרה, ויש בהם ערך רב בזהות של כולנו. הגדילה של קהילה ישראלית בחו"ל היא עובדה שאין להכחישה, והתקווה צריכה להיות שהקהילה הזו תלמד מהחוויה היהודית של אלפי שנים - זו ששרדה ושיגשגה, למרות הכל.
הישראלים היהודים שבאים אל התפוצות צריכים לאמץ את המידה שאנו נוטים לשכוח: צניעות רבה. כן, אנחנו מייצגים בריאה מחדש, מוצלחת ומרשימה מאין כמותה ביחס לכל פרויקט לאומי מסוף המאה ה-19. יש במה להתגאות. אך יהודי התפוצות מייצגים יכולת לשרוד ולשגשג לאורך אלפי שנים, בתנאים קשים לעיתים, ובעיקר תוך שימור מדהים של זהות; יצירת קהילות עם מוסדות משגשגים, שמבוססים לא על כספי מדינה, אלא תרומות עצמיות.
הטענה להכרה בערכן העמוק של התפוצות היהודיות בחו"ל איננה קריאה לעידוד גלות, או דחייה של זכות יהודית בארץ ישראל. היא פשוט תיקון של טעות, וטעות שישראלים אינם יכולים לאפשר לעצמם. ¿
