בפעם הראשונה זה 40 שנה שבה אני רואה באופק את סיני, אני מסולק בחזרה. סטטוס הקורונה שלי לא מאפשר לי עדיין יציאה מישראל. אני חוזר למלון באילת, בלי להבין לגמרי את ההקלה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בניסיון השני אני עובר, מהאזור הסטרילי עם האנשים במדים, למצרים עם הכפכפים ועשן הסיגריות, שכל תחנה בה מלווה אותך בברכת "סבאח אל-פול" ו"בקשיש". קיבלתי את החותמת האחרונה ויצאתי אל שער המוניות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ים והרים, זיכרונות ומציאות. התמוטטתי 47 שנים אחורה, ועל אבן המדרכה הצהובה-שחורה. "אדחכ", אמר לי השוטר שבדק את הדרכון בדרך לסיני עם המונית. "אדחכ", הייתה המילה שביקשו-ציוו-נעלבו ממני כמעט כל מי שבא איתי במגע בחמשת הימים בסיני. חייך.
47 שנה אחורה. אבא שלי עבד בבניית ביצורים ושדה תעופה בסיני. היה מגיע פעם בשבוע עם האופֶּל-כתום-גזר, נשאר יומיים, וחוזר דרומה, לשארם א-שייח’. הוא היה בן 34 פלוס חמישה ילדים, ומישהו אמר לו שבונים עיר בצפון סיני, דרומית לעזה; שהולכים להיות שם איזה מאתיים אלף תושבים ונמל תעופה וימי, וחלומות וחופש חסר גבולות.
ההורים שלי היו בין מאה הנרשמים הראשונים. נסענו לראות איפה נגור. כיוון שלא היה עדיין כביש גישה לימית, הסתפקנו בנסיעה שבועית לראות דיונות של זהב, ים, דקלים. אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא קפיצה על חלונות האופל-גזר וצעקות "גמלותים, גמלותים", למראה שיירת גמלים.
ההורים שלי בחרו בית, קומת הקרקע בבניין בן שלוש קומות. בית 170 דירה 2, תיבת דואר 6, טלפון 87002. מול המשטרה ומד"א ותחנת הכיבוי (עם הכבאי ישראל שחר, שקיבל את הקידום הכי קיצוני בעולם: רק סיים קורס וכבר נהיה מפקד התחנה), והכי חשוב: הבית הכי מערבי, הכי קרוב לים. פותח תריס ורואה איזה דגל, עולה לגג ומחליט ראשון אם היום יש בית ספר או גלישת גלים.
הייתי קצת לתוך שנת הלימודים בכיתה ב' כשההורים שלי העירו אותי. יום לפני, אבא שלי ואביו רבו ביניהם ריב נורא בפרסית, שלא הבנתי את פשרו ובעיקר הפריע לי להקשיב לשידור של משחק הגביע בין הפועל תל-אביב לאחותה מבאר-שבע. על רצפת החדר ישב שולחן שחמט ענק ומפואר וכלים מהודרים, עטופים בצלופן. אבא שלי ביקש שלא אפתח ושלא אקח את ילקוט בית הספר היום, ורק אלך לשם ואפרד מהמורה אוהלה ומשאר החברים, כי אנחנו נוסעים למקום רחוק, לבית החדש שלנו.
כשחזרתי, הכל היה ארוז על טנדרו וכולנו, כל השבעה, נדחסנו לתוך האופל-גזר. עברנו את עזה, פנינו ימינה בצומת שדות, עברנו את שני הקיבוצים משמאל, ואז הגענו לשיא העלייה, לנוף הכי יפה שראיתי בימיי. דיונות זהב שהתמזגו עם כחול הים וקצפו, ושורות של דקלים. אבא שלי עצר שם, יצאנו כולם מהאוטו, עמדנו והסתכלנו, תיירים במקום של נוודים, נתנו למציאות לטפטף לנו למחזור הדם.
האופוריה הזו נמשכה זמן די קצר. משק כנפי ההיסטוריה של נחיתת סאדאת בארץ הפך בימית וביישובי הפתחה להוריקן. עד אז ניהלנו אורח חיים קיבוצניקי-אורבני. ים, יחפים, ים, כדורסל, ים, סרט לכל היישוב ברחבה של יסודי יסעור, כולם-מכירים-את-כולם, ים, העיתון מגיע רק בחמש בערב עם האוטובוס היחיד מתל-אביב.
בשבע בבוקר עמנואל (שם בדוי) סוחב את כל עגלות הזבל ומעלה על הטרקטור את כל ילדי השכבה עד שער בית הספר. בלילה מאוחר, אחרי שהים היה נסגר, אנחנו היינו נאספים ליד האיקליפטוס לעשות קומזיץ ולנסות עניינים ראשונים, וכשהבנות היו מסרבות, היינו רצים להציץ על המאהל של דיגלי מסיירת מטכ"ל, שם היה נשפך אלכוהול, ריח מתקתק שאז לא הבנו את פשרו, ונשים וגברים עירומים היו עוברים ממאהל אחד למשנהו.
כשהיינו חוזרים הביתה, מתחת לשמיכה הדקה, היינו מחכים שרוח מערבית תתגנב בסתר מהים ותניע בלאט את ענפי הדקלים, רחש שהיה האות שהגיע הזמן לישון, סרנדת הלילה.
היה משהו מאוד פשוט, אלמנטרי, יסודי באורח החיים הזה. שום סיבוך. זה מה שראיתי מעל פני השטח כילד בגילי 13-7 (למרות שעד היום, כששואלים על מקום הולדתי, אני עונה "ימית").
לקח לי עשורים להבין את ההחלטה הזו של אנשים באמצע גיל 30 עם חמישה ילדים, שעזבו הכל והלכו לסוף העולם להיות ביטניקים, להיות ארץ-ישראלים לא מתוך איזו ציונות, אלא רק מתוך רצון לנטוע ולהתחדש. לקח לי הרבה זמן והרבה פגישות ושיחות, להבין שהאנשים שהגיעו לימית היו "שפיצים", אנשים שלא התאימו לפאזל של החיים בכל מקום אחר, שלא היו להם הצורה המתאימה או הגמישות כדי להתחבר. הם מצאו אותן בימית עם שאר השפיצים, ואיבדו אותן לעד כשהעיר נהרסה.
פעמיים נחת המסוק של מנחם בגין בחולות ליד האיקליפטוס שמאחורי הכביש. פעם הונתה הממשלה את תושבי ימית כשהבטיחה להם שהם מיישבים את המדבר; ופעם שנייה, כשבגין ואשתו עליזה נחתו והבטיחו שאחרי שיפרוש הוא יצטרף לתושבים.
בפעם השנייה כשבגין נחת, כל הנשים הסירו את הכביסה מהחבלים, זכר לסופת החול שיצרו המדחפים בנחיתה הראשונה, ושום ילד עם דגלי ישראל בידיו, ג'ינס וחולצה לבנה עם סמל ימית, לא קיבל את פניו. כשצעד לתוך העיר, רדפה אחריו אישה באמצע החיים, וכשעלה במדרגות מאחורי הדואר לכיוון המרכז המסחרי, היא צעקה אחריו בגרון ניחר מעלבון ותחושת בגידה: "אמרת שתבוא לגור איתנו. הרסת לנו את הבית, יא בן זונה".
למרות שהכרתי את כל תושבי ימית בקול ובפנים, לא זיהיתי את האישה. כשהסתובבה ויצאה מתוך הקהל שצבא מסביב בגין, ראיתי שזו אמא שלי.
הסכם השלום תקע את הטריז הראשון בין התושבים. חלק הצטרפו לתנועת התחיה ותנועת ההתנגדות, וה"אל נא תעקור נטוע" ו"לעצור את הנסיגה מסיני", חלק הבינו שהכל גמור, לקחו את כספי הפיצויים ופצחו בחיים חדשים. אבא שלי היה תנועה של איש אחד: הוא אהב את ימית יותר מכל דבר אחר בעולם, חוץ מאת אחותי הבכורה ארנה; והוא היה ליכודניק שרוף ומוצהר, בגיניסט.
ימית הייתה המקום שבו הפכנו להיות אבא ובן. הוא לקח אותי לטיולים על גמלים, ולעזה ולחוף, וסיפר לי בדיוק איפה יבנו ומה. פעם אחת הוא לקח אותי ליציקת הגג של בית האוכל שהוא בנה בקציעות. הפועלים העזתים שלו שמו אותי ליד הפיילה, כדי שאערבב חצץ עם חול, מלט ומים. אבא שלי לימד אותי לשתות מהג'ריקן בלי להצמיד את הפה, ולשרוק בלי אצבעות בפה. הידיים שלי זעקו מכאב שלפוחיתי. בדרך חזרה היה חושך מצרים, אבא שלי עישן עם חלון פתוח לאורך כל הדרך, ואני הסתכלתי עליו בהערצה.
ככל שהתקרב מועד הפינוי, המחזה הלך והפך יותר גרוטסקי. ימית גודרה בגדרות תיל, גאולה כהן עברה להתגורר בעיר, יותר ויותר אסיפות, ריקודים אדירים מסביב למזרקות עם דגלים בידיים: "בגין תתפטר, ימית שווה יותר". מוטה גור אמר שהוא ידפוק אותנו כמו שדפק את הערבים. חבל תלייה הוצב מעבר לעמדת השמירה בפתח העיר, ומישהו תלה ממנו את דמותו של בגין.
בבחירות 81', אבא שלי היה לוקח אותי מסביב לארץ לאסיפות בחירות. הייתי עומד לידו, כשמסביבנו אלפים צועקים את שמו של המנהיג הנערץ, ואז, כשהיינו חוזרים בלילה לעיר, המכונית נעצרת כמעט מאליה בשיא העלייה לעיר, לאצור את הרגע, השומרים היו מעלים את השער, והיינו עוברים מתחת לדמותו של בגין התלוי.
בשבתות היינו מצטופפים במכונית, ואבא שלי היה מפליג למושב של רפול, לחווה של אריק, לווילה של עזר, לכל מי שהיה חלק בהסכם, דופק על הדלתות ומנסה לשכנע-להתחנן שיעשו שלום, אבל שישאירו את ימית.
בדיוק לפני חצי יובל יצאתי, אז כתב צעיר במקומון "העיר", לכתוב על האסונות שרדפו אחרי עקורי ימית. כתבתי על בעלי המזל שרק פשטו את הרגל וחייהם עוקלו, או בעלי המזל האחרים שרק חיי המשפחה שלהם התפרקו. כתבתי על סמדר, שהקרקפת שלה נתפסה במכונה חקלאית ומאוחר יותר מתה מסרטן, על אחיה שרצח חייל במהלך שירותו הצבאי, על הזוג שבנם הפעוט טבע למוות בבריכה בחצר האחורית שלהם, וכשדיברתי איתם אמרו שהם לא יכולים לדבר, כי הם בדיוק על המזוודות לארצות-הברית לטיפול בסרטן. של שניהם.
כתבתי על מחלות הנפש, מחלות הסרטן, המיתות הפתאומיות. נפגשתי עם עמנואל, ההוא שאסף אותנו בטרקטור כל יום לבית הספר, האיש הכי שמח שהכרתי, עם הכי הרבה חיוניות חיים. "איזה מין שם זה ימית", הוא אמר לי כשנפרדנו, "מצד אחד ים, חיים, שמחה. מצד שני מישהו ממית". זמן קצר אחרי הפינוי, עמנואל וזוגתו איבדו את שני ילדיהם תוך שנה, סרטן ותאונת אופנוע.
כשבגין צעד לתוך העיר, רדפה אחריו אישה באמצע החיים, וצעקה אחריו בגרון ניחר מעלבון ותחושת בגידה: "אמרת שתבוא לגור איתנו. הרסת לנו את הבית, יא בן זונה". כשהסתובבה ויצאה מתוך הקהל שצבא מסביב בגין, ראיתי שזו אמא שלי
הייתי צריך את המסע הנוכחי לסיני, את המראות, את הריחות, הפשטות, כדי להבין איזה שקרן עלוב הייתי אז, איך השתמשתי בסיפורים של האחרים, כדי לברוח מהאמת שלי.
רק פעמיים נתקלתי בחברים שלי לשכבה ז' אחרי הפינוי. פעם אחת על השער של "ידיעות אחרונות", ביום שישי שבו נראה הנשיא קלינטון לוחץ ידיים עם חייל מארינס אמריקני על הגבול הקוריאני. הסתכלתי מקרוב וזיהיתי את ערן אהרונסון. הפעם האחרת קרתה בשישי בנובמבר 1987, יומיים אחרי החיול. עמדנו במסדר יציאה בבקו"ם עם אלפי חיילים אחרים שבכו בכי תמרורים. זה קרה בבוקר אחרי ההתאבדות של זוהר ארגוב, כשאוריין חסון זיהה אותי ואני אותו. הינהנו אחד לשני ויותר לא התראינו.
אוריין ואני היינו צמודים אחד לשני שבע שנים. מלכי הכיתה ואריות הספורט בים, במחניים, בשפשוף פרקי האצבעות על הבלטות בחמש אבנים, בריצה, בהקפות, חמור ארוך, חרצני משמשים קרוב לקיר, 3 מקלות ובעיקר בכדורסל. וזה בזמן שנשאר לנו מהים, או מלחתוך מכל פלסטיק חמישה ליטרים לשניים, להתיישב עליו ולעוף בדיונות.
היינו משחקים כדורסל במגרש למטה, כשאנשי צבא הקבע היו לוקחים הפסקות מהטילים בכדורגל שלהם, והיינו מסתכלים במגרש למעלה, על הנעליים של חטיבה י"א-י"ב. דרור נחשון היה עם הנייקי הראשונות, לבנות עם פס שחור. ולעמרי ישי היו את הנייקי השניות, יפהפיות מזמש כחול עם פס לבן. אבל זאת לא הייתה חכמה: כולם דיברו על אביו שעבד בחו"ל ותמיד נסע לארצות אקזוטיות.
היינו יורדים, אוריין חסון ואני, למגרש למטה, מתחת ליסודי שנקרא על שם המסוק שהרג תחתיו 54 חיילים. הדלקנו את הזרקורים. הוא היה חואן קורבלאן ואני רפאל רוליאן, הצמד האגדי של ריאל מדריד. היינו מכדררים כל הלילה, עד שהשכנה בלה הייתה צועקת ש"הלו, מנסים לישון כאן!"; או שהרב מהקומה השלישית היה זועק ש"היי, עוד מעט קמים להתפלל פה". אז היינו מכבים את הזרקורים וממשיכים בחושך, משדרים את המשחק: "רוליאן מקבל את הכדור על קו העונשין, מסתובב, לא מוצא למי למסור, מביט על הטבעת", שזה היה הרמז לאוריין/קורבלאן לרוץ לריבאונד.
כשהיינו בכיתה ז' התוודענו שמושבי וקיבוצי חבל אבשלום מקימים קבוצה. אוריין ואני נסענו כל יום בטרמפים הלוך וחזור למגרש הפתוח בנתיב העשרה. המאמן מוטי ארזי, איש של אדמה שהתעקש תמיד ללבוש מעיל של טייסים, אמר לנו שהוא בונה עלינו לחמישייה, אבל שאנחנו חייבים להסדיר את העניין של האישור הרפואי. עכשיו, בימית היו המון דברים, אבל רופא שמוסמך לחתום על זה שאנחנו כשירים לשחק כדורסל תחרותי עם תעודת שחקן, זה לא. לאוריין נמאס והוא פרש.
אני המשכתי לתפוס טרמפים הלוך וחזור. לפעמים הגדולים היו באים לראות אותנו מתאמנים. רונן וייסמן היה מגיע עם טרקטור שמשך עגלה ממושב אוגדה. הייתה לו ערימת שיער כמעט לבנה, פנים טובות ואדומות, והקליעה הכי נקייה שראיתי מימיי. כל החטאה שלו הייתה עלבון לגיאומטריה. הוא ראה שאני לבד ואימץ אותי, לימד אותי הטעיות ראש, כדרור קרוסאובר, באיזו זווית לרוץ במתפרצת ואיך לסגור לריבאונד. ולמה אנוכיות היא קללה. הייתי מאוהב בו. רציתי שאחותי ארנה (בלי ו') תעזוב את רוני עם האופנוע, הבן של מיכאל מהסופרמרקט, ושתהיה החברה של וייסמן.
למשחק הראשון נגד חצרים הגעתי בלי כרטיס שחקן. המאמן מוטי נתן לי גופייה מספר 12 ואמר לי שמהיום ועד להודעה חדשה אני רונן יעקב, שחקן מיישוב שדות, שהייתה לו הרשאה רפואית לשחק. לא הייתה לי שום בעיה. כל חיי הרגשתי הרבה יותר בנוח להיות מישהו אחר.
שגיא מלאכי הרכז מספר שבע הריץ אותנו במתפרצות, אני וניר מטלון (שהגיע לליגת העל) רצנו בזוויות לגמור מתפרצות, יריב גולד הענק (שהגיע להפועל תל-אביב) הוריד ריבאונדים. על הספסל שלנו ישב השחקן עם השם הכי יפה בעולם, און חן. ניצחנו את אשכול, גבים, ואת שאר הקיבוצים, את קריית-גת והמושבים שבדרום (ששיתפו שחקנים בוגרים יותר, הרמאים!!). נשאר לנו הסטרץ' נגד הבלתי מנוצחות האחרות: שתי הבאר-שבעיות.
רק שהסטרץ' הזה הגיע בדיוק כשהמאבקים נגד הפינוי הגיעו לשיאם. אלפי מתנחלים מהגדה המערבית הגיעו דרך הים לעיר ושטפו אותה. הנאמנים של כהנא כבר התבצרו במקלטים, צחי הנגבי התכונן לאזוק את עצמו לאנדרטה. זה מי שנאבק על העיר על הגגות ונגד החיילים. אנחנו רק נפרדנו מהעיר פרידה ארוכה ובלתי נגמרת, לפעמים עד היום.
בכל מקרה, בבוקר של המשחק שלנו בבאר-שבע, ימית הייתה מכותרת, ושני העבדקנים בשער אמרו לי שלא מעניין אותם כלום, אין יוצא ואין בא, אפילו גמר גביע אירופה. חזרתי הביתה, ואבא שלי, שגידל אז זקן כמו אב שמתאבל על בן בטרם מותו, שאל אותי מה אני עושה כאן. סיפרתי לו, והוא לקח מספריים ענקיים, גזר את הקונצרטינה ליד המסעדה של ג'ינג'י, ונתן לי לצאת. מעולם לא הייתי גאה בו כל כך עד אז ומאז.
תפסתי טרמפ, אבל הטיולית הגדולה כבר עזבה את צומת שדות כשהגעתי. חיכיתי שם שעות, וכשהם חזרו הם סיפרו לי שהפסידו 21 הפרש ושרונן יעקב היה חושך מצרים. מחומש בלי אחת הצלעות שלו הוא סתם מרובע לא פתור.
זה היה המשחק האחרון שלנו. על שגיא מלאכי שמעתי שוב רק כשאחותו נרצחה בפיגוע טרור. ב-1987 חזרתי מטיול טרום-צבא בארצות-הברית, פתחתי עיתון ועל השער הייתה ידיעה על סרן רונן וייסמן מהצנחנים שנהרג בפעילות מבצעית בלבנון. הוא נקבר בחלקה הצבאית החדשה בבאר-שבע. שתי שורות מתחת לאחותי הבכורה, ארנה.
לאבא שלי קראו יום טוב (זה מה שקורה כשאתה נולד כשאלוהים עם מצב רוח ציני: לאבא שלי התאים השם הזה כמו השם שמש לאסקימואי). כשעלה מאיראן ב-1958 הוא הגשים את הציונות בבריחה. כשעבר לימית, הוא עבר לציונות בעשייה. ארנה הייתה אמורה להיות הגשר שעובר בין היהודי עם המבטא והמניירות האיראניות-אוריינטליות הדקות, לבין הישראלי החדש. ימית הייתה המקום שבו הסימביוזה הזו התחברה לפלאים.
ארנה הייתה יפה כמו צוענייה, רודפת צדק, גלאית שקר, הולכת לישון וקמה עם ספר. על קירות חדרה בימית היא כתבה מילות שירים בעברית ושרפה את קצוות הדף. "אדם בתוך עצמו", של שלום חנוך, וגם: "ולפעמים, כשאין לי חשק, נופל חסר אונים מחוץ לעסק, ואז ציפור קטנה, מלחשת באוזני, אל תיכנע", של גזוז. אחרי שראתה בתל-אביב את הסרט על האב הנוקשה עם הלב מחמאה, היא ביקשה מהסדרן את הכרזה של "טייס שב הביתה", והדביקה אותה על דלת חדר הוריי.
מהרגע שנולד הסכם השלום, ארנה, תמיד בטריקו ארוך שרוולים, ליוויס עם רקמה על הכיסים מאחור, נעלי ספורט וספר מוחבא מתחת לבית שחיה, התחילה לכתוב שירים באובססיביות. שירים על חורבן העיר שבנתה, על חורבנה שלה, על התנפצות חלומותיה. על הרצון שלה להפסיק להיות.
הנה כמה דוגמאות קצרות:
לעיתים קרובות אני תוהה –
"מי ומה אני?
ומגיעה למסקנה
שאני רק נערה קטנה
ולא נחשבת
שחייה עד כה מסתכמים
בנולדה, גדלה, יישבה וגורשה…
ואני בושה בעצמי"
"ישבתי על החוף
והירהרתי בחלום הוורוד
שציירתי
והרסו לי אותו
והרסו גם אותי
וטבעתי"
"באנו למדבר שממה
וחול ודקלים ואי שם
ומנצנץ הים
וחלמנו והגשמנו
וכמו כל חלום
נגוז גם שלנו
והתעוררנו, כשנזרקנו
למציאות אפורה"
"זה היה מעניין לראות
איך היא גדלה
פוסעת את צעדיה הראשונים
עומדת על רגליה
מתפקדת, זוהרת
יפה ושוקקת
ועתה גוססת
וארוכים יסוריה
עירי"
"אני הולכת ברחובותיה
ואני כואבת
ונשמתי בוכה
ועיניי בולעות את
כולה
ומיוסרת, אני יודעת
שאני חסרת אונים
ואיני יכולה להצילה,
את עירי"
אבא שלי ביקש מאל"מ זאב דרורי, אז מפקד חטיבת גבעתי, להישאר עד הסוף, שיוכל לראות את החורבן כדי להאמין באמיתותו. את ארנה, שהייתה אז תלמידת י"ב ב"אשל הנשיא", שלחו ההורים שלי למשפחה מאמצת בקיבוץ אורים, כדי שתסיים את הלימודים.
ההרס תפס תאוצה. מנופים וטרקטורים הובאו לעיר. במקום לבנות מלון ובריכה, מרכז מסחרי נוסף ונמל, הלמות הפטישים ריסקו קיר אחרי קיר. אי-אפשר היה להתבלבל ברעש החורבן, בריח האובדן, בתחושת הסוף. עד היום, כשמשאית זבל או טרקטור נוסעים ברוורס ומשמיעים את הצפצוף המתריע, הלב של תושבים רבים מימית צונח לרצפה באימה. זהו רעש ההתפכחות: זהירות, פה הורסים.
ההורים שלי הסתובבו בין ההריסות, אירחו את החיילים והמפקדים לארוחות, לשיחות, לתפילות. מזל, שארנה לא פה לראות את זה, התנחמנו. רוב התושבים כבר עזבו, נשאר עוד שבוע לפינוי. ימית הוכרזה כאזור צבאי סגור.
ופתאום, יבבה זועקת בין ההריסות. "אבבבבא, אבבבבא, אני לא יכולה למצוא את הבית, אני לא יכולה למצוא את הבית". לעולם לא הבנו איך ארנה הצליחה להיכנס. אנחנו יודעים שהיא עמדה על המחסום שלושה ימים, עד שחייל הסכים לתת לה לראות את הבית בפעם האחרונה. היא הגיעה ל-170 דירה 2, והתפרקה על ברכיה ולתוך הצוואר של אמא שלי.
אבי פרחן, מראשי המאבק נגד הפינוי, ביקש מהחיילים לנקות את בדלי הסיגריות מהחצר, נעמד מול ביתו כשהחיילים מורידים בטקסיות את הדגל, וקרא על הבית קדיש כשהוא מוקף בפלוגה של מפקדים וחיילים קשוחים ממררים בבכי. הרב אריאל ביקש מהחיילים שייקחו אותו על הידיים, כי אין מצב שהוא עוזב בכוחות עצמו את ימית.
ההורים שלי חזרו למקום אחרי שאריק שרון הורה לפוצץ את העיר (אותו שרון ש-40 יום לאחר מכן פלש 40 קילומטר לתוך לבנון). קיר אחד עדיין נותר על עומדו, ועליו כתוב: "משפחת אברהמי, 15.4.82", זה הקיר מהצילום בעמודים אלו, עדות כמעט אחרונה למקום ולמשפחה הזו כפי שהייתה.
אבא שלי עטף את עצמו בטלית ובדגל ישראל וצעד בלי שום מטרה לירושלים. אני חושב שרק האחריות שלו לארנה הכריחה אותו לחזור למסלול חייו.
כשהעיתון ביקש שאחזור לסיני עבור הכתבה הזו, פניתי לשגרירות מצרים וביקשתי לחזור לימית, שהיום היא שטח סגור. על מעבר מעזה אין מה לדבר. איפה שהיינו בני בית, איפה שעשינו את הקניות שלנו באופן קבוע, שתינו קפה, וקיבלנו פפסי שהיה אסור למכירה בישראל בגלל החרם הערבי – קיים משטר תיעוב כלפי ישראלים.
אני זוכר שבמהלך השירות שלי, קצת אחרי האינתיפאדה הראשונה, הקפיצו אותנו לעזה, והסתובבנו כמה שעות ושיטרנו אנשים שהיו אחים שלי רק לפני חמש שנים, ואחריהן אמרתי למפקד שלי שאני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. נסעתי בכביש עוקף עזה לכלא שש. אני זוכר שאבא שלי נהג ללעוג לכביש ולמושג הזה, עוקף עזה. למה לעקוף את עזה. נשארה רק האפשרות להגיע לצפון סיני, בין עזה לרפיח, דרך מסוף טאבה ומצרים.
כל מי שפניתי אליו, גיחך לבקשתי. ימית, גן העדן של הזיכרונות שלנו, יש-גלים-אין-לימודים, ערימות של שפיצים עם רוח חופשית שברחו מהעבר ומהמשפחות המדכאות שלהם, הפכה לאזור צבאי ממודר עם גדודים שנלחמים עם גדודים אחרים. גיהינום שפעילות הפנאי של תושביו כוללת עריפת ראשים ושאר תופין. לכל יופי יש בדיוק את אותה אמת שטח של כיעור. עובדה שכמעט כל מי שפרח בימית, נבל אחריה. מי שגר שבע שנים בגן עדן וסולק, עבר לגיהינום.
חצי שנה אחרי הפינוי, ארנה התגייסה. סיימה קורס מתועדף של מאבחנות פסיכוטכניות, ושובצה בלשכת הגיוס בבא-שבע. הגיוס של ארנה וההשתלבות שלה בקורס היוקרתי הקלו על הכאב של אבי. עברנו לבית דו-קומתי בעומר, בכתובת שעדיין לא סגורה על עצמה אם היא הדס 17ב' או אורן 51. מסביב גרו מפונים, שקנו דירות ושתי מכוניות חדשות וגיננו את גינתם בשלל קקטוסים ופרחים. אנחנו שכרנו בית ושמנו בחצר את הדקל שלקחנו מימית.
בעומר, מקום שתושביו מרגישים לונג איילנד אבל הם כולה פרבר של באר-שבע, לא הפסיקו ללחשש על המפונים והכסף שסחטו מהמדינה. מזג האוויר הצחיח הבטיח ששום רוח לא תניע את הענפים לסרנדת שינה. לפעמים, מהרווח הקטן של הדלת שנשארה פתוחה, ראיתי את אבי מוציא תמונות שפותחו מימית, תמונות ששמר בקופסה יקרה, דיפדף בהן בלאט, ובכה בדמעות גדולות וללא קול.
שמונה או תשעה חודשים אחרי שהתגייסה התחילה טוראי ראשון ארנה אברהמי, מספר אישי 3246599 להקיא את נשמתה מכל דבר ששמה בפיה. הרופאים הצבאיים, באבחנה חד-משמעית החליטו שמדובר בבעיה פסיכולוגית. נכנסנו לפגישות פסיכולוגיות משפחתיות שבועיות.
עד אז כבר לבשתי את הגופייה התכולה מספר 12 של הפועל עומר. ניצחנו 40 משחקים ברציפות, אבל אז המאמן העניש אותי על ההיעדרות מהאימונים, והוציא אותי מהחמישייה. באותו שבוע הפסדנו פעמיים: ברבע גמר גביע המדינה למכבי ירושלים, ובגמר גביע קבוצות הפועל להפועל גבת.
הטיפולים לא ממש עזרו. ארנה התחילה לפזול קשות. האבחנה הבאה כבר קבעה שהיא סובלת מגידול סרטני גדול במוחה. היא נותחה והועברה למחלקת טיפול נמרץ במרתף. ביקשו ממני להישאר בבית ולקרוא תהילים. זיהום הכניס את ארנה לתרדמת והמשפחה ביקשה ממני לבוא להיפרד.
כמה חודשים אחרי הפינוי, אובחן אצל ארנה גידול סרטני גדול במוחה. היא נותחה, הועברה למחלקת טיפול נמרץ והמשפחה ביקשה ממני לבוא להיפרד. למחרת, יום חמישי, ד' באב, דודה שלי העירה אותי מוקדם בבוקר ואמרה שזהו
הייתי לבד, קצת אחרי בר-מצווה, אף אחד לא ליווה אותי, ואמרתי לעצמי שאין מצב שזה הזיכרון האחרון שלי ממנה. חזרתי על עקביי, רוב המשפחה ישבה על הרצפה והתכוננה לשבעה. פניתי לדלת היציאה הענקית, שם הכניסו האמבולנסים את החולים הדחופים. הוריי עמדו שם. אמא שלי ספקה ידיים עם פניה לרצפה וביקשה מאלוהים שאם זה המצב אז שייקח את ארנה, שלא תישאר בעולם צמח. ואבא שלי הסתכל לשמיים וביקש מאלוהים שלא משנה מה, העיקר שארנה תישאר.
ככה עמדו, אולי מטר בין אחד לשני, ואוקיינוס שלם חצץ ביניהם. הקריז של ימית התחיל לפעול. למחרת, יום חמישי, ד' באב, דודה שלי העירה אותי מוקדם בבוקר ואמרה שזהו.
חלק מהשירים שכתבה במהלך הפינוי ארנה שלחה לבדה לחנוך סער מהוצאת "סער". מצאנו עוד שירים שלה במגירות והוספנו. ספר שירים שלה הודפס. זה ספר שנוכח כמעט בכל בית של מפוני ימית, לצד הימיתונים, והדגלונים ועץ הדקל בגינה, והתמונה הבוהקת, המבטיחה, של ימית בחיתוליה. אני חושב שאני כותב רק בגללה.
ימית הייתה אמורה להיות המפלט האחרון. הנקודה שממנה לא בורחים יותר. כשהגיעו הוריי מאיראן, הם עברו במסלול האדום והצהירו על כל מרכולתם. אמי הפכה מפיירוז לשושנה, היא נולדה ביום אפס בחודש אפס 1944. ככל שנפחה חיים בשושנה, כך התאדתה פיירוז. הם לא דיברו פרסית בבית, והכניסו הביתה רק תרבות מערבית.
רסיסי העלבון מהעלייה והמעברה של אבי, מהקיבוצניקים שביקשו ממנו לשתות רק מחוץ לקיבוץ שבו עבד, התאדו במרובע הגביע של בית"ר, מכבי דופקת את הרוסים, ימית והמהפך. ימית הייתה האוטופיה שבה כל החלומות שלו יכלו להתקיים.
אבא שלי לקח את כספי הפיצויים ונסע לאמריקה. לא שמענו ממנו חודשים ארוכים. רק אחר כך התברר לנו שהיה נכנס לבתי כולבו ענקיים, קונה שמיכות ומעילים ומחלק אותם להומלסים. כך עשה עד שהפך להומלס בעצמו. שטף כלים במסעדה. לבסוף חזר.
בלילות היה ישן ליד הקבר של ארנה, לילות אחרי לילות. הייתי בגיל ההתבגרות אז וזו הייתה פדיחה לא קטנה להביא חברים או חברות כשהוא היה בסביבה, וכעס נוראי של נטישה, ומזל שאמא שלי (שכמו רבים מהמפונים, מעולם לא התקרבה לים אחרי הפינוי, רק הסתכלה עליו ממרחק) נשארה חזקה, כדי שלא ניפול למטה.
ורק כשנולדה הבת הבכורה שלי, הבנתי כמה ההתנהגות שלו הייתה הכי נורמלית. אבל הוא היה מת כבר 14 שנה אז, אחרי שחזר, היה נוסע שעות, נוסע ונוסע, בלי מטרה, רק לנסוע, לברוח, לקוות שתבוא הדרך שבה ייפסקו כל תמרורי ה"זהירות העבר לפניך". הוא נהרג בתאונת דרכים מטופשת ברביעי בנובמבר 1994, כשרכבו נזרק לדיונות ליד יבנה. 11 שנה הוא חי בגיהינום של לנסות להתחיל חיים מחדש, ולא מצא שום סיבה טובה למה.
וזהו. אלוף אסון, אחרי שניכה 30 אחוז מהמשפחה שלנו, הניח לנו לנפשנו. נפשנו, לא הניחה לנו. לעולם לא להתמכר לחלוטין למוזיקה במועדון, לעולם לא לצלול עד הסוף, לא לגעת באטום, לא להתגרות באושר. לכל דבר יש מחיר הפוך. החזרה והשהות בסיני הן הפעם הראשונה שבה אני מרשה לעצמי לטבול בבריכה של שלוות נפש. ארבעה ימים אני תקוע על אותו דף בספר.
סיני נותנת לך חותמת בדרכון וגוזמת את חבל הטבור שלך מכל הדברים שאתה ממש לא צריך בחיים, חוץ מהמשפחה. אני נזכר שבמשך שבע שנים לא היו לנו בגדי חורף, וגם לקיץ הסתפקנו רק בבגדי ים. איזו תמימות, ואיזו תמימות לחשוב שלא יהיה לזה מחיר.
במשך ארבעת הימים שבהם חזרתי לסיני, לא הצלחתי להירדם. שעה פה ושעה שם. נכנס באמצע הלילה למים, שוכב על החוף ובוהה. מדליק טלוויזיה, רואה עוד פליטים, ומכבה. בלילה האחרון לשהותי פה, ישבתי על הכיסא במרפסת, חושך מצרים. החזרה לסיני הבהירה לי שמעולם לא עזבתי אותה. שכל החיים שלי נשארתי "שפיץ", לא שייך, מעולם לא קיבלתי תלוש משכורת, לעולם שמרתי על מעגל חברים קרובים מצומצם ביותר, ונזהרתי לא לגעת, לא להתמכר לחלוטין ובטח שלא עד הסוף להנאות החיים.
כל חיי הבוגרים בחרתי לגור בערי בירה צפון-אמריקאיות או אירופיות קרות ומנוכרות, הכי רחוק מימית; אבל ללבוש רק קצר, ואם אפשר, בלי נעליים. רק כשנולדה הבת הבכורה שלי מאיה, שקראנו לה גם אור, התמכרתי. היא יפה כמו צוענייה, אוהבת את הים, והולכת לישון עם ספר, מקבלת צרבת מאי-צדק או שקר ושמה מראה לכל השקרים שלי, ותמיד אני חי בהרגשה שהזמן שלי איתה קצוב.
מתוך כל המחשבות האפלות האלו, פתאום מגיחה רוח מזרחית קלה, עטויה בכאפיית שלום סעודית, והחלה להניע את אדוות הגלים, עברה את קו החוף הצר, טיפסה במעלה הדקלים, והניעה את ענפי העצים לסימפוניה נשכחת. לא ישנתי ככה 40 שנה. אולי במקום לברוח מימית, הייתי צריך לחפש אחריה במקומות אחרים.
אבא שלי לקח את כספי הפיצויים ונסע לאמריקה. לא שמענו ממנו חודשים ארוכים. רק אחר כך התברר לנו שהיה נכנס לבתי כולבו ענקיים, קונה שמיכות ומעילים ומחלק אותם להומלסים. כך עשה עד שהפך להומלס בעצמו. שטף כלים במסעדה. לבסוף חזר. בלילות היה ישן ליד הקבר של אחותי ארנה
הלכנו בעידוד הממשלה ליישב חבל וגורשנו. ואנשים הצביעו עלינו כעל רודפי בצע שסחטו את המדינה שרק רצתה לעשות שלום. ובספרי הזיכרונות מאותה שנה, מדברים בעיקר על מלחמת לבנון, ובעודף אנחנו מקבלים תמונה בתחתית הדף של אנשים שמתעמתים עם חיילים, אנשים שבכלל לא חיו בימית.
אף אחד לא באמת שאל אותנו איך אנחנו מרגישים. או מה זה להיות עקור. אף אחד לא הזהיר אותנו מרגע השיא, מההידרדרות שתבוא. נשמנו את כל היופי הזה שבע שנים. נכנסנו שבעה ויצאנו חמישה. קורבנות השלום.
בבוקר אני עובר בחזרה לישראל. חיילים עם תת-מקלעים, מכשירי שיקוף אימתניים, קורונה. חזרה לקרתנות. על הקירות מבחר תמונות של בגין וסאדאת, אנשים ש"חתומים" על השלום, אבל גם על הרס העיר, הבית, והמשפחה שלי.
במקום לטוס בחזרה לתל-אביב, החלטתי לנסוע באוטובוס לבאר-שבע. עוד במונית מטאבה למסוף הגבול, אוחז בחיל במסעד הכיסא ("אין מצב שיש לו סנטימטר קו אופק בעקיפה"), התחלתי לשמוע קולות של עצמי ששואל את עצמי אם היה שווה, והתחלתי בחשבונות קטנוניים של עוד בריחה עצמית.
בבאר-שבע גררתי את המזוודה לבית העלמין. קברו של אבי, נמצא ממש בפתחו של בית העלמין, וקברה של רב"ט ארנה אברהמי שוכב עשר שורות ממנו (ורונן וייסמן, שתי שורות מאחוריה).
היה שווה? שואלת אחות בת-19-לעד. היה שווה? שואל קול אבהי מיוסר. היה שווה? שואלת עיר הרוסה והורסת. היה שווה לגור בימית למרות אסון הפינוי? היה שווה הפינוי תמורת השלום? ולאט-לאט מתבהר לי שמה שאני שומע אלו אינן שאלות, אלא משפטים עם סימן קריאה בסופם. היה שווה.
פורסם לראשונה: 06:59, 01.04.22
