באורח מעניין - צפוי ובלתי צפוי - הבחירות האלה הן על 7 באוקטובר. לכאורה, זה מובן מאליו; איך אפשר אחרת, לנוכח הקטסטרופה. אך בשנה האחרונה הפוליטיקה נדדה לחוק הגיוס, למדיניות כלפי החרדים. למערכת החינוך. הייתה תחושה שכבר אין מה לגלות על המחדל. שאת הוויכוח הזה ישראל לא מיצתה, אבל היא כבר איננה יכולה לנהל.
הקונספציה הזו מתה. כבר שבועות שהשיח הציבורי ממוקד בלב הפצע, במקור הטראומה. האזהרה של שליט האמירויות לירושלים, על "רעידת אדמה" אפשרית. הוויכוח על האזהרה המצרית, והמטוס שהיה או לא היה. סיפורי יונתן אוריך למיניהם, ובפרט הפרסום השבוע בשל עופר חדד בחדשות 12 על כך שיועצו הבכיר של ראש הממשלה נפגש עם בכירים קטארים, במהלך המלחמה, באירופה - אותה קטאר ששילמה לו. תביעת הדיבה של רונן בר, שהגיעה בעקבות אמירה של ראש הממשלה על "פשעיו" של ראש השב"כ לשעבר. יציאתו לתקשורת של אבי גיל, לשעבר המזכיר הצבאי של נתניהו; דבריו על זיוף הפרוטוקולים, פרשה שפירסמתי בעמודים אלה לפני יותר משנה.
זה קצב אירועים מסחרר. קחו לדוגמה את יום רביעי. הוא החל בתביעת הדיבה של רונן בר, והמשיך לפרסום על אוריך ופגישותיו עם הקטארים. בלילה, מתפרעים חרדים ניסו להשחית בניין עם נוכחות צבאית חשובה. באופוזיציה מיהרו להוציא הודעות; אבל היה ברור שהחרדים לא יתפוס.
ביום חמישי העניין נחתם סופית, עם ההצהרה החשובה ביותר שנתן גדי איזנקוט בקמפיין הזה, וכנראה צעד הבחירות החשוב ביותר שלו: ההבטחה שתוך 18 חודשים חמאס לא ישלוט ברצועת עזה. "נביא להשמדת הזרוע הצבאית של חמאס. זה יקרה בין אם באמצעות פעולה על בסיס מתווה הנשיא טראמפ שהתקבל על ידי ממשלת נתניהו, או בין אם בהפעלת יכולות צבאיות ומבצעיות", אמר איזנקוט.
זו הפעם הראשונה במערכת הבחירות שאיזנקוט מציע למתלבטים הימנים, אנשי הליכוד, משהו מוחשי, מהותי. הבטחות מהסוג הזה, בניגוד לתדמית, הן דווקא בעלות ערך. ב-1999, אהוד ברק הבטיח לצאת מלבנון תוך שנה. ב-1996, נתניהו הבטיח לא לבטל את הסכמי אוסלו. ב-1992, רבין אמר שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך 9 חודשים ויסיים את האינתיפאדה. ב-1977, זמן קצר אחרי שנבחר, בגין אמר שיבנה הרבה "אלוני מורה". באורח מעניין, ועד נתניהו, מנהיגים ישראלים ניסו לקיים. זה לא תמיד היה קרקס.
מחקרי עומק, גם בגוש נתניהו, ממחישים שעוצמתו הגדולה של איזנקוט היא אמינותו, כפי שהציבור תופס אותה. את הנכס הזה הוא לוקח כעת וממיר להבטחה. אגב, זה קורה אחרי הרבה התלבטויות. אחד הדברים שמטרידים את איזנקוט בקביעות, כאשר באים ומציעים לו לתת הבטחות בחירות, הוא שלא יוכל לקיים.
הרי נתניהו עצמו הבטיח כבר ב-2009 למוטט את שלטון חמאס ברצועה. איך זה נגמר, כולנו יודעים. עכשיו יו"ר ישר בא לבוחרים האלה ומעניק להם הבטחה דומה, כזו שנתניהו מתקשה לענות עליה. מה ראש הממשלה יעשה? יבטיח גם? חלפו 17 שנים ואיש לא יאמין לו.
בקואליציה משוכנעים שהכל מתואם: אבי גיל, התביעה של רונן בר, הפרסומים העיתונאיים; הכל בליץ מאורגן שנועד להשמיד את נתניהו. עד כמה שידיעתי משגת, זה מנותק מהמציאות
את התשובה סיפק יועצו (ועוסק מורשה של קטאר): סרטון שהוכן במהירות הבזק כדי לטעון שאיזנקוט לא יוכל לעשות זאת בגלל מנסור עבאס והמפלגות הערביות. המהירות בה הגיב קמפיין נתניהו העידה על הלחץ בו הוא מצוי. כפי שנכתב פה בשבועות האחרונים שוב ושוב, אם איזנקוט רוצה לנצח את הבחירות הוא חייב להציע משהו קונקרטי לימין הישראלי. לשכנע את המשוכנעים זו מלאכה נפלאה, ולריב על חלוקת קולות בתוך הגוש זה עניין ממכר. להעביר מתלבטים או לשמר אותם – זה קשה. איזנקוט עשה את הצעד המתבקש, אחרי תקופת המתנה ארוכה מדי.
ובנוסף, פחות משבועיים לבחירות, יש הרבה רעש. תחלופה אינטנסיבית במעגלי החדשות. הישראלים שבעים ומרירים מהבטחות בחירות. עורם נהיה גס להבטחות ריקות, והם חושדים בכולם - ובצדק. ובכל זאת, כאשר רמטכ"ל לשעבר שאיבד את בנו בקרבות מול חמאס בא ואומר שהוא ייפטר מחמאס כשלטון ברצועה – זה בעל ערך.
הפגנת חרדים
(צילום: יריב כץ)
מי שחושב שההבטחה ריקה, ראוי שיביט במצב הנוכחי. השבוע שלח מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יורם הלוי, מכתב למועצת השלום ובו שורה של חשיפות חשובות על המצב ברצועה כרגע. על התעצמות חמאס. הנושא הוא הדרך בה חמאס פוגע בסוחרים המורשים ברצועה, אלה שמכניסים את התוצרת מישראל. אך הפרטים הם מה שחשוב: חמאס גובה כעשרת אלפים שקל לכל משאית. מס. הוא מחייב את הסוחרים למכור לפחות 30% במזומן. הסיבה היא שחמאס משלם ללוחמיו ופקידיו במזומן. הסוחרים הללו התחייבו לישראל לא לעבוד יותר במזומן, והם יודעים שאם יפרו זאת – לא רק פרנסתם בסכנה. בתחילת השבוע, בניסיון ללחוץ על הסוחרים לשלם לו את דמי החסות, עצר חמאס את בנו של אחד מהם. בקיצור: חזרנו לימים הרעים והישנים בעזה.
האיום האמיתי / על פניו, עיסוק אינטנסיבי כל כך ב-7 באוקטובר אמור לסייע לאיזנקוט ולאופוזיציה בכלל. אך לפי חלק ממחקרי העומק, התמונה מורכבת יותר. חילופי האשמות, ספציפית נגד נתניהו, דווקא תורמים להעמקת אחיזתו בפוליטיקה השבטית של הימין. ה"רדיפה" נגד נתניהו היא טיעון חזק עבורו.
בקואליציה משוכנעים לגמרי שהכל מתואם. אבי גיל, התביעה של רונן בר, הפרסומים העיתונאיים; הכל בליץ מאורגן שנועד להשמיד את נתניהו. זה שהם מעניקים כזה קרדיט לאופוזיציה ולגדי איזנקוט זה מעניין. עד כמה שידיעתי משגת, זה גם מנותק מהמציאות.
את מחדל 7 באוקטובר צריך לחקור. אך נתניהו הצליח ממילא ליצור דה-לגיטימציה מוחלטת לוועדת החקירה, זו שטרם קמה. הבחירות בורחות אל העבר, אבל הן דורשות בעיקר להיישיר מבט אל העתיד.
פרופ' דן בן-דוד ומכון שורש שלו פירסמו אתמול מסמך מאיים, כהרגלו של בן-דוד. כותרתו: "האיום הכלכלי-חברתי על ישראל". היה רצוי לעסוק יותר בנתונים היבשים במסמך, מאשר עוד פרסום על מעללי הסוכנים הקטארים. גרף אחד, יוצא דופן, מראה כיצד כל הכסף הממשלתי שמגיע לכל בתי החולים בישראל ולכל האוניברסיטאות, לא מגיע לסכום האדיר המופנה לסובסידיות לחברה החרדית. גרף אחר ממחיש כיצד יהודים לא חרדים נושאים בעיקר הנטל; הם מקבלים פחות הטבות (מסובסדות) מאשר המיסים שהם משלמים. אצל החרדים, הם מקבלים יותר מעשרת אלפים שקל סבסוד מדינתי, יותר ממה שהם משלמים.
נתון נוסף מראה שברבע המאה האחרונה הלך והתכווץ המעמד שעליו נשענת גביית המיסים בישראל. המחקר גם ממחיש כיצד עזיבת הרופאים היא רצינית, ומשווה לעשורים קודמים. מנגד, יש שורה של נתונים מרשימים על ההייטק והכלכלה; מי היה מאמין שהטכניון ואוניברסיטת תל-אביב, מוסדות אקדמיים זעירים במונחים עולמיים, נמצאים בצמרת האוניברסיטאות המובילות בעולם לפי מספר מייסדי הסטארט-אפים שיצאו מהם.
הנקודה של פרופ' בן-דוד היא שאנחנו מתקרבים, ואולי חצינו, את נקודת האל-חזור. הוא מדבר על דמוגרפיה, והכוח הפוליטי שייווצר וימנע (ולמעשה כבר מונע) שינויים דרמטיים ונחוצים. "אם הבחירות הקרובות לא יובילו לשינוי מהותי בעדיפויות הלאומיות, נאבד הזדמנות של פעם בדור", אומר בן-דוד, "אם לא יהיה שינוי, השמיים ייפלו בשנים הקרובות".
בדרך לגל כחול? / ייתכן שהבחירות החשובות באמת לעתידה של ישראל לא יתרחשו עוד 11 יום, אלא בארה"ב - שבוע לאחר-מכן. באופן טבעי, ההתרחשויות לקראת בחירות האמצע, ה-Midterm elections, זוכות לפחות תשומת לב בארץ. אך מה שיקרה בהן יכול להכתיב את המדיניות של ארה"ב לישראל בשנים הבאות. ולא רק בבית הנבחרים ובסנאט.
בממוצע, פחות אמריקאים מצביעים בבחירות האמצע בהשוואה לבחירות שבהן גם נבחר הנשיא. לעיתים קרובות הסוקרים מופתעים; הם חוזים גל אדום (רפובליקני) והוא לא מגיע; הם מנבאים גל כחול (דמוקרטי), ומתברר שההתלהבות דעכה. בישראל נהוג לומר שיש "המון זמן", ו"הכל יכול להשתנות". בארה"ב הדברים יציבים יותר; אנשים מגבשים את דעתם בגלל נתוני יסוד, כלכליים לדוגמה. הרבה פחות בגלל הידיעה האחרונה על סוכן קטארי בצמרת הממשלה.
ראש העיר ניו יורק, זוהרן ממדאני
(צילום: Michael M. Santiago/Getty Images)
לפי הסקר הגנרי של פוקס ניוז, שבוחן רק "דמוקרטים מול רפובליקנים" ולא מועמדים במחוזות ובמדינות, הדמוקרטים מובילים 54% מול 45%. אלה מספרים משמעותיים, אם יחזיקו עד הבחירות. הדמוקרטים מניחים שהם עומדים לנצח באורח משכנע בקרב על בית הנבחרים; השאלה היא אם יצליחו להשתלט גם על הסנאט.
לארי סבתו, מהאנליסטים הפוליטיים המוערכים בארה״ב, העריך השבוע כי במאזן הכוחות הצפוי בסנאט לאחר בחירות האמצע, 47 מושבים נוטים לרפובליקנים ו-49 לדמוקרטים, בעוד שארבעה מושבים נותרו במרוצים צמודים שאין בהם כרגע מנצח ברור. כדי שהרפובליקנים ישמרו על שליטתם בסנאט, הם צריכים לנצח בשלושה מתוך ארבעה המרוצים הללו. "כן, יש לנו עוד שבועות עד לבחירות, כן ייתכנו הפתעות אוקטובר, וכן יכול להיות שהסקרים טועים, ראינו דוגמאות לכך", אמר סבתו. הוא ציין שיש התפתחויות חיוביות עבור הדמוקרטים אפילו במדינות כמו אלסקה או קרוליינה הדרומית, "יש פה נשיא לא פופולרי וזה רע בסוף מידטרמס. יש עליות מחירים ולא רק של מזון, אלא גם דיזל וזה קשור לבית הלבן. זה קשור למלחמה שבה הנשיא החל - שהייתה לא מוצלחת ולא פופולרית. זו המלחמה הראשונה בעת המודרנית שהייתה לא פופולרית מהיום הראשון בארה"ב. כשמחברים את כל זה יחד, אנחנו בהחלט מביטים בגל כחול. צונאמי - אני עוד לא אומר זאת".
אם הדמוקרטים ישתלטו על הסנאט, הם יכולים להסתער על ישראל: להטיל מגבלות חוקיות על מכירת נשק; להתחיל חקירות לגבי הנשק הגרעיני (לפי מקורות זרים) שברשותה ולהרחיב סנקציות על התנחלויות
את הדברים האלה צריך לקבל בעירבון מוגבל, כמובן. עבדול אל-סייד, שנבחר להיות מועמד הדמוקרטים לסנאט במישיגן, גבר על מועמדת מרכזית ומתונה, היילי סטיבנס, בערך באחוז אחד של פער. הסקרים נתנו לו פער דו-ספרתי. זו רק דוגמה אחת.
אם יהיה ניצחון דמוקרטי בבחירות הקרובות, המחוללים הם מניעים פנים-אמריקאיים. ספק כמה מצביעים הולכים לקלפיות ומחליטים לפי המזרח התיכון. אך עדיין, ניצחון כזה יכול להיות בעל השלכות חריפות על ישראל - קצרות וארוכות טווח. בראש וראשונה, זה ינבע ממציאות שבה מועמדים דמוקרטים שנמצאים בקצה הפרוגרסיבי הקשה ביותר של המפה הפוליטית, עם העמדות החריפות ביותר נגד ישראל, זוכים לתמיכה עצומה. רבים מהם מנסים לחקות את הפוליטיקה של ראש העיר ניו-יורק, זוהרן ממדאני. אל-סייד, אם ייבחר במישיגן, יהפוך אוטומטית למועמד אפשרי לנשיאות - לצד אלכסנדרה אוקסיו-קורטז, לדוגמה. עבדול, כפי שהאמריקאים מכנים אותו, עודנו מסרב להתנער מתומכו הגדול, חסן פיקר המעריץ של דגל חיזבאללה, אוהד חמאס ושונא ישראל. יתרה מזו: ככל שהמועמדים הדמוקרטים ממוקמים שמאלה יותר, כך הם פופולריים יותר במפלגה. לפי סקר של CNN, ממדאני נהנה מפער פופולריות עצום של 54%, אוקסיו-קורטז עם 47%. לשם השוואה - צ'אק שומר, הסנאטור הוותיק מניו-יורק, המיינסטרים של המפלגה, נהנה רק מפער פופולריות של 10%. וזה במפלגתו.
אם הדמוקרטים ישתלטו גם על הסנאט, הם יכולים לגרום נזק אדיר לסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל. בין היתר, להטיל שורה של מגבלות חוקיות על מכירת נשק התקפי או הגנתי לישראל; להתחיל חקירות לגבי הנשק הגרעיני (לפי מקורות זרים) שברשותה. הרחבת סנקציות על התנחלויות ומי שמעורבים בטרור יהודי בגדה המערבית - בוודאי. ואלה הן רק השלכות מיידיות.
ההשלכות האסטרטגיות יותר קשורות לבחירות לנשיאות ב-2028. אם הציבור האמריקאי יחליט שהוא מתגמל את הפוליטיקה הפרוגרסיבית החדשה, זו שעבורה ישראל היא כמעט בלתי לגיטימית, זה גם יכתיב את עמדותיו (ואולי זהותו) של המועמד הדמוקרטי לנשיאות. לפי הסקרים הנוכחיים בארה"ב, הפער בין רפובליקנים ודמוקרטים צעירים ביחס לישראל הולך ונסגר; ישראל מאוד לא פופולרית בקרב בני 29-18. הסיוט של ירושלים נראה כך: שני מועמדים, רפובליקני ודמוקרטי, שהולכים לעימות טלוויזיוני. במקום להתחרות על מי מהם יתמוך יותר בישראל, הם מתחרים בהתבטאויות על מי יפגע בה יותר. הסיוט הזה נראה היום ריאלי מתמיד. חלק מזה קשור למגמות בחברה האמריקאית, אבל חלק גדול שייך לטעויות הדרמטיות של הממשלה הנוכחית ביחס לארה"ב. הן יגבו מחיר גבוה.
