ביום רביעי אחר הצהריים נקטה היועצת המשפטית צעד משמעותי, מי יודע, אולי הרה גורל. יש לו פוטנציאל להשלכות מרחיקות לכת לחברה הישראלית, ובפרט לחברה החרדית. יהיה מופרז לכתוב שבבני-ברק ובירושלים נעו אמות הסיפים; זו התחלה בלבד. אבל התחלה שמתקרבת למהות המהויות. הכסף.
מדובר בעדכון שמסרה היועמ"שית לבג"ץ. הנה קטע ממנו: "בהתאם למצב החוקי הקיים וכנגזרת ממנו, על יסוד פסיקת בית המשפט הנכבד בעתירות הגיוס והעמדות המקצועיות שהוצגו בדיונים, הגיעה היועצת המשפטית לכלל מסקנה כי בהתאם לדין ולפסיקה, המדינה אינה יכולה להוסיף ולממן באופן עקיף את פעילותם של מוסדות תורניים בהם לומדים חייבי גיוס שאינם מסדירים את מעמדם מול רשויות הצבא ולעודד השתמטות באופן זה, באמצעות הענקת הטבת זיכוי מס לתורמים למוסדות לפי סעיף 46 לפקודה".
סעיף 46 הוא הסעיף בפקודת מס הכנסה שמעניק זיכוי מס על תרומות למוסדות מסוימים ללא כוונות רווח, עמותות, מוסדות חינוך וישיבות. בהרב-מיארה למעשה אמרה לרשות המסים להיערך לביטול ההטבה הזו; היא הבהירה בתגובתה שנדרש פרק זמן נוסף למדינה כדי להתארגן לכך. בנתוני העתירה של עמותת "ישראל חופשית" מופיעים סכומי העתק של התרומות שהגיעו לכמה ישיבות בעולם החרדי; עשרות-מיליוני שקלים בשנה רק לארבעת המוסדות שהם הזכירו כדוגמה.
2 צפייה בגלריה
חוגגים את האיחוד. לפיד מעוניין להרתיע את שותפיו האחרים של בנט מלחשוב שוב על חבירה לנתניהו
(צילום: דנה קופל)
על פני השטח, הכל קשור לגיוס. אלה מוסדות שמתגמלים, מעודדים ומשמרים השתמטות. גם עמותות שתומכות בסרבנות משמאל באופן פורמלי – כמו שהישיבות מורות לא להתגייס, לדוגמה – לא אמורות לקבל את ההטבה של סעיף 46. משרד היועמ"שית נדרש לסוגיה החרדית בגלל פסיקת בג"ץ השבוע; היא למעשה לא מותירה שום ברירה למערכת האכיפה.
בעולם החרדי, ביטול הסעיף שקול להשלכת פצצת אטום על מערך ענק, משומן, עמוס בכסף ותחומים אפורים, ולפעמים שחורים, של מימון "חברת הלומדים" ובעיקר פרנסיה ועסקניה. במשך שנים, מסבירים לי מקורות חרדים את השיטה, והיא ידועה לכל, ישיבות יכולות לשמש להלבנת הון. תורמים להן כסף, מקבלים זיכוי ממס. לישיבה רשומים תלמידים שלא מגיעים, או כאלה שלא היו קיימים מעולם. נמצאות הדרכים שבהן חלק מהכסף שנכנס, יחד עם הכסף של הממשלה, יוצא החוצה מהמוסד החרדי. חלקו עושה את דרכו מחדש, בדרכים עקלקלות, ל"תורם". ראשי המוסד, לפעמים באופן אישי, לפעמים מוסדית, גוזרים קופון. זו עסקה. הצד שמפסיד ממנה הוא המדינה, ובעצם כלל הציבור.
רצף הפסיקות הללו, וחוסר הנכונות החרדי להתפשר על כל צורה של שירות לאומי, הולך ומעמיד את המדינה ואת החברה החרדית במסלול התנגשות יוצא דופן, אולי היסטורי. הוא ישפיע עמוקות על הבחירות – עניין שמעורר חרדה של ממש בליכוד.
במשך שנים, מסבירים מקורות חרדים, ישיבות יכולות לשמש להלבנת הון. תורמים להן כסף, מקבלים זיכוי ממס. חלק מהכסף שנכנס חוזר בדרכים עקלקלות ל"תורם"
הקולות הנודדים / "מחנה של חולות נודדים", ביכה בפניי יועץ אסטרטגי את מצבו של גוש אנטי-נתניהו. "תחשוב מה עבר עליהם בשלוש שנים. חלקם בחרו בזהבה גלאון ב-2022. אחר כך, בסקרים, הם תמכו בבני גנץ. גנץ קרס. הם עברו ליאיר לפיד, ומשם ליאיר גולן. עכשיו הם שוקלים להצביע בנט – כי רק בנט ינצח את ביבי. אבל גדי, הם מתים על גדי איזנקוט. אלה שש מפלגות!"
איזנקוט מצא את עצמו השבוע במצב משונה. לפני כמה חודשים הוא קרא לאיחוד מפלגות המרכז לאגרוף אחד לקראת הבחירות. השבוע זה קרה, בממדים מוגבלים, ובלעדיו.
התחושות, בשני הצדדים, קשות. זה עוד לא נהר של דם רע, אבל זה בהחלט מעיין איתן, מפכפך. ב"ישר" חושבים שהאיחוד של נפתלי בנט ויאיר לפיד השבוע הוא אירוע הזוי, מטורף, פוגע במחנה ובסיכוי לנצח את נתניהו. כל מחקר, כל סקר, הם אומרים, קבע שחיבור כזה – בלי איזנקוט, בלי ליברמן – יגרום לאבדן קולות. לא תהיה בו שום תועלת. לפיד, בתפיסת תומכי איזנקוט, עשה זאת כי ראה את אחוז החסימה ונחרד. ניסה להציל את שארית הפליטה. בנט רצה בעיקר לרסק את איזנקוט. "אף אחד מהם לא התקשר לפני זה לגדי ואמר – הולכים ביחד, אולי תצטרף כעת", אמר לי אחד מאנשיו.
זו קצת היתממות. הרי איזנקוט היה עונה את תשובתו הקבועה: הוא מוכן לאיחוד, בהחלט, אבל המועמד לראשות הממשלה ייקבע לפי טיב סיכוייו להביא מהפך. לא מיד, ולא בהכרח בנט. בקרב "ברית האחים" די נגעלים מהאפשרות הזו (שהייתה נגמרת בסקר): "מפלגת המרכז מספר 2, שבה כל אחד חושב שהוא יהיה המועמד לראשות הממשלה, זה בדיוק המתכון לכישלון בבחירות מול נתניהו".
אנשי בנט ולפיד לא חושבים שהמהלך השבוע היה הזוי; ההפך, "גדי איזנקוט הזוי". "הוא לא יהיה המועמד של המחנה לראשות הממשלה", הם קובעים, "הוא רק יגרום לנו לדמם קצת, עוד קצת זמן, וכל התקופה הזו – נתניהו רק ירוויח. בנט הוא איש ימין וראש ממשלה לשעבר, ושר ביטחון לשעבר, ולפיד שר חוץ לשעבר. אם איזנקוט יהיה המועמד של המחנה, נתניהו יאכל אותו בלי מלח, וגם הוא יודע את זה". הם מאשימים את יועצי איזנקוט שהם מוליכים שולל את הבוס, מטפחים אצלו תקוות שווא.
יש פה הרבה אמוציות, אבל המטרה של כל השחקנים האלה ברורה: החלפת נתניהו. ולכן לא צריך להתרשם יתר על המידה. אחד הדברים המעניינים שקרו השבוע, לדוגמה, הוא הפחתת הסכנה שבנט יחבור לנתניהו אם הגוש ייכשל בהשגת רוב ציוני של 61. לא כל פרטי ההסכם שחתם עם לפיד פורסמו; יש לי רושם שיו"ר האופוזיציה הטמין שם גלולת רעל אחת או שתיים. לא כי הוא אינו סומך על בנט, חלילה. תכליתה כנראה להרתיע את שותפיו האחרים, בעלי הברית משכבר הימים (איילת שקד?) מלחשוב שוב על הליכה עם נתניהו. כמו שאמר פעם נשיא אמריקני: Trust, but verify. בפרט כאשר בנט עצמו יצטרך לחתוך ימינה חזק בשבועות הקרובים, אחרי שעיגן (לכאורה) את אגף מרכז-שמאל. הוא עוסק בזה באינטנסיביות ממילא. לדוגמה, אנשיו גיששו מול גלעד ארדן על האפשרות של חבירה. ממה שאני מבין, זה לא יקרה.
באורח מעניין, נדמה לי שיש היגיון רב בכך שאיזנקוט ממשיך לרוץ לבדו – בשלב זה. בהנחה שהעניינים לא יידרדרו לקרב חפירות אכזרי, "ישר" מאפשרת לגוש גמישות מסוימת. איזנקוט ובנט, באורח טבעי, עומדים לצבור לעצמם זהות פוליטית. מצביעי מרכז-ימין, הסחורה המבוקשת של הבחירות האלה וכל בחירות, יקבעו מה מתאים להם יותר. היסטורית, הצד שמתמודד מול נתניהו זקוק לתפריט רחב עבור מצביעיו ("החולות הנודדים"). כמובן, רגע לפני סגירת הרשימות, בנט, איזנקוט ולפיד יכולים תמיד לבצע חבירה דרמטית, מפץ אמיתי, ולהתיישב על כ-40 מנדטים ויותר. נתניהו בהחלט חושש מהאפשרות הזו ולכן עובד על מפלגת לווין חדשה בימין.
זמן לחשבון נפש / אחרי כל העיסוק הזה בפוליטיקה של הפוליטיקה, הנה אמירה על סיקור מערכת הבחירות בעמודים אלה.
עיתונאים אוהבים מאוד להכות על החזה – של אחרים, בעיקר. לפעמים של עצמם. 7 באוקטובר זימן לכולנו, לאסוננו הגדול, הרבה מחדלים ופרשיות מסמרות שיער לפרסם. בעקבותיהם הגיעו מסקנות. אחריהן, הציווי המובן מאליו: שקט הוא רפש. יהירות, בעיקר ביטחונית, היא פתח לקטסטרופה. כשאומרים לך שהאויב מורתע, מוכה ורמוס, חשוף, מתחנן לעסקה – הטל ספק. החיים בישראל הם על לוע של הר געש. הלבה יכולה להתפרץ בכל רגע נתון. אף גנרל לא יכבה אותה, ואף ראש ממשלה לא יטיל כישוף בנאום מרשים לאו"ם. אין לנו מה לפחד לבד מהפחד עצמו, אמר הנשיא קנדי בנאום השבעתו. במשרד ראש הממשלה ובחדר המטה הכללי צריך לחרוט: אין לנו מה לפחד לבד מהיהירות עצמה.
בשבועות הקרובים יצטרך בנט לחתוך ימינה חזק, אחרי שעיגן (לכאורה) את אגף מרכז־שמאל. אנשיו אפילו גיששו מול גלעד ארדן על אפשרות של חבירה. ככל הנראה, זה לא יקרה
הרבה טורי "איפה טעינו" הופיעו בעיתונות לאחר 7 באוקטובר, גם שלי, בעמודים אלה. הכשל היה של דרג מדיני, וברמה הטקטית, דרג ביטחוני. צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, אבל צריך מדינה, תרבות שלמה, כדי להגיע לכישלון מהדהד כמו פלישת חמאס והרצח ההמוני שבאו בעקבותיה. לא צריך להפריז במחדל העיתונאי, שלא הצביע מספיק על האיום שמהווה חמאס, על האסוניות של הקונספציה שאימץ ויישם בנימין נתניהו, על קיפאון ויוהרה שפשטו במערכת הביטחון במשך שנים כלפי חמאס בעזה.
אלה מחשבות לא פרקטיות, אבל בסופן יש תאריך פרקטי מאוד: הבחירות. וכדאי מאוד שהעיתונות תזכור את חשבון הנפש שלה לקראתן. אחרת "להיות ראויים להקרבת הנופלים" זו הבטחה בעלמא.
הנה הדרך שבה אני מפרש זאת: במשך שנים רבות, העיתונות הפוליטית בישראל, שנמניתי עימה, לא עסקה במדיניות. היא עסקה בשרידות ובתככים. מי יחבור למי. מי יבגוד. מי יערוק. איך הממשלה תקום, ואיך היא תיפול. בעניינים החשובים, בחיים עצמם, היא לא נגעה בכלל. הכל היה אישי, מבוסס אגו וציני לגמרי. העיתונות, כדי להסיר ספק, לא יצרה את המציאות הזו; היא שיקפה מערכת פוליטית מסוימת. אבל הייתה פה הזנה עצמית. סיקור ציני שתיגמל מערכת צינית, וחוזר חלילה.
נשמע כללי? הנה עניין ממש מפורט: אם שרים לא נמדדים בהישגי או בכישלונות משרדיהם, אז במה כן? ביכולתם להדליף לכתב רדיו פרטים מהקבינט?
אם מעלים לרדיו את שרת התחבורה מירי רגב, האחראית על משבר תעבורה מקומי ובינלאומי שאין כדוגמתו בעולם, ושואלים אותה על כמעט הכל חוץ מנושאי משרדה – את מי זה משרת? ואת מה?
שלא לדבר על שר המשטרה איתמר בן גביר. יש תחרות עזה בינו ובין שר האוצר סמוטריץ' על אות השר הגרוע בממשלה; כרגע, בן גביר מנצח. אני יכול לדמיין לעצמי מצב הפוך בדיוק: איש ימין קיצוני שמתברר כשר משטרה אוטוריטרי אך מצטיין, יסודי, מפחיד. בן גביר, לעומת זאת, הוא פשוט כישלון עטוף בהתבזות טיקטוק. ההצלחה הגדולה שלו היא בהפיכת קציני משטרה רבים לשטיחוני אמבטיה.
משום שישראל נטועה בפוליטיקה קואליציונית, האנשים האלה יכולים להסוות את כישלונותיהם המרובים בסיסמאות, ב"מדינאות" בסגנון הודעות לעיתונות מפוצצות והדלפות. אם העיתונות לא נמצאת שם כדי למסור דוח לציבור על מה האנשים האלה עושים ממש, במשרדיהם, בכספנו-שלנו – עבור מה היא שם?
וזה לא רק השלטון. לגדי איזנקוט יש תוכנית שקשורה לבתי ספר, חינוך וממלכתיות – אגב החינוך החרדי. גם לנפתלי בנט, המועמד המוביל לראשות הממשלה. עיתונות צריכה לעסוק בכך, למדוד, לתת כלים לבוחרים. אם כל ראיון עם אושיות אופוזיציה נפתח ונגמר בשאלות על "איך יקימו ממשלה" ולא מה הממשלה תעשה – אז אי-אפשר לצפות לשום שינוי. לא בממשלת בנט, ולא בממשלת נתניהו. יש גם הנחה שהאופוזיציה – האופוזיציה! – צריכה לתת תשובות על מה תעשה. בראש וראשונה, השאלה היא מה הממשלה עשתה; נניח באין-חינוך חרדי.
חינוך יקבע פה הכל, אבל הוא לא סקסי מספיק – זה הביטוי התקשורתי כדי להסביר אם סיפור יתפוס, או לא, ברשתות חברתיות. אז נעבור נושא: מה עם עזה?
העיתונות הפוליטית בישראל לא עסקה במדיניות אלא בשרידות ובתככים. מי יחבור למי. מי יבגוד. מי יערוק. איך הממשלה תקום, ואיך תיפול. בעניינים החשובים, בחיים עצמם, היא לא נגעה
זו המלחמה שישראל לחמה, ששינתה את המציאות האזורית ואת מעמדה הבינלאומי. המלחמה שהיא הנסיבות של כל דבר שקורה פה כבר כשלוש שנים. לאיש לא ברור מה ההבדל בין המועמדים השונים לגבי עזה. רובם, אם לא כולם, מדקלמים סיסמאות. אלה הסיסמאות שהובילו אותנו לאסון ההוא. שיח הספינים, המיתוג והמיצוב, משרת כמובן את נתניהו. בקרקס כזה, הוא האריה שקופץ דרך לולאות בוערות.
לשאלה המובנת מאליה – נאה דורש, נאה מקיים. הטור הזה, בחצי השנה הקרובה, יעסוק יותר בענייני המהות האלה. ענייני חבירות פוליטיות, סנטימנטים אישיים, ספינים ומיצוב – כל אלה יהיו פה. זו פוליטיקה, בעיקר בעידן הנוכחי. אבל בלי (עיסוק ב) מהות, סיכויינו למות מוקדם גדולים יותר. זה שיעור שנלמד כאשר ישבנו בממ"ד, בבוקר המר ההוא, וחיכינו לחדשות מגבול עזה.
