"האיראנים עברו את שלב ההלם והם בשלב התאוששות מתקדם", אמר לי בכיר בצה"ל השבוע. "יש להם מערכת של פיקוד ושליטה חיה ועובדת, אנחנו נמשיך לפגוע בה - אבל שאף אחד לא ידמיין שסיימנו. זו תחילת הדרך". הוא היה זהיר, אבל יש כאלה שפחות. "אנחנו נמשיך עד הכניעה", אמר לי גורם המעורב עמוקות במלחמה, "אתה שואל מה ההישג הנדרש? איראן לא תוכל להקרין כוח חיצוני ב-20 השנים הקרובות". כניעה הוא בחר לומר באנגלית: Capitulation. זו מילה חגיגית; בין כניעה לבין פשיטת רגל גמורה.
כפי שאפשר להבין, אנגלית היא צו השעה היום במערכת הביטחון. זו המלחמה האמריקאית-ישראלית הראשונה. תיאום ביטחוני הדוק, שיתוף פעולה מודיעיני, משימות הגנה יחדיו – כל זה היה. אבל הסתערות משותפת, שכם אל שכם (או יותר נכון, כנף אל כנף)? אף פעם. קצינים בכירים, מהרמטכ"ל ומטה, בונים את הלו"ז שלהם סביב הפגישה היומית, או הדו-יומית, מול המקביל בצבא האמריקאי. מכת הפתיחה של צה"ל – מהממת, קטלנית, היסטורית, כל המילים הללו מדויקות – הפיחה אופוריה במערכת הביטחון. קשה לא להתמלא ביומרה אחרי הצלחות מסחררות בשבוע הראשון, ועוד כאשר המעצמה החזקה בעולם לצידך. רק שלשום, פיקוד המרכז האמריקאי צייץ בעברית: "שני חילות האוויר החזקים ביותר בעולם שולטים בשמי תומכת הטרור הגדולה ביותר בעולם".
3 צפייה בגלריה
עלי חמינאי בפברואר 2025 , עם שר ההגנה עזיז נאסר זאדה (שני מימין) שחוסל עימו והרמטכ"ל מוחמד באקרי (משמאל), שחוסל ביוני. התרחיש האפוקליפטי עבורם התממש | צילום: אי-פי
(AP)
מעבר למחמאה לחיל האוויר והעקיצה הקשה לרוסיה וסין, שתי מעצמות גדולות, אלה מילים שהתפזרו בתוך המערכת הישראלית כמו אבקת פיות. "אם ארה"ב מדברת על 'עד הניצחון' מדוע לא אנחנו", אומרים גורמי ביטחון. "מקסימום, ישימו לנו ברקס". יש הרבה אנשים, בעיקר באמ"ן, שמוטרדים משיכרון ההישג; זיכרון 7 באוקטובר עדיין צרוב. עוד שאלה, אולי ה-שאלה, היא מתי בכלל אומה נכנעה בשל קמפיין אווירי. הדוגמה האחרונה הטובה ביותר היא סרביה והפצצות נאט"ו ב-1999. סרביה איננה הרפובליקה האיסלאמית, לצערנו.
שאלתי את הדובר כמה זמן זה ייקח; הוא השיב ש"כמה זמן שצריך, שבועות, חודש, חודשיים, אבל זה אירוע היסטורי בצורה בלתי רגילה – מעצמת טרור עולמית. אם אתה (יכול) לשנות אותה מהיסוד... הרי אי-אפשר להיכנס לסבבים עם איראן, זו תהיה לא טעות קטנה, אלא טעות גדולה. ולכן צריך להיות מחויב למערכה הזו, והאמריקאים מחויבים". הוא צדק לגבי הנקודה האחרונה; ישראל לא תוכל להילחם מעל שמי איראן כל כמה חודשים משל הייתה לבנון, סוריה או עזה.
לגבי להילחם "כמה זמן שצריך", ובכן, לצה"ל אף פעם אין כמה זמן שצריך. יש פה מדינה, והממשלה כבר רוצה לחדש תעסוקה (בשעה שבתי הספר עוד סגורים). מי שיקבע מתי המלחמה תסתיים הוא הנשיא האמריקאי. זה יכול לקרות עוד שבוע, עוד חודש וחצי, או מחר. צה"ל ומדינת ישראל יוכלו להשיב רק "רות, קיבלתי", ובכך הכל ייגמר. חיל האוויר זוכר זאת מצוין; במלחמת 12 הימים, הוא השיב את המטוסים עמוסי התחמושת בחזרה הביתה, בהוראת הבית הלבן.
3 צפייה בגלריה
הבניין בו נבחר יורש לחמינאי. חסו על אנשי הדת | צילום: Social Media via REUTERS
(Social Media, Social Media via REUTERS)
פריצת הדרך הקרובה אמורה להיות סביב שיגורי הטילים הבליסטיים. ראש המטות המשולבים של ארה"ב, הגנרל קיין, הציג השבוע נתונים שלפיהם יש קריסה של למעלה מ-85 אחוז בסך השיגורים מאיראן מאז היום הראשון במלחמה. "אנחנו מאמינים שהקריסה הזו תימשך", אמר לי בכיר אחד, "וצפויות הפתעות טובות". כדי לסכל שיגורים, אפשר להפציץ משגרים, וכך חילות האוויר עושים, אבל גם לפגוע במה שמכונה "שרשרת הערך", דהיינו שרשרת הלוגיסטיקה והפיקוד השלמה שמובילה בסוף לשיגור (המשאיות, המחסנים, הדלקים, פיקוד ושליטה). לדוגמה, ישראל תקפה וקברה מתחמים תת-קרקעיים שבהם הוסתרו משגרים, וכעת הם נקברו במנהרות. אם יכולות השיגור של איראן ידעכו משמעותית השבוע, היא תיוותר ללא יכולת התנגדות. חילות האוויר יוכלו להפנות עוד משאבים לגריעת יכולות צבאיות ברחבי המדינה. בכיר בצה"ל אמר לי השבוע כי בידי האיראנים עוד "עשרות משגרים", אבל אחרים הדגישו שהם יכולים להיות עם משגרים – אבל בלי יכולת לשגר.
לא כישוף, מודיעין / המילה הפופולרית בכל השיחות היא "היסטורי". ההתנקשות בחמינאי ובבכירי המשטר, הפעולה המשותפת עם ארה"ב, ההזדמנות לפגיעה עמוקה במערכת הצבאית האיראנית ובתוכנית הגרעין, האיום על חיזבאללה בלבנון, המצוי בין הפטיש (ישראל) והסדן (המערכת הפוליטית הלבנונית שקמה עליו לחסלו). שוחחתי השבוע עם עיתונאים זרים שלא ידעו את נפשם מרוב התלהבות; שדיברו על "הפעולה הישראלית והמודיעין שנראים פשוט כמו כישוף, משהו מדהים, אי-אפשר לדמיין בכלל". במוחם התרוצצו סוכנות חשאיות של המוסד עטופות צ'אדור בטהרן, ביפרים מתפוצצים ומפעלים של המוסד להרכבת רחפנים. הם התאכזבו קצת לשמוע שרוב המודיעין של ישראל במלחמה הזו, כמו גם בקודמת, איננו תוצאה של סוכנים אנושיים, אלא של אמ"ן ויכולות טכנולוגיות יוצאות דופן.
ההישג הישראלי בנוי על כמה מרכיבים (שלושה, כמובן). הבסיס הוא יכולת מבצעית, ובעיקר חיל האוויר וסטנדרט המצוינות שלו. אין צורך להרחיב הרבה על כך. המרכיב השני הוא המדיני - ההסכמה של ממשל טראמפ למלחמת יוני 2025, זו שפתחה את השער למלחמה הנוכחית (כי חיסלה את מערכי ההגנה האווירית של איראן, והמחישה יכולת להצליח), ולאחר מכן השכנוע של ממשל טראמפ לצאת למהלך הנוכחי. אם המלחמה תסתיים בהצלחה וגם אם לא, נתניהו יבסס את כל קמפיין הבחירות שלו על המרכיב הזה.
המרכיב החשוב ביותר הוא המודיעיני: כמו עם נסראללה, או סוללות ההגנה האווירית לפני שמונה חודשים, חיסול הצמרת הביטחונית של איראן פעמיים, הריגת חמינאי – הכל מתבסס על מודיעין איכותי וממוקד מאוד. ובשעה שהמוסד מספק חלקי מידע חשובים ביותר, הרוב המוחלט מגיע מאמ"ן. השנתיים האחרונות הן המחשה יוצאת דופן למשקל האסטרטגי של טכנולוגיה במלחמה, ולדרך שבה היא יכולה להטות לגמרי את המערכה. "פייננשל טיימס" דיווח בהתרגשות לפני כמה ימים כי ישראל "השתלטה על כל מצלמות התנועה", כאשר ניסה להסביר את החיסול של המנהיג העליון. בעדינות, אפשר להעיר כי השתלטות על מצלמות תנועה היא מרכיב בסיסי, ופשוט למדי, ביכולות מורכבות בהרבה.
3 צפייה בגלריה
טראמפ. שיכנע את הבייס | צילום: אי-אף-פי, ANDREW CABALLERO-REYNOLDS
(ANDREW CABALLERO-REYNOLDS, AFP)
כיצד הנשיא טראמפ החליט סופית להיכנס למערכה? השבוע דיווח ברק רביד כי זה קרה כתוצאה משיחת טלפון של נתניהו לבית הלבן, שבה אמר ראש הממשלה לטראמפ שבשבת תיווצר הזדמנות יוצאת דופן לחסל את חמינאי. המידע הגיע מאמ"ן ואז עבר אימות בידי האמריקאים. גל הפגישות של בכירים ישראלים בוושינגטון בחודשיים האחרונים היה ממוקד לא רק ביכולת מבצעית ותיאום ("אפשר לעשות את זה") אלא ביכולת מודיעינית ("אנחנו נדע מי, מה, איך ומתי לעשות את זה"). קפיצת הדרך המודיעינית-טכנולוגית משמעותית לתפיסת הביטחון בעולם, לא רק באזור: גם במלחמת המפרץ הראשונה היה פער עצום בין עיראק לארה"ב. אך כעת נחשפת עליית מדרגה משמעותית נוספת, שנובעת מכלי בינה מלאכותית ויכולות אחרות שהתפתחו. אלה מהוות מדע בדיוני עבור האייתוללות, ובעצם כל שאר השחקנים. הואיל והאיראנים הותקפו והוכו כבר ביוני 2025, וזה קרה כעת שוב, המסקנה היא שהם לא הצליחו להבין את אופי החדירה המודיעינית – או לטפל בה באפקטיביות. כנראה שהכשל הוא גם בטיפול, וגם בהבנה.
אפשר היה להרוג את כל מי שהתכנס במבנה מועצת המומחים שעסקה בבחירת המנהיג העליון החדש. התקבלה החלטה מודעת – נשאלת השאלה אם בשיתוף האמריקאים - שלא להרוג את כל אנשי הדת שהיו שם
הזירה האמריקאית / היכולות של ארה"ב וישראל ללא ספק מערערות את הסינים והרוסים. השבוע קראתי הערכה של מומחה אסטרטגי סיני בבייג'ינג, שפורסמה באתר של מכון מחקר סיני ליחסים בינלאומיים, שיין-האי. הוא כתב שלא רק שהמלחמה ממחישה את יכולותיה "העליונות" של ארה"ב במלחמה, אלא גם שהיכולות הללו "התפתחו עוד". "המציאות היא שלארה"ב יש כוח כלכלי רב-עוצמה וכוח צבאי ללא השוואה גלובלית", אמר הפרופסור, ולמרות טענות פופולריות בסין על דעיכה בכוח האמריקאי, פעולותיה ממחישות כי "יכולת המלחמה של ארה"ב תלויה לגמרי רק בנכונותה להשתמש בכוח הזה". אלה מילים שימתקו מאוד ליפן, לטייוואן, ובעיקר לוושינגטון.
לנשיא טראמפ היה השבוע הזה ניצחון קריטי, פוליטית. המלחמה החלה בטונים צורמים, לא תואמים, בתקשורת האמריקאית. הגישה הכללית הייתה שהסיבה למלחמה איננה ברורה. פרשנים שמרנים ופרוגרסיביים החלו מתאחדים סביב נרטיב שהמלחמה אולי טובה לישראל, אבל לא ברור מה האינטרס האמריקאי. הפלגים בימין שמנסים להיאבק בטראמפ – בלי לומר זאת בגלוי, דוגמת טאקר קרלסון ואחרים – תקפו בחריפות את המבצע. היו ציטוטים של שר החוץ האמריקאי שהוצאו מהקשר. השתמע מהם כי ארה"ב תקפה כי ידעה שישראל עומדת לתקוף, ולכן, כדי למנוע התקפת נגד איראנית על נכסיה באזור, נאלצה לצאת למתקפת מנע. זה לא מה שמרקו רוביו אמר – אבל התקשורת חגגה. בישראל נלחצו, ופנו לבית הלבן.
טראמפ חתך את הנושא כמו שהוא יודע – בברוטליות אפקטיבית. הם לא כופפו את ידי, הוא אמר על ישראל, אני כופפתי את ידם. הוא הבהיר שמדובר באינטרס ביטחוני לאומי אמריקאי. בהמשך היום הנשיא אמר על מנהיגי הרפובליקה האיסלאמית שהם "מטורפים רדיקלים. הם אנשים חולים. חולי נפש. הם כועסים. הם משוגעים. הם חולים". בינתיים, סטיב וויטקוף הסביר על חוויותיו במו"מ עם שר החוץ האיראני, והדרך שבה האיראנים השוויצו שיש להם חומר מועשר ל-11 פצצות, או צעקו עליו.
התוצאה: טראמפ הצליח, במו ידיו, לקחת כמעט את כל הבייס הרפובליקני ולשכנע אותו בתמיכה במלחמה. אם הייתה שם ספקנות, היא די נגמרה. לפי שורה של סקרים, שיעור התמיכה של רפובליקנים במלחמה הוא למעלה מ-80 אחוז. רבים יטענו שאין זה מספיק: המצביעים העצמאיים מתנגדים למלחמה, והם חיוניים לבחירות האמצע. אבל שכנוע הבייס הוא הצעד הראשון, ואת זה עשה טראמפ, כהרגלו, די בקלות. זה כמובן יכול להשתנות, לפי המאורעות.
איך לשנות מציאות / השאלה הגדולה היא היום שאחרי. בצה"ל מבהירים שזו לא המחלקה שלהם; "אנחנו לא יודעים איך לשנות משטר", אומרים לי שם. הדיווחים השבוע על פלישה כורדית היו מוקדמים ומוגזמים - בינתיים. השבוע דווח כי טראמפ ניהל מגעים עם הפלגים הכורדיים. מדובר על האפשרות שארה"ב תספק חיפוי אווירי; ישראל, היסטורית, מספקת סיוע לכורדים, ובכלל זה סיוע ביטחוני. וזה רק מרכיב אחד בכמה מהלכים.
אין ספק שיש חלק נוסף למלחמה באיראן. בחלק הראשון מפוצצים דברים; בשני, אמורים להוביל למציאות אחרת במדינה. על פי דיווחים זרים, בישראל הושקעו משאבים אדירים, שהיקפם לא פורסם, בניסיון להוביל לשינוי משטר באיראן. המוסד הוא שאחראי על הנושא הזה כבר שנים. אפשר לנחש שיש שורה של פעולות והתפתחויות, כולל האפשרות של כניסת כוחות, ובכלל זה הכורדים, או פעולה חמושה של גופים הידועים בהתנגדותם למשטר כגון המוג'אהדין חאלק (MEK). עד כמה זה יוביל לשינוי משטרי? אין לכך כל ערובה. "תוכניות הן חסרות ערך, לתכנן זה הכל", נהג לומר הנשיא המנוח אייזנהאואר. יש להניח שמתכננים.
ללא שינוי מהותי באיראן, הסכנות הרות גורל. המשטר האיראני בנוי על רעיון של התנגדות, של הישרדות מול כל העולם. התרחיש האפוקליפטי ביותר עבורו התרחש: ארה"ב וישראל יצאו למאבק שתכליתו, לפי המשטר וגם ההצהרות הפומביות של נתניהו (אם כי, חשוב להדגיש, לא של ארה"ב), לסלק את משטר האייתוללות. עבור המולות, זו מלחמת גוג ומגוג, יש לה משמעויות דתיות, וזה שהחלה בהריגתו של חמינאי הופך אותה למשמעותית ביותר. חמינאי כנראה עומד להפוך לקדוש המעונה המפורסם ביותר בשיעה מזה דורות רבים.
חוקרים של איראן כמו ד"ר רז צימט או דני סיטרינוביץ (שניהם מה-INSS) משגרים אזהרות בצרורות לגבי נבואות אופטימיות יתר על המידה, ומקפידים להציג גישה ריאלית על מה ניתן ולא ניתן להשיג. הם אינם היחידים. בישראל ובארה"ב רואים את ההישגים, אבל גם האיסלאם הרדיקלי ברחבי העולם רואה הישגים: לדידם של הג'יהאדיסטים, איראן ממשיכה להתנגד ולהילחם נגד המעצמה החזקה בעולם. די בהישג אחד משמעותי כדי להזין בדלק את תודעת הג'יהאד הזו. הצטרפות חיזבאללה מבהירה את הפוטנציאל לציר השיעי; בהמשך, צפויה גם הצטרפות של החות'ים.
בצה"ל רוצים לפעול בתבונה טקטית; הם היו יכולים להרוג השבוע את כל מי שהתכנס במבנה מועצת המומחים, זו שעסקה בהליך בחירת המנהיג העליון החדש. התקבלה החלטה מודעת – נשאלת השאלה אם בשיתוף האמריקאים - שלא להרוג את כל אנשי הדת שהיו שם. הם לא נתפסו בפני עצמם כאיום, ואין כל רצון לחזק את הממד השיעי-פנאטי עם עוד שאהידים שהם מולות, כוהני דת. ההפצצה הייתה "יותר איתות מאשר יעדי איש", אמרו לי במערכת הביטחון.
ייתכן שיש פה משהו משמעותי יותר. הממשל בוושינגטון איננו שולל את המסגרת הפוליטית שהיא הרפובליקה האיסלאמית; הוא הביע נכונות פומבית לשוחח עם מנהיגים בטהרן שייעתרו לדרישות ארה"ב.
הסיכוי שבאיראן יצמח כעת אטאטורק כזה, מוסטפה כמאל, שיוביל אותה אל החילוניות הפוליטית וברית עם ארה"ב, אינו גבוה. הרבה יותר סביר לקוות שיבצבץ במערכת האיראנית סוג של מיכאיל גורבצ'וב, שינסה לעשות רפורמה מבפנים – ואולי אגב כך יוביל להחלפת המערכת הדכאנית כולה. "החלק המורכב ביותר הוא איך המלחמה נגמרת, ואפילו אם האיראנים מוותרים בכל הנקודות – איך מוודאים זאת", אמר לי גורם זר אחד, "וזה הרבה יותר קשה מהפצצות. הרבה יהיה תלוי בציבור האיראני. אנחנו עשינו ונעשה מה שאפשר".
