במצודת זאב לא יכולים היו לבקש יום רביעי טוב יותר. זה התחיל עם הבקשה של יש עתיד לראות בשידורי ערוץ 14 תעמולה למען הליכוד. זה לא מופרך בהתחשב במה שהערוץ הזה עושה יומיומית, אבל לא העובדות הן שעניינו את אנשי נתניהו. בקשת לפיד הפכה להזדמנות נדירה נפלאה להתאונן על "סתימת פיות". זהו טיעון ממריץ לבוחרי ימין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
לקראת ערב התברר שוועדת הבחירות המרכזית פסלה את התמודדותו של עמיחי שיקלי במסגרת רשימת הליכוד, בשל הכרזתו כפורש בידי סיעת ימינה לפני חודשים רבים. ההחלטה הזו הייתה צפויה למדי, מבחינה משפטית, אבל במצודת זאב רקדו על השולחנות. שיקלי עצמו פירסם בתגובה ציוץ בטוויטר שמצטט את המפקד הצבאי של גוש עציון במלחמת העצמאות, ובו גם ההבטחה ש"נכה באויב בכל מקום שנשיגו", משל שופט העליון יצחק עמית היה, לכל הפחות, צבא ההצלה של קאוקג'י ולא משפטן שהחליט לפי דין.
לטעם הרע אין משמעות. לזכותו של שיקלי ייאמר שבהתנגדותו לממשלת השינוי הוא הגשים את הבטחות מפלגת ימינה. אי-ההצטרפות שלו לקואליציה עם רע"מ מובנת, עקרונית. אך הוא היה צריך להתפטר, והוא יודע זאת; הכנסת מבוססת על משטר פרלמנטרי של סיעות. שיקלי, צ'ה גווארה של המכינות הצבאיות, החליט להצביע נגד סיעתו, להיות מוכרז כפורש - וגם להתמודד בבחירות לכנסת בסיעה הנוכחית. בואו רק נגיד שזה מאתגר מאוד את הדין הנהוג בישראל, זה עשרות שנים - וכל הגידופים נגד יו"ר ועדת הבחירות לא ישנו זאת. כך או אחרת, סיכול התמודדותו הפכה אותו לקדוש מעונה מושלם - כזה שנעקד בידי שופט העליון (בשבתו ככנופיות הערביות שתקפו את גוש עציון). זה עניין שהימין והליכוד ינצלו היטב.
זה היה ערב מוצלח לליכוד גם משום שמחה במהירות את זכר הסקרים האחרונים. הרי המפלגה ממשיכה לדרוך במקום או לסגת במספרי המנדטים. מימין בן גביר/סמוטריץ' אוכלים בה בכל פה. מהצד השני, רק מפלגה אחת נוטלת מנדט אחד או שניים מהליכוד, ואולי יכולה לנגוס בעוד אחד - המחנה הממלכתי, וזה מובן: בוחרי ליכוד, ימין רך או חובשי כיפה סרוגה שחשים דחייה מסמוטריץ' לא יצביעו למרצ, לעבודה וגם לא ליש עתיד אחרי הצהרת לפיד בעניין המדינה הפלסטינית. גנץ, גדעון סער, חילי טרופר ומתן כהנא הם בחירה הגיונית יותר.
המחנה הממלכתי הוא הגשר היחיד בין הגושים. הוא גשר צר מאוד. בשבוע שעבר ישבתי עם בוחר כזה, חובש כיפה. הוא הצביע לבנט בבחירות הקודמות, ולמרות קמפיין ההשחרה האגרסיבי שהאחרון עבר, היה מרוצה שכך שיו"ר ימינה הקים ממשלה - וממה שזו עשתה. "עכשיו", הוא קונן, "אין לי למי להצביע". זו אמירה מקובלת בקרב שניים-שלושה מנדטים של ימין מתון. חלק מאלה הוחזקו כפיקדון בידי איילת שקד בספינתה הטרופה, מתחת לאחוז החסימה.
אך המחנה הממלכתי צועד במקום בשבועות האחרונים. בסך הכל, הוא נחלש מאז שהוקם. בתחילה, הרשימה המשותפת לסער וגנץ איבדה מנדטים מהמרכז-שמאל לטובת לפיד. היא השיבה את חלקם מצד ימין, אבל לא ברורה יכולתה לצמוח עוד. מבחינת דימוי ציבורי, "ארץ נהדרת" דייקה בתוכניתה האחרונה: היא הראתה כיצד גדי איזנקוט מעיר מפעם לפעם הערה מתונה מדינית, משהו על היפרדות, או אוסלו, אל מול פני חבריו המלבינות. גנץ מתקשה במקביל לפנות למצביעי לפיד מצד אחד, ולימין המתון מצד שני. הניסיון לשחק על כל המגרש, א-לה אוהל גדול של מפלגת שלטון, מסוכן. זו נקודה קריטית, כי יש שני תנאים לניצחון גוש נתניהו: הראשון הוא שיעור הצבעה נמוך אצל הערבים, והשני הוא שהמחנה הממלכתי לא תעביר עוד מנדט או שניים לגוש השינוי. אם שניהם יתקיימו, נתניהו הוא ראש הממשלה הבא.
במחנה הממלכתי שוללים לגמרי את הניתוח שהצגתי; הם חושבים שסטייה ימינה תגרום לאיבוד קולות ותיחשב ללא אמינה. הם מתעקשים לפנות לכולם, ומאמינים שהמתלבטים הרבים יביטו בסוף ברשימה, יראו בגנץ, סער וטרופר את המרכז הישראלי - ויצביעו בעדם. מבחינתם, המסר המרכזי הוא יציבות, עד סוף מערכת הבחירות. יש להם קמפיין ייעודי לימין המתון, כולל המתנחלים ("ממלכתי דתי, כמוך"). בקרוב יבקר גנץ בגוש עציון. בניגוד ליאיר לפיד, הוא מסרב להגיד כי יתמוך במדינה פלסטינית. המסר יהיה שהמפלגה חייבת להיות גדולה מספיק - כדי שבוחרי הימין יצטרפו למחנה הממלכתי, ולא יחששו שקולותיהם יזלגו בסוף ליאיר לפיד. האחרון, בינתיים, ממשיך לשמור על כוחו או לגדול. הנאום המוצלח באו"ם סייע.
באופן כללי, הפסימיות מפעפעת בגוש שמחזיק כרגע את השלטון. זו איננה אבחנה אנקדוטלית, אלא כזו המגובה בנתונים. פרופ' תמר הרמן ממרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה, שעורכת את מדד הקול הישראלי, מציינת כי בקרב יהודים, האופטימיות או הפסימיות לא נקבעים בידי הכנסה, או גיל הנבדק - אלא לפי עמדות פוליטיות. הגרף שהיא מביאה מעיד על המאניה-דיפרסיה המטלטלת של המרכז-שמאל - אל מול יציבות הימין. בשנה שעברה, למעלה מ-60 אחוז מאנשי השמאל חשבו שהמצב ישתפר כי קמה ממשלת השינוי, וכך גם כ-50 אחוז מאנשי המרכז. גם ב-2019, עם חסימתו של נתניהו מעוד כהונה, היה שיא כזה. ב-2020 מצב הרוח קרס (משום שלא קמה ממשלה אחרת, ונתניהו נותר בשלטון). עכשיו, השמאל שוב בדיכאון עמוק (אם כי לא כמו ב-2017 או 2018). לעומת זאת, בוחרי הימין שמרו לאורך השנים כולם על יציבות בתחושותיהם לקראת השנה החדשה. הימין רץ מרתון, וממילא קהל הבוחרים שלו רק גדל דמוגרפית; הוא לא זקוק לגאולה, ולכן לא נקלע לדיכאון.
לאן הימין גדל? בין היתר, לכיוון הימין הקיצוני. סקר אתר "המדד" של שמואל רוזנר עבור "כאן חדשות" בדק שאלה שעסקתי בה בעבר: מה חושב הציבור היהודי על מידת החשיפה של איתמר בן גביר בתקשורת הישראלית, החמימה כל כך בראיונות איתו. תזכורת: הרדיו והטלוויזיה בישראל העניקו לבן גביר יותר דקות שידור מלפוליטיקאים בכירים ומוכרים, עוד כאשר היה רחוק מאחוז החסימה, לפני כשלוש שנים. הנה התוצאות: 51 אחוז מהיהודים חושבים שהוא זוכה ליותר מדי תשומת לב תקשורתית - ובהם כרבע מאלה שסבורים שהוא איננו קיצוני בדעותיו. 46 אחוז חושבים שהוא לא מקבל יותר מדי תשומת לב.
כמה יהודים חושבים שעמדותיו אינן קיצוניות כלל? 54 אחוז מהיהודים, אל מול 43 אחוז שסבורים שהוא קיצוני. ובמילים אחרות: רוב היהודים חושבים שעמדותיו לא קיצוניות, ורוב היהודים חושבים שהתקשורת הישראלית נותנת לו יותר מדי תשומת לב. נדמה לי שהדברים קשורים.
הרוסים מגלים את מחירה הנורא של דיקטטורה. הבריטים מגלים מהו המחיר של חיקוי ארה"ב. העולם יגלה בחודשים הקרובים את הפרק הבא בדרמה הגלובלית
הסתיו המתקרב, וכנראה החורף, יהיו דרמטיים. בנובמבר יהיו הבחירות בישראל, אך גם בחירות האמצע הקריטיות בארצות-הברית. משבר האנרגיה ימשיך להכות. צפויה שורה של תגליות. המשך המלחמה באוקראינה, החשש משימוש בנשק גרעיני, משבר הצמיחה הסיני, מה יעשה הימין הקיצוני באיטליה.
קחו לדוגמה את מה שגילו הרוסים. במשך שנים שוחחתי עם אזרחים רוסים, ולמרות ההסתייגות המסוימת של רובם מוולדימיר פוטין, הם שיבחו את היציבות. מי שדיברתי איתו לא התגורר בסיביר, או בהרי אורל, וגם לא בפריפריה הרוסית המפגרת ורחבת הידיים. הם גרו, בדרך כלל, בסנט-פטרסבורג או במוסקבה. עבורם, פוטין היה סמל של יציבות אחרי עידן של השפלה ותהפוכות. הם לא אהבו אותו, אך חשבו שהלאומנות היא מחיר זול לשלם בעבור יכולת כלכלית, רחובות נקיים, אפשרות לטוס לחופשה ביוון. חלקם היו אנשי אופוזיציה, אך זו בדרך כלל לא חוותה דיכוי ומעצרים המוניים. רוסיה, במילים אחרות, הייתה דיקטטורה לאומנית נאורה, יחסית. פוטין היה הרע במיעוטו, המחסום האחרון בפני כאוס.
כפי שכתב השבוע פרשן ביטחוני אירופאי - ייתכן שרוסיה הייתה פעם תחנת דלק עם צבא, אבל כרגע היא לא זה ולא זה. העלות של דיקטטורה היא גם חוסר יעילות
מה גילו הרוסים? שללאומנות יש מחיר. לדיקטטורה יש מחיר. המחיר איננו רק הפגיעה בזכויות אדם. היא איננה מתמצה רק בחוסר היכולת לעמוד בכיכר האדומה עם שלט קטן שכתוב עליו "די למלחמה" או "חופש הביטוי". הו לא. המחיר של לאומנות, העלות של דיקטטורה, היא גם חוסר יעילות. חנפנות, שוחד, שחיתות. המחיר של לאומנות הוא צמיחה מעריכית של טמטום שנחבא מאחורי מסכה פטריוטית. מנהיג שמאבד את יכולת השיפוט. המלחמה באוקראינה המחישה זאת היטב, וממשיכה לעשות זאת.
איך? פעם אמרו על רוסיה שהיא תחנת דלק עם צבא. ובכן, השבוע פורסם סרטון שבו נראית מפקדת מציעה לחייליה לרכוש בעצמם תרופות לקראת היציאה לקרב, מבהירה ששקי שינה אין לצבא הרוסי המפואר וגם לא מזרנים. היא מורה למגויסים ההמומים לרכוש טמפונים כדי לעצור דימום מפצעי ירי. ובאשר לדלק, צינור הגז "נורד-סטרים 2" עבר חבלה כה מאסיבית, שספק אם יופעל אי פעם. כפי שכתב השבוע פרשן ביטחוני אירופאי - ייתכן שרוסיה הייתה פעם תחנת דלק עם צבא, אבל כרגע היא לא זה ולא זה.
במילים אחרות, הרוסים גילו שללאומנות ולמחסור בחופש אמיתי יש מחיר. לא מחיר נאצל. מחיר גס: צו גיוס למלחמה מיותרת, קטלנית. מפקד טנק שבוכה כאשר הוא אומר שלא נתנו להם להתאמן פעם אחת לפני שהם משוגרים אל האש. שלטון אבסולוטי, או כזה ששואף לאבסולוטיות, מוביל לטעויות אבסולוטיות.
ולהבדיל, מה גילו הבריטים השבוע? שיש מחיר לחוסר אחריות ולמגלומניה. הכלכלה הבריטית הייתה כנראה רחוקה מרחק דקות השבוע מקריסה בסגנון ליהמן ברדרס ב-2008.
נתחיל מההתחלה: הברקזיט היה הדגמה יוצאת דופן לחוסר אחריות. שתי מפלגות השלטון התנגדו לכאורה לפרישה מהאיחוד האירופי, והייתה להן סיבה טובה. המנגנון הבריטי ידע היטב כיצד הממלכה הרוויחה משותפותה באיחוד, והדרך שבה קיבלה יחס מיוחד ופרטני מהחברות האחרות בו - בשל תחושת הנפרדות והעצמאות שמאפיינת את האיים הבריטיים. אך סנטימנט הפרישה רחש במעמקי המערכת הפוליטית, גם בשמאל האידיאולוגי ובעיקר בימין השמרני, מטעמים אנטי-קפיטליסטיים. האיבה לאיחוד האירופי תודלקה בידי פוליטיקאים מקומיים, ואז הפכה להיות גל שאפשר לרכוב עליו. פוליטיקאי אחד שהחליט לדהור בחסותו אל הכוח היה בוריס ג'ונסון. תומכי הברקזיט הבטיחו שיש להם תוכנית סדורה לפרישה. הם היו המומים כאשר ניצחו, ובמהרה התברר שאין תוכנית. שנים בוזבזו במגעים עם האיחוד האירופי על גירושים יקרים, חסרי היגיון.
הבריטים דמיינו לעצמם שהם אמריקה, והמשיכו לשגות באשליות. זו לא אבחנה מקורית שלי, תחושת הגדלות כאילו הם אמריקה, אלא של פרשן מבריק ב"פייננשל טיימס", ג'נן גאנש. הוא אמר השבוע שרבים ממעשיה של בריטניה ייראו הגיוניים אם נחשוב עליהם כצעדים שלא היא ביצעה, אלא מדינה של כ-330 מיליון בני אדם ותוצר של 20 טריליון דולר - ובמילים אחרות, אם נבין שבריטניה חושבת על עצמה כארה"ב. לדוגמה, כותב גאנש, הרעיון שבריטניה הקטנה יכולה לנהל מו"מ של שווים עם שווים מול האיחוד האירופי, לאחר הברקזיט. או המחשבה שוושינגטון תרדוף אחריה כדי להשיג הסכם סחר משמעותי. זהו רייגניזם ללא הדולר, התמקדות יתרה בפוליטיקה האמריקאית - בשעה שמי שמשפיעות באמת על בריטניה הן צרפת וגרמניה. האיחוד האירופי הוא סוג של מעצמת-על, כותב גאנש, אך המעמד הפוליטי הבריטי מתעניין יותר בבחירות המקומיות במדינת אייווה.
6 צפייה בגלריה
בריטניה הצביעה בעד פרישה מאיחוד האירופי, אבל תוכנית סדורה פרישה לא הייתה
(צילום: רויטרס)
ובכן, השבוע גילו הבריטים את המחיר. הממשלה הבריטית, נלהבת לנהוג כמו משרד האוצר האמריקאי, החליטה להמריץ את המשק הבריטי באמצעות השקעות והורדות מסים - בשעה שהאינפלציה מזנקת ומחירי האנרגיה שוברים שיאים. השוק הגיב בצורה הגיונית לצעד כה בלתי שקול: הליש"ט צנח בפראות מול הדולר האמריקאי. הוא השלים ירידה של כ-25% תוך פחות משנה. תשואות האג"ח זינקו, והבנקים החלו מאיימים על קרנות הפנסיה הבריטיות שהם יכפו מימוש של נכסים פיננסיים. במילים אחרות, ביטחון הפנסיות של הבריטים עמד בסכנה. כתוצאה מכך, "הבנק אוף אינגלנד" כינס ועדת חירום פנימית ונאלץ להודיע בדרמטיות שהוא מתחיל לרכוש בעצמו אג"ח ממשלתי בריטי, בניסיון לייצב את הכלכלה המקומית. קרן המטבע העולמית, באקט ששמור בדרך כלל לכלכלות מפגרות, מתחה ביקורת על הצעדים של ממשלת בריטניה, ואמרה שאלה רק יתרמו למשבר יוקר המחיה.
שני המקרים כה שונים, הרוסי והבריטי. אך בשניהם מתגלה המחיר של חוסר אחריות, שנים רבות אחרי שהציבור (או חלקו הגדול) גונן וחיבק אותו. הציבור משלם, כתב שלום חנוך, מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם.
