"די, באמת יש פה גם חדר כושר?" אני אומרת, הקול שלי מהדהד במסדרון המואר בקושי. "בטח שיש", אומר סא"ל א', מפקד הצוללת שלנו שעונה לשם אח"י תנין. "יש הליכון, משקולות, יש הכול. בכל פעם שלוחם שלנו מתחיל קצת לאבד את זה מרוב שהוא נמצא כבר המון זמן בצוללת בלי לראות את הבית, אני שולח אותו להוציא את העצבים בג'ים". אני בוהה בו בחשד. אחרי שעה פה כבר למדתי שיש מילים יומיומיות ופשוטות שכולנו מכירים מהיבשה, שמקבלות משמעות אחרת לגמרי בצוללת של חיל הים הישראלי.
למשל, המילה "שקם". "יש לנו אפילו שקם פה בצוללת", אמר לי קודם א', "כל חייל בא ולוקח את הבמבה או את הפסק זמן שבא לו, רושם בפנקס ליד, ואחרי זה, כשחוזרים ליבשה, משלמים". "תיקח אותי לשם עכשיו", אמרתי לו כמו ילדה שהבטיחו לה שלג בקיץ. חשבתי שהוא ייקח אותי למסע ארוך ומתפתל בין כל החדרים של הצוללת עד שנגיע לשקמייה. צעד וחצי אחרי, א' פתאום נעצר מול ארון מפוצץ בדברים שנמצא מולנו, ומצביע לי על קופסת קרטון קטנה שיושבת עליו. "זה השקם?" אני אומרת וסוקרת את קרטון העברות הדירה האומלל, שכולל טעמי אחד ושלושה קרמבואים. "בדרך כלל השקם שלנו יותר מפואר", א' אומר, "אבל יצא שמזמן לא חידשנו את המלאי". ובכן, יש פה בהחלט פאר. רק מסוג אחר לגמרי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הצוללת הזו היא מהצוללות החדשות המיוצרות בגרמניה, "דגם דולפין AIP", והיא נחשבת ליחסית מרווחת. יש בה לא פחות משלוש קומות שעומדות אחת על השנייה. לא שזה הופך אותה לאולם נשפים, היא עדיין צרה ודחוסה כמו שפופרת. לכל חפץ ומכשיר כאן יש מיקום מדויק וחייבים להקפיד על הסדר הזה ברמה של תרי"ג מצוות, כי הדבר האחרון שצוללת תחת התקפה צריכה זה שמישהו ייתקל באיזו משקפת שמישהו שכח להחזיר למקום. כשאוכלים מילקי אף פעם לא זורקים את המכל הריק סתם ככה לפח. זה תופס מקום מיותר, ומקום בצוללת זה עניין יקר. "אתה שוטף את הקונטיינר של המילקי במים", הסביר לי הטבח של הספינה, "ואז מועך אותו לריבוע שטוח, ושם את המכל המעוך במגירת אחסון. אותו דבר עם קופסאות שימורים. פעם בכמה ימים, מבצעים נוהל פינוי ביוב, כלומר זורקים את כל האשפה לים. אבל זו בכלל לא פעולה טריוויאלית", הסביר לי אחד מאנשי הצוות, "אתה לא יכול לרוקן את המכל בכל מקום שתרצה, זה לא חשאי. שוקלים על משקל של דייגים את כל השקיות עם הזבל. המשקל שמתקבל צריך להיות נכון, כי אם השקית קלה מדי, היא פשוט לא תשקע ותסגיר את המיקום".
הגענו לחדר האוכל. מדובר בכוך קטנטן, ראיתי ארגזי חתולים יותר מרווחים מזה, ובתוך הכוך קבועים שני ספסלים, ש"משמשים כדרגשים שנפתחים למיטות במידת הצורך", אומר א'. בין הספסלים בנו קרש. להלן - שולחן האוכל. פה האנשים שעושים שליחות קודש בשביל המדינה שלנו אוכלים את הארוחות שלהם. כמובן שגם קרש השולחן מתקפל ונשלף מהמקום, לך תדע מתי תצטרך למצוא עוד מקום לאפסן בו ציוד חירום. "כרגע יש פה כ־40 לוחמים", הוא אומר, "ולכן ברור שאנחנו לא אוכלים יחד, אלא במשמרות".
7 צפייה בגלריה
''זו לא עבודה של תשע בבוקר עד חמש. אתה באמת עושה משהו חשוב וגורלי, זה ממכר''. סא''ל ב' (מימין) וסא''ל א' (משמאל)
(צילום: שרון צור)
חדר האוכל הזה מחלטר גם כלאונג' או כסלון, פה הלוחמים גם יושבים ונהנים משעת המנוחה הנדירה שלהם. ראיתי חמישה מהם יושבים שם, חלק קראו ספר, חלק דיברו בשקט, אבל אף אחד מהם לא נראה מגורד או עצבני כמו שהיית מצפה ממישהו שיושב צמוד מספיק לבן אדם אחר כדי להכיר את מתווה הנחיריים שלו. זה הדהים אותי. אנחנו חיים בעידן שבו כולם כל כך רגישים לפרסונל ספייס שלהם. והנה פה, קבוצה של בני 24 עד 30, צעירים מגניבים ששייכים לדור הזה בכל מובן. ואין להם שום בעיה לשבת ולשחק "קטאן" בצפיפות סרדינית. ומה שהכי יפה, זה שבתוך הדחיסות הזאת הם עדיין נשארים, כמו שאמר לי הלוחם ג', "החברים הכי טובים וקרובים שיש". ברגע שהם יורדים בצינור עם הסולמות לתוך נבכי הממלכה האפלה הזו, הם משילים מעליהם כל אגו. מבינים שהם רק חלק אחד מתוך השלם והוא שחשוב יותר מהכול.
חדרי השינה של הלוחמים מגדירים מחדש את המושג "מצוקת הדיור". פחות משני מטרים מרובעים שנחלקים בין ארבעה ולפעמים חמישה לוחמים. כל חייל מקבל דרגש עץ צנום, וארונית בגודל זערורי שמאחסנת בגדים וציוד אישי לכמה שבועות טובים. וכן, מצליחים לדחוס בחדר הזה עוד עשרות חפצים שלא קשורים לשינה אלא ללוחמה, כל מיני מוטות משונים ותיקים שמתוכם משתלשלות מפות. אין בצוללת חלל שמשמש רק לדבר אחד. רס"ן י', בחור מבריק ושחור שיער, מסביר שאפילו הרצפה שאנחנו עומדים עליה מתקפלת לתוך עצמה ומפנה מקום כשצריך לטעון את הטורפדואים. "בצוללת גם תמצאי ירקות בכל מקום", הוא מספר, "סוגים שונים של ירקות תקועים לך בכל מיני מקומות מוזרים, כי כשאתה שבועות בלב ים, צריך לדאוג שהאספקה לא תירקב. את יכולה למשל להיכנס לחדר סונאר, שיש בו ציוד שעולה מאות אלפי דולרים ולראות שם עגבניות שרי באיזו פינה, כי בטמפרטורה של הציוד הרגיש הזה הן לא יירקבו".
בדרך א' גם מראה לי את החדר האישי שלו, שהוא אמנם פרטי, אבל בגודל גלעין של נקטרינה. בקושי יש מקום לשלושת הספרים שהוא קורא עכשיו, ספרי עיון על מלחמת העולם השנייה ועל יצחק שדה. "אי־אפשר לשרוד הפלגות בלי לקרוא", הסביר לי, "כולם קוראים פה הרבה, אנחנו כמו איזו שלוחה נשכחת של איך שחיו בסבנטיז. אסור להעלות לפה סלולרים אישיים, בטח שלא מחשב, אז זה מה שנשאר לעשות. לקרוא ולשחק במשחקי שולחן, לפעמים אנחנו גם רואים יחד סרטים בטלוויזיה קטנה, או במכשיר הפלייסטיישן, אבל לרוב הספר נותן לך את הבריחה לעולם הפרטי והשקט כשאתה צריך אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ככל שאני מבינה יותר את התנאים, זה גורם לי להעריץ יותר את החומר האנושי המיוחד שיש בצוללות. אתה חייב להיות בנוי אחרת כדי לעמוד בזה. שבועות ארוכים במעמקים, כתף אל כתף לעוד 40 גברים אחרים, בלי שתהיה לך אפילו בלטה אחת פנויה שאתה יכול לעמוד עליה ולהרגיש שאתה לבד. כשאת רואה אותם זזים במסדרון הצר בלי לשפשף אפילו כתפיים אחד בשני, זה כמו לראות איזה ריקוד מושלם. "זה מה שהופך אותנו לחברים כל כך טובים", אומר י' ובעיניו עולה איזה דוק, "אתה עולה להפלגה עם מה שהבאת מהבית, וראית באיזה גודל הארונית שיש לכל אחד. אבל יודע שתיתן הכול, את השמפו שלך ואת הסבון, וגם את הגרביים מהרגליים שלך לחברים שלך אם הם ייתקעו בלי משהו. ולעולם לא תשאל אפילו שאלה אחת. פשוט תיתן. באהבה".
הצוללת עומדת ומחכה לנו בדממה האלגנטית הזאת שלה על פני המים האפורים, החורפיים. רוב רובה שקוע במים. כל מה שרואים זה את החלק העליון שלה, בוקע מעל פני הים כמו גב של לווייתן אורקה. ארוך. מנצנץ מטיפות. כל כך חלק ומקומר ומושלם. ידעתי שאני אתרגש ברגע שאראה אותה, אבל שום דבר לא הכין אותי לפיק הברכיים שאני חוטפת במקום. אי־אפשר להסביר את ההדר והעוצמה של הכלי הזה, זה כמו לעמוד מטר מדרקון. אולי הנתונים הפיזיים היבשים של הכלי הזה יצליחו להמחיש. 2.4 טונות של פלדה שמתפרסות על 68.6 מטרים בלבד. עומק צלילה - 300 מטר, בערך, זה מסווג.
זכיתי לקבל סיור בתוך כלי הלחימה הכי סודי ומסתורי בעולם. בזמן שאנחנו משוטטים בין שלוש הקומות הדחוסות, הם לא יכולים לפרט לי מה הם 90 אחוז מהדברים שאני רואה פה, או כמו שא' אמר, "יש פה גם חדרים שאסור אפילו ללוחמים שלי להיכנס אליהם". דמיינתי לעצמי חדר חשוך, שבקרקעית שלו מאופסן טיל מואר המצויד בראש נפץ גרעיני. אבל אף אחד פה לא יאשר לי את זה, אפילו לא יפריך. "הצוללת עושה הרבה דברים", אומר א' באניגמטיות ומחייך. זה החוק הראשון של הצוללת, ממש כמו בלאס־וגאס, מה שקורה בה נשאר סגור בתוכה. איש מאיתנו לא יידע לעולם מה היא עושה, למה היא מסוגלת. מה הן כל הפעולות המופלאות שהלוחמים פה עושים בכל פעם שהם שוהים מתחת לפני הים שבועות ארוכים. לפעמים הם מרגלים, לפעמים הם תוקפים או מנטרלים איום שרק הם יודעים לזהות. הם לא מבקשים על זה מילה אחת של תודה. לא ידיעות בתקשורת שחוגגות את המבצע האחרון. אפילו לבת הזוג שלהם אסור לדעת מה בדיוק הם עשו בכל הזמן הארוך הזה שבו הם לא היו.
7 צפייה בגלריה
''אנחנו נמצאים כל הזמן בדריכות, בכוננות, והיא נמצאת אצלנו באוזניים''. המי''ק
(צילום: גדי קבלו)
שייטת 7 היא יחידת הצוללות של חיל הים הישראלי. היא פועלת מבסיס חיל הים בבת גלים שבחיפה. במשך שנים, השייטת הפליגה ממעגן בתוך הנמל המבצעי הרגיל, לפני זמן קצר בנו לה סוף־סוף מעגן ומספנה מבודדת משלה, שאליהם היא נכנסת בלי שיראו אותה. חניה פרטית ומקורה לפרארי המעמקים היקרה של צה"ל. הצוללות מופעלות לצורך שלושה תפקודים עיקריים: כלי התקפי - לצורך השמדת כלי שיט של מדינות אויב, כלי הגנתי - לפטרול מול חופי מדינת ישראל ובעיקר במבואות הנמלים שלה. השלישי הוא כזה שלא ניתן לדבר עליו בהרחבה. הצוללות הן הכלי אולי הכי חשוב שיש לנו לאיסוף מודיעין ולביון. "זה עידן של זליגת מידע", מסביר לי בכיר בשייטת, "בגלל שהעולם נהיה ממוחשב, אפשר לקלוט אותות כמעט מכל כלי נשק שיש ולרגל בקלות יחסית. על הרקע הזה, הצוללת נשארת אולי הכלי היחיד שיש לו אפשרות לחמוק, להישאר לא מנוטר ובלתי נראה או נשמע". "מה שאומר שהיא גם אולי תהיה היחידה שתישאר פעילה במקרה של מלחמה איומה", אני אומרת, "שהמפקד שלה יהיה אולי אחראי להציל את כל מדינת ישראל בלחיצת כפתור, ולקחת את ההחלטה הזו לבד, בלי פקודה מלמעלה". המפקד שאיתו דיברתי כמובן לא הגיב. כל מה שהוא הסכים להגיד היה, "יש המון בדידות בלהיות מפקד צוללת. מצד אחד, אתה אחד מני רבים, התפקיד של כולם חיוני, ואין כמעט היררכיה. מצד שני, כמפקד, יש החלטות שאתה תיקח לבד, לא תוכל להתייעץ עם החברים והאחים שלך פה. ואין לעלות בקשר מול מפקד חיל הים או הרמטכ"ל".
7 צפייה בגלריה
''השף רגיש מספיק להוציא ללוחמים את כל הפינוקים אחרי פעולה שסחטה את הכוחות שלהם''. מטבח הצוללת
(צילום: גדי קבלו)
ישראל מפעילה היום חמש צוללות, שלוש מדגם דולפין הקודם, ושתיים מדגם דולפין AIP החדש שאליו שייכת הצוללת שלנו. לא תמיד כל צי הצוללות השלם נמצא בלב ים, יש תוכנית מסודרת, שבמסגרתה פעם בכמה חודשים מכניסים אחת מהן לסדרת טיפולי תחזוקה, "הספנה", בלשון אנשי חיל הים. בתקופת כהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, משרד הביטחון רכש מגרמניה עוד שלוש צוללות מהדגם החדש והמתקדם ביותר. הן נקראות "דקר", על שם האסון הגדול ביותר שפקד את שייטת 7 ועדיין משמש כסוג של תמרור אזהרה ליחידה - הטביעה של הצוללת דקר בשנת 1968. על רקע רכישתן צפה ועלתה לה פרשת הצוללות, שדנה בשאלות כמו מדוע נעשתה ההזמנה דווקא מהחברה הספציפית הזו, ולמה הסכמנו שהגרמנים ימכרו את אותו דגם צוללת גם למצרים. בחיל הים לא מסכימים לדבר על הפרשה הזו, "אני חושב שאפשר להגיד שכולנו מסכימים לגבי הנחיצות של צוללות כאלו למדינת ישראל", אומר לי הבכיר. בינתיים, עלות כל צוללת כזו, והן עתידות להגיע אלינו ממש בקרוב, היא כמיליארד דולר. הסכום הבדיוני הזה הוא שהופך את הצוללת לכלי הנשק היקר ביותר שמפעיל צה"ל. הצוללות החדשות, כפי שמסביר לי הבכיר, אולי יאפשרו כניסת נשים למערך, "כרגע, עם צוללות הדולפין הקיימות, אין שום היתכנות לשילוב נשים, לא נוכל להבטיח להן את הפרטיות להתלבש לבד ולישון לבד כמו שצריך. כשנקבל את הצוללות החדישות והמרווחות, נבחן את זה. אנחנו בהחלט רוצים נשים בחיל הים, ומאמינים ביכולות שלהן, תראי איזו הצלחה זה השילוב של לוחמות על ספינות הסטי"ל".
הלוחמים שמשרתים בשייטת 7 מזכירים את האדם הביוני. בהבדל אחד. אצל האדם הביוני הדגש יהיה על כוח פיזי. פה חשוב שיהיה גם כושר פיזי, אלו לוחמים לכל דבר, אבל בראש ובראשונה מתרכזים במבנה הנפשי. כדי לשרת בכאלו תנאים חייבים שיהיו לך כישורים נפשיים נדירים ויוצאי דופן. על כל לוחם כזה שקדו בצה"ל במשך זמן ארוך, העבירו אותו סדנאות על גבי סדנאות חוסן שבדקו את התאמתו. לקחו אותו לאינספור אימונים מתחת לפני הים ומעליהם. "רק ההסמכה של חייל אחד עד שהוא זוכה לעלות לצוללת בפעם הראשונה לוקחת שנתיים", הסבירו לי המפקדים, "במצב כזה, את יכולה להבין שעד שהוא עולה לצוללת ומתחיל את השירות, חיל הים כבר די משוכנע שהוא ישרוד את התנאים פה. אין לנו מקרים שבהם העלינו לוחם לצוללת ופתאום התברר שהוא סוציופת או נוהג להיכנס לריבי אגו עם אחרים. יש לנו טווח של אפס טעויות".
"מה התכונה הנפשית שהכי חשובה ללוחם בצוללת?" שאלתי מפקד בכיר בשייטת. "איפוק", הוא אמר, "אתה חייב להיות בן אדם שלא מתרגז משטויות, שלא נכנס לריבים, שלא מביע את עצמו בקולניות בכל פעם שקצת קשה לו עם משהו. צוללת צריכה להתנהל דבר ראשון בשקט. שהכול יזרום בלי רעש מיותר. אבל במקביל לאיפוק הזה, אתה גם צריך להיות מאוד חברותי. בן אדם נחמד, מצחיק, שכיף להיות איתו. כך שיוצא אנחנו מחפשים שילוב שהוא בעצם די נדיר, בן אדם מאופק ומופנם מצד אחד, וחברותי ואוהב אדם מצד שני".
סרן י': "אני צריך להזכיר לעצמי באיזה מצב נפשי החברה הייתה כשעזבתי, מה העסיק אותה. הבעיה היא שאחרי מבצעים ופעולות ונתק ממושך כל כך אני לא תמיד זוכר. פעם שכחתי לשלם לבעל הדירה שלי שכר דירה ונעלמתי לזמן ארוך, והוא מאוד כעס עליי. מודה שזה תיסכל אותי, אילו רק יכולתי לספר באיזו פעולה היינו, הוא בטוח היה סולח"
הלוחמים כל הזמן מתבדחים ביניהם במין שפה פרטית. "קוראים לזה פלברה בשפה של חיל הים", מסביר לי רסן י', "ככה אנחנו גם פותרים מריבות, עם המון הומור. נגיד שאתה כועס על מישהו פה. דבר ראשון אתה תיקח אותו לשיחה אמיתית, תדברו בכנות על כל מה שמפריע. ואז הריב יעבור מהר מאוד המרה לבדיחה קצת צינית. יש לנו פה גם פלברת חושך. בלילה, מכבים את האורות בחדר ופשוט מתחילים לדבר בינינו בשיא הכנות. על היחסים עם המפקד, על המשפחה, על החברה. מדברים גם על משמעות, על ערכים".
"אתם ממש בונים פה את הגבר המושלם", אני אומרת לו, "גבר שלא רגיש לספייס, מה זה בשבילו לעבור לגור איתך בדירת חדר. והוא גם מסודר, בראש שלו גרב מיותרת על רצפה זו סכנה מבצעית. שלא לדבר על זה שהוא גבר שיודע לדבר רגשות". "יכול להיות", אמר י', "אבל אל תשכחי שהגבר הזה נעלם לך לתקופות ארוכות ואת כמעט תמיד תלכי לחתונות ולאירועים משפחתיים לבד. אני, למשל, עדיין רווק. עכשיו יש לי חברה מדהימה מחיל הים שמבינה הכול ולא צריך להסביר לה, אבל החברה לפניה לא הייתה קשורה לים, והיה לה מאוד קשה. נגיד, היא עשתה פסיכומטרי ובדיוק יצאתי לים, במשך זמן מאוד ארוך אין לי מושג אם היא קיבלה ציון נמוך והיא מבואסת או לא. וכשאני חוזר הביתה, אני צריך להזכיר לעצמי באיזה מצב נפשי היא הייתה כשעזבתי, מה העסיק אותה, ולהתייחס לזה. הבעיה היא שאחרי מבצעים ופעולות ונתק ארוך כל כך אני לא תמיד זוכר. פעם שכחתי לשלם לבעל הדירה שלי שכר דירה ונעלמתי לזמן ארוך, שכחתי להגיד להורים שיעבירו לו והוא מאוד כעס עליי. מודה שזה תיסכל אותי, אילו רק יכולתי לספר באיזו פעולה היינו, הוא בטוח היה סולח לי".
7 צפייה בגלריה
''כשנקבל את הצוללות החדישות והמרווחות, נבחן שילוב נשים". דנה ספקטור בצוללת
(צילום: גדי קבלו)
הבעיה היא, מתברר, שאחרי חודש של הפלגה, קשה מאוד לעשות את המעבר בחזרה לבחור של ימי השגרה. "רובנו כותבים לעצמנו פתקי תזכורות. סוג של יומן. ביציאה להפלגה אני כותב לי כל מה שקרה בבית כדי לזכור כשאני אחזור מהים. ונגיד ניהלתי שיחה עם החברים בצוללות, והם המליצו לי על שיר חדש של נגה ארז שאני חייב לשמוע, אני אכתוב את שם השיר בפתק כדי שהוא יחכה לי בארונית כשאני אחזור".
בסדרת הדרמה "ויג'יל" (חקירה במצולות) הקפטיין מקבל דיווחים מהיבשה כל הזמן, איך זה אצלכם?
"המפקד אכן מקבל ידיעות מהארץ", אומר לי סא"ל ב', מפקד הצוללת השנייה שהתלווה לסיור, "אבל בטח לא בפקס כמו בסדרה ולא בכזה היקף. אבל כשהן אישיות ונוגעות לאנשי הצוות, הוא צריך להפעיל שיקול דעת אם לשתף בהן או לא. למשל, חייל שאחד ההורים שלו אושפז בבית חולים בזמן ההפלגה, לא כדאי להכניס אותו למתח נוראי אם הוא עומד לשהות פה עוד זמן ארוך ואין לו מה לעשות עם המידע. גם קרה שבן משפחה אהוב נפטר, זה היה כל כך עצוב, ושוב, אתה צריך לשקול מה התועלת בלגרום כזה צער, כשאין ללוחם שום דרך לפעול".
"כשיורדים מהצוללת", מספר רס"ן י', "ישר כולם רצים לסלולרי שלהם. אנחנו לא מדברים, פשוט עומדים כל אחד בשקט ובודקים את כל הסמסים שקיבלנו, מתעדכנים בכל מה שקרה. אנחנו כל כך מחוברים אחד לשני שאנחנו קוראים זה לזה את ההבעות בפנים, שמים לב שיש משהו חריג באינטונציה שבה מישהו אומר, 'מה?' יום אחד הרגשנו בצורה הזו, כשאחד מאיתנו קיבל ידיעה רעה. הוא עוד לא סיים את השיחה, וכולנו התכנסנו מסביבו במעגל עוטף כזה מרוב שהרגשנו. הוא סיפר לנו שאחד ההורים שלו מאושפז במצב קשה. אחרי זה לא נסענו הביתה לחברה או למשפחה, המפקד אירגן מיד אוטו בשבילו, ושניים מאיתנו ליוו אותו לבית החולים".
זו חתיכת הקרבה. לחתום כבר בגיל 22 על חיים של ניתוק. אתה לא תזכה לשבת בבית ולראות נטפליקס עם אהובתך לאורך זמן, לא תגיע לחתונה של בן הדוד כי אתה בדיוק בצלילה בת חודש, בגיל צעיר אתה כבר מבין שלא תזכה גם לגדל את הילדים שלך.
סא"ל ב': "אי־אפשר להסביר את זה. זה חיים כל כך מעניינים, כל כך אחרים ומרגשים. זו לא עבודה של תשע בבוקר עד חמש, וכל הזמן גם יש את המשמעות, אתה באמת עושה משהו חשוב וגורלי בשביל המדינה שלנו. זה כנראה ממכר".
זה לא מפחיד?
סא"ל א': "אין פחד. יש מצבים שהדופק עולה. אנחנו יכולים לפעול במקומות רחוקים תחת איום, מול כלי אחר שיכול לזהות בדיוק מי אתה. פעם נפצע לנו לוחם בצוללת, גם את זה צריך לפתור. אז יש לנו פה רופא ויש אפילו חדר ניתוח".
בבקשה אל תשלוף לי עכשיו לוח שח שמתקפל למיטת ניתוחים.
"לא, יש פה ציוד ניתוח משוכלל ואמיתי. אני מודה ששולחן הניתוחים הוא גם שולחן האוכל. פשוט משתמשים בו לניתוחים בעת הצורך".
הגענו עכשיו אל המי"ק (מרכז ידיעות קרב) של הצוללת. בפועל זה המקום שבו יושבים וממפים את הים, בונים תמונה ימית מדויקת, מי נמצא מאחורינו ומצדדינו, איזה סוג כלי שיט זה, מי אויב ומי ידיד, בעזרת התמונות שהצוללת מקבלת מהמכ"ם שלה, או בעזרת הצצות מדי פעם בפריסקופ, אם היא קרובה לפני השטח. הפריסקופ שלנו יושב במרכז החדר הזה, ג'ויסטיק שעולה כמה מאות אלפי דולרים. "רצית לדעת קודם איך מזהים אם זה אויב או ידיד?" אומר החייל שמפעיל אותו, "אני סומך על מה שאני רואה בעין שלי בפריסקופ, אני יודע לזהות לאיזו מדינה בדיוק שייך כלי שיט לפי המון סימנים".
ליד כל עמדה במי"ק המרשים יושב מפעיל עם אוזניות, וצופה בקשקושים הצבעוניים שמופיעים על המסכים. "איך אתם מזהים מה אתם רואים?" אני שואלת, ואחד הלוחמים שיושבים מול המסך מראה לי עם האצבע. הצלב הזה אמור להביע יאכטה די גדולה, האיקס מיקס דריקס הלא־ברור הזה, זו ספינת דיג.
אבל הכלי אולי הכי חשוב פה הוא הסונאר. הסונאר הוא העיניים והאוזניים של הצוללת, בלעדיו היא סתם תיון שמתנודד לו מבולבל בתוך כוס תה ענקית. בצוללת שלנו הותקן סונאר משודרג, שפיתחה רפאל יחד עם חיל הים, שמעלה באחוזים ניכרים את היכולת שלנו לזהות כלי שיט מרחוק. הסונאר שלנו גם מצליח לזהות כלי שיט עם חותמת רעש נמוכה. מה שאי־אפשר להגיד עליי, אני מדברת בכזה קול רם שכבר חטפתי כמה מבטים נבוכים מהצד.
7 צפייה בגלריה
''הצפות אני לא זוכר שהיו פה, בטח לא כמו בסרט טיטאניק''. דנה ספקטור על צוללת הדולפין
(צילום: גדי קבלו)
השקט הוא דבר חיוני בצוללת, הנה עוד סיבה שבגללה נבחרים אנשים בעלי שלווה פנימית. הוא חיוני לא בגלל שאסור שהאיראנים ישמעו את העיתונאית צווחת, "אפשר לקבל קולה זירו" מהמי"ק ויתקיפו, אלא בגלל שבמשך כל שעות היממה, בוקר, ערב, לילה, כל אנשי הצוללת מאזינים זה לזה באוזניים מחודדות. "לפעמים אני הולך לחדר לישון", מסביר סא"ל א', "אבל כל הזמן, בחצי אוזן, אני ממשיך להקשיב לקולות של הלוחמים שלי, איך הם מדברים, באיזה משפטים מדויקים הם משתמשים, והכי חשוב, מה הטונציה שבה הם אומרים דברים. מספיק שחייל שלי אומר משפט כמו ‘פתח שסתום’ בטון טיפה חזק יותר, במיני־דציבל, ואני כבר יודע שיש פה צרות ולא אירוע שגרתי וקם מהמיטה. כולנו מקשיבים אחד לשני כל הזמן, זו כמו מוזיקה אחת גדולה של הצוללת. אנחנו מקשיבים לסאונד של המנועים והמכשירים, אנחנו מאזינים לדרך שבה איש הצוות הטכני שנמצא בסוף המסדרון אמר מילה ולאופן שבה הוא ביטא אותה. בעצם אנחנו נמצאים כל הזמן בדריכות, בכוננות, והיא נמצאת אצלנו באוזניים".
ומעל לכל הפסקול היומיומי הזה, יש את המוזיקה של הסונאר. נכון שבסרטים תמיד כשרואים צוללת שומעים יחד איתה צליל קצת חייזרי כזה, של אותות מעגליים שמעידים שהסונאר פועל? אז לא. במקום זה מקשיבים למה שהסונאר מביא בקשר. נותנים לי אוזניות כדי לשמוע, אני לא מזהה שום דבר. זה נשמע כמו הרדיו של האוטו שמחפש תחנה בכביש הערבה, ונתקע בסוף על בחחששששש. אבל הסונאריסט הוא סוג של מוצרט מהמצולות, יש לו שמיעה אבסולוטית שמסוגלת לשמוע סונטה לסוחרת נורווגית ששטה בדו־מינור. בגלל זה הוא מסוגל לאבחן לי בין כל הרעש הלבן, שפה שומעים סירת מנוע ושם סתם גל גדול של הים. "המון פעמים גם שומעים דולפינים", הלוחם שיושב על הסונאר אומר, "הם אוהבים מאוד לשחק עם הצוללת שלנו, בעיקר עם הגל שאנחנו משאירים, שמפלח את הים כמו חץ, אז הם גולשים לידנו ומצייצים וזה כמו מין דרישת שלום כזאת. המון פעמים כשאנחנו במצב צלילה, אני שומע סרטנים, שומעים ממש את הצבתות שלהם מתנגשות אחת בשנייה. זה נשמע כמו שאת מדמיינת, נקישות של קסטנייטות". "לפעמים בלילה", אחד החיילים אומר, "אתה פתאום שומע כלי של מדינה זרה, זה הרעש הכי מפחיד בעולם. אבל מתרגלים לזה".
לצורך תחקיר קראתי מאמר של עיתונאי שביקר בתוך צוללת אמריקאית. הוא לא הפסיק להתפייט על כמה משוכלל ודיגיטלי כל מכשיר שהוא רואה, כי הצוללות של הצבא העשיר בעולם הן כמובן ממוחשבות לעילא ולעילא. האמריקאים כבר כמעט לא מסתמכים על החיילים עצמם, אלא בעיקר על מערכות אינטליגנציה מלאכותית שמביאות לבני האדם שביבשה את כל המידע שהן אספו. כמובן שהוא רמז גם שהצוללת הגרעינית, זה בסדר, ידוע שכל הצוללות של המעצמות הגדולות בעולם הן גרעיניות, ושיש בתוכן כור גרעיני שלם, ממוזער אבל אמיתי ומתפקד לכל דבר.
סא"ל ב': "האנשים שלי מאזינים כל כך טוב, שהם מגיעים לרמת דיוק של לזהות מאיזו מדינה הגיע כלי השיט שלידי, רק על סמך הצליל שהוא משמיע. הם הכי טובים שיש ועברו מספיק כדי שאני אסמוך עליהם במאתיים אחוז. חיל הים שלנו הוא אולי קטן, אבל הוא קטן וחצוף. אני לא יכול לפרט, אבל שתדעי שאנחנו חצופים, מאוד, ובהחלט יש במה להתגאות ביכולות שלנו"
הצוללות הישראליות הן שונות. ראשית, הן מונעות בדיזל, לא גרעיניות. שנית, הן פחות ממוחשבות, יש שיגידו בחמיצות - יותר מיושנות. אבל סא"ל ב' ממש לא מסכים עם ההבחנה הזו. "אני מעדיף את זה ככה בהרבה", הוא אומר, "מעדיף תמיד להסתמך על ההון האנושי המשובח שנמצא איתי פה. אני תמיד אעדיף להעלות את הפריסקופ ולראות במו עיניי מה האיום. אם אני חושד במשהו, אני תמיד אסמוך על הסונאריסט שלי שעבר הסמכה יסודית, שהוא יאזין ויידע לזהות. תביני, האנשים שלי מאזינים כל כך טוב, שהם מגיעים לרמת דיוק של לזהות מאיזו מדינה הגיע כלי השיט שלידי, רק על סמך הצליל שהוא משמיע. הרי מחשבים ומערכות IT יכולים להתקלקל, גם במצב תקין, המחשבים מביאים המון דאטה לא מדויקת. החיילים שלנו לא יכולים להתקלקל. הם הכי טובים שיש ועברו מספיק כדי שאני אסמוך עליהם במאתיים אחוז. אני ממש משוכנע שהכי טוב לנו ככה, עם הצוללות שלנו, עם חיל הים שלנו שהוא אולי קטן, אבל הוא קטן וחצוף. אני לא יכול לפרט, אבל שתדעי שאנחנו חצופים, מאוד, ובהחלט יש במה להתגאות ביכולות שלנו".
לא רק הוא לא יכול לפרט, אף אחד מהאנשים שדיברתי איתם לא היו מוכנים להסגיר או לדבר אפילו על פעולה הרואית אחת שעשו, גם לא כזו שהתרחשה אי שם בתקופת מלחמת ששת הימים. זה הדבר שהכי מעורר את ההערצה שלי באנשים האלו. הם מקריבים מעצמם כדי לשמור על ביטחון המדינה שלנו ומשלמים על זה מחיר אישי כבד, ולא מצפים בתמורה לשום הכרה. אם הסיסמה של הקומנדו זה צוללים קדימה, ושל חיל האוויר זה הטובים לטיס, הסיסמה של שייטת הצוללות צריכה להיות "קלאס באפס קרדיט".
והיא גם מסוכנת, העבודה שלהם. הסכנות מתחלקות לשתיים, אלו שבאות מבחוץ, כלי שיט או אמל"חים עוינים שמעוניינים מאוד לחזור הביתה כשעל החגורה שלהם תלויה צוללת צברית. ואלו שבאות מבפנים. מתוך הצוללת. בעיקר שריפות והצפות. "יש לפעמים אירועים של שריפות קטנות ועליית עשן וריכוזי גזים", מספר לי אחד החיילים, "זה טיפה מפחיד אבל אנחנו כבר מורגלים. הצפות אני לא זוכר שהיו פה, בטח לא כמו בסרט טיטאניק, שאנשים עומדים עם דליים ומנסים לשאוב. זה כלי מאוד בטוח, הצוללת. על כל תרחיש גרוע שיכול לקרות פה, יש המון מערכות בקרה ובלמים".
אבל בימים של שגרה, יש לו"ז. "לרוב אנחנו מעירים אותם ברבע לשבע", אומר א', "הם הולכים לצחצח שיניים, אבל אין תורים מול הכיור כמו שאת בטח מדמיינת. יש שיטה, הם שמים בצד את המברשת עם המשחה מוכנה, מצחצחים בצד, ורק אז שוטפים במהירות בכיור. אחרי זה, אוכלים ארוחת בוקר, חביתה, סלט, דייסה בחורף. באזור שמונה יש אימון. מה שעושים באותו היום. נגיד אימון להתמודדות עם כלי שיט זר, או אימונים משולבים עם שאר הגופים של חיל הים כמו השייטת, או עם חילות אחרים של הצבא. בצהריים אוכלים, ואז עוד אימון. ארוחת ערב ואחרי זה ניקיון יסודי וספונג'ה לצוללת. אין הרבה דקות פנויות".
ומתי יש זמן פנוי?
"ככל שההפלגה יותר ארוכה, ככה התחום של הפנאי מתארך משמעותית. קוראים הרבה ספרים, רואים הרבה סרטים".
יש סרט קאלט כזה שכולכם רואים יחד שוב ושוב? נגיד "אבא גנוב" או "צוללת צהובה"?
"ממש לא, וזו ההזדמנות גם להפריך את מה ששאלת אותי קודם, על אמונות תפלות של מלחים. אז לא, אין אמונות תפלות או טקסים שאנחנו עושים בצוללת. הדבר היחיד הוא שכשאני יורד מהצוללת אחרי ההפלגה, כל הצוות על הספינה ובנמל עומד בשורה ונותן לי לעבור ראשון. הם שורקים לי ומרימים לי, וזה תמיד מרגש אותי. כן, פעם היה נהוג שלא להגיש דגים בצוללת כי הייתה אמונה כזו שאנחנו לא אוכלים דגים, כדי שהדגים לא יאכלו אותנו בסוף".
בארוחת הצהריים שמחכה לנו עכשיו בחדר האוכל אין דגים. מה שכן יש, זה אוכל ברמה הכי גבוהה. דפי אורז ממולאים בעוף חרפרף עם ירקות, חציל מטוגן בפירורי לחם שחבל שלא העלו תמונה שלו לאינסטגרם, שיפודי פרגיות ולחם חם וטרי שהטבח אפה במו ידיו במיוחד לארוחה הזו. זה כמעט סוג של נס, כי הטבח של אח"י תנין עשה את כל זה לגמרי לבדו. על כל צוללת משרת רק טבח אחד. ומה שעוד יותר מדהים - את כל ארוחת הזיליארד מנות הזאת, פלוס את עוגת הקרם השוקולדית שאכלתי ממנה שלוש חתיכות, הוא הכין ממטבח פצפון ומחופה בנירוסטה, שהזכיר לי את מטבח הצעצוע שהילדה שלי שיחקה איתו בגיל חמש. "תמיד אוכלים פה מעולה", אומר סא"ל ב', "זה לא שבגלל הביקור השקיעו במיוחד. הטבח של הצוללת הוא תמיד שף מוכשר עם יכולות אנושיות גבוהות. הוא רגיש מספיק להוציא ללוחמים פנקייקים, ופל בלגי, את כל הפינוקים אחרי פעולה שסחטה את הכוחות שלהם. הוא זה שנשאר ער לפעמים ימים ברצף כשיש לנו משהו לא צפוי, אף פעם לא מתלונן וממשיך לבשל לנו אוכל מושלם לבד ובלי שיחליפו אותו. בגלל זה אומרים אצלנו שהטבח הוא האיש הכי חשוב על הצוללת. "לא, לא בודד לי לבשל לבדי", אומר השף, רס"ב י'. הוא נשוי פלוס שניים, אפילו לא שירת בחיל הים בסדיר, פשוט הגיע לפה במקרה, ומאז הוא כאן כבר עשר שנים. משמרת רגילה שלו היא מחמש בבוקר עד 11 בלילה. "אני עובד פה ליד הצוות שלי, ליד החברים שלי, אנחנו ממש מחותלים אחד בתוך השני".
איך אתה מצליח להכין ארוחה כזו גדולה עם כל כך הרבה מנות שונות לבדך?
"זה דורש סוג של חשיבה מאוד מאורגן. זה מתחיל ביבשה, אני מקבל את כל הירקות והמצרכים לרציף בבסיס, שם אני חייב לעבור ארגז־ארגז ולוודא שקיבלתי את הסחורה הכי טובה ורעננה שיש. זה חשוב כי התפקיד שלי זה לשמור על הכול טרי בצוללת. הרי יש לי 40 ומשהו ילדים להאכיל בים, שאוכלים כמו 70. אז אני כל הזמן צריך לחשב בראש איזה אוכל קרוב כבר לסוף שלו ולהגיש אותו מהר יותר. גבינה צהובה, למשל, נשמרת יותר זמן מקוטג'. אנחנו גם לא רוצים לפתוח מקרר יותר מדי פעמים כדי לא לאבד קור ולאתגר את הטריות. אין לנו גם אש חיה על הכיריים, רק אינדוקציה. נגיד, יש לנו מנהג שבסוף כל פעילות ארוכה אני מכין ללוחמים מגשים של שניצלים חמים. רק שזה לא פשוט לטגן בצוללת. יש כל מיני זוויות שהיא עושה כשהיא צוללת, והשמן יכול להישפך עליי ועל הרצפה. בישול בטלטול, נקרא לזה".
"בפסח הקודם", מספר רס"ן י', "יצא שהיינו צריכים לצאת להפלגה ארוכה מאוד חודש לפני הסדר. השף היה צריך לתכנן אספקה כשרה לפסח הרבה לפני הזמן, הזמין את כל סוגי הקמח ללא גלוטן, ממש מבצע בפני עצמו. בליל הסדר הוא הגיש פה ארוחה מדהימה. מבחינתי, זה היה אחד האירועים הכי מרגשים על הצוללת. נכון, חגגנו במשמרות, וזה מאתגר, איך מייצרים אווירת חג כשלא אוכלים יחד? השף עבר אחד־אחד ושאל כל לוחם מה זה פסח בשבילו ומה הוא היה רוצה לאכול. ובסוף, זה היה כל כך מיוחד לשמוע לוחמים קוראים את ההגדה ושרים את השירים, ואז לשמוע את המשמרת הבאה עושה את זה. תאמיני לי, המאמא הבשלנית הכי טובה בעולם יכולה ללמוד מהשף שלנו איך עושים את זה".
יש חוקים על הצוללת, ויש חוקים גם מחוץ לה. נקרא לזה חוקים לשימור האהבה. אחרי הכול, יש פה אנשים שעוזבים את הבית לשבועות ארוכים ומתנתקים לחלוטין. בלי סמסים, בלי שום דרך להתקשר ולהגיד אני אוהב אותך, או אפילו לגלות אם האישה או הילדים שלך שמחים ובריאים. לפיכך, חוק קבוע בשייטת הוא שלוחם או מפקד בחיים לא ייצא להפלגה כשאשתו בחודש התשיעי. אבל יש גם את החוקים שהלוחמים פה ניסחו בשביל עצמם, כדי לשמור על הלב שלהם ושל בת הזוג פועם וחי אחד בשביל השני. "לאשתי ולי יש חוק, לעולם לא יוצאים להפלגה בריב", אומר לי מפקד בכיר. "לא משנה כמה הריב היה גדול, כמה מהותי היה הנושא שעליו התווכחנו, אנחנו תמיד נשלים לפני היום שבו אני שוב יוצא, ואת הדרך לבסיס אני אעשה עם מחשבות טובות".
האישה של סא"ל א' היא פסיכולוגית שמטפלת בחולי סרטן, אז זה די בטוח שהיא ניחנה ביכולת הכלה מופלאה. אבל לילדים שלו, ילד בן ארבע ותינוקת בת שנה, טיפה יותר קשה להסביר. הוא אמנם קנה להם צעצועי אמבטיה בדמות צוללות כדי שיוכלו לשחק בזמן הרחצה בעבודה של אבא. הוא גם מקליט להם סרטונים של אבא מדבר אליהם, משאיר מאחור לפחות שלושה כאלו, שאשתו תוכל לנגן להם כשהגעגוע נעשה חזק. בנוסף, הוא תמיד מסמן על לוח השנה שתלוי בבית איקסים שמבשרים לילדים מתי אבא יהיה בבית. ועדיין, כשאבא לא מגיע למסיבת הפורים בגן, אשתו של א' צריכה לצאת לחתיכת משימת הצלה משל עצמה, להסביר לילד את מה שאבא עושה בשביל המדינה, בלי שתוכל להיעזר בדוגמאות או בסיפורים.
7 צפייה בגלריה
''בכל פעם שלוחם מתחיל לאבד את זה, אני שולח אותו להוציא את העצבים בג'ים''. חדר הכושר של הצוללת
(צילום: גדי קבלו)
כשהוא בבית, סא"ל ב' מקפיד להיערך מראש עם לו"ז של מחוות רומנטיות. "אני בעצם מארגן כמה שליחויות דרך וולט ומתזמן אותן בימים שונים", הוא מסביר, "ככה שהשוקולד והפרחים יגיעו לאשתי ויפתיעו אותה גם כשאני לא נמצא". ב' הוא הרומנטי מבין שניהם, אבל גם א' שפחות אוהב לפרט, מטורף על אשתו. הוא בן 36 היום, נשוי לא כל כך הרבה זמן, עוד הספיק להרגיש איך זה להיות רווק על הצוללת. "היה כל כך נחמד למצוא בסוף את אשתי, להכיר מישהי מדהימה שגם מבינה אותי בנוסף להכול, היא אשת קריירה, שתביני, יש לה חלומות משלה, ובכל זאת, היא מוכנה לקבל עליה את ההסכם שחתמנו, שעכשיו זה הזמן שלי לטפס למעלה, ואחרי זה אני מרפה ונותן לה להסתער על הקריירה שלה". בלי היכולת של בנות הזוג לתמוך ולהכיל ולגדל את הילדים במשך רוב ימות השנה לבד, מסכימים כולם, אין יחידה. מה שמעניין, זה שרובן נשים מצליחות עם קריירה משלהן. אליס, אשתו של סא"ל ב', היא אשת הייטק, מיה, אשתו של סא"ל א', היא כאמור פסיכולוגית רפואית.
אני מתלוננת כשבן הזוג שלי נוסע ליומיים, איך אתן כאלו גיבורות ולא אגואיסטיות?
אליס: "אני לא אומרת שזה לא קשה. בהתחלה כשרק הכרנו, הקושי הכי גדול היה הניתוק. במיוחד כשפעם ב' יצא להפלגה ארוכה במיוחד, ובדיוק כשהוא היה בים, אני גיליתי שאני בהיריון. ועוד בהיריון ראשון. זה מוזר קצת, לא להיות מסוגלת לבשר לבן הזוג שלך שעומד להיות לכם ילד, וגם כשכבר הודיעו לו בצוללת, זה ללכת לבדיקות לבד. היום הקושי הכי גדול שלי זה שהסביבה לא באמת מבינה איזה סוג חיים אני חיה. זה לא כמו חד־הורית שכולם יודעים שהיא חד־הורית. קשה לשתף את זה. צוללות זה משהו שקשה לעכל אפילו בשבילנו, אז בטח לאנשים שלא מכירים".
מיה: "לי קשה עם זה שהכול כל כך לא צפוי, אני לא יודעת מתי הוא ייקרא להפלגה ולכן אני לא יכולה לתכנן. אבל אנחנו מדברים על הכול ואין הרבה ריבים, פשוט מתקשרים הכול ועושים התאמות. אבל כשהוא חוזר אחרי הפלגה, הוא במאה אחוז איתנו. מדבר עם הילדים, נהנה איתם, משקיע בי ובזוגיות שלנו. את מרגישה שיש לך בן זוג שמבין לעומק כמה משפחה ואהבה הן דברים יקרים".
אליס: "איפשהו נשארנו הזוג הזה שהיינו בגיל 20, עדיין מאוד מאוהבים כי אנחנו כל כך מתגעגעים, עדיין משמרים איזה להט, במובן הזה אני יותר מאושרת מאנשים שחווים שחיקה. אנחנו לא רבים על דברים מיותרים, לא על הזבל ולא על כלים".
מה הכי חשוב לעשות לפני שיוצאים לפעילות חוץ מלא לריב?
סא"ל א' :"לא להשאיר שום דבר פתוח בבית. מהמדיח שחייבים לזכור להעמיס ולרוקן, עד ללקחת את הכלב לווטרינר. כמה שפחות להשאיר לה משימות. ועדיין, זה עצוב להבין לפעמים שמתוך 365 ימים בשנה, שליש מתוכם אני לא נמצא בבית".
אתם נראים לי אבות מאוד טובים. זה כואב לא להיות אבא מעורב?
סאל ב': "כואב מאוד. אבל בכל פעם שאני קצת כועס על עצמי שאני שוב לא אקריא להם סיפור, אני תמיד נזכר שאם אני לא אעשה את המשימה הזו, לא יהיו הרבה אנשים שיוכלו להחליף אותי. עברתי כל כך הרבה שנים של הסמכות, שבאמת צריך אותי פה".
הגענו לתחנה האחרונה בסיור. סא"ל א' סוף־סוף לוקח אותי לחדר הכושר. ומה אתם יודעים, זה חדר כושר אמיתי. אמנם חדר זערורי, אבל יש בו הליכון בגודל רגיל, משקולות, ואפילו מסך טלוויזיה בגודל 13 אינץ' כדי להעביר את הזמן. כמובן שמעל ההליכון משתלשלים המוני תיקים מבד אסבסט, מלאים בכל מיני חפצים ששייכים לשימוש השני של החדר הזה, שכבר למדתי לא לשאול מה הוא בכלל. "רוצה לרוץ קצת?" אומר סא"ל א', "לפרוק את המחנק טיפה?". "לא צריך", אני אומרת, כי באמת שלא הרגשתי פה חנוקה אפילו לדקה אחת. להפך, הרגשתי שאני חוזרת לנשום, חוזרת להאמין, יש במדינה הזו אנשים כל כך צנועים, טובים. לא רק שהם שומרים עלינו ולא מבקשים אפילו תודה, הם גם מסוגלים לבלות שבועות צמודים בוולקרו נפשי לעוד 50 לוחמים ולא לריב איתם אפילו פעם אחת. סא"ל ב' מבין למה אני מתכוונת. "לפעמים", הוא אומר לי, "כשאני הולך פה בצוללת, אני מרגיש כל כך חופשי, כאילו שיש פה מרחבים אין־קץ".
פורסם לראשונה: 07:01, 01.04.22
