ראש הממשלה נתניהו טרח לערוך השבוע ביקור נדיר בדרום, ובו הוא אמר ש"הנגב משתולל" ושצריך "לרסן אותו", וכדי לעשות זאת יש להבין כי "האיום הפלילי והאיום הביטחוני מתמזגים זה בזה". הביקור היווה המשך ישיר למבצע המשטרתי בתראבין, שם נהרג מוחמד חוסיין תראבין אל-סאנע מירי של שוטר, בנוכחות משפחתו. תזכורת: הרחבת המבצע – כולל הצעד הצבאי של הטלת כתר על יישוב ישראלי – יצאה לדרך לאחר השחתת והצתת כלי רכב ביישובים יהודיים. אלה אירועים שהמשטרה תיארה כ"תג מחיר" של בדואים בעקבות חיפושים משטרתיים בתראבין אחרי סוס שנגנב. השב"כ היה מעורב, ולצד נתניהו השבוע סיירו שר הביטחון כ"ץ, בן גביר וראש השב"כ זיני.
כלי נשק בלתי חוקיים לא נמצאו במבצע; הסוס שנגנב והיה הזרז נמצא בכלל ביישוב אחר. מה יהיה עכשיו בתראבין, איש לא יודע. מה כל זה משנה? בן גביר קיבל את דקות החשיפה שלו, צרור סרטונים מסתובב ביישוב בשעות לילה מאוחרות, חזה נפוח והליכה של גנרל שלא שירת בצה"ל, מוקף שוטרים חמושים, מדבר למצלמה על איך "היו ימים" שבהם המשטרה "לא העזה" להגיע לשם, מבטיח ש"מי שיהיה בעייתי, אנחנו נכסח אותו". התושבים הבדואים צעקו לו שהוא שר הטיקטוק, אבל לבן גביר זה לא הזיז. צעקות זה בדיוק מה שהוא חיפש וחבל שלא היו יותר.
4 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו, ישראל כ"ץ, איתמר בן גביר, דוד זיני ודניאל לוי בסיור בנגב
(צילום: קובי גדעון/לע"מ)
המיזם שלו הצליח. עובדה: נתניהו הצטרף והבטיח "להחזיר את הנגב למדינת ישראל".
אלה באמת מילים מדהימות. טמונה בהן ההודאה: הנגב איננו חלק ממדינת ישראל היום. אין בו שלטון תקין, חוק וסדר, מס הכנסה; בתראבין, טען מפכ"ל המשטרה השבוע, רק כ-80 משפחות משלמות חשבון חשמל, גז ומים, מתוך כ-2,000 תושבים. אין ספק שכל מי שחי בנגב, עובד, או אפילו נוהג דרכו חש בתחושת חוסר ביטחון. יהודים מתלוננים על נהיגה בריונית של בדואים, עבירות רכוש המוניות ואיבה גוברת ולאומנית מצד חלק משכניהם; הקהילה הבדואית סובלת בעצמה מעבריינות, אירועי ירי ורצח, קטטות והתפשטות פשיעה מאורגנת. כל אלה תופעות שאין להכחישן.
אצל מי כל זה קרה? מי איבד את הנגב, שעכשיו צריך להחזיר? מיהו ראש הממשלה שאיפשר את כל זה, אחרי אינספור דוחות, דיווחים תקשורתיים, ישיבות של ועדות בכנסת, תחנונים של ראשי רשויות (יהודים ובדואים כאחד) להקצאת משאבים ובפרט משטרה?
ואגב משטרה – האם השבת "המשילות", אותה מילה גדולה שמדיפה ניחוח לאומי מתקתק, לא הייתה הקמפיין של בן גביר בבחירות הקודמות, אי שם ב-2022? המלחמה – התירוץ האולטימטיבי – החלה באוקטובר 2023. היא לא הייתה צריכה להפריע לבן גביר, ולנתניהו היה הרבה למעלה מעשור.
התשובה היא שזה לא ממש עניין אותם, עד שהחלה שנת הבחירות. ביקור נתניהו בנגב והשימוש של בן גביר במשטרה בתראבין צריכים להתפרש אך ורק דרך פוליטיקה של ציניות טהורה. יישום של מסקנות מתוך הסקרים.
המטרה האסטרטגית מספר 1 של נתניהו בבחירות הללו היא לפסול לחלוטין כל אפשרות של שותפות ערבית בממשלה הבאה. הסיבה ברורה לגמרי: לפי הסקרים, אין כרגע קואליציה לגוש המתמודד מולו ללא המפלגות הערביות. החישוב פשוט: אם המפלגות הציוניות המתנגדות לו יזכו ב-61, הוא ממילא הובס. אך אם ישיגו כל דבר פחות מזה, ובהתחשב בכך שהליכוד כנראה יהיה המפלגה הגדולה, נתניהו יוכל לתמרן את דרכו. להרכבת ממשלה חדשה (אולי עם נפתלי בנט), או לעוד בחירות.
כדי להגיע לרגע המתוק הזה, הוא חייב שהערבים יהיו מצורעים פוליטית. ראש הממשלה לא מתרשם מההצהרות הפומביות של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט נגד שותפות עם הערבים. מי כמוהו יודע שיום אחרי הבחירות, המשחק מתחיל מחדש; הרי הוא זה שהעניק לגיטימציה למנסור עבאס וניהל איתו מו"מ קואליציוני.
לכן, נתניהו צריך לעשות שני דברים במקביל: להשליט נרטיב ששולל לחלוטין שותפות עם כל מפלגה ערבית, ו/או לדאוג לכך שכל בוחר במרכז הישראלי מבין שגוש השינוי כנראה ירכיב איתן קואליציה. סקר של מכון מדגם שנערך במיוחד בעבור מרכז גבעת חביבה ממחיש את מניעי נתניהו: בקרב יהודים, דחיית שותפות של מפלגות ערביות בקואליציה היא קונצנזוס מלא בגוש נתניהו (95%). אך בגוש השינוי, חלק גדול של המצביעים היהודים שולל זאת גם כן. מתנגדים 48%, ורק 43% תומכים. רבע מבוחרי גוש אנטי-ביבי היהודים מתנגדים בחריפות לשיתוף מפלגות ערביות בקואליציה. מי הם האנשים האלה? בדיוק הליכודניקים ואנשי הימין שגוש נתניהו איבד מאז ההפיכה המשפטית ו-7 באוקטובר. זו בטן רכה. לפי נתוני הסקר, בקרב ערבים המצב הפוך, עם 70% שרוצים שמפלגותיהם יהיו בקואליציה הבאה.
זו הסיבה שנתניהו לוחץ על הנקודה הזו, בועט בה - והכי חזק שאפשר. לא רק בהצהרות פומביות וניצול הזדמנויות, אלא גם בהצפה חוזרת ונשנית של ענייני "הערבים" בשיח הציבורי. נניח בביקור בו הוא מבטיח לעצור את "ההשתוללות" בנגב.
בן גביר, מצידו, חושש מאוד מהכרעת בג"ץ לגבי המשך כהונתו. יש לו ממה לחשוש, לאור הצפצוף הארוך שלו על התחייבויותיו לבג"ץ עם מינויו, כמו גם הפניית גבו להסכמות שאליהן הגיע עם היועמ"שית (שגוננה על מינויו מול בג"ץ, בימים רחוקים ותמימים ב-2023). ביקוריו הליליים והסרטונים מתראבין נועדו ליצור אליבי: השמאלנים של בג"ץ מנסים לזרוק אותו כי הוא פועל נגד פושעים ערבים. חשוב מכך, כפי שנכתב בטור זה בעבר, לנ"ל יש אינטרס מובנה, פוליטית, בעימות קטלני ורחב היקף בין המשטרה שלו ובין הציבור הערבי. כתבתי המשטרה "שלו" ולא בטעות; השבוע ראינו כיצד המשטרה טיפלה בהפרת סדר המונית ואלימה בירושלים (אפס עצורים) וכיצד תיארה את תאונת הדריסה שבה נהרג יוסף אייזנטל בן ה-14 כ"רצח", אך ורק כי הנהג ערבי, לפני שנאלצה לרדת מהעץ. עוד ניסיון להשביע את רצון בן גביר.
שקענו אל הפוליטיקה ונשכח העיקר. הדהירה של ישראל ליישום פרקטיקות צבאיות מול אזרחיה שלה יכולה רק לחולל רע. לקהילות, לחוק וסדר - בנגב ובכלל. יש ספרות ענפה על איך נאבקים בפשיעה; בין היתר, נדרש שיתוף פעולה עם האוכלוסייה, בניית אמון, טקטיקות שיטור ומודיעין. הרי אי-אפשר להטיל כתר קבוע על יישובים, וצריך ליצור תמריצים חברתיים למאבק בפשיעה גם אחרי "מבצע מיוחד" ומצולם. כך נעשה בתקופת הממשלה הקודמת, והתוצר היה ירידה במספרי הנרצחים בחברה הערבית.
אך התנגשות בין המדינה ובין הציבור הערבי לוחצת על כל הכפתורים הנכונים מבחינת הימין הקיצוני ושותפיו. אחרי 7 באוקטובר והחרדה בציבור היהודי, אחרי שנמוגו חלומות הסיפוח ביהודה ושומרון, לאור התמונה החד-משמעית בסקרים המעניקה לאופוזיציה כולה (יהודים וערבים) רוב ברור - הפיצוץ הזה מתבקש.
כמובן שכל עימות אלים יוביל להחרמת הבחירות בידי אחוזים גבוהים יותר בציבור הערבי.
יש בגוש השינוי שעוד חושבים שאחוז הצבעה נמוך של ערבים יבטיח 61 מנדטים מיוחלים (הרי בנט ושות' רחוקים מרחק שני מנדטים, לפי סקר חדשות 12 האחרון, מתוצאה כזו), אבל הם לא לוקחים בחשבון את החשבון האמיתי. עימות אלים בין אזרחים יהודים וערבים צפוי לשרת את המטרה הקדושה של השבת מצביעי ימין הביתה. הנפצים הונחו בכל מקום, מהכישלון במאבק בפשיעה ועד לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית.
הדהירה של ישראל ליישום פרקטיקות צבאיות מול אזרחיה יכולה רק לחולל רע. הרי אי־אפשר להטיל כתר קבוע על יישובים. צריך שיטור בשיתוף עם הקהילה, תמריצים, כפי שנעשה בממשלה הקודמת
"הגירת עזתים לפה? ספקולציה"
שגריר סומלילנד בארה"ב בראיון בלעדי: "נוכחות צבאית ישראלית פה? הגיונית"
סומלילנד בקעה אל המציאות הישראלית בהקשר של "הגירה מרצון" מרצועת עזה, אותו חלום משיחי, שעליו בוזבזו מילים אינספור. קרה דבר מעניין; מה שהחל כפתרון קסם לתשוקת ממשלת נתניהו לסילוק עזתים, הפך למהלך אסטרטגי מורכב, רווי סכנות, אימפריאלי. ההכרה בסומלילנד היא למעשה החלטה להתנגש ישירות עם שורת מדינות בעולם הערבי, ובהן, לבד מסומליה, גם מצרים וסעודיה - תוך העצמת הברית עם איחוד האמירויות. הסיבות האסטרטגיות ברורות, לאור חשיבותה של קרן אפריקה, המאבק בחות'ים, משאבי הטבע ועוד; השאלות לגבי העתיד גדולות יותר. הפרויקט כולו הובל בידי שר החוץ גדעון סער, שביקר השבוע בהרגייסה, עיר הבירה; זהו חלק מהמיקוד של משרד החוץ בתקופתו באפריקה.
שוחחתי שלשום עם נציגה של סומלילנד לוושינגטון, באשיר גות'. מבחינת הרפובליקה, הוא שגריר; אך ארה"ב איננה מכירה במדינה. הוא הציג את המוטיבציה של ארצו בצורה ברורה: "פתיחת שערים. זה הצעד הראשון. כשמדינה מכירה במדינה שאינה מוכרת, זה פותח את הדלת למדינות אחרות ללכת בעקבותיה. ב-1971, כשבנגלדש – שנקראה אז מזרח פקיסטן – זכתה לעצמאות, המדינה הראשונה שהכירה בה באופן חד-צדדי הייתה הודו. מדינות מוסלמיות, כמו פקיסטן וסעודיה, הצטרפו רק שלוש שנים לאחר מכן. לכן הצעד הראשון הוא קריטי וחשוב מאוד. זה מה שאנחנו מצפים לו".
ראינו הצהרות שפירסמו מדינות ערביות מסוימות לאחר ההודעה הזו. ייתכן שההכרה הישראלית הפכה את סומלילנד ליעד משמעותי יותר למדינות וגורמים שעוינים לה?
"תמיד יש סיכון, ואנחנו מודעים לכך. אבל צריך לזכור שמדינות ערב מפרסמות הצהרות כאלה כבר 78 שנה, ושום דבר לא באמת יצא מזה. אתה זוכר שב-1967 מדינות ערב התכנסו בחרטום והוציאו את החלטת 'שלושת הלאווים'. והיום אנחנו יודעים כמה מדינות ערביות מקיימות יחסים עם ישראל והכירו בה".
האם אתה חושש שעכשיו, מטורקיה ועד החות'ים, תהיו מטרה לג'יהאד?
"אנחנו רוצים לחיות בשלום עם כל המדינות באזור. אוקיי? אבל עם זה, אנחנו גם לא נאיביים – ומבינים שיש סיכונים מעורבים ביחסים שלנו עם ישראל. זה סיכון מחושב. בדרך כלל אנחנו אומרים שהשלום והיציבות של המדינה שלנו נשמרים על ידי העם של סומלילנד. יש לנו מודיעין אנושי. לדוגמה, אם מישהו שוכר בית היום בהרגייסה, עיר הבירה, השכנים, אם הם לא מכירים את האדם הזה, מיד מודיעים למשטרה: אנחנו לא מכירים אותו, בבקשה, אולי אתם צריכים לבדוק את זה".
אתה מצפה שארה"ב תלך בעקבות ישראל?
"אני מלא תקווה שכך יהיה".
אתה ודאי יודע שרוב הפרסומים בישראל בהקשר לסומלילנד היו בהקשר של אפשרות הגירה של פלסטינים מרצועת עזה לארצך. האם זה חלק מהעסקה?
"זה איננו חלק מהעסקה עד כמה שאני יודע. זו הייתה ספקולציה תקשורתית, תיאורטית בלבד, בלי שום דבר קונקרטי. סומלילנד מעולם לא דנה בכך עם ישראל, וישראל מעולם לא העלתה זאת בפני סומלילנד".
אם פלסטינים ירצו להגר מרצונם לסומלילנד זו אפשרות?
"מרצון – כן. אנחנו מדינה שקולטת פליטים רבים מרחבי העולם. יש אצלנו פליטים רבים. כפי שמדינות רבות עושות".
הסומלילנדים (להבדיל מהסומלים) אומרים שהפרסומים בישראל על הגירת עזתים היו "בלון ניסוי בלבד" והם לא היו שותפים בו. בתוך המערכת הישראלית יש מחלוקת שקטה לגבי סומלילנד; יש כאלה שרואים בכך תעוזה מדינית, ואחרים שמביטים על הסיכונים, בעיקר מתיחות רבה עם מדינות ערביות שמצויות ביחסים טובים עם ישראל. בצד של התעוזה המדינית נמצא, לדוגמה, המכון ליחסי ישראל-אפריקה, שמנסה "לבנות גשרים כלכליים, חברתיים ודיפלומטיים" עם מדינות אפריקה. שירי פיין-גרוסמן, מנכ״לית המכון, אומרת כי "כינון היחסים עם סומלילנד מסמל תפנית אסטרטגית במעמד ישראל באפריקה בכלל ובקרן אפריקה בפרט. סומלילנד מתפקדת זה למעלה משלושה עשורים כישות עצמאית בפועל, בעלת יציבות ביטחונית, מוסדות שלטון מתפקדים ונכונות מובהקת לשיתוף פעולה עם מדינות פרו-מערביות. מיקומה הגיאו-אסטרטגי בפתח מפרץ עדן הופך אותה לשחקן משמעותי".
אתה חושש שעכשיו תהיו מטרה לג'יהאד? "אנחנו רוצים לחיות בשלום עם כל המדינות באזור. אוקיי? אבל אנחנו לא נאיביים ומבינים שיש סיכונים מעורבים ביחסים שלנו עם ישראל. זה סיכון מחושב"
באשיר, תוכל להסביר לציבור הישראלי את התמונות שראינו של שמחה ברחובות, דגלי ישראל – במיוחד בהתחשב במעמד של ישראל בקרן אפריקה?
"בסומלילנד עברנו 35 שנים של תסכול ודלתות סגורות. דפקנו על דלתות האיחוד האפריקאי, העולם הערבי, העולם האיסלאמי, המערב – ואף אחד לא הסכים אפילו לדון בעצמאות שלנו. 75% מהאוכלוסייה שלנו צעירה מגיל 35. הם גדלו במדינה עצמאית מאז שהשבנו את עצמאותנו ב-1991. הם לא מכירים דגל אחר מלבד דגל סומלילנד. אבל חוסר ההכרה מנע מאיתנו גישה למוסדות כמו קרן המטבע והבנק העולמי והשקעות בינלאומיות. לכן, אחרי כל התסכול הזה, באה השמחה על ההכרה מצד ישראל".
האם ישראל תקים בסיס צבאי בסומלילנד?
"כרגע הייתה רק פעולה של הכרה בין שני הצדדים. אני לא חושב שנחתם הסכם מפורט. הסכם ייחתם כששתי המדינות ייצרו יחסים דיפלומטיים ויחליפו שגרירים. זה השלב שבו יגיע ההסכם האמיתי. אז אני חושב שאנחנו צריכים לחכות לזה".
אתה לא שולל זאת.
"ובכן, אם שתי מדינות ריבוניות חותמות על הסכם של שיתוף פעולה, זה משחק הוגן: ייתכן הסכם ביטחוני וייתכן הסכם כלכלי".
אני שואל כי לישראל אינטרס ביטחוני, לאור נמל אילת, לאור החות'ים, בנוכחות צבאית במדינתך – בהסכמה עם הממשלה שלכם.
"אני יכול להגיד לך את דעתי האישית. יש תחרות בין מעצמות בקרן אפריקה, וישראל איננה שונה. לישראל יש זכות, לדעתי, להיות נוכחת גם בים האדום, ולהחזיק בנוכחות ובקול שלה. ואם סומלילנד וישראל יגיעו להסכם של יחסים דיפלומטיים - זו תהיה תוצאה הגיונית".
