קשה לשכוח את התדרוכים ממערכת הביטחון לאחר חיסולו של חסן נסראללה. אחרי תקופה קצרה של חוסר ודאות התברר שנעים קאסם הוא היורש המיועד. מה לא אמרו עליו בישראל. שהוא צל של נסראללה. אפס כריזמה. שהתפקיד נכפה עליו, בלית ברירה, ואחרי שכל האפשרויות האחרות מוצו. בימים היפים האלה, חיזבאללה היה ארגון מוכה. הנהגתו רוסקה. לוחמיו, כחלק מהסכם הפסקת האש, ברחו צפונה מעבר לנהר הליטני. בסוריה עלה משטר חדש ועוין לארגון. ברחובות ביירות הפגינו למען פירוקו מנשק. נבי ברי, המשמש כמייצג האינטרסים של חיזבאללה מול הקהילה הבינלאומית, עמד בפני שבירה. נעים קאסם, פונדמנטליסט רך דיבור וחששן למראה, נראה כמו תמצית הניצחון הישראלי. ההיבריס היה מופרז; בפרט כאשר הגיע אחרי 7 באוקטובר.
שנה ומשהו לאחר מכן, הרוב עדיין נכון. חיזבאללה מוכה וחלש בהרבה ממה שהיה. קאסם לא הפך לתרנגול צעקני ורב-מזימות כמו נסראללה, אבל הוא לא אפרוח. ב-28 בפברואר 2026, קאסם יזם חזרה למלחמה. ביום רביעי נפלו רס"ן במיל' הראל בינשטוק ורס"ם במיל' תמיר וקנין מפיצוץ מטען חבלה בכפר מג'דל זון בשטח שבשליטת צה"ל שבדרום לבנון. עד כה, חיזבאללה בעיקר הרוויח מהחלטתו לתקוף.
גלריה
סיור צה"לי בבינת ג'ביל. גורם צבאי בכיר: אסור להתעלם ממחויבות לבנון לפירוק חיזבאללה מנשקו | צילום: דובר צה"ל
זו נקודה שרבים החמיצו. התפיסה המקובלת היא שעם פתיחת המלחמה באיראן, חיזבאללה נאלץ להצטרף, כמעט בעל כורחו, בפקודת אדוניו מטהרן. המשטר היה בסכנה, ולכן קאסם, כמנהיג ארגון שיעי, היה חייב לעשות משהו. אז הוא עשה.
בצה"ל אומרים שזה לא מה שקרה. חיזבאללה התכונן לחזרה למלחמה. הוא התייחס למלחמה אפשרית באיראן כהזדמנות. האייתוללות, אמר לי גורם ביטחוני בכיר, לא שיגרו פקודה לנעים קאסם: זקוקים לעזרתך, אתה נכנס למלחמה עם ישראל. ההפך; הם הבינו את מצבו המורכב. האמת היא שחיזבאללה הגיע למסקנה שאינו יכול להמשיך לחטוף מישראל באורח חופשי, כפי שהיה במשך 15 חודשים (אחרי הפסקת האש ב-2025, לפני המלחמה האחרונה באיראן). צה"ל הרג בתקופה הזו, לפי ספירתו, בערך 400 אנשי חיזבאללה. הארגון נשך שפתיים, והמתין. כאשר המטוסים המריאו לאיראן, חיזבאללה יצא למערכה ביוזמתו, מנסה לשקם את יוקרתו האבודה. הארגון הצטייד והתאמן בהפעלת הרחפנים עם הסיב האופטי, אלה שגבו עד כה את חייהם של 16 חיילים וקצינים. נעים קאסם – זה שפוחד מהצל של עצמו, לכאורה – נתן פקודה להוריד דרומה 2,000 לוחמים של חיזבאללה, אל מעבר לליטני. זה דבר אחד לדבר על זה, להיערך, ודבר אחר לגמרי לצפות בבור של פיקוד הצפון בתיעודים של אנשי חיזבאללה חוצים שוב את הליטני.
אם מחר בבוקר יתקשר נשיא ארה"ב לראש הממשלה נתניהו, ויכפה תחילת נסיגה מרצועת הביטחון החדשה - כך יהיה. התלות של ישראל באמריקה כרגע מוחלטת; הנכונות של וושינגטון לעשות בכך שימוש היא מלאה
ראשי היישובים בגבול הצפון ידעו על כל זה, כמובן. החשש המרכזי במערכת הביטחון ובגליל היה פשיטה של חיזבאללה לתחומי ישראל. בממשלה ובמערכת הביטחון יש קונצנזוס שפינוי היישובים אחרי 7 באוקטובר היה שגיאה אסטרטגית קשה ביותר. הפעם, דרשו מהתושבים להישאר – והבטיחו להם ביטחון. צה"ל פתח במבצע שכונה "אגרופי הגליל"; ישראל החלה למעשה להקים רצועת ביטחון.
הקצין שהוביל את הגישה הזו הוא אלוף עם חשיפה ציבורית מוגבלת ביותר. רפי מילוא נכנס לתפקיד אלוף פיקוד צפון באוגוסט 2025, אחרי ההצלחות הגדולות בתקופת קודמו, אורי גורדין. מילוא, שגדל בשייטת כלוחם וקצין צעיר ועבר לתפקידי פיקוד בכירים יותר בחטיבת גולני, עשה הרבה מאוד מהדרך הצבאית שלו בצפון ובלבנון. יש לו שני צל"שי אלוף, אחד מהם ממלחמת לבנון השנייה. במבצע "מגן צפוני" בדצמבר 2018 ‑ ינואר 2019, חשיפת מנהרות חיזבאללה לישראל, הוא לקח כוח קטן וצעד במנהרה של חיזבאללה כל הדרך לכפר ראמיה מעבר לגבול, וללא אישור סדור. הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי לא התלהב מהיוזמה; הוא ננזף, קידומו הוקפא.
בצה"ל יש שני סוגים של קצינים בכירים. סוג אחד מסביר לך כמה האתגר היה גדול, וכמה הפיקוד שלו התמודד איתו יפה. השיח עם קצינים כאלה משדר אמביציה, מסוגלות ולעיתים קרובות – שיווק עצמי. אילו רק הפיקוד העליון היה נותן להם, הם מאותתים, הם היו פותרים ה-כל. הסוג השני הוא זה שמדבר ביובש על משימות, יכולות ביצוע, תוכניות עבודה. הוא יגיד: כאן הצלחנו (להבדיל מ"הצלחתי"), כאן נכשלתי (להבדיל מ"נכשלנו"). ביקורת עצמית – זה תו ההיכר של הסוג השני. בתולדות צה"ל, היו אלה וגם אלה; חלק מהמתהללים, בצדק התהללו. חלק מהמצטנעים, בדין הצטנעו. אריאל שרון, לדוגמה, היה גדול אמני השיווק העצמי כאלוף, סדיר ובמילואים. הוא גם היה טקטיקן מזהיר.
מילוא הוא מהסוג שאומר "כאן טעיתי". ב-28 במארס יצא כוח של אוגדה 98 (גדוד 890 ויהל"ם) למבצע ראשון לחציית הליטני, בגזרה המזרחית, בסמוך לבופור. בדיעבד, האלוף מילוא אמר לקציניו ש"נכנסנו כאשר לא היינו מוכנים מספיק". הוא סופר את זה כטעות באחריותו. חיזבאללה ריכז אש עזה, מרגמות ורקטות, על הכוח הצולח. הבור בפיקוד צפון הכריז על אירוע רב-נפגעים, עם כעשרים פצועים והרוג אחד, סמל משה יצחק הכהן כץ ז"ל. מילוא מחשיב את ההחלטה שקיבל כ"קשה ביותר שקיבל כמפקד": לתת פקודת נסיגה. חיזבאללה פירסם תיעוד של ציוד צה"ל שננטש, כולל ציוד הנדסי כבד. עבור בכירים במערכת הביטחון, הסיפור המחיש בעיה בזיכרון ארגוני. "כאילו שכחנו מה חיזבאללה יודע לעשות".
הפיקוד של מילוא הכין מחדש את התוכנית; צה"ל חצה את הליטני פחות מחודשיים מאוחר יותר.
נעים קאסם
"אין יותר אוהלים" / השאלה היא כמובן מה התכלית. בלבנון נוצרה רצועת ביטחון חדשה; ללא אוכלוסייה, ללא צד"ל, עם צה"ל מותש ומורעב לכוח אדם. קצינים בכירים בצה"ל לשעבר מביטים במהלך הזה בביקורת עצומה. הם רואים בכך כניעה לפוליטיקאים, פופוליזם. בכירים שבילו שנים מחייהם בפיקוד הצפון מתחלחלים מהרעיון של מוצבים, שיירות אספקה, מטענים, מרגמות ו"כבשנו את הבופור". עבורם, רצועת הביטחון הזו רק תחזק את חיזבאללה, תחדש את ימיו כקדם, תגבה את מחירי הדמים השנתיים שלה. היא לא מונעת ירי רקטות, פותרת באורח מוגבל סכנה של חדירה.
עבור קצינים כמו מילוא, שנצרבו בחוויית 7 באוקטובר, זו הקונספציה הישנה. יש כאלה שיגידו שהמחדל בצפון ביחס לחיזבאללה היה מצומצם בהרבה; לישראל היה מודל התרעה למקרה שחיזבאללה יחליט לצאת למלחמה, או לפשיטה רחבה. המודל עבד: חיזבאללה לא ידע שחמאס יפלוש לישראל ב-7 באוקטובר, ולא היה מוכן למלחמה.
ההפך, יגיד האלוף מילוא. בדרום לא ידענו מה התוכניות של חמאס, ובהתאמה לכך החזקנו כוחות מוגבלים על הגבול. בצפון, היה ברור שחיזבאללה מתכנן לפלוש, לכבוש יישובים, לחולל 7 באוקטובר כפול שניים. אבל צה"ל החזיק ארבעה גדודים על כל גבול הצפון, והלך לישון בשקט. ומדוע? כי האמינו בהרתעה הישראלית, והאמינו גם במודיעין של התרעה.
דור הקצינים הנוכחי אומר - לא התרעות, לא כוונות, אלא מדידה של יכולות (כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים). לא מאפשרים אויבים קיומיים שבונים כוח צבאי על הגבולות ממש; חיים בתודעה של איום השמדה פיזי. איומים שמזהים – מסירים. או במילים של האלוף מילוא, "אין יותר אוהלים", על שם האוהל של חיזבאללה שהמנהיגות בישראל התחבטה והתלבטה אם להפציץ, בתחומי מדינת ישראל, בהר דב. פועלים תוך חופש פעולה, ולא חשים מורתעים בגלל תגובה אפשרית של האויב.
אפשר להבין, די בקלות, איך מכל זה נובעת רצועת ביטחון. וגם התחייבות לתושבי הצפון, המצולקים, העייפים, אלה שמוכנים להישאר: מה שהיה לא יהיה. אסור לסגת בלי התחלת פירוק של חיזבאללה מנשקו, לפחות.
רק שהבטחה כזו היא לא בידי צה"ל, לא באמת. אם מחר בבוקר יתקשר נשיא ארה"ב לראש הממשלה נתניהו ויכפה תחילת נסיגה מרצועת הביטחון החדשה, כך יהיה. התלות של ישראל באמריקה כרגע מוחלטת; הנכונות של וושינגטון לעשות בכך שימוש היא מלאה. ישראל נמצאת בתהליך של מו"מ עם לבנון, ולכאורה נסיגה לטובת הפיילוטים המפורסמים, העברת אזורים לאחריות צבא לבנון. ישראל מזהה את הלבנונים מחרימים נשק "לא מבוטל" של חיזבאללה, אבל במקביל, הם גם מתואמים עימו. גורם צבאי בכיר אומר שאסור להתעלם מהשינוי בלבנון, מפגיעה בציר האיראני והשפעתו, מהמחויבות ל"מדינה אחת - נשק אחד" ופירוק חיזבאללה מנשקו – אבל גם לא לקבור את הראש בחול.
אזורי הפיילוט הנוכחיים מכונים "בראוו" ו"דלתא" בידי האמריקאים, שמתאמים את המאמץ. הם מעבר לשטח בשליטת ישראל. זה מה שמערכת הביטחון רוצה להמשיך לראות: טיהור עיירות וכפרים שאינם בשליטת ישראל ממילא; גורם שלישי שמוודא שהשטח באמת נקי, עד כמה שניתן. ובמילים אחרות: להישאר. ואיך זה יוביל לפירוק חיזבאללה? לא ברור. אבל גם נסיגה לקו הגבול כנראה לא תעשה זאת. המלכודת הזו תפורק רק בידי מהלך מדיני, אבל מערכת הביטחון לא רוצה לומר זאת. שלוש שנים של מלחמה טרם גאלו אותה מתחושת אשמה, חשדנות ויצר התקפי קבוע, שנלווה אליה.
מילוא אומר לפקודיו שהשקט המופתי בצפון מתום מלחמת לבנון השנייה ועד 8 באוקטובר, אז תקף חיזבאללה את ישראל, היה שקר. חיזבאללה התחמש והתארגן לפלישה. "חיינו בתוך שקר אמיתי", אם לצטט את המילים המדויקות.
השרים בממשלה, גם השבוע, מוצאים את עצמם מאוגפים; תבעו מהצבא להיות "סוסים דוהרים", אז זה מה שהוא עושה. קצינים בכירים נשבעים שהם לא יהיו אלה שיגידו שיש "מגבלות לכוח"; הם לא רואים זאת כתפקידם עוד. אולי הגישה הזו בריאה; הצבא ידחוף, הדרג המדיני יחשוב, ויחליט. הבעיה היא שאין מבוגר אחראי אחר; גם אין ממש מועצה לביטחון לאומי, או מומחי ביטחון בקבינט. המבוגר האחראי של ישראל כבר למעלה משנה הוא דונלד טראמפ; כן, הוא.
בלבנון נוצרה רצועת ביטחון; ללא אוכלוסייה, ללא צד"ל, עם צה"ל מותש ומורעב לכוח אדם. בכירים בצבא לשעבר רואים בכך פופוליזם. עבורם, רצועת הביטחון הזו רק תחזק את חיזבאללה, ותגבה מחיר דמים. עבור קצינים כמו מילוא, יציאה מלבנון היא הקונספציה הישנה
צפרדע בפקק / "המציאות התחבורתית שעימה מתמודדים תושבי ישראל מדי יום ביומו היא קשה. עומסי התנועה בכל בוקר ובכל ערב הם כבדים. התמשכות הנסיעות לעבודה או לעיסוקים השונים והחזרה מהם נוגסת בזמנם היקר של התושבים, פוגעת בפריון העבודה, מביאה לאי-מיצוי הפוטנציאל של התוצר המקומי הגולמי ושל ההכנסות ממסים ואף גורמת לזיהום אוויר ולמפגעי רעש". המילים הללו נכתבו לפני שבע שנים, בידי מבקר המדינה דאז. הנזקים של פקקי הענק ואפשרויות התנועה המוגבלות הוערכו אז בעשרות מיליארדי שקלים בשנה. ספק אם יש מחדל שבו התוצר המקומי מדמם – בשל שעות עבודה אבודות, מחירי אנרגיה, תשתיות – כמו משבר התחבורה.
אין דוגמה טובה יותר למציאות אזרחית בלתי נסבלת כמו הפקקים. כמו צפרדע שהתבשלה במים רותחים, מצבם של הישראלים הלך והורע, עד שהם התרגלו למצב בלתי אפשרי ואכזרי. הרבה מאוד שעות עבודה, שלאחריהן הם תקועים מאחורי אלפי כלי רכב אחרים, רואים איך חייהם מתקצרים בעודם בוהים בפגוש של המכונית העומדת לפניהם. וכל זה במדינה זעירה, שקל לחבר ברכבות, בתחבורה ציבורית, במטרו ענק (בקהיר יש כזה, שנים רבות, וכמובן באתונה; מדובר בהמצאה בת הרבה למעלה מ-100 שנים). מהירות הנסיעה בתחבורה ציבורית בישראל נמוכה בכ-70 אחוז (!) ביחס למדינות מתועשות.
קרן טרנר
(צילום: יריב כץ)
מתי נתניהו עמד בפקק בפעם האחרונה? ומה לגבי רמטכ"לים, או אלופים בצה"ל? ושרים בממשלה? האם הם מבינים כי מצב התנועה בערים הגדולות בעולם, נניח ניו-יורק, טוב בהרבה ממה שמתרחש כל בוקר, צהריים וערב בגוש דן (ובירושלים). חוק רשויות מטרופוליניות היה אמור לעבור בחודש שעבר; שר האוצר סמוטריץ', המשרת המסור ביותר של העולם החרדי בכנסת ישראל, הכשיל אותו בגלל חשש שרשויות מקומיות ישרתו אזרחים חילונים בשבת, רחמנא ליצלן. השר הקודם שמנע את חקיקת החוק היה ישראל כ"ץ. זה היה לפני כ-15 שנים. היום שני האישים האלה נוסעים ברכב שרד עם צ'קלקה, ויכולים לעקוף, על השוליים.
פניתי לשלוש מפלגות כדי שיציגו תוכניות לפתרון משבר התחבורה בממשלה הבאה. מטעמה של שרת התחבורה מירי רגב לא חזרו אליי. בְּישר של גדי איזנקוט העבירו רשימת עקרונות ואמרו שהם עובדים על תוכנית מלאה. העקרונות: העברת סמכויות לרשויות מקומיות, האצת בניית תשתיות, הרחבת תחבורה ציבורית. המפלגה שחזרה עם מסמך מפורט הייתה ביחד של נפתלי בנט ויאיר לפיד; מחזיקת התיק הזה היא קרן טרנר, לשעבר מנכ"לית משרד התחבורה. הם שלחו תקציר של שלושה עמודים.
הנה תמצות של התמצות. ביסוד הבעיה, הם קובעים, עומד הניהול הריכוזי של משרד התחבורה והביצוע האיטי של חברות ממשלתיות, שלא עומדות בקצב. התוכנית כוללת סלילת כ-200 ק"מ של נתיבי תחבורה ציבורית וחיבור "הקילומטר האחרון" עד הבית; הגברת תדירות הרכבות, הוספת קרונות והרחבת שעות הפעילות; שינוי מודל התמריצים לחברות האוטובוסים, תוכנית לאומית לגיוס והכשרת נהגים, פתיחת שוק התחבורה השיתופית והסדרת כרטוס אישי בהסעות פרטיות. במקביל, האצת הקמת המטרו בגוש דן, הקמת מערכות הסעת המונים בירושלים, חיפה ובאר-שבע. קווי הרכבת הקלה יחוברו לרשת משולבת עם הרכבת והאוטובוסים. תושלם המסילה לקריית-שמונה. התוכנית כוללת גם הקמת ועדה לאומית להסרת חסמים, מתן עדיפות ותקצוב רב-שנתי לפרויקטי תחבורה, העברת סמכויות ותקציבים לרשויות המקומיות והמטרופוליניות, פישוט והוזלת תעריפי התחבורה הציבורית כדי שיהיה תשלום אחיד וחכם. גריטת כלי רכב מזהמים, והחלה הדרגתית של אגרות גודש, רק לאחר שתעמוד חלופת תחבורה ציבורית שעובדת. כל אלה ילוו בתו תקן מרענן של ניהול: מינויים מקצועיים בלבד, עם יעדי ביצוע ברורים, בהקמת מרכז ארצי לניהול תחבורה בזמן אמת, בהטמעת מערכות AI, רמזורים חכמים ועוד ועוד.
לא אוכל לשפוט את תוכניות התחבורה של בנט, האפקטיביות והריאליות. מה שכן, בלי תוכנית אין סיכוי לשינוי. אם מצביעים ימשיכו להצביע רק בגלל התרשמות אישית, שיקולים שבטיים, סיסמאות, או הבדלים (קטנים למדי) במדיניות ביטחון, התחומים האזרחיים ימשיכו לעבור השמדת ערך מהירה. המשבר כעת בתחבורה כבר קרה בבתי הספר, ועוד שנה-שנתיים יקרה בבתי החולים. ניחוש: מי שלא יודע לנהל בעיות אזרחיות, סופו שיזניח גם איומי ביטחון. האמת, זה כבר לא ניחוש. ¿
