אלה היו החודשיים הקשים ביותר לבנימין נתניהו מאז 2023. חזונו הגדול, המלחמה המשותפת לישראל וארה"ב באיראן, הניב תוצאות מוגבלות. המשטר לא נפל, ואולי התחזק. ראש הממשלה הבין את הנזק החמור ליוקרתה ומעמדה של ישראל בארה"ב; בראיונות שהעניק לרשתות טלוויזיה אמריקאיות הוא נראה תשוש. בלבנון, ידיו של צה"ל נכבלו, וכבר שבועות שחיילים וחיילות הם טרף לרחפני נפץ בעוד המטכ"ל נדרש לריסון. בתחום הפוליטי, רק צרות. המנהיג הליטאי, הרב לנדו, שיגר פתק שהחריד את נתניהו. "המושג גוש אינו קיים עוד", כתב הרב הישיש. הוא אינו עסקן חרדי שאיום סרק הוא אמנותו. בתגובה, נתניהו עמל קשות בכנסת להעביר את חוק ההשתמטות. זה עניין לא פופולרי בעליל בעת מלחמה, אבל מה לא עושים עבור הגוש, והשלטון. לא הייתה ברכה בעמלו; החוק להקדמת הבחירות יובא כנראה להצבעה בשבוע הבא. כדי לקנח, השבוע התברר שמקורב קרוב מאוד, צחי ברוורמן, בדרך לכתב אישום. מי יודע איך זה יכול להיגמר.
החמור מכל הוא המצב הביטחוני. לפי סקר ה-INSS, רק 26% מהציבור אומרים שהמצב הביטחוני טוב או טוב מאוד ‑ השיעור הנמוך ביותר בחצי השנה האחרונה. יותר ישראלים סבורים שמצבה של ישראל הורע מול איראן - ביחס למצבה ב-7 באוקטובר עם פלישת חמאס. בחודש מארס היה נתניהו בשיאו האישי מאז 7 באוקטובר: 38% אמרו שיש להם אמון רב בו. מאז הוא רק נחלש, יחד עם התוצאות הפושרות באיראן. ארבעה מכל עשרה ישראלים חושבים שישראל תנצח או ניצחה באיראן. חמישה מכל עשרה חושבים שהיא תפסיד או הפסידה. ארבעה מכל עשרה ישראלים מאמינים שישראל ניצחה או תנצח את חמאס. חמישה מכל עשרה מאמינים שישראל הפסידה או תפסיד לחמאס. כמה כוח ישראל הפעילה, וכמה הקרבה, וזה המצב כעת: יש יותר ישראלים שמאמינים שישראל מפסידה לחמאס מאשר כאלה שחושבים שהיא מנצחת אותו.
אלה נתונים נוראיים, ובמיוחד עבור ראש ממשלה שמנסה להתמודד בבחירות בקרוב, אחרי שנים של מלחמה. אך הנה ההפתעה. אם תביטו בגרף סקר הסקרים בעמודים הללו (ממוצע של סקרי ערוצי הטלוויזיה), אי-אפשר לראות עד כמה החודשיים האחרונים היו קשים לקואליציה. למעשה, מאז ראשית אפריל ניכרת התכווצות עקבית של האופוזיציה, מכ-68.3 מנדטים בממוצע, ל-66 כעת. במקביל, גוש נתניהו גדל בשניים וחצי מנדטים. התוצאות הללו, במיוחד בשבועיים האחרונים, קשורות לכך שהציונות הדתית של סמוטריץ' וסטרוק עוברת את אחוז החסימה, אבל אין בעובדה הזו שום הקלה לגוש השינוי והמפלגות הערביות. בימים כאלה, נתניהו והגוש שלו לא היו אמורים להתחזק, אלא להישחק. האופוזיציה הייתה אמורה לזרוח עכשיו, לסחוף אליה מצביעים מאוכזבים ומרירים, לדהור לעבר פער שקשה לסגור. ובכן, לא.
יש כמה הסברים אפשריים ורצוי להתחיל במתודולוגיים. הראשון הוא שככל שהבחירות מתקרבות, יש תופעה של חזרה הביתה וירידה מהגדר. היה ברור שנתניהו יצמצם חלק מהפער העצום שסבל ממנו במשך שנים. הצמצום, בשלב זה, הוא מוגבל ביותר. הסבר שני קשור לסוקרים; מסיבות שונות, יש להם נטייה להיות זהירים ו"מאוזנים" יותר ככל שהבחירות מתקרבות.
שני מוקשים לאופוזיציה / אבל בחודשיים האחרונים היה אירוע קרדינלי אחד שהתרחש באופוזיציה: האיחוד בין נפתלי בנט לבין יאיר לפיד. התוצאה: לא רק שמספר המנדטים של ביחד, רשימתם המשותפת, נשחק מאז השקתה. מתברר שגם הגוש נשחק. אמנם לא צריך להפריז בחשיבותם של שניים וחצי מנדטים, אבל גם לא כדאי לזלזל. בנט ולפיד האמינו שהאיחוד ביניהם גומר את העסק, יוצר מפלגת-על. עד כה, התוצאה המיידית היא התחזקות של מפלגת ישר וגדי איזנקוט.
לאנשי בנט ולפיד יש תשובה הפוכה, והיא קשורה לאירועי השבוע. נחשו את מי הם מאשימים. "תביט מה קרה כאן", אמר לי בכיר אחד, "יש לנו עמדה מאוד ברורה. גיוס לכולם. זה מה שמבדל בינינו ובין נתניהו. בלי עסקאות, בלי פשרות. זה מה שהבוחרים מבינים. אבל איזנקוט חייב ליצור בידול, ובעצת יועציו, הלך להיפגש עם משה גפני. רגע לפני חוק המעונות, חוק שערורייתי שאמור להפלות לטובה משפחות חרדיות, מישהו ‑ אולי גפני ‑ הדליף את הפגישה. עשו על גדי סיבוב כי הוא לא מבין את המשחקים האלה. זו רק דוגמה לבעיה כשלא מכירים בבנט כמועמד לראשות הממשלה".
אין כמו חילופי האשמות. לנתניהו היה שבוע גרוע, לאופוזיציה היה שבוע לא טוב בפני עצמה. התפרסם וידיאו של יאיר גולן שבו דיבר על האפשרות של שותפות עם מפלגה חרדית. בנט ולפיד תקפו את איזנקוט וגולן, והבהירו שהמחנה מאוחד סביב גיוס. איזנקוט, שמחזיק בתפיסה סדורה לגבי גיוס, הגיב והציג את רעיונותיו שלו. אנשיו מגיבים בזעם להאשמות של הבנטיסטים: "אנחנו מנסים לפלס דרך לגוש השני, וכן, גם לגפני. ככה אמורים לנצח ולהקים קואליציות. הרי כל הזמן אומרים לנו ‑ איך תקימו ממשלה? לפיד בכלל אומר שהוא ישלול זכות הצבעה לחרדים שלא יתגייסו. מישהו מאמין לזה? מישהו מאמין שבנט יגייס חרדים מחר בבוקר? ואת כולם? גדי מנסה ליצור חיבורים, כי ככה מחליפים שלטון".
ההתבהמות בחברה הישראלית מאיימת על הציונות. מי שמביט בהתנהלות המשטרה, או באלימות בחברה, יודע שמה שקורה ביהודה ושומרון מזמן לא נשאר שם
המחנה אוכל את עצמו, מתאוננים אנשי בנט-לפיד, ועם כל הכבוד למגעים הקואליציוניים של איזנקוט, זה טיפה מוקדם עבורו לרוץ לשיחות עם דגל התורה. משעה שרצים שלושה ראשי ממשלה בפוטנציה (בנט, איזנקוט ואביגדור ליברמן) התוצאה היא ריבים וריבי-ריבים על כל פסיק. איזנקוט רוצה לגייס 97%, אנחנו אומרים 100%, ובינתיים החרדים לא מתגייסים בכלל. לכן, הם מסכמים, היה צריך להתאחד סביב מסר ברור, ומועמד אחד שיכול לנצח (בנט, כמובן).
אצל איזנקוט חושבים אחרת, בלשון המעטה. הגענו לרגע הזה, הם אומרים, בגלל הקטסטרופה של איחוד לפיד ובנט. אם בנט מוכן סוף-סוף להסכים שהמועמד לראשות הממשלה יהיה בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח, אהלן וסהלן. כרגע, הוא בעיקר נשחק ומאבד קולות בימין. איזנקוט מחזיק בתפיסות מגובשות ומורכבות הרבה יותר מ"כולם יתגייסו מחר בבוקר", והוא מבטא אותן.
את חילופי הטענות הללו אפשר להמשיך עד הבחירות, ב-15 בספטמבר או ב-20 באוקטובר. ומבחינת נתניהו, זה אכן מעולה אם אכן הוויכוחים הללו באופוזיציה יימשכו ויתעצמו. הוא צריך לפרק את מוקש הגיוס, בין היתר באמצעות הצגת יריביו כצבועים ומפולגים בעניין ("הם יסגרו עם החרדים בחמש דקות, אם החרדים יסכימו", אומר בכיר בליכוד) - ובמקביל לפוצץ את מוקש השותפות עם המפלגות הערביות.
לא צריך להפריז בכל זה, כמובן. ראש הממשלה ממשיך להפסיד בכל סקר (שאיננו של הערוץ השלטוני) בערך מאז מארס 2023. בנט ואיזנקוט לא באמת חלוקים על גיוס חרדים; מדובר בניואנסים המשמשים את התחרות להנהגת המחנה. הם עוד יסתדרו יחד, בכל מקרה. יש שאלות מעניינות יותר: האם תקום מפלגת ימין חדשה, על המרחב שבין חילי טרופר לגלעד ארדן; האם ליברמן ישבור מהגוש אם נתניהו יציע לו רוטציה בראשות הממשלה; והאם הערבים ירוצו ברשימה אחת. רשימה כזו צפויה לקבל 14-15 מנדטים, יכולת לשנות את המפה ולהרחיק את האפשרות של ממשלת נתניהו ‑ אבל גם תעלים את היומרה ל"רוב ציוני". יותר ויותר שחקנים במערכת הפוליטית משוכנעים שהמדינה צועדת למשבר הפוליטי של 2019. נדמה לי שזה עוד מעט מוקדם לקבוע.
על ההתבהמות / ביום רביעי בערב צויצו שני סרטוני וידיאו בחשבון הטוויטר של יוסי אלי, כתב המשטרה של חדשות 13. צעיר יהודי נכנס למבנה, בעצם מערה, באזור מספאר יטא בדרום הר חברון. המקום נקרא, לפי הדיווחים, ח'רבת אל-מראג'ם.
הסרטון קצר מאוד, כמה שניות. רואים אישה פלסטינית ואיתה תינוק שעומד על רגליו ואוחז בה. במערה יש שני חמורים. עומד שם צעיר יהודי לבוש בקפוצ'ון שחור. הוא עומד עם הגב למצלמה, נראה כאילו הוא חוכך בדעתו, ואז מסתובב, מקפל את זרועותיו ובכוח פשוט הודף את האישה והתינוק במרפקים שלו, והם עפים על הרצפה. התינוק מנסה להיעמד כאשר הוא מחזיק בבגדי האישה. הצעיר היהודי, פניו קפואים, יודע בדיוק מה עשה. הוא עולה למעלה, יוצא מהמערה. ועוד סרטון: אותו צעיר יהודי מרביץ במקל לכלב לבן שלא יכול ממש לברוח, כי הוא קשור. זה באותו מקום, כמה מטרים מאותו מקום.
הרבה מילים נשפכו, גם בעמודים אלה, על מה שמתרחש בשטחים. הדבר המדהים באמת הוא עד כמה הן אינן עושות דבר. מוטיב הזעזוע והתיקון בעקבותיו התפוגג לחלוטין. בתגובה לסרטון הזה, המשטרה הודיעה מיד על "פתיחה בחקירה". אף אחד לא יעצור את נשימתו.
כמה ימים לפני כן, הנשיא הרצוג נשא דברים קשים ב"נאום ההתבהמות" שלו. "בשולי החברה הישראלית המפוארת מזדחל לו תהליך איום", אמר. "תהליך איום של התבהמות. זהו תהליך איטי ומדאיג, שמאיים להיכנס למיינסטרים של החברה הישראלית, ואנחנו לא ניתן לו".
האמת היא שהוא שם, כבר מזמן. "אנחנו עדים לגל אלימות נוראי שמתבצע בידי אספסוף אנרכיסטי ביהודה ושומרון", המשיך הנשיא. "מעשים שמטמאים את הבית וחורגים מכל נורמה בסיסית, מוסרית, חוקית או יהודית... אנו נחשפים להתנהגות מבזה ומכוערת, של קיצוניים, נגד נוצרים ומוסלמים שחיים בקרבנו... ואנו נחשפים לפעולות בהמיות של קומץ אנשים שחושבים שלעצירים, נחקרים, או חשודים, אין כל זכויות אנושיות. חביב אדם שנברא בצלם, נאמר במקורותינו".
דברים חריפים מאוד, בפרט כאשר הם באים מנשיא המדינה. בעידן אחר ‑ היו עוסקים בכך כמה ימים. היו דיונים אין קץ בטלוויזיה. ראש הממשלה היה מתקשר לנשיא; למחות, להגיב, לתת תשובות. בימינו אנו, מדובר בידיעה חדשותית שהחזיקה מעמד כמה שעות. המילה "התבהמות" סייעה להפצת המסר, לתשומת הלב. היא הזכירה כמובן את נבואתו הקודרת של ישעיהו ליבוביץ: "הגאווה הלאומית תישא אותנו מלאומיות גואה וגאה ללאומנות קיצונית ומשיחית. השלב השלישי יהיה התבהמות, והשלב האחרון - קץ הציונות". הרצוג אדם משכיל; ספק אם אינו מבין את ההדהוד של הנבואה בדבריו שלו.
אך הנה העניין המרתק: ליבוביץ ודומיו תמיד ניבאו שישראל, בשל הכיבוש ביהודה ושומרון ובעזה, תהפוך למדינת שב"כ, שהדמוקרטיה תקרוס, שתתרחש ההתבהמות - ואחריה הקץ. אבל אם מביטים בדמוקרטיה הישראלית של 1967, ובזו של 1997 ‑ האחרונה הייתה מתקדמת, פתוחה וליברלית יותר מזו של שנות ה-60. ואם קופצים עוד 20 שנה קדימה, ל-2017, זה בוודאי נכון. ולא רק ליהודים בתוכה; כמובן שמדינת ישראל (גם הנוכחית) טובה יותר בזכויות האדם והאזרח שלה מזו שהייתה אחרי מלחמת ששת הימים. גם ובעיקר למיעוטים, ולערבים אזרחי ישראל ספציפית.
אנשיו של איזנקוט מגיבים בזעם להאשמות: "מישהו מאמין שבנט יגייס חרדים מחר בבוקר? ואת כולם? גדי מנסה ליצור חיבורים, גם לגפני, כי ככה מחליפים שלטון"
חתימת הסכם אוסלו העבירה כוח ושליטה לפלסטינים. הכיבוש הוגבל, לפרק זמן מסוים. אחרי האינתיפאדה השנייה המצב החמיר, והלך והשתרר ביהודה ושומרון משטר שמבדיל פורמלית בין ישראלים לפלסטינים, וכולל השתלטות מואצת על קרקעות, בואכה תופעת "החוות החקלאיות" ונוער הגבעות. במקביל, בישראל גופא עולם הזכויות פרח ‑ שוב, באופן יחסי. לא בדיוק הנבואה של ליבוביץ. המצב הזכיר הרבה יותר את האימפריה הבריטית במאה ה-19: זוועות לאין קץ בפרובינציות (אם אלה נדרשות כדי לשמר שלטון), ובמקביל חירויות מתעצמות והולכות בבריטניה עצמה. איך זה ייתכן, הניגוד הזה? עובדה.
אנחנו במקום אחר. אין ספק בהתבהמות הנוכחית בחברה הישראלית. אין גם ספק בדרך שבה היא מאיימת על הציונות ממש, על הלגיטימציה הפנימית והבינלאומית שלה. הרי כל מי שמביט בהתנהלות המשטרה, או באלימות בחברה הישראלית, יודע שמה שקורה ביהודה ושומרון כבר מזמן לא נשאר שם. ושאלה טובה היא מה קרה. האם זה היה תהליך איטי, ולבסוף הסכר פשוט עלה על גדותיו והתמוטט? או, וזו אפשרות שנייה, שזהו תוצר בעיקר של המלחמה, שהאיצה מאוד תהליכים וזרעה אלימות.
שני המרכיבים קשורים זה בזה, אך כנראה שמדובר בעיקר במלחמה. החלק הראשון של הטור עסק בבחירות; אחד הדברים שעולה במחקרי המפלגות כולן הוא הטינה והפחד כלפי הפלסטינים, וערבים בכלל, אחרי 7 באוקטובר. לא תופעה מפתיעה בהתחשב בזוועות שחוו ישראלים מצד חמאס. אך השנאה הזו היא שמן בעצמותיהם של טרוריסטים יהודים ורבניהם, שמזהים חלון הזדמנויות נדיר בתקופה הנוכחית. העור נהיה גס, ואין דבר פופולרי יותר בעת מלחמה משנאת האויב. ככל שהמלחמה מתמשכת, היא מסוגלת להכשיר יותר עוולות, ומחנכת לדרכה יותר ויותר נערים - כמו זה שהולך למערה כדי להרביץ לאישה, תינוק וכלב. כמו תקופה של נס, רק ההפך.
