היה פעם נשיא אמריקני שייעץ "לדבר בְּרַכּוּת ולשאת מקל גדול". היום אף אחד לא מדבר בְּרַכּוּת.
עם רכות לא משיגים תגובות ברשתות חברתיות, לא אוספים אהדה ולייקים, ולא נבחרים לראשות הממשלה או לנשיאות. פעם, דיקטטורות קטנות היו משגרות איומים גדולים; מעצמות היו מדברות באורך רוח ומתינות, משדרות עוצמה. היום, בעולם של אלגוריתמים אגרסיביים ברשתות חברתיות, אם הנשיא טראמפ היה מדבר באורך רוח, הוא היה גומר ג'ו ביידן.
ולכן אנחנו ברגע הזה, כאשר השורות הללו נכתבות: ניסיונות חוזרים ונשנים לאותת, לומר, ובעצם לצעוק על האיראנים ‑ לכו להסכם. תחסכו את הסיבוב הבא של המלחמה. במקביל, מיני-תוכניות להפתיע את טהרן, לערער אותה, אם תמשיך בסרבנותה.
3 צפייה בגלריה
נושאת מטוסים במפרץ. האמריקנים מנסים לצעוק לאיראנים: "לכו להסכם"
(צילום: United States Navy/AFP)
מבחינת האיראנים הנה התרחיש המוביל: היגררות, הגברת הלחץ על ארצות-הברית, עד שהבחירות בנובמבר יאלצו את טראמפ להצהיר "ניצחנו" - ולצאת מהאזור. ניצחון גמור לטהרן. טראמפ, מצידו, לא מגלה השבוע התרככות. הוא אמר שגם אם השוק היה נופל ב-25%, והוא לא, זה עדיף מאשר שואה גרעינית. קצר וחותך.
אך לפי הערכות מודיעין במערב, חלק גדול מההנהגה באיראן משוכנע שעוד רגע, עוד טיפה למשוך, לנשוך שפתיים, לספוג אבידות, ויגיע הניצחון המוחלט. זה שאחריו לא יהיה עוררין על מעמדה של המעצמה האזורית.
נשמע מוכר, אני יודע.
מפסיד, אבל פחות / הטענה הכי מסעירה במערכת הפוליטית היא שבנימין נתניהו לא ירוץ בסוף. שהוא מנסה לדחות את הבחירות כדי שיהיה לו זמן לבצע דברים גדולים, באיראן ובכלל באזור, אבל אם יראה במספרי הסקרים ‑ הוא יודע לקרוא מספרים ‑ שאין סיכוי להרכיב ממשלה, הוא הולך הביתה. מדוע? כי אם יפסיד, בעוד המשפט מתנהל, הסיפור עשוי להסתיים בהרשעה, בוודאי בתיק 1000. ואז הוא יצא קירח מכאן ומכאן: גם לא נשאר ראש ממשלה, וגם לא יכול היה לנצל את המעמד הזה כדי לסגור את התיקים הפליליים כליל. נתניהו יוכל להציג את המלחמה האחרונה, להציג את פרישתו כנטילת אחריות (!), אבל בעיקר לדבר על ההישגים הגדולים, על חזון חייו של מלחמה באיראן.
מבחינת האיראנים הנה התרחיש המוביל: היגררות, הגברת הלחץ על ארצות־הברית, עד שהבחירות בנובמבר יאלצו את טראמפ להצהיר "ניצחנו" - ולצאת מהאזור
יש היגיון פנימי ברעיון הזה. כרגע הסקרים מנבאים לנתניהו תבוסה. אחריה, יהיה לו קשה לנהל מו"מ על עסקת טיעון או חנינה. הקלף הגדול ברשותו הוא האפשרות לפרוש מפוליטיקה. אם יובס, בגילו המתקדם, הקלף הזה מתאפס. וגם ‑ למה לסיים את הקריירה בהפסד מהדהד, שיתורגם בעולם כולו ככישלון כל מאמציו מאז 7 באוקטובר ובכלל, אם אפשר לפרוש בכבוד ולשמוע את שאגות ההערכה בימין לפועלו.
זה סיפור יפה, והרבה אנשים, בעיקר מצד אחד של המפה, מרגישים נעים כשהם שומעים אותו. הטענה הזו מופצת וקונה לה תומכים, וכבר מעוררת דיון וגם ויכוח. עוד לא שמעתי אותה מתומך של נתניהו, או מתומך של גוש נתניהו, אבל אפשר להניח שמדובר במקריות גמורה.
אין לי מושג מה נתניהו יעשה. מי יודע, אולי יפרוש. זו תהיה הפתעה מסחררת. עדיף להביט במה הוא עושה כעת: השבוע התרוצץ בן ה-76 כאילו זה יומו הראשון בפוליטיקה בניסיון לפייס את המפלגות החרדיות, קיים דיון אחרי דיון על איראן. כך לא מתנהג אדם ששוקל לפרוש.
אם מביטים במספרים רואים שנתניהו עדיין מפסיד, אבל חלה שחיקה מסוימת בתמיכה בגוש המתנגד לו. נפתלי בנט צריך להמיר תומכי ליכוד. נתניהו רק צריך להחזיר אותם הביתה. המשימה הראשונה קשה מהשנייה. שלא לדבר על כך שהגוש השני מפוצל, וכרגע רצים בו שלושה ראשי ממשלה בעיני עצמם, לפחות. ככל שעובר הזמן, 7 באוקטובר מטויח, מעוות, מאבד מערכו. איתמר בן גביר עושה מאמצים כבירים להבעיר את השטח, אולי ליצור עימות עם הציבור הערבי כולו; זה ישרת את נתניהו היטב, כפי שנכתב פה בשבוע שעבר. בקיצור, יש למה לקוות. וגם אם הבחירות יסתיימו כפי שהסקרים מנבאים כעת, יהיה אפשר לערער את הקואליציה נגדו; למשוך את הממשלה הנוכחית כמו במשברים החל מ-2019, ולקום לעוד יום של עשייה. אני לא אומר שזה מה שנתניהו יגיד לעצמו בעוד חודש, או חודשיים, אבל זה מה שהוא אומר לעצמו היום. כי כך הוא נוהג.
מה שכן, נתניהו רוצה להביא הישג נורמליזציה גדול לפני הבחירות. או זה, או מלחמה בעזה.
מי בעד עצירת הטרור / כבר כמה פעמים, בשיחות עם קהל יהודי-אמריקני, מתגלה תופעה מעניינת: השאלה הראשונה או השנייה שעולה עוסקת בטרור היהודי ביהודה ושומרון. מדובר, תמיד, בקהל יהודי חם, קשור לישראל, כזה שתורם, נוסע במהלך המלחמה להביע תמיכה, לפעמים שולח את ילדיו לצבא. זה הקהל שתרם כסף כדי שחבר בית הנבחרים האנטישמי מקנטאקי, תומאס מאסי, יפסיד בפריימריז (כפי שאכן קרה השבוע). בין אם מדובר בבית כנסת אורתודוקסי ממש, קהילה שנחשבת לימנית ביותר בציבור היהודי, או בהתכנסות במרכז קהילה יהודי (JCC), התופעה הזו חזרה על עצמה בהתמדה בחודשים האחרונים.
בשיחות עם קהל יהודי־אמריקני מתגלה תופעה מעניינת: השאלה הראשונה או השנייה עוסקת בטרור היהודי ביהודה ושומרון, ובמה עושה הממשלה בנדון
בדרך כלל השאלה פשוטה: אנחנו רואים את הדיווחים על אלימות נגד פלסטינים. מה הממשלה עושה בעניין. לעתים אלה אמירות קורעות לב ממש. אישה שניגשת ואומרת שהיא ציונית, שהתגוררה בישראל, והבן שלה החליט לאחרונה לנסוע ולראות בעצמו מה קורה בגדה המערבית. הוא נסע לאתר ידוע של חיכוך קבוע בין תושבים פלסטינים שמעבדים אדמות ובין מתנחלים. החיילים שם, היא סיפרה, שלפו נשק על הבן שלה ‑ ולא, הוא לא בא להשתתף בהפגנות פלסטיניות. הוא הגיע במונית פלסטינית, ולכן נחשד מיד כאקטיביסט אנטי-ישראלי; בין זה ובין שליפת נשק, כפי שכולנו יודעים, צריך רק מחסום אחד קטן וחיילים שחוקים ועייפים. חברתו ללימודים, יהודייה אף היא, נכחה באירוע שבו הותקפו פלסטינים בברוטליות בבקעת הירדן וזה זעזע אותה עד היסוד. "אני ציונית אבל אני לא יודעת מה לעשות עם מה שהוא אומר לי", היא אמרה, ועיניה דומעות.
גבר אחר נעמד באירוע של הקהילה ‑ שוב, קהילה חמה, אירוע שאיננו של תנועה פוליטית כלשהי ‑ ואומר שהוא רואה את הדיווחים המזעזעים מהגדה, ואינו יודע מה לעשות. "יש לי דודנים שהם חיילים בצה"ל. אני לא יודע אם לחבק אותם בפעם הבאה שאראה אותם, כי אולי זה הם". קולו נשבר. הקהל שמע ולא הניד עפעף. לא הייתה שום הערה לדבריו. אלה אנשים שיודעים מהי ישראל, שענדו סיכות להשבת החטופים, שהלכו להפגנות. החלק הכי קרוב של הקהילה היהודית.
התשובה ששמע הגבר הזה הייתה לחבק אותם חזק. שאסור להתבלבל בין מה שצה"ל מנסה לעשות רוב הזמן, להגן על המדינה, ובין התופעות הנוראיות האלה. וגם נאמר לו שברוב מוחלט של התקריות מדובר בחיילי "הגנה מרחבית", יחידות מילואים שהן למעשה מתנחלים שחוילו במהלך חרבות ברזל כדי להגן יישוביהם. חלקם לא עושים זאת, אלא מסייעים בהחלט בגיבוי להתקפות אלימות על פלסטינים. התקפות שמנוגדות לחוק הישראלי, למוסר היהודי; כאלה ששב"כ (בשעתו) תיאר כפוגרומים. לפי סקרים, רוב תושבי הגדה סבורים ש-7 באוקטובר היה אירוע מבורך, ואם היו נערכות ברשות הפלסטינית בחירות היום, וגם לפני שנתיים, לפי הסקרים הרלבנטיים חמאס היה מקבל את מספר הקולות הגבוה ביותר. וזהו זרע של חרדה שאפשר להבין. אך עליו התלבשה תפיסת ימין קיצוני מסוכנת. טרור יהודי, לפי הגדרות משמאל ומימין בישראל. זו התשובה ששמע.
כאן חוזרים לשאלה הראשונה: מה הממשלה עושה. ועל זה, כולם יודעים מה התשובה. שר המשטרה הישראלי הוא כהניסט, פרובוקטור ועבריין מורשע. יש חלקים שלמים במערכת שמשתפים פעולה. את האמת הזו אי אפשר וגם אסור להסתיר.
הסיפור הקטן הזה מלמד עד כמה השיח הישראלי התנתק. לא רק מהעולם, אלא ממה שמטריד את אחינו ואחיותינו מעבר לים, אלה שהם גדולי תומכיה של ישראל, שלא היו ולא יהיו עוד כדוגמתם. כן, זו אבחנה אנקדוטלית, אבל יש לה חשיבות: לפני איראן, לפני חיזבאללה, אנשים שמרגישים מחויבים לישראל שואלים על האלימות הפראית נגד פלסטינים בשטחים. עמיתי רון בן ישי, הוותיק והאמיץ מהפרשנים הצבאיים בישראל וחתן פרס ישראל, כתב בעיתון זה שמדובר בטיהור אתני כחול-לבן. הדברים נכתבו, ואף נים לא נע, אף יסוד לא טולטל.
מאחורי זה ניצבות שתי מגמות שהעמיקו בציבור הישראלי, ועוד אחת שהייתה שם עוד לפני המלחמה. הראשונה היא של עליית הימין הקיצוני, הגעתם לשלטון של אנשים כמו בן גביר, או בצלאל סמוטריץ', שמגלה יעילות גבוהה מעמיתו ביצירת שינויים אסוניים בגדה המערבית. אצל בן גביר, התוכנית היא הטיקטוק הבא. אצל סמוטריץ' יש מתווה להריסת הסיכוי לפתרון שתי המדינות ול"קביעת עובדות בשטח". העידן שאחרי 7 באוקטובר הפך עבור הגורמים הללו להזדמנות. ל"תקופה של נס", אם לצטט את אורית סטרוק.
המגמה השנייה היא כללית יותר, ונובעת מההלם, הצער והטראומה של 7 באוקטובר והמלחמה. ישראלים רבים מרגישים שצריך להתיר את הרסן, לא לעשות חשבון לעולם, או אפילו לחוקים הפנימיים, כי מדובר במלחמת שמד. וזה הוכח בפלישת חמאס וברצח ההמוני שביצע בעוטף עזה. זה הזמן לפעול חזק, לשנות את המציאות, לוודא שזה לעולם לא יוכל לקרות שוב, ליצור הרתעה. האם התפיסה הזו אמורה לאפשר התקפות על אזרחים פלסטינים בשטחים? לא ממש. אבל כשחוטבים עצים, עפים שבבים של זכויות אדם. והמהדרין יוסיפו שכוחות הנוחבה לא הרהרו בזכויות הללו כאשר ביצעו את הטבח. בצה"ל, שספג מכה קשה ליוקרתו, הסנטימנט שביטאתי נפוץ מאוד. קצינים שבעבר היו עומדים על הרגליים האחוריות נגד "נזק אגבי" (האזרחים שייפגעו בגלל הפצצה, לדוגמה), שינו את דעתם או החליטו לשתוק.
המגמה השלישית, זו שהייתה לפני המלחמה, היא ציניות גמורה של מערכת פוליטית. חיילים נופלים בלבנון, ובמפלגת השלטון מנסים להעביר חוק השתמטות. אין שום בושה. מודיעים על משפחה שספגה אובדן מצמית, ואז מזמינים אמן סטנד-אפ לבימה להרים קצת. עוסקים בביזה של הקופה הציבורית כשאין כסף לשקם את הצפון, או למילואימניקים. וכל שערוריה היא כותרת של שעה ב-ynet ואז זה עובר. אף אחד לא משלם מחיר. אם הפוליטיקאים לא שילמו מחיר על 7 באוקטובר, מה זו עוד גניבה קטנה.
התוצאה של כל אלה היא הצטלקות מוסרית. המגמות מתמזגות; קו ישיר בין השחיתות של תקציב המדינה לבין ה"חוות החקלאיות" ביהודה ושומרון לבין חוסר האונים של פיקוד המרכז.
וברגעים כאלה כדאי לחשוב על האבות המייסדים של ישראל. הם ראו נגד עיניהם את הטבח הגדול ביותר, את השואה עצמה. 7 באוקטובר, שעה אחרי שעה, במשך שנים. אך גם בעיצומה של מלחמת העצמאות, שבה ישראל לא ידעה שתנצח, שהייתה מלחמת הישרדות גמורה, דוד בן גוריון הדגיש את המוסר כיסוד אמיתי לקיום המדינה. הסיפור על שירו של נתן אלתרמן, "על זאת", שתיאר מקרי רצח של פלסטינים בכיבוש לוד, הובא בטור הזה בעבר. בן גוריון, כזכור, הורה להפיץ את השיר לכל חייל בצה"ל וקרא אותו במועצת העם. יהיו שיטענו: בן גוריון כגאון של יחסי ציבור. אני לא חושב. הוא הבין שמדינה לא בנויה רק מכוח הזרוע. בפרט לא מדינה יהודית.
ועכשיו נראה מה השתנה. המגמה השנייה, של תחושת "אין ברירה" מול הפלסטינים, כזו שמכשירה פעולות נגד אזרחים, הייתה ועוד איך, גם אז. היא הובילה לפעולות קשות מאוד. הרי בלוד וברמלה, בפקודת הממשלה ובפקודה שנחתמה בידי יצחק רבין, בוצע גירוש של אזרחים פלסטינים מחשש שהערים הגדולות הללו יחברו לליגיון הירדני; זו עובדה מתועדת. ובמילות הפקודה המדויקות: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד מבלי הקפדה על מיון הגילים. יש לכוונם כלפי בית נבאללה".
אך ב-1948 לא היו בן גבירים בפוליטיקה המקומית הצעירה, ובוודאי שאנשים כאלה לא קיבלו כוח. לא היה ימין קיצוני כפי שאנחנו מגדירים אותו היום, ולא, הלח"י או האצ"ל ממש לא נופלים בקטגוריות הללו. וגם שחיתות חסרת מעצורים לא הייתה. זאת אומרת, אף אחד מהקוראים פה לא מדמיין שבן גוריון (או מנחם בגין) היה מנסה להעביר חוק השתמטות המוני בעת מלחמת השחרור, או מסדר לעצמו נסיעות מפנקות לחו"ל בעת הקרב על הקסטל.
זו הרקמה של ההצטלקות המוסרית: לא רק המעשים, אלא הנסיבות. הכוונה הלא-טהורה. בעיקר, החוסר במנהיגות שתנתב אחרת.
