אין לו כבר בעיית סמים, אין לו כבר בעיית אלכוהול. כעת, עדי נותר רק עם בעיה אחת: בעיית החיים. טראומות העבר רודפות אותו. הוא נכנס ויוצא מבתי סוהר כבר מחצית חייו. משפחה הוא בקושי מצליח להחזיק. העסק שניסה להקים התפורר. ההתמכרויות לא נותנות לו מנוח. אבל אקדח אחד שלא ירה ברגע האמת ותקופה אחת בצינוק הביאה אותו להחליט שהוא רוצה להפוך את חייו. כעת נותרו רק שתי שאלות: האם מערכת המשפט תאפשר לו זאת, והאם הוא בכלל יכול.
כתבות נוספות במדור:
על השאלה הראשונה התקיים דיון דרמטי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, חמישה ימים בדיוק לפני ליל הסדר. מצד אחד, סניגור שביקש מהשופטים לדחות את מתן גזר הדין של עדי (שם בדוי), עבריין כבד, מורשע סדרתי, שנמצא כבר שנה וחצי במעצר במסגרת משפט שבו הואשם בניסיון רצח, נרקומן נקי זה כמעט תשעה חודשים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
במקום לגזור עליו עונש מאסר כבד, הוא מבקש מהם לשלוח אותו לחלופת מעצר – קהילה טיפולית למכורים – עוד לפני ערב החג. מצד שני, המדינה, שביקשה מההרכב להמתין עם ההחלטה, עד שישמע את טיעוניה, מדוע עדי חייב להישלח למאסר ארוך.
כמו שכל עבריין ותיק עם תיק פלילי כבד כמו שלו יודע, עדי צפוי לעונש כבד. כמו כל נרקומן כמוהו, הוא יודע כמה קרובה המנה הבאה. אבל עדי בכל זאת נלחם. הוא רוצה לצאת מהעולם הזה. הוא רוצה לשים את העבר מאחור. אבל האם הרצון הזה מספיק?
סיפורו של עדי הוא קלאסיקה של העבריין בהתהוותו. הוא בן 40. הוא נשוי בשלישית ואבא לחמישה ילדים. נולד וגדל בעיר במרכז הארץ, שופעת כנופיות עבריינים, השלישי מבין שישה אחים. ילדותו עברה עליו בצל אב מכור לסמים ולהימורים, שרוב חייו לא עבד ונהג באלימות קשה כלפי האם וכלפי עדי ואחיו. כשעדי היה בן 10, הפסיד האב את בית המשפחה בהימורים. הוריו התגרשו והמשפחה עברה, במשך שנתיים, לחיות באוהל ברחוב.
אמא שלו לימדה אותו לגנוב אוכל, כדי שיוכלו להתקיים. הוא התנסה לראשונה בסמים בסביבות גיל 12, אחרי שראה את אביו מזריק הרואין. מכאן, הדרך להסתבכות עם החוק הייתה קצרה. הוא נשלח למעונות נעולים ובהמשך גם לתקופות מאסר. אלימות, סמים, מרמה ועבירות תעבורה כבדות. במאסר האחרון הוא ישב כמעט חמש שנים על ריבוי עבירות סחיטה ועבירות נשק. צה"ל ויתר על שירותיו.
הוא ניסה בעבר לשקם את עצמו ולפרנס את משפחתו. מאחורי הסורגים השלים 10 שנות לימוד. נגמל. הקים עסק עצמאי לפעילות אקסטרים, אבל אז הגיעה הקורונה והדבר שהיה גאה בו כל כך ירד לטמיון. לפני שנתיים אביו התקשר אליו. אמר לו שהוא מתכנן להתאבד. עדי מיהר אליו, אבל הגיע מאוחר מדי ומצא את האב ללא רוח חיים. באותה תקופה אמו חלתה בסרטן. החיים סגרו עליו. האלכוהול קרא לו לחיקו. הסמים הציעו לו נחמה. אחרי שאמו הלכה לעולמה, הוא קרס סופית. אז, גם האלימות שבו עמדה להצטרף לחגיגת סוף העולם הפרטי שלו.
כתב האישום, שהוגש נגדו בינואר 2022, לא מספר על הרקע לסכסוך בין עדי לבין הקורבן שלו. רק שביום האירוע, בשלהי 2021, עדי הצטייד באקדח ברטה חצי אוטומטי והגיע, בשעות הערב, למרכז המסחרי בעירו. את פניו כיסה חם-צוואר על לגובה העיניים, את ראשו כיסה כובע של מעיל שחור. הוא תצפת על חנות שבה עבד הקורבן במשך דקות ארוכות. אחר כך הוא נכנס לחנות, בידו האקדח, עטוף בגרב.
דווקא ברגע הזה, כשהוא שיכור ואוחז בידיו אקדח טעון, בטבורה של עירו, לעיני עוברי אורח תמימים, דווקא אז, מכל הרגעים בחייו של עדי, המזל הרע שלו עמד להשתנות. ככל הנראה, הוא ניצל ממאסר עולם. הוא ירה בקורבן ממרחק מטרים ספורים, אבל פספס. וזה לא הכול. כי הוא ירה שוב, והפעם, בגלל תקלה באקדח, הקליע נותר בפנים.
בינתיים, הקורבן שלו התעשת, קפץ עליו והחל להיאבק בו. עדי הכה בראשו כמה פעמים עם האקדח, אבל הקורבן המשיך להיאבק, עד שפשט מעדי את המעיל ואת החם-צוואר. עדי נמלט מהמקום, בפנים גלויות, והשאיר את קורבנו מאחור, המום, אוחז בפרטי הלבוש. הקורבן סירב לנקוב בשמו של התוקף שלו באופן מפורש בפני השוטרים שהגיעו למקום, אבל הצביע עליו בדרכים שונות. DNA של עדי על המעיל סגר את הפינה מבחינת ראיות. עדי נעצר. בפעם המי יודע כמה, הוא הגיע לאבו כביר.
בתקופה הראשונה אחרי שנעצר, בדצמבר, 2021, הכול היה כרגיל. הסביבה הייתה מוכרת לו. הסורגים הכחולים הצפופים, שקשוק צרור המפתחות, הצעקות בלילה, מאבקי הכוח – המשך ישיר לסיפור חייו. הוא הכחיש את החשדות נגדו ושתק בחקירותיו במשטרה. באבו כביר הסתבך בבעיות התנהגות ואחרי שהתפרץ בבית הכנסת, הוא נשלח לצינוק.
שם, בין ארבעה קירות, עבר חשבון נפש. הוא הפסיק להשתמש בסמים ואפילו חדל לקחת תרופות במרשם. הוא ביקש להשתלב בתוכנית גמילה. לאחרונה הבינו בשב"ס שמעצרים ארוכים לא צריכים להיות בזבוז זמן בקן צרעות לעבריינים ובית ספר לפשיעה, ושכדאי לנצל את התקופה הזאת לעוד לאחת ממטרות הארגון - שיקום. בשנים האחרונות נפתחו פרויקטים ותוכניות טיפול המתחילים עוד בשלב המעצר, במטרה לגייס את העצורים לטיפול שיימשך גם לאחר המשפט ולאחר שחרורם.
שלא תהיה לכם טעות. עבריינים כמו עדי לא ששים לשתף עובדות סוציאליות ועבריינים אחרים בצפונות ליבם. הם חוששים מחשיפה של מידע מפליל ובכלל, לדבר על רגשות זה רכרוכי. אבל עדי התמסר לטיפול. הוא שיתף בנסיבות חייו הקשות. בהיעדר יכולת לשככן בעזרת סמים, טראומות העבר החלו לצוף. במקביל בעיות המשמעת שלו פסקו ולסטטוס הנכסף, "נקי", התווסף עוד יום ועוד אחד. מכאן, כדברי הקלישאה, כל מה שאדם צריך הוא אדם אחר שיאמין בו.
עבור עדי, האדם הזה הוא עורך הדין אבי כהן. הסנגור הפלילי הוותיק כבר ראה מאות כמו עדי. והוא בעיקר ראה אותם נופלים. חוזרים שוב ושוב לאותם דפוסים הרסניים. כפי שקורה לעיתים עם פליליסטים כמוהו, פעם בכמה זמן מגיע הלקוח הזה שתופס אותם. שנוגע לליבם, העייף משנים של הליכה במסדרונות אפלים. עבור כהן, האדם הזה הוא עדי.
אחרי שהשיג עבורו הסדר טיעון עם הפרקליטות, שהחליף את העבירה של ניסיון רצח בחבלה בכוונה מחמירה, הוא נחוש בדעתו לעשות את מה שנראה כמעט בלתי אפשרי. הוא ביקש מבית המשפט לאפשר ללקוח שלו לעבור לחלופת מעצר בקהילה טיפולית לנפגעי סמים ואלכוהול, שם הוא ימשיך את המסע שהחל בבית המעצר. שנה בקהילה סגורה ועוד חצי שנה בהוסטל פתוח, מה שיכול לדחות את גזר הדין שלו - ואם יעלה באמת ובתמים על דרך הישר, אולי גם ישאיר אותו מחוץ לכלא.
הזמן דוחק. עדי כבר התראיין לקהילה כזו ונמצא מתאים. כעת נותר רק לשכנע את השופטים להמר על עדי, נגד כל הסיכויים. העבירה שביצע חמורה. העבר הפלילי כבד. ההתמכרויות קשות. התסקירים ברובם שליליים. מצד שני, יש כאן מקרה נדיר של עבריין כבד, שמבקש הזדמנות אמיתית.
כהן ממהר. הוא נכנס לאולם המואר בקומה ה-20 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כשהוא לבוש בגלימה שחורה, תופס את מקומו ליד שולחן העץ משמאל לבמה המוגבהת שעליה ישבו תכף שלושת חברי הרכב השופטים. מימין כבר יושבות שתי נציגות הפרקליטות, בשיער אסוף מתוח, מסתודדות ביניהן. הדלת בתא העצורים נפתחת ועדי נכנס יחד עם שני סוהרים.
לגופו מעיל פוך שחור. כיפה שחורה מונחת על ראשו המגולח. הוא עומד, ידיו שלובות מאחורי גופו. לזכוכית מתקרבים גבר ואישה, כל אחד מהם לובש חליפת ספורט. אלה אחיו ואחותו, שמציעה לשמש ערבה לעדי, אם יהיה בגמילה. הם מחליפים כמה מילים. "בית המשפט!" נשמעת הקריאה. מי שישב עד עכשיו, קם על רגליו. האחים תופסים מקום בספסל אחורי. השופטים נכנסים. כולם מתיישבים, למעט עורך הדין כהן.
כהן רץ. מדבר מהר. שולף טיעונים. מנפנף במסמכים. שוב ושוב מזכיר לשופטים כי לפנינו "חג החירות", כמנסה לקשור בין ההיסטוריה הענפה של העם היהודי לבין גורלו של הלקוח שלו, או פשוט כדי לעורר אמפתיה בקרב השופטים. "אנחנו נרצה להגיש מסמכים", הוא אומר ומונה את חוות הדעת החיוביות שאסף מגורמי הטיפול בעניינו של עדי.
הסנגור: "עדי כבר כמעט תשעה חודשים מצליח בפרויקט. הוא הצליח כנגד כל הסיכויים" התובעת: "אי אפשר להתעלם ולומר שאין בעיית אלימות"
"הוא מצטיין פרויקט", אומר הסנגור בגאווה. "במשך הרבה שנים הוא לא ביצע עבירות. במשך שנים היה נקי מסמים. פתח עסק ועשה הרבה פעילויות של התנדבות. לפני כשלוש שנים נפטרו הוריו של הנאשם בזה אחר זה והוא עבר משבר קשה וחזר להתמכרות לסמים ואלכוהול, שזה היה הרקע לעבירות כאן. אחד מילדיו, בן שמונה, חולה בסרטן. אני מגיש אסופת מסמכים".
השופטים מכווצים גבות בצער. כהן ממשיך: "לשמחתנו, הוא כבר כמעט תשעה חודשים מצליח בפרויקט. הפרויקט הוא אינטנסיבי, יומיומי והרבה נושרים ממנו. המסמכים מדברים בעד עצמם. עברנו הרבה מאד מכשולים וכשלים עד הלום. עדי הצליח כנגד כל הסיכויים".
קצב הדיבור של עורך הדין כהן מסחרר. "לאט, לאט!", הקלדנית ממש מתחננת. "יותר לאט!", עוצרים אותו מדי פעם השופטים. בשלב מסוים, גם הנאשם עצמו קורא לעברו מתא העצורים: "לאט אבי, לאט". אבל כהן ממשיך בשצף: "ייתכן שאילו היה קורבן העבירה נפצע קשה או בכיסא גלגלים, ייתכן שלא היינו מקבלים את הפתח שקיבלנו. המתלונן כרגע בריא ושלם. אנחנו כרגע לא עוסקים בשאלת העונש, אלא בשאלה האם יש מקום, לאור כל הנתונים, לאפשר שחרור לקהילה".
התובעת, עורכת הדין מירב גבע, קמה על רגליה. ניכר שהיא אינה שותפה, בלשון המעטה, להתלהבות של עורך הדין כהן מהלקוח שלו. היא פונה לשופטים: "אני מגישה את כל התסקירים (חוות דעת של קצין מבחן באשר למסוכנות וסיכויי שיקום, מ"ש) שהוגשו בתיק זה. ניתן לראות את התרשמות שירות המבחן, שהיא שלילית ביותר".
אחר מפגן הפסימיות הזה, היא עוברת לטעון את הטיעון העיקרי של התביעה: זה לא הזמן לקבל החלטה על עתידו של עדי, אלא יש לחכות למועד הטיעונים לעונש. "גם אם כבודכם מחליט שהיום זה העיתוי, הרי שלגופו של עניין, לאור תסקירי שירות המבחן לאורך הדרך ולאור קיומו של סכסוך פעיל עם המתלונן ולאור דברים נוספים שאתייחס אליהם בהמשך, יש לדחות את הבקשה ואין להורות על שחרורו לחלופת המעצר. היא אינה מתאימה, בשל נתוניו של המבקש.
"לא מדובר בטיפול בבעיית האלימות, שהיא מרכז הכובד בעניינו של הנאשם. אי אפשר להתעלם ולומר שאין בעיית אלימות. הנאשם החל תהליך בכלא, הוא מעוניין בשינוי אורחות חייו. מבחינתנו, אין בכך די בשביל להעביר את כובד המשקל למסלול השיקום. שיקולי השחרור הם שיקולים שצריכים להיכנס במסגרת גזר הדין ולא כעת. אנו נטען למאסר ארוך".
לסיום, עדי מבקש לדבר אל השופטים. הוא מתקרב לזכוכית. בקול חלש הוא אומר: "כבר אין לי בעיית סמים, אין בעיית אלכוהול, יש רק בעיית חיים. אנחנו לומדים בפרויקט את בעיית החיים. עושים לנו סימולציות ומלמדים אותנו גבולות, שיקופים, לשבור את האוטומט. אני כמעט תשעה חודשים שם ויש לי נכונות להמשיך בטיפול. אני לא רוצה חלופה אחרת, רק טיפולית".
הדיון מסתיים. כמה ימים לאחר מכן, יומיים לפני ליל הסדר, השופטים מפרסמים את הכרעתם. הם החליטו להמתין לטיעונים לעונש בעוד שישה שבועות. עורך הדין כהן כבר רץ והגיש ערעור לבית המשפט העליון. את ליל הסדר בילה עדי מאחורי סורג ובריח. יחד עם השדים שלו, עצירים נוספים ובלי אפילו כוסית אחת של יין. או, לפחות, כך נותר לקוות.
