שני זאבים נוהמים בקרבה של הממשלה הזו. זאב אחד אומר: אסור שיהיה הסכם עם איראן. כל הסכם יוביל להפשרת ממון איראני ענק, להסרת סנקציות, להתפרקות הלחץ סביב הרפובליקה האיסלאמית. המלחמה, שנועדה לנטרל את האיום האיראני, רק תעצים אותו; דם חדש יזרום בעורקיו, ורובו ממשמרות המהפכה. המשטר צריך להיחנק, עד שייכנע או ישתנה. בעמדה הזו מצדדים חלקים ממערכת הביטחון, ובעיקר המוסד; הם רואים בהסכם המסתמן כרגע חלון מסוכן.
הזאב השני רגוע ופוליטי יותר. המלחמה, בראש וראשונה, הייתה על גרעין. אם האורניום המועשר ייצא מאיראן ותיפסק העשרה לתקופה ארוכה – ארה"ב דורשת 20 שנה, איראן הסכימה לחמש – מדובר בניצחון. ומה לגבי תוכנית הטילים, התמיכה בחיזבאללה ובשאר השלוחות? אי-אפשר לנצח בכל הזירות. צריך לקחת את מה שאפשר.
לא שזה משנה. הזאבים, כבודם במקומם מונח, ממתינים כמו פודלים להחלטת הנשיא טראמפ. הוא יקבע, הוא ינווט, הוא יחליט. בישראל המליצו להמשיך במלחמה במהלך המו"מ עם איראן; ההמלצה נדחתה. בצה"ל רצו להתחיל להוריד מתקני אנרגיה, אחד אחרי השני; הם קיבלו שלילי חד-משמעי. היו לי מספר שיחות בשבועות האחרונים עם בכירים במערכת הביטחון; הם דיברו באורח אגרסיבי, ללא רסנים אסטרטגיים. אחד הסביר שצריך לחסל מיד את כל מגזר האנרגיה של איראן - ולעזאזל התגובה, מתקני הנפט והגז של המפרציות, השגת הסכם כלשהו, הכלכלה העולמית. "הם מאוהבים בקינטיקה, בהפצצות", אמר לי גורם רשמי אחד בישראל, "הם בהיי מטורף. פעם ראשונה שיצאו למלחמה עם אמריקה, והם קצת התבלבלו. הם מנסים לאגף את הממשלה מימין. תתאר לעצמך- הממשלה הזו, מימין!".
על נפילת המשטר כבר לא מדברים. את חילופי המשטר החליפו חילופי האשמות. כפי שקראתם בטור הקודם, של עמיתיי נחום ברנע ורונן ברגמן, במערכת הביטחון מזועזעים מגל ההאשמות הגלובלי שישראל מכרה לאמריקאים שינוי משטר - ולא קיימה. חלק מטיעוני המוסד – שאת תוכניתו המלאה לא יישמו, ובכלל זה המבצע הכורדי הנרחב - מדויקים. הנה דוגמה שלא פורסמה: גם בצה"ל וגם במוסד סברו שצריך להתחיל את המערכה נגד איראן במכה חריפה בהרבה, "מכת חושך" ובכלל זה עלטה בטהרן באמצעות השבתת תחנות הכוח, כדי להוציא את המשטר משיווי משקל. ההצעה הזו לא התקבלה בירושלים או בוושינגטון.
אך כאשר מעלים את הנקודות הללו בפני בכירים בירושלים, הם מושכים בכתפיהם. לא הכל יושם, נכון, הם אומרים, אבל גם דברים מרכזיים שהמוסד סבר, העריך ותיכנן שיקרו – לא התרחשו לבסוף. "עניינים יסודיים שהיו אמורים לקרות, ולא קרו", כלשונם. שוב: אלה לא דברים שבאים מפרסום של "הניו יורק טיימס", אלא ממקבלי ההחלטות בישראל.
אלה קרבות יוקרה. השיח ההיסטורי רק החל. בניגוד לנרטיב בתקשורת בארה"ב, הנשיא טראמפ לא יצא למלחמה בגלל ישראל, ובוודאי לא בעבורה. זו איננה פרשנות. "ישראל מעולם לא שיכנעה אותי ללכת למלחמה עם איראן", כתב טראמפ השבוע, "אלא התוצאות של 7 באוקטובר, שהתווספו לתפיסתי לאורך כל חיי שאסור שאיראן תשיג נשק גרעיני". אלה לא דברים בעלמא. הנשיא, עוד בקדנציה הראשונה שלו, המחיש אגרסיביות עקבית נגד הרפובליקה האיסלאמית.
אך בסוף ישראל עשתה דבר שמעולם לא עשתה: היא קידמה בוושינגטון מלחמה. לא ביקשה אור ירוק, כמו במלחמת 12 הימים בשנה שעברה, אלא דחפה למלחמה של ממש, שבה יילחמו אמריקאים. כשלעצמו, זה מהלך מסוכן ביותר. מכל הדלק של ישראל בוושינגטון כבר מהבהב זמן רב איתותי אזהרה. התמיכה בה הייתה על הקו האדום. ישראל של נתניהו ניצלה את אדי הדלק האחרונים לצעד שאפתני שלא היה כדוגמתו. התוצאה: פגיעה קשה בצבא האיראני ומשמרות המהפכה, תעשייה צבאית הרוסה למדי, אולי הסכם גרעין משופר, אך גם קריסה במעמדה של ישראל ולהט יוצא דופן של קונספירציות אנטישמיות. הקונספירציות תמיד התעלקו על ברית וושינגטון-ירושלים, אך מעולם לא הייתה להן עדנה כזו. על המשמעויות הללו, ביחס לדעת הקהל בארה"ב, לעוצמת היחסים בדורות הבאים, היו צריכים לחשוב קודם: לא בצה"ל או במוסד, אלא בממשלה. אריאל שרון המנוח נהג לומר שישראל חייבת להגן על עצמה, בכוחות עצמה. היה זה שרון שנקט מדיניות זהירה, מרחיקה, ממלחמת עיראק ב-2003 (לא שזה עזר במיוחד; בארה"ב יש מי שעשו קריירות שלמות מלהאשים את ישראל בכישלון המלחמה ההיא, שישראל בכלל הסתייגה ממנה).
המילים הללו, "בכוחות עצמה", היו חשובות מאוד, עד כדי כך שבנימין נתניהו ציטט אותן בהספד שנשא לזכר שרון עם מותו, ב-2014; באורח ברור, הוא לא לגמרי השתכנע.
ההשלכות ארוכות הטווח חשובות, אבל השאלה של כל ישראלי פשוטה בהרבה: מה הסיכוי שכל זה יתחדש ושוב יעופו טילים. לכאורה, דחייה אחרי דחייה, ארה"ב משדרת לשווקים ולאיראן שהיא אינה רוצה בחזרה למלחמה בשום אופן; אכן, ההעדפה הראשונה היא חד-משמעית להסכם. אך גם לאמביציה הזו יש קווים אדומים, מעריכים בירושלים. הראשון הוא פתיחת מצר הורמוז, השני הפסקת העשרה לתקופה ארוכה מאוד. השלישי - הוצאת החומר המועשר מאיראן. בישראל ממשיכים להאמין כי המינימום שארה"ב זקוקה לו הוא הרבה מעל המקסימום שאיראן מוכנה לתת; ללא לחץ נוסף (צבאי או אולי כלכלי, בסגירה של חודשים בהורמוז), יהיה קשה להגיע להסכם.
הזכות לצפות בסרטוני מעשי ההרג והרצח, או תיעודים של חיילים וחיילות שנפלו בקרבות, איננה נתונה לעם ישראל כולו, אלא למשפחות הנרצחים והנופלים - ולהן לבדן. רק המשפחות זכאיות לפרסם את התיעוד, אם ירצו בכך
ההחלטה של טראמפ, אך ההשפעה העמוקה תהיה על הבחירות אצלנו, כמובן. בעולם נהוג לטעון שנתניהו רוצה "מלחמה נצחית" שתמצק את שלטונו. זה מבטא חוסר הבנה (וכנראה גם איבה) כלפי הציבור הישראלי. ראש הממשלה מבין היטב שאם הוא לא יתחיל לסגור זירות לקראת אוקטובר, הציבור יתנקם בו. הוא גם מבין – ומתוסכל – מתחושת הכישלון של ישראלים ביחס למלחמה הנוכחית, בהשוואה למלחמה הקודמת נגד איראן, ביוני 2025.
נתניהו צריך עכשיו הסכמים, פריצות דרך, כניסה לרגיעה מסוימת; משהו שאפשר למכור לציבור כהצלחה מסחררת. הוא רוצה יחסים עם עוד מדינה במפרץ הפרסי, ביקור מתוקשר באיחוד האמירויות, הסכם לפירוק חמאס מנשקו (גם אם מוגבל), הסכם הפסקת אש בלבנון, מימוש רווחים באיראן. אם כל זה לא יעבוד, המלחמה יכולה לחזור לספרטה לקראת הסתיו.
זיכרון בשדרות / באוקטובר ונובמבר 2023 נסעתי כמו רבים מעמיתיי שוב ושוב לעוטף עזה, לסיקור המלחמה, לשוחח עם תושבים שנותרו, לגאיות ההריגה. באחת הנסיעות הללו הגעתי לשדרות, למקום שבו עמדה תחנת המשטרה שנכבשה בידי מחבלי חמאס. אחרי הקרב והריגתם, שרידי המבנה נהרסו במהירות שיא. פרנסי העיר אמרו שאין צורך באנדרטה כזו, במרכז העיר, לכישלון כה גדול. באותה הזדמנות נאמר לי שיש סרטונים שלעולם לא יתפרסמו, המתעדים את מקרי הרצח (בשדרות נרצחו למעלה מ-50 ישראלים, חלקם לא תושבי העיר). שאלתי מדוע. התשובה הייתה חדה: כי יש רצון לראות את שדרות חוזרת, מתאכלסת ומשגשגת, ופרסום סרטוני זוועות לא ישרת זאת. ההקשר לשיחה היה הסרטונים שיצאו ממעשי הטבח בקיבוצים. המסר: אצלנו, מעדיפים לא לפרסם. הדברים הופיעו – במשפט אחד - בטור שהתפרסם בעמודים אלה. לא הקדשתי להם מספיק מילים, או הרבה מחשבה; עסקנו אז עוד במלחמה, בכניסה לרצועת עזה ובעיקר בעיבוד האסון הגדול.
איש לא אמר לי שהוא הורה להשמיד או להעלים סרטונים או שאלה לא יוצגו למשפחות. השיחה עסקה בפרסום לתקשורת הכללית.
השבוע פורסם בחדשות 12 סיפור שעורר סערה מסוימת; שיחידה צה"לית אספה תיעודי וידיאו רבים מיד אחרי 7 באוקטובר, אפילו במהלך אותו יום, ושחלק מאלה הושמדו, "לטענת אזרחים וחיילים ביחידה". צה"ל, בתגובה, אמר מיד כי לא נמחק דבר. להבנתי, המאמץ המרכזי לא היה קשור בתדמית או באיסוף כללי – אלא בניסיון להרכיב תשבץ הקשור, בין היתר, לחטופים. הסיפור קשור באורח עמוק לכתבת התחקיר המרשימה על ה"אלונית" סמוך לכפר עזה שהופיע ב"עובדה" של אילנה דיין; בשעתו, נאמר לתושבי כפר עזה כי תיעודי המצלמות הללו אינם קיימים עוד.
הקונספירטורים, שראו לדאבונם כי עניין "הבגידה מבפנים" מעט דעך (דגש על המילה "מעט", זו עדיין תיאוריית קונספירציה פופולרית להפליא בגוש הקואליציה), ראו בסיפור אישוש מוחלט לטענותיהם. כמובן שאין בכך היגיון. מה הטענה? שצה"ל ניסה להסתיר את עומק כישלונו הצורב, שהיה ונותר כבר ברור מאליו? שהוא לא רצה שיראו את זוועות חמאס? גם תיאוריות קונספירציה צריכות לעבור מבחן היגיון בסיסי.
סביר להניח שנאספו חומרים רבים, וכרגיל בצה"ל ובמערכת הביטחון, אפשר להניח כי חלק מסתובבים במערכת, רובם פורסמו, וחלק קטן אבד. בלגן, במלחמה, זה לא מרכיב נדיר. המשפחות זכאיות לדרוש שתיעשה בדיקה יסודית, כך שכל ראיה שבה מופיעים יקיריהן תיחשף בפניהן. אבל כדאי לזכור: אף סרטון בתחנת דלק לא יסביר לנו באמת כיצד ישראל נקלעה למלכודת האסטרטגית של חמאס והמשיכה לממן אותו; איך הצבא החזק במזרח התיכון כשל נוראות מול חמאס ואזרחים ישראלים זעקו בממ"דים שהם מחכים לצה"ל – והוא לא הצליח לבוא.
הסיפור בתחילת הקטע הזה על שדרות ממחיש שהיו מגוון שיקולים בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, ותרשו לי לספק דל"פ (דעה לא פופולרית), ואפילו שתיים.
הראשונה, היא שהזכות לצפות בסרטוני מעשי ההרג והרצח, או תיעודים של חיילים וחיילות שנפלו בקרבות, איננה נתונה לעם ישראל כולו, אלא למשפחות הנרצחים והנופלים - ולהן לבדן. אלמלא יש משפט פלילי שבו מוצגות ראיות, רגעיו האחרונים של אדם אינם נחלת הכלל. משפחות שכולות עוקבות בנשימה עצורה אחרי כל פסיק שמופיע ביחס ליקיריהן. זה משנה את עולמן, מטלטל אותן בדרך שאנשים אחרים לא יבינו לעולם. אם המשפחות רוצות לחלוק את התיעודים הללו עם הציבור, זו כמובן זכותן. אבל זו אינה זכות קנויה של הציבור, לראות כל מעשה זוועה שבוצע בישראלי.
גורם רשמי בישראל על הצבא: "הם מאוהבים בקינטיקה, בהפצצות. הם בהיי מטורף. פעם ראשונה שיצאו למלחמה עם אמריקה, וקצת התבלבלו. הם מנסים לאגף את הממשלה מימין. תאר לעצמך - הממשלה הזו, מימין!"
הדל"פ השנייה קשורה לראשונה. יש איזו הנחה שפרסום מעשי הזוועה כולם, עד האחרון, הוא הכרחי לטובת המדינה. הכרחי כדי להצדיק את המלחמה, להסביר את אכזריות האויב, לנצח ב"קרב ההסברה". אין ספק שהתיעודים הראשונים שיצאו מהקיבוצים וממסיבת הנובה היו קריטיים כדי להבהיר את עובדות מעשי הטבח. אך כמי שמשוחח הרבה, אפילו הרבה מאוד, עם תקשורת בינלאומית – החשיבות של הוצאת זוועות נוספות היא מוגבלת. בעצם, היא כבר לא קיימת. המלחמה בעזה, על מספרי הנפגעים האזרחיים הגבוהים מאוד שם, סחפה הכל, והניסיונות של אושיות אינסטגרם וטוויטר לזעזע עם עוד תמונות זוועה מיישובי העוטף – לא עובדים. במזרח התיכון, התמונות הללו מציגות את ישראל כפגיעה וחלשה; בעולם, מושכים כתפיים ומפנים לעוד תמונות של גופות ילדים ברצועת עזה. ישראל יכולה למחות, ולעמוד על ההבדל בין מעשה מכוון של רצח ובין נזק משני שמתרחש במלחמות. זה כבר לא ישכנע אף אחד.
וכך אפשר לחזור לטיעוניהם של מנהיגי שדרות אז, שהם לא רוצים בפרסום ציבורי של כל אחד ואחד ממעשי הזוועות אצלם, מחשש לעתיד עירם והסיפור הפנימי שלה.
כעיתונאי, אני רוצה להתקומם, לפרסם, להראות. זה האינסטינקט הבסיסי. אבל האמת היא שאפשר להבין את הנקודה שלהם. למשפחות הקורבנות עצמן יש תמיד זכות להיחשף לחומרים, אם ירצו, כולל הקשים ביותר. אך מי שצריך להמשיך לחיות בקהילות בעוטף עזה יכול לבקש, ולדרוש, שפרקים מסוימים מהטרגדיה הקולקטיבית שלו לא יהפכו לעוד סרטון אינסטגרם, ושילדיו לא יראו בכל רחוב או בית סממן לתיעוד מוכר של רצח המוני. ובמילים אחרות: לא כל מה שניתן לראות צריך להיות מוצג.
אין בכך השכחה או מחיקת של הזיכרון, כל עוד החומרים עצמם נשמרים - ומוצגים למי שיש לו עניין אישי, אקדמי או ביטחוני בהם. שום דבר טוב לא ייצא מרידוד הזיכרון אל המוטיבים הזולים ביותר של אלימות גרפית; יש כאלה הנושאים את דגל "הפרסום בכל מחיר" אבל בעצם מעוניינים רק בצעקנות, במציצנות אל הטרגדיה.
המשפחות זכאיות להרבה, הרבה יותר מזה.
