בגלל קרבתו של בסיסם לרצועת עזה, חיילי פיקוד העורף במחנה אורים הסמוך לאופקים מורגלים היטב בירי רקטות על גזרתם, אבל שום דבר לא הכין אותם למה שהתרחש באותו בוקר ארור ב-7 באוקטובר. עשרה מחבלים מכוח נוח'בה של חמאס פלשו בשבת השחורה לבסיס במטרה לכבוש אותו, ולהרוג ולחטוף חיילים. מולם ניצבו 14 חיילים וחיילות של פיקוד העורף ששהו בבסיס באותו הבוקר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"לא אימנו את החיילים לאתגר הזה", מודה אל"מ שגיא ברוך, מפקד מחוז דרום של פיקוד העורף שנפצע בעצמו בקרב. "הופתענו, אני לא הייתי אמור לראות בעיניים שלי עשרה מחבלי נוח'בה".
על אף שלא הוכשרו כלוחמים ולא אומנו לתרחיש קיצון שכזה, החיילים והחיילות לחמו בגבורה רבה מול האויב. שבעה חיילי פיקוד העורף וחיילת של גדוד 414 של חיל הגנת הגבולות קיפחו את חייהם בקרב. "הם נלחמו כמו אריות", אומר אל"מ ברוך. "אני מדבר בלשון זכר כי ככה היא השפה העברית, אבל אני לא רואה הבדל בין הלוחמים והלוחמות. הם והן אמנם לא הוכרו כלוחמים, אבל נלחמו ונפלו, לא נרצחו".
אל"מ ברוך, לוחם ותיק ולמוד קרבות, מדבר בכנות ולא מתחמק. הוא מודה בחוסר המוכנות של המחנה שבפיקודו בבוקר של שמחת תורה, ובזמן הרב שחלף ממטח הרקטות הראשון ועד להבנה שלא מדובר בעוד סבב של ירי רקטי, אלא במלחמה של ממש.
ואז, עם ההבנה הזאת, הוא מספר כיצד התעשת יחד עם פקודיו שנותרו בחיים, בליווי תגבורת שהגיעה גם ממקומות בלתי צפויים; כיצד נלחמו כדי להדוף את המתקפה הרצחנית על המחנה, בשטח בנוי, מול אמצעי לחימה שלא היו מביישים יחידת עילית של צבא סדיר, והכריעו כל אחד ואחד ממחבלי הנוח'בה שחדרו לבסיס. "אני מאוד גאה בזה שאין פה מחבל שנגע בגופות. זה היה מאוד חשוב למשפחות השכולות. כל מחבל שנכנס לבסיס הזה מת.
"ההתעשתות הייתה מהירה אל מול ההפתעה, אבל המחיר הוא כבד מאוד. מחצית מהחיילים נהרגו. אני לעד אלך עם המחשבה שאפשר היה להגיע מהר יותר, להציל עוד חיים. יש פה הרבה דברים שאנחנו נלמד ונדע לעשות אחרת, אבל חשוב לציין גם שמחצית מהחיילים שהיו כאן ניצלו. נלחמו פה אנשים ונשים שהם גיבורים אמיתיים. צריך לזכור את זה".
אל"מ ברוך (45), אב לחמישה המתגורר עם משפחתו בכפר הרא"ה, יישוב דתי בעמק חפר, צמח בחטיבת הנח"ל. הוא שימש סגן מפקד סיירת החטיבה וקצין אג"ם חטיבתי. ב-2014 הוא עבר לגדודים הלוחמים של פיקוד העורף, ומשם התגלגל במעלה הפיקוד. בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא מכהן כמפקד מחוז דרום של הפיקוד. "רציתי לסיים את התפקיד, אבל ביקשו ממני להישאר עד הקיץ – והסכמתי בשמחה".
במחנה אורים שעליו מפקד ברוך משרתים כמאה חיילים סדירים ואלפי אנשי מילואים. "מחוז דרום הוא המחוז הכי מבצעי בפיקוד העורף. למעשה, מאז 2006 זה המחוז היחיד שנמצא בחיכוך. מרבית התובנות המבצעיות של הפיקוד התפתחו פה. השגרה שלנו בשלוש וחצי השנים האחרונות כללה התעסקות בקורונה, ואחר כך סבבים מול החמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה, בשומר חומות, עלות השחר ומבצע מגן וחץ. ביתר הזמן עסקנו באימונים ובהכנות לחירום, אבל לא חשבנו שהחירום ייראה כך".
ההכנות כללו גם מוכנות לחדירות מחבלים?
"עד 7 באוקטובר אני לא עסקתי בהגנה. המשימה שהוגדרה לי הייתה לטפל בעורף בהקשר של הצלת חיים במקרים של ירי רקטות, אבל משימת ההגנה במרחב הייתה של פיקוד הדרום ושל משטרת ישראל. כשהתמניתי לתפקידי, בערב הראשון ביקשתי שיביאו לי את תיק אבטחת המחנה ועשיתי בו כמה תיקונים.
"תרחיש הייחוס שדמיינתי היה ניסיון לגנוב נשקים מהנשקייה, או איזה מחבל או שניים שמגיעים עם איזה רובה קרלו מצ'וקמק. אל מול הדבר הזה בנינו מערך הגנה שייתן מענה יותר מסביר. לא דמיינתי שאמצע את עצמי מול עשרה מחבלי נוח'בה מזוודים מכף רגל ועד ראש בקלצ'ניקוב, רימונים וטילי אר.פי.ג'י, שבאו לכבוש את המחנה. זה לא היה חלק מהתרחישים שלנו, ולא בנינו מערך הגנה נגד הדבר הזה".
איך יום שבת 7 באוקטובר מצא את המחנה?
"כמו בשבת רגילה, כך גם בשמחת תורה היו בבסיס 13 חיילים, ביניהם מפקד תורן וקצין תורן שנשארו איתם, והם עסקו במשימות שונות. בהמשך הצטרף אליהם אהרון שהקפצתי מהבית (רס"ם במיל' אהרון פרש שנפל בקרב - מ"ש).
"אני הייתי בבית, ישן במיטתי בשלווה, אמור לקום בסביבות תשע וללכת להקפות" - כשברוך משחזר את הבוקר הקשה הוא עובר ללשון הווה, דיבורו נמהר וקצר. "אני מתעורר ב-6:30 בבוקר כשהאפליקציה של פיקוד העורף משתוללת לי בטלפון. אני מבין מיד שאלה לא שיגורים של סבב רגיל, כי זה חוצה את קו אשקלון ונורה לכיוון אשדוד, רמלה ותל אביב.
"מיד אני מתארגן, בינתיים החמ"ל מתקשר אליי ומדווח על השיגורים. אני מורה להם להפעיל את כל הסדירים ולקרוא למפקדי הנפות (מפקדות גזרתיות - מ"ש) במילואים. אני אומר להם להתחיל להתארגן, שאנחנו הולכים לעוד סבב ושניפגש בהמשך. להתחיל לעבוד על פי הנוהל. הסגל מאוד מיומן בזה.
"בינתיים אני פולט כמה קללות לאשתי ואומר לה 'איזה פראייר אני שהסכמתי למשוך את השנה הרביעית וחשבתי שמה כבר יכול לקרות', אבל בסדר, אני נועל נעליים ועף לרכב'".
מה עובר לך בראש?
"אני חושב שאני בדרך לעוד סבב 'רגיל'. מתקשר מהדרך לאלוף (אלוף פיקוד העורף, רפי מילוא - מ"ש), ומבין לפי הטווחים שמדובר בחמאס ולא בג'יהאד. לפי הארגון שהסבב מתנהל מולו אני גם יודע להגיד כמה זמן הסבב ייקח, מקלל ואומר לעצמי, 'טוב, עוד שבוע נחזור, יהיה בסדר'".
אל"מ ברוך דוהר במכוניתו דרומה, "בנסיעה מטורפת זה לוקח משהו כמו שעה וארבעים. אי אפשר לעשות את זה יותר מהר ברכב". תוך כדי נסיעה ומבלי להמתין לנהג, הוא ממשיך להתעדכן בנעשה בדרום הארץ בכלל ובמחנה שלו בפרט ולהפעיל את אנשיו. "במהלך הנסיעה מתחילים להגיע דיווחים מהחמ"ל על חדירות באזור זיקים ובאזור בארי.
"אני מקפיץ את קצין האג"ם, שהיה עד לפני חודשיים פקוד שלי וגר קרוב, בקיבוץ גבים. ביקשתי ממנו שיבוא לתפעל את החמ"ל. אחרי עשר דקות הוא מתקשר אליי ואומר לי 'ירו עליי, אני פצוע'. אני שואל 'מה מצבך?' והוא אומר לי 'ירו לי בראש', אבל הוא מדבר איתי. בשלב הזה עוד לא נופל האסימון, כי הבחור גר ליד שדרות, אז אני אומר לעצמי שזה אמנם לא מקום שציפיתי שיגיעו אליו מחבלים, אבל משהו כנראה גלש איכשהו".
עוד רגע בדיוק, האסימון של ברוך עומד ליפול מגובה רב. "בערך בשעה 7:40 הבנות מהחמ"ל מתקשרות אליי ובקור רוח של ממש, כמעט דיווח לקוני שלא הצלחתי להחליט אם אני מאמין לו או לא, אומרות לי שיש שבעה מחבלים בתוך שטח המחנה. אמרתי להן שיבדקו שלא מדובר בשוטרים או חיילים מיחידה שכנה, אבל הן עונות לי 'לא. אלה מחבלים'. אז אני מבין שזה משהו אחר לגמרי ואומר להן 'תגייסו את כולם'".
ברוך מורה לחיילות להפעיל את גדוד 414, גדוד של חיל הגנת הגבולות שבסיסו חולק גדר עם מחנה אורים. "לקראת 8:20 אני מתקרב לכניסה למחנה, ואני בלי נשק כי זאת הייתה השגרה שלנו, אז אחד מאנשי הקבע של המחוז שהוקפצו מהבית מחכה לי בצומת מסלול עם אקדח. הוא חובר אליי ואנחנו יורדים לכיוון שער 4, בחלק המזרחי של הבסיס. שם אני רואה חמישה אופנועים וכמה תיקים זרוקים.
"אני רואה חיילים של 414 שכבר נכנסו למחנה. הם נמצאים בחלק המזרחי, היכן שמגורי הבנות. אני מנסה לחבור אליהם והם מתחילים לירות עליי. אני צועק להם 'צה"ל! צה"ל!' ומנופף בכומתה עד שהם מפסיקים לירות. אני רץ אליהם פנימה, חובר אליהם ואנחנו מנהלים קרב יריות עם שלושה מחבלים. אני נפצע שם בזרוע שמאל למעלה. הכדור עובר אותי, נכנס ויוצא. אבל אני בסדר גמור".
איך ממשיכים להילחם עם כדור בכתף?
"אני לא אוהב לדבר על עצמי, זה מביך, אבל גדלתי באזורים האלה. אני בוגר חומת מגן. בסיירת נח"ל נלחמנו ביהודה ושומרון בשנים קשות, 2004-2003, עם היתקלויות משמעותיות. אחר כך, במלחמת לבנון השנייה, הייתי מ"פ בגדוד 50, מפקד יחידת עורב. זאת לא הייתה חוויית האש הראשונה שלי".
בחוויית האש הזאת אל"מ ברוך ואנשיו הרגו שלושה מחבלים, "שאז עוד לא ידעתי שחצי שעה לפני כן הרגו שתי חיילות וחייל שלי". הכוח המשיך כל העת להתקדם לעבר החמ"ל. "אני כל הזמן חותר להגיע לחמ"ל, כי אני יודע ששם נמצאים האנשים שלי. אמרתי להם להגיע אליו ולהינעל שם.
"אני חובר למ"פ הכוח שנמצא ליד מבנה החמ"ל הישן שלנו. אני יוצא לאיגוף שמאלי מכיוון דרום. אנחנו מעלים חיפוי לגג. החיפוי מזהה שני מחבלים שנמצאים במיגונית, 100 מטר קדימה. אנחנו מנהלים איתם אש ומתקשים לפגוע בהם בגלל המיגונית.
"אני מבין שהבניין הגבוה יותר שולט על הגג שלנו. יש בניין שנקרא מגורי משא"ן, שהוא גבוה משלנו. אנחנו מקיפים את הבניין משני הצדדים שלו, ממזרח וממערב. יש מחבל שצץ מהצד השמאלי שלנו, הוא התנהג בצורה חיילית גרועה, הוא חושף את עצמו וזורק רימון שממנו המ"פ נפצעת, אבל אנחנו מצליחים לחסל אותו מהחיפוי. בצד השני של המבנה יש היתקלות עם מחבל נוסף. חיילת נפצעת, והם הורגים את המחבל גם כן".
"בשלב הזה מגיע כוח נוסף של מג"דית שלנו שגרה באופקים, היא מגיעה לגזרה וחוברת אליי מאחורה. מיד אחריה מגיע קובי הלר (תת-אלוף וממלא מקום מפקד בסיס צאלים אחרי שהאחרון נפצע בתחילת המלחמה - מ"ש). הוא מגיע עם עוד ארבעה-חמישה קצינים.
"היעד הוא להגיע לחמ"ל. הדיווח האחרון משם היה שהמחבלים פותחים את הדלת של החמ"ל. המפקדת התורנית שלי, אלינה, מדווחת שהם פותחים את הדלת של החמ"ל ושהיא דורכת את הנשק ומוכנה להילחם איתם" - אלה היו רגעיה האחרונים ומלאי הגבורה של סרן אלינה פרבוסודובה, אשר אל"מ ברוך הספיק להכיר היטב.
אל"מ ברוך הבין בשלב הזה שיש לו אבידות בנפש. "ברגע שהגיע דיווח שהמחבלים נכנסו לחמ"ל, אני מבין שהמצב שלנו לא טוב. כמה לא טוב וכמה נפגעו – האמת שאני פחות חושב על זה בשלבים האלה, אלא מרוכז בלנסות להציל חיי אדם.
"אני מדווח לאלוף שלי ומנסה להבין אם יש כוחות שיגיעו אלינו. מפקד השייטת מדבר איתי ואומר לי 'אני שולח כוח'; אחרי עשר דקות הוא אומר שלא, כי יש מערכה חשובה בבארי. אני מדבר עם האלוף, שאומר לי תוך כדי הקרב "זאת מלחמה. תסתדר לבד. אני סומך עליך', אז אני אומר לו 'נסתדר'.
"ממשיכים להתקדם, בינתיים חוברים אלינו עוד כוחות, בחור משלדג, מילואימניק שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו. הוא היה לבוש חולצה כחולה, מכנסי צבא ונשק שהוא אסף ממישהו שנכנס איתנו לקרב. שני חבר'ה מהלוט"ר, שני חבר'ה מצוות מו"מ מטכ"לי".
איך ידעת לזהות שלא מדובר במחבלים?
"בשלב הזה יש לנו תמונות מצב איפה נמצאים המחבלים, וזה די מנוהל. אנחנו מגיעים למיגונית האחרונה, מאגפים אותה ואז, משום מה, המחבלים יוצאים ממנה. הם יוצאים משני הצדדים, ואנחנו מחסלים אותם בלי נפגעים לכוחותינו. בשלב זה אני מבין שיש לנו שמונה גופות של מחבלים. כשהשלמנו את הסריקות במחנה מצאנו גופות של עוד שני מחבלים, שכנראה פגעו בהם באחד החיפויים. בסך הכול חדרו לבסיס עשרה מחבלים".
הייתה להם מפה של הבסיס?
"הייתה להם מפה לא נכונה. הם טעו בבסיס. רצו להגיע לבסיס שסמוך אלינו".
מוקדם יותר, כשהתחילו מטחי הרקטות ב-6:30 בבוקר, קפצו החיילות במגורי הבנות במחנה אורים למיגונית הסמוכה. הסמב"ציות שהיו איתן, יחד עם הקצינה שלהן, סרן אלינה פרבוסודובה, רצו לחמ"ל. "נוהל עבודה פשוט", קורא לזה אל"מ ברוך. "זאת התרגולת שלהן כשמתחיל ירי רקטות. החיילות בחמ"ל עוד עם בגדי שינה, ולכן אחרי כמה דקות, כשהמצב נרגע קצת, אחת מהן מתנדבת לחזור למגורים ולהביא להן מדים.
"היא יוצאת למגורי הבנות ואוספת את הבגדים של כולן, ואז שוב מתחיל מטח משמעותי, אז היא נכנסת שוב לאותה מיגונית. ב-7:25 החיילות שבמיגונית מחליטות שהן רצות לחמ"ל. בריצה הזאת המחבלים מבצעים ירי, ושם נהרגו שתי חיילות. השאר הצליחו להגיע עד החמ"ל ולהיסגר בתוכו. אחת מהן פצועה. עוד חיילת אחת שהייתה בתוך המיגונית מחליטה לא לרוץ לחמ"ל. היא רצה חזרה למגורי בנות ומתחבאת שם.
"כשאנחנו מסיימים את טיהור מגורי הבנות אנחנו ניגשים לחמ"ל, נכנסים דרך פתח צדדי וסורקים את המבנה. יש שם ארבעה הרוגים ושתי פצועות. המחבלים זרקו פנימה רימון וירו יחסית הרבה. אהרון נפגע ראשון כשהמחבלים חדרו לחמ"ל. הן לקחו ממנו את הנשק והמשיכו להילחם".
"ביקרנו את כל המשפחות השכולות, הן חלק ממשפחת המחוז. אף פעם לא נדע לכסות על האובדן ועל הצער. כל אחת מקבלת את הדברים באופן שונה. אנחנו נותנים להם כותרת שנקראת 'משפחות שכולות', אבל כל משפחה היא עולם ומלואו ובכל מקום התחושה היא אחרת. גם בתוך המשפחה יש תחושות שונות. יש מקומות שבהם יש כעס ותלונות על למה הם שמרו פה כשהם בכשירות כזאת, ויש מקומות שיותר מבינים שאף אחד לא חשב שחמישה קילומטר מאופקים יגיעו עשרה מחבלי נוח'בה.
"בכל מקום מחבקים אותנו ומבינים את האתגר. החלאות אדם האלה היו מזוודים בציוד, אבל רמת חיילות נמוכה. חוסר הבנה בסיסי של לחימה בשטח בנוי. זאת האמת. אבל הכוח שנתקל בהם ונדרש להתמודד בשלב הראשוני הוא לא מיומן בזה. לא אימנתי אותם לאתגר הזה. עקרון ההגנה פה היה מבוסס על זה שלבסיס לא חודרים, שהוא כולו נעול ומוקף גדרות, מצלמות. זה לא שער שנפתח בקלות.
"מאז, האנשים שלי עובדים פה במחוז בלי הרף. קיבלנו מכה מאוד כואבת, אבל המחוז דוחף קדימה. כמות האנשים שהתייצבה והמהירות שבה התייצבו באותה שבת היא חלק מהחוזקות שלנו. למרות שחסרים לנו אנשים משמעותיים, המחוז משתדל לתת את המענה לתושבי הדרום כמה שניתן, ומכוון את עצמו למול האתגרים החדשים שנוצרו.
"גם עכשיו אנחנו עוסקים הרבה בחוסן ובשגרת חירום, אנחנו נותנים מענה לתושבים באופקים שהביטחון שלהם נפגע, ואנחנו עסוקים בלהשיב אותו. אופקים חוזרת לאט-לאט לשגרה, המסגרות עובדות, בעיר אשקלון יש מגמת חזרה של תושבים, גם ביישובי העוטף בחלק מהמקומות יש כבר חזרה. העיר אשדוד ובאר שבע בכלל מתנהלות כרגיל.
"אנחנו מבינים שהמציאות מורכבת. התפקיד שלנו בעורף הוא לייצר את החוסן, כדי שצה"ל יוכל לפעול לעומק בלי סטופר. אנחנו עובדים קשה בשביל זה, ראשי הרשויות איתנו, האזרחים איתנו, אנחנו מרגישים את החיבוק ואת הגב.
"חזרתי אתמול מפגישה עם ראש עיריית רהט, שיתוף הפעולה הוא מדהים. אנשים זוכרים את שומר חומות, אבל אנחנו ב-180 מעלות משם. האירוע במרחבים האלה הוא של שותפות חיים. זאת לא ברית דמים – זאת ברית חיים. יש לנו גם מפונים שירדו לים המלח ולאילת. המחוז אחראי גם שם ומתעסק בזה באופן משמעותי. באילת יש לנו גם איומים חדשים שצצו. אנחנו מוכנים לאתגרים האלה. התאמנו אליהם רבות. חטפנו מכה קשה אבל אנחנו על הרגליים לגמרי, ונמשיך לספק את הסחורה שעם ישראל מצפה לה".
מה השתנה אצלך מאז השבת השחורה?
"מפקד מחוז דרום של פיקוד העורף תמיד יודע שהוא יכול לקום באמצע הלילה לאירוע של רקטות. אני ישן עם טלפון דולק. אני אדם דתי שהולך עם טלפון בשבת. אני יודע שתמיד יכול לקרות משהו. אני דרוך לכך שיכול להיות סבב. אני צריך להיות זמין לראשי עיריות, להגיד להם מה צריך לעשות, לפתוח מקלטים או לא, להקפיץ צוותי חילוץ כאלה ואחרים.
"בין זה לבין מה שקרה, הפער הוא גדול מאוד-מאוד-מאוד. תפקידו של איש צבא הוא לדאוג ולהיות בכוננות. גדלתי כלוחם, אז הסיטואציה של קרב לא זרה לי. אבל איך אשתי אומרת, לכל דבר יש את הגיל שלו. לא חשבנו שנגיע לזה".
חיילי פיקוד העורף שנפלו במחנה אורים ב-7.10 (מימין לשמאל): סמל שיר שלמה ז"ל, רס"ם (מיל') אהרון פרש ז"ל, סרן אלינה פרבוסודובה ז"ל, סמל דנית כהן ז"ל, סמל איתמר עיש ז"ל, רב"ט ליאור לוי ז"ל, רב"ט אופיר דוידיאן ז"ל. יהי זכרם ברוך.
