במניפסט של רוצח הילדים ממיניאפוליס השבוע, זה שביצע ירי בכנסייה קתולית, הוא מזכיר כי היעד הראשון מבחינתו הוא "יהודים ציונים". יהודים כאלה הם נקודת הממשק היחידה, הנדירה, בין הימין הקיצוני בארה"ב לבין השמאל הרדיקלי; עבור שני הצדדים, הם האויב מס' 1. בתקשורת הישראלית עסקו השבוע במגמה גדלה ומטרידה: התרחקות של הדור הצעיר במפלגה הרפובליקנית ממדינת ישראל. אוסטרליה גירשה השבוע את השגריר האיראני, אחרי שמודיעין הצביע על מעורבות טהרן בהתקפות אנטישמיות במדינה. בגרמניה הותקפו יהודים שתלו תמונות של חטופים; התוקפים צרחו עליהם "רוצחי ילדים". התקפות כאלה באירופה הפכו לאירוע יומיומי. בירושלים התחמק הקבינט מלדון על החטופים ברצועת עזה, והשרים אצו-רצו לארוחה חגיגית שערכה מועצת בנימין במסעדה; הממשלה עסקה השבוע בהקלת היציאה לביקור באומן, כך שישראל תשלם מס יהודים מיוחד למולדובה, ועריקים משירות צבאי – בעת מלחמה – ייצאו ללא מפריע. קיבלתי השבוע הודעות משלושה חברים שקיבלו צווי 8. אחד מהם – בפעם השישית. אחר סיפר שאינו יודע איך לספר לאשתו. שהוא מסתובב עם הבשורה בלב, מסתיר, מתלבט מה יהיה הרגע המתאים. במקביל, ראש הממשלה נתניהו המשיך להתעמת עם מערכת הביטחון, שחוזרת ואומרת שיש ללכת להפסקת אש ברצועת עזה; אנשיו מאיימים - איום ריק אך מסוכן – שימנו רמטכ"ל מעל הרמטכ"ל. בינתיים, המפולת המדינית נמשכת.
כל ההתרחשויות הללו קשורות, וכולן הן רק רמז לסיפור הגדול, לצומת הגדול שאליו הגיע העם היהודי בתפוצות ובארץ ישראל. בתמצית, הקיום היהודי נמצא תחת איום חמור, והולך וגדל בכל מקום. בגולה וגם במדינת ישראל, האיום הזה הוא חיצוני וגם פנימי. בכל מדינה וקהילה האיומים שונים באופיים, אך בכל המקרים – בין אם מדובר בפריז, תל-אביב או ניו-יורק, התחושה של היהודים היא קיומית ממש. המלחמה בעזה איננה ראשיתם של התהליכים הללו, אך שימשה להאצתם והחרפתם. שורה של תהליכים אחרים, טכנולוגיים וחברתיים – רשתות חברתיות, אינטליגנציה מלאכותית, עליית הפופוליזם והלאומנות – כולם תורמים למצב העניינים הזה. הקטסטרופה איננה כאן, אך הפורענות אורבת.
שלושת קודקודי השנאה / נתחיל בתפוצות. כבר שני עשורים שיהודים מחוץ לארץ ישראל נמצאים במשולש של טינה ושנאה. קודקוד אחד שלו, קלאסי, הוא הימין הקיצוני האנטישמי. הימין הזה זוכה לעדנה מיוחדת מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008. באותה שנה ראיינתי את מנהיג המפלגה הלאומנית הבריטית, מכחיש שואה; הוא צפה נכונה שכאשר "המקררים יתרוקנו" התמיכה בימין הקיצוני תגבר. נכון, יש ימין קיצוני שמנסה להתרחק משנאת היהודים המסורתית; אך אלה אנומליות. הקוד הגנטי של ימין נייטיביסטי, שוביניסטי ולאומני רואה את היהודי כ"אחר" המוחלט. מיותר לציין שהעשור האחרון הוא הטוב ביותר לימין הקיצוני בעולם מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. קודקוד אחר של המשולש הוא הפונדמנטליזם האיסלאמיסטי, שרואה ביהודים (וגם בנוצרים) כופרים ועבדים בפוטנציה. ליהודים יש חטאים מיוחדים, ובראשם תמיכתם הנחזית במדינת ישראל. גדילתן של קהילות מהגרים ברחבי אירופה מהווה כר נרחב לצמיחת פונדמנטליזם אלים, שמכוון אל יהודים.
קודקוד השלישי במשולש הטינה הוא השמאל הרדיקלי. בניגוד לשני הקודקודים האחרים, בשמאל אין קוד יסודי שדוחה את הקיום היהודי; לפחות לא באורח רשמי. אך הציונות, תו היכר יסודי של העם היהודי בעת המודרנית, נתפסת כחטא שאין עליו כפרה. אין זו רק התנגדות לרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא התנגדות לאופיים יוצא הדופן של היהודים: גם עם, וגם דת. הרעיון שיהודים הם עם, שיש להם זכות להגדרה עצמית, הפך ללא לגיטימי בשמאל הרדיקלי – הלא-יהודי, ולעיתים גם היהודי. מי שמזהים כל לאומיות כפשיזם, מתקשים במיוחד לקבל את החברים החדשים ביותר במועדון הלאומים, היהודים. מתוקף פשע קיומה של ישראל, כל תמיכה של יהודים בה מרשיעה אותם ואת הקהילות סביבם בכל אישום אפשרי – מאפרטהייד, דרך טיהור אתני ועד ג'נוסייד.
זהו משולש הטינה שבמרכזו חי היהודי בתפוצות – בין אם מדובר בארה"ב, במדינות אירופה או בדרום ומרכז אמריקה. במקומות מסוימים, קודקוד השמאל הרדיקלי חזק בהרבה מהשניים האחרים. לעומת זאת, בצרפת, נניח, החשש הביטחוני כמעט תמיד מתייחס לאפשרות של פיגוע איסלאמיסטי רדיקלי. בארה"ב, קודקוד הימין הקיצוני הלבן והאנטישמי הולך וזולג כעת, מתרחב אל חלקי פרינג' מהתנועה הפופוליסטית; דוגמה טובה לכך היא קנדיס אוונס, שהפכה לאנטישמית על מלא. בכל מקרה, וזה חשוב מאוד, כבר אין הבדל ברור בין הקודקודים. זו ההתפתחות הגדולה שמלחמת עזה תרמה לה. הימין הקיצוני האמריקאי לפתע מגלה אמפתיה לפלסטינים; חלקים מהשמאל הפרוגרסיבי מוכנים לקנות נרטיבים אנטי-קולוניאליסטיים מ"אל-ג'זירה", קטאר וחמאס, ששייכים בעצם לקודקוד האיסלאמיסטי. שלושת הקודקודים הללו מוצאים לעצמם הסכמה נדירה סביב מדינת ישראל, ויחד נוצר קוקטייל רדיואקטיבי של שנאה.
בעשורים האחרונים נוסף לסכנה הקיומית מרכיב רעיל - פוליטיקה שבטית, מושחתת, דכאנית וחסרת אחריות. אותו ערך שממנו נמלטת הממשלה הנוכחית
לולאת החנק מתהדקת / התמשכותה של המלחמה בעזה, הסולידריות סביב החטופים וערכים של "כל ישראל ערבים זה לזה", יחד עם הפגיעה שאין להכחישה בחפים מפשע ברצועה, מציבים את הקהילות היהודיות בגולה במצב בלתי אפשרי. רובן הגמור רוצה ומחויב לתמוך בישראל. אך התמיכה הזו הולכת ומהדקת סביבם את המשולש, את לולאת החנק. בגלל סכלות ההחלטות של ממשלת ישראל, הפופולריות הקורסת של ישראל והאנטישמיות המושרשת בחברות מקומיות, משולש הטינה זוכה ליותר ויותר תומכים. הוא זולג מהקיצוני אל המרכז, ובכך מאיים עוד על היהודים. לפתע, פודקאסטים שזוכים להאזנות שיא מהדהדים "היסטוריונים" המערערים על "המוסכמות" של מלחמת העולם השנייה ומפזרים אבק הכחשת שואה.
האם חיי היומיום משתבשים והולכים? לא תמיד. אך המציאות הקהילתית מאוימת. מי ששולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים יודעים שאלה יכולים להפוך למטרה. מי שהולכים לתפילה בבית כנסת רואים סביבו את האבטחה. ויכוחים פוליטיים על מדינת ישראל, או עימותים סביב המלחמה בעזה, הופכים את מציאות החיים לחומצתית יותר. השינויים הללו יכולים להגיע לנקודת שבר אחת, יחידנית. זה קרה במשבר הגדול של העם היהודי עוד לפני השואה, אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני ברוסיה.
גל הפוגרומים והחקיקה הגזענית שבאו בעקבות הרצח, ועלילת הדם כאילו היהודים קשורים בו, גרמה לתחושת מצוקה קיומית של היהודים במזרח אירופה. זו הניעה גל הגירה חסר תקדים וביססה את יסודות הציונות. המסקנה של פינסקר הייתה שהעם היהודי לא יהיה נורמלי בעודו בגולה, ושעליו לשחרר את עצמו – לבסוף במדינה משלו. אך התשובה של רוב היהודים הייתה אמריקה.
זה היה הצומת הקודם, וסביבו התחולל ויכוח אדיר: ארץ ישראל או אמריקה. בעניין היסודי הייתה הסכמה: היהודים שנואים. עליהם לבחור עכשיו. הם בצומת. ובמילותיו של עורך עיתון "היום" מינואר 1886 (ציטוט שמביאה ד"ר נעמי פרידמן): "כולנו ערבים זה לזה, כולנו שנואים, מאוסים ובזויים, ועל מה זה איפה יחלק ליבנו? האם בשביל שאחד חפץ בישיבת ארץ ישראל והשני שולח את קרובו העני לארצות אמריקא?"
אנחנו שוב בצומת. לכאורה יש פתרון מהמוכן, למי שמרגישים כך כיום, בגולה. מדינת ישראל קמה כדי לספק את המקלט האולטימטיבי. את השחרור העצמי שעליו כותב פינסקר.
הפרויקט של סינוואר / אך גם במדינת ישראל, הקיום היהודי מצוי בסכנה עמוקה. מעבר לכל טיעון פנימי, היהודים במזרח התיכון מוקפים בעמים עוינים לקיומם, ולא רק במובן הפוליטי. 7 באוקטובר המחיש בצורה חד-משמעית שהפונדמנטליסטים של האזור סבורים באמת ובתמים כי ביכולתם לחסל את ישראל, לרצוח את תושביה ולגרש את כל מי שייוותר. האחים המוסלמים, כמו גם הכוחות השיעיים הקיצוניים, אומרים בריש גלי כבר שנים רבות שזו המטרה ואין אחרת. הכוחות הללו, למרות המכות הניצחות שישראל הנחיתה עליהם במהלך המלחמה, עדיין נהנים מפופולריות רבה ברחבי העולם הערבי והמוסלמי. האפשרות של שלום והשלמה עם ישראל נפגעה קשות כתוצאה מהמלחמה בעזה, מתמונות ההרס, ממות הבלתי מעורבים; במובן מסוים, זו הייתה תכלית הפעולה של חמאס. לשבש כל אפשרות לפתרון מדיני לסכסוך, ולהלהיט מחדש את להבת הג'יהאד, מבול אל-אקצא, הפרויקט הגדול, בלשונו של סינוואר. לפי סקר שפורסם בעמודים אלה רק בשבוע שעבר, התחושה שקיום מדינת ישראל נמצא בסכנה עמוקה משותפת למחצית מהישראלים. וזה אחרי חיסול כל ההנהגה הצבאית של איראן, חמאס וחיזבאללה.
ואז ילחש איש ארץ ישראל; אם נגזר עלינו לחיות בעולם מחשיך, האם לא כדאי שנחיה במדינתנו שלנו, איפה שבידינו הכוח? ויהיו שישיבו שזה כבר אבוד. שדווקא שם יש תקווה
הסכנה לעצם התקיימותה של ישראל נולדה עם קום המדינה. אין ספק כי בעבר הייתה חריפה יותר. אין בתחושה הנוכחית כל חדש. אך בעשורים האחרונים נוסף לה מרכיב יוצא דופן, רעיל – פוליטיקה שבטית, מושחתת, דכאנית וחסרת אחריות. המילה האחרונה חשובה מאוד; תביטו בסקר המצורף בעמודים אלה שערך מכון דיאלוג עבור תנועת "פנימה", על מה רוצים הורים שילדיהם יספגו בחינוכם. במקום השלישי נמצא ערך האחריות. אותו ערך שממנו נמלטת הממשלה הנוכחית – אחריות, לדוגמה, לאסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה, לכישלון 7 באוקטובר. אך לא רק בריחה מאחריות יש פה, יחד עם שחיתות בקנה מידה תנ"כי – נניח קבלת כספים ממדינה עוינת בעת מלחמה, בהזרקה ישירה למקורבי ראש הממשלה נתניהו. האלמנט הדכאני משתקף ברצון למחוק ולהשתיק ביקורת עצמית, ערך יהודי בסיסי מאין כמותו. ביקורת עצמית היא הנשימה החשובה ביותר, האינטואיטיבית ביותר, של דמוקרטיה. היא יסוד יכולתה לתקן את עצמה. בפוליטיקה ששולטת בישראל כבר שני עשורים בערך, ביקורת כזו היא בוגדנות. כלי יסודי של המדינה היהודית מאז היווסדה נותץ לטובת צייתנות וסוג של כת אישיות. מספר חברי הקואליציה שנגעלים מחוקי ההשתמטות משירות גבוה מאוד, אך הם אינם סרים לצו מצפונם אלא לציווי שמגיע מאריה דרעי, משה גפני ובנימין נתניהו. ומדוע? כי הם יודעים שאם "יבגדו", דהיינו יפסלו את ההשתמטות, הפוליטיקה של מפלגת השלטון הנוכחית תהרוס אותם.
ישראל רדופה בניגוד עמוק. היא נס איטלקי. יש לה חברה אזרחית, כלכלה ויוזמה יוצאות דופן ביכולותיהן. אך הפוליטיקה שלה, בעיקר בקואליציה, היא של עולם רביעי; ראש הממשלה עצמו ממנה אנשים כמו שגרירנו באיחוד האמירויות, יוסי שלי, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אדם שהאמירותים, אחרי שפגשו בו, צוטטו (בכתבת חדשות 12) כאומרים: "למה עשינו שלום עם המטומטמים האלה?"
אלה לא אנקדוטות. כפי שפרופ' דן בן-דוד ממחיש בערימת הגרפים המדכדכת שלו, מדינת עולם שלישי כמו שהולכת וצומחת כאן – בחסות היעדר חינוך כללי לציבור החרדי, לדוגמה – לא תוכל להחזיק כלכלה של עולם ראשון, ולא תוכל להחזיק צבא כמו צה"ל. פרופ' בן-דוד מסביר שמדינת ישראל נשענת על 300 אלף בני אדם יוצאי דופן בכישוריהם – הייטק, רפואה, אקדמיה. מספיק שתהיה שם עזיבה מסיבית, הוא מזהיר, כדי שספירלת הקריסה תהיה בלתי נשלטת. אלה תופעות חדשות, של העשורים האחרונים: ב-1970, הצפיפות של כלי רכב בישראל הייתה כמעט זהה למערב אירופה. היום היא פי 3.4 ממדינות שם, למרות שיש פה פחות מכוניות. רמת החינוך היא הנמוכה ביותר בתחומי ליבה בעולם המפותח, וזה עוד בלי שהחרדים נמדדו במבחנים הבינלאומיים. החוזה היסודי של החברה הישראלית היה הקמת מדינה בתנאים קשים ביותר, בלב אזור עוין, אך מדינה שיש בה ערבות הדדית, שירותים חברתיים וניסיון ליצור חברת מופת. החוזה הזה מופר, כפי שאנחנו רואים בהתייפחויות של הורי החטופים שחשים שהממשלה נטשה אותם.
מעל לכל מרחף משבר מוסרי. הוא מתמצה בכך שהישראלים ממשיכים לאפשר לממשלת מחדל 2023 לכהן בתפקידה, שחברי הכנסת ממשיכים לתת בה את אמונם, ובאותה שעה ישראל מתחפרת במלחמה עקובה מדם ברצועת עזה, כאשר חלקים גדולים מהציבור וההנהגה שלה מדקלמים ש"אין חפים מפשע" ברצועה. אין רגע של עצירה, בחינה עצמית, מתן דין וחשבון אמיתי וכואב – על מנהיגיה שסרחו, וכן, גם על הנפגעים האזרחים בעזה.
בעוד שבמאה ה־19 ליהודים היו לפחות שתי חלופות של בריחה, ארץ ישראל ואמריקה, במאה ה־21 יהודים רבים חשים שאין לאן ללכת ושהם מטרה בכל מקום
איזה משבר יתפוצץ קודם / וכך אנו מגיעים אל הצומת. ביהדות התפוצות, הקיום היהודי נמצא בסכנה בשל תהליכים בחברות המתקיימות סביב הקהילות. בישראל, הקיום היהודי נמצא בסכנה בשל ההנהגה הפוליטית עצמה, שכל כולה יהודית. זהו צומת, וגם מרוץ של איזה משבר יתפוצץ ראשון. כי בסופו של דבר, אפשר לנבא, הגולה תזלוג ותישפך אל מדינת ישראל, או שמדינת ישראל תזלוג ותישפך אל הגולה.
זו פשטנות - כי הדברים יכולים לקרות במקביל. קהילות אורתודוקסיות מודרניות ברחבי העולם היהודי מדגימות עלייה הולכת וגוברת למדינת ישראל. אלה אנשים שלעיתים מראם מסגיר את יהדותם בחברות המקומיות, שרוצים לשמור על כשרות וחינוך יהודי; מדינת ישראל מספקת זאת. במקביל, יהודים חילונים במדינת ישראל שוקלים יותר ויותר את המשך דרכם אל מול מדינה המתגבשת סביב ציר פופוליסטי-חרדי. הם שואלים עצמם – האם אני סומך על הממשלות הללו שייתנו פקודות לבניי ובנותיי בצה"ל, בשעה שהן עוסקות בהשתמטות לחבריהן שלהן, או בגניבת הקופה הציבורית ובניסור הענף שעליו יושבת המדינה כולה?
ייתכן בהחלט שהסערה האנטישמית בעולם תשכך, תחלוף כמו הוריקן שמשאיר את נזקיו מאחור. ואולי מדינת ישראל תניח מאחור את תקופת החשיכה הנוכחית, ותתחייב לשינוי גדול. אך מה יבוא קודם: איזה שינוי חיובי, או איזו קטסטרופה.
ובעוד במאה ה-19 ליהודים היו לפחות שתי חלופות של בריחה, ארץ ישראל ואמריקה, במאה ה-21 יהודים רבים חשים שאין לאן. הכל בערעור, ויהודים שמזדהים ככאלה הם מטרה בכל מקום. ואז ילחש איש ארץ ישראל; אם נגזר עלינו לחיות בתקופה של עולם מחשיך, שבו רוחשים לאומנות, גזענות ופופוליזם, האם לא כדאי שנחיה במדינתנו שלנו, נדבר בשפתנו? שננסה לשנות בקהילה קטנה, איפה שיש בידינו הכוח והרשות? ויהיו שישיבו – גם פה בא"י – שזה כבר אבוד. שדווקא שם יש תקווה. דיון יהודי.
זהו המרוץ. ומהזווית הישראלית, ההזדמנות שאין בלתה: לתקן עכשיו, לתקן אחרי הפורענות ובטרם תבוא גדולה יותר, ולחזור לשקם את הבית שנסדק וטומא באש זרה של שחיתות, שררה ואטימות לב בפני החלש. בניגוד לגולה, שם התהליכים הם גדולים ובלתי נשלטים בידי מיעוט זעיר, במדינת ישראל היהודים עוד יכולים להתוות את גורלם. יש בידינו לתקן.
