בעבור מי שעוד לא נואש ממשחק הניחושים ומחפש סימנים לתקיפה אפשרית באיראן, הידיעה החשובה ביותר השבוע איננה ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון. הוול סטריט ג'ורנל דיווח לפני כמה ימים שהפנטגון מכין את האפשרות לשילוח נושאת מטוסים שנייה למזרח התיכון (לבד מהלינקולן, שכבר נמצאת באזור). לאור האיומים של איראן בתגובה נרחבת, הגעת נושאת מטוסים כזו לפני מבצע צבאי אמריקאי נראית עניין מתבקש, אולי – אם כי לא בטוח – עניין הכרחי. הידיעה פורסמה, ומיד אחריה היה פולו-אפ מעניין: הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ אמר לברק רביד שהוא "חושב האם לשגר" את נושאת המטוסים הנוספת לכיוון המפרץ. באותה שיחה אמר הנשיא שהאיראנים "רוצים מאוד" עסקה, השיחות מתנהלות יותר ברצינות, ובאופן כללי הביע אופטימיות לגבי הערוץ הדיפלומטי.
4 צפייה בגלריה
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישתם בבית הלבן
(צילום: אבי אוחיון/לע"מ)
מה אפשר ללמוד מזה? שארה"ב - בדיוק כפי שהיא אומרת בגלוי, וכפי שכתב טראמפ אחרי פגישתו עם נתניהו השבוע – רוצה להגיע להסכם. שזו העדיפות הראשונה שלה. תחשבו על זה מזווית הראייה של מקבל החלטות במערב: גם אם תהיה תקיפה מוצלחת מאוד, אין לדעת אם זה יוביל לשינוי פנימי באיראן. יש סיכון גבוה לתגובה איראנית חריפה, כזו שתנסה לשבש את שוקי האנרגיה, ואולי תכפה תגובת נגד והסתבכות. ואז מה? ינסו ללכת להסכם. אז עדיף לחסוך את התמרון, והסיכון, ולנסות לקבל את ההסכם כעת. ומה לגבי מהפכה באיראן? סגן הנשיא ואנס אמר השבוע כי המיקוד האמריקאי הוא בתוכנית הגרעין, ואם האיראנים רוצים להפיל את המשטר – זה בעצם עליהם. זו אמירה עם הגיון פעמיים: פעם אחת, כי היא מנמיכה ציפיות ותואמת את הקו הכללי הפוליטי של הממשל, שאיננו חסיד של הסתבכויות מיותרות ברחבי העולם. פעם שנייה, כי גם אם ארה"ב וישראל יסייעו לשינוי פנימי באיראן, עדיף לוודא מראש כי המהלכים אינם ממותגים כהתערבות זרה.
ארה"ב רוצה להגיע להסכם. גם אם תהיה תקיפה מוצלחת, אין לדעת אם זה יוביל לשינוי פנימי באיראן. יש סכנה לתגובה חריפה, שאולי תכפה תגובת נגד והסתבכות. ואז מה? ינסו ללכת להסכם. עדיף לחסוך את הסיכון
אז מחכים לטראמפ, כמו בשבוע שעבר, ובשבוע שלפניו. אך בעיקר: מחכים להכרעת המנהיג העליון חמינאי. ברצותו, בכמה ויתורים כואבים (עבורו), הוא יוכל לקנות עוד זמן למשטר. פשיטת הרגל של הרפובליקה האיסלאמית לא הולכת לשום מקום, אבל הסדר עם ארה"ב - גם אם לא יוביל להסרת הסנקציות, אלא למניעת תקיפה בלבד – יקדם מאוד את יציבות המשטר. השאלה ששוברים את הראש עליה, היא האם חמינאי מסוגל לוויתורים האלה. ספוילר: רוב מומחי איראן סבורים שלא. שהוא לא מסוגל, אישיותית, לתת את מה שארה"ב דורשת. אז או שנלך לעימות, הם מעריכים, או שארה"ב תתגמש משמעותית.
בשולי הדברים רוחשת שאלה, שקשורה גם לפעולה מבצעית אפשרית. האם איראן ללא חמינאי, ועם מנהיג אחר שהוא חלק מהמשטר, עדיפה על המצב הנוכחי. זו שאלה עם משמעות אסטרטגית: אם יש מבצע, לא משנה של מי, האם חיסול המנהיג העליון ישרת את האינטרסים של שינוי פנימי באיראן. או לחלופין, המנהיג יוחלף בדמות אגרסיבית לא פחות, ואולי פחות זהירה ויותר כשירה (לא רף גבוה, בהתחשב בגילו של המנהיג העליון). מסורתית, סוכנויות מודיעין במערב האמינו ש"Better the devil you know", ומנהיגות שונה - לדוגמה של קצין במשמרות המהפכה, או בנו של המנהיג – תהיה יותר בלתי צפויה ואכזרית. היום, אחרי המלחמה, והחלטותיו הנמהרות של חמינאי להורות על התקפות נגד ישראל, יש מחלוקת מעניינת על הסוגייה הזו. אם אכן תהיה תקיפה, אפשר להניח שזו שאלה שתעסיק מאוד מקבלי החלטות.
קבורת האמת / בשעות לפנות בוקר של 7 באוקטובר, בחשכת העיוורון הגדול, נתן הרמטכ"ל הרצי הלוי פקודה שמעולם לא בוצעה. לפי התחקירים, אחת מהנחיות הרמטכ"ל הייתה שיש לבצע איסוף חזותי מעל רצועת עזה, כדי לעקוב אחרי המערך הרקטי. יש לעשות זאת גם אם ההנחה היא שההתרחשויות החשודות הן רק תרגיל של חמאס. מדוע זה לא קרה, איש אינו יודע. השעה הייתה כבר מאוחרת; התחושה הכללית הייתה שאין כל חשש לאירוע בטווח זמן מיידי. נדחה את זה לבוקר, אמר מישהו לעצמו, זה יכול לחכות. הוא לא עשה זאת מרוע לב, או רשלנות; ראשי מערכת הביטחון הניחו שגם אם החמאס מבשל משהו, זה ייקח זמן. הרי יש שליטה מודיעינית בעזה; יש ערוץ טכנולוגי חשאי, רב-עוצמה, שהתמכרו אליו. הנוח'בה, קבעו באמ"ן וגם בשב"כ, בשגרה. בבוקר החלה הפלישה.
אין לדעת אם טיסות כאלה, אם היו מתקיימות בלילה, היו מייצרות מודיעין מהדהד וחד-משמעי. סביר יותר להניח שטעות של שנים אי-אפשר לתקן בכמה שעות, וגם לא בכמה גיחות צילום של כטב"ם. פעם שאלתי קצין בכיר, כזה שנושא באחריות כבדה למחדל, מה היה קורה אילו היה קם חייל פשוט בכינוס, ואומר לו – חמאס עומד לתקוף, בפשיטה רחבה, בפלישה. הוא השיב לי בכנות: "הייתי אומר לו שאפשר להתווכח על כוונות, אבל לחמאס אין יכולת לכך. הוא לא מסוגל". זו הייתה הגישה.
אין ספק בכישלון מערכת הביטחון, ואסור להמעיט בו. בעמודי הטור והעיתון הזה פורסמו סיפורים אינספור, רבים מהם של עמיתיי רונן ברגמן ויואב זיתון, באשר לעומק המחדל הצבאי. המוסכמה שהשתררה בישראל אחרי 7 באוקטובר הייתה פשוטה, אינטואיטיבית ובריאה: כולם הביתה. האחראים במטכ"ל, בשב"כ – וכמובן, בממשלה, כולל ראש הממשלה.
בנימין נתניהו הבין מיד את האיום. מולו ניצב מסר יעיל: המחדל הכי גדול מצדיק את ההתפטרות של כל האחראים. המשימה שלו הייתה נחשונית ומדממת. לא בעזה - אלא במלאכת הספינים.
השבוע פורסם ב"הארץ" שבמזכירות הצבאית במשרד ראש הממשלה הועסקו מילואימניקים באיסוף חומרים מפרוטוקולים, ממש בראשית המלחמה. שלושה שבועות אחרי הטבח ההמוני, עשר דקות אחרי אחת בלילה, פירסם נתניהו ציוץ בטוויטר: "בניגוד לטענות השקריות בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה לראש הממשלה נתניהו על כוונות מלחמה מצד החמאס", והאשים את ראש השב"כ וראש אמ"ן. הציוץ עורר סערה; ראש הממשלה מחק ואפילו – יש שיתקשו להאמין - אמר שטעה. בדיעבד, מתברר שנתניהו טעה לדידו רק בתזמון. הרי בערך באותם ימים ופחות מחודש אחרי 7 באוקטובר, ביקש צחי ברוורמן סיכומים מסווגים של ישיבות קבינט מממשלות קודמות; חלק מהמהלך נבלם בידי היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה. ביולי 2024 פירסמתי ב-ynet כי המזכיר הצבאי הקודם של נתניהו, אלוף במיל' אבי גיל, פנה ליועצת המשפטית לממשלה בחשד כי זויפו פרוטוקולים – בפרט, שעת שיחת הטלפון שבה עודכן נתניהו על מתקפת חמאס. הנחקר במשטרה באזהרה היה צחי ברוורמן; המשטרה סגרה את התיק.
גרסת נתניהו הזויה כי גם את שר הביטחון גלנט לא העירו. אז מה? הרצי הלוי ורונן בר חשבו שאיננו לגיטימי? הם רצו למרוד גם בשר שעמד לצידם בהתרעה כי ההפיכה המשפטית מסכנת את ישראל?
הטקטיקה של נתניהו הייתה מבוססת, בראש וראשונה, על זמן. הפוליטיקה הישראלית היא מרחב שבטי. מכות גדולות יכולות לשבש את השבטיות, למחוק קווים, לאלץ חשיבה מחדש. סמואל ג'ונסון כתב שכאשר אדם יודע כי הוא עומד להיתלות, זה מחדד את מחשבתו באורח נפלא. הישראלים ראו את הטבח, ומחשבתם התבהרה באחת. הרגע חלף. הזמן לא הורג הכל, אבל הוא מעמעם לא מעט.
העניין השני היה פשוט יותר: לזרוק את האשמה על הדרג הצבאי, על הדיפ-סטייט, על קפלן והשמאלנים. זה מה שעשה נתניהו השבוע בקלסר שסיפק, עם חצאי ציטוטים ורבעי עיוותים. יש מי שחוגגים את הפרכת טענות נתניהו, ואומרים שהמהלך התפוצץ לו בפרצוף. נראה לי שזו טעות. נתניהו לא זקוק לטיעונים רציניים, משכנעים ואמינים; הוא צריך טיעונים כלשהם. משהו שהתומכים שלו יוכלו לזרוק בוויכוח. אחד מראשוני שחקני הטלוויזיה בשנות ה-50, כאשר היו מפיקים פרק דרמה משבוע לשבוע, אמר פעם: לא היינו צריכים להיות טובים, היינו צריכים להיות ביום שלישי. נתניהו לא חיפש ולא מחפש טיעונים טובים, כי אין לו. הוא מחפש להציף את השיח.
המהלך השלישי היה מורכב יותר: לא רק שאיננו אשם, נתניהו הוא בעצם קורבן של 7 באוקטובר. כדי להגיע לכך, צריך לא רק להוכיח ש"לא העירו אותו", אלא גם שהיה מאחורי זה זדון. מחצית ממצביעי הקואליציה כבר מאמינים בתיאוריית הבגידה מבפנים. עבור אלה שאינם מאמינים בעב"מים ובאנשי לטאה, מספקים נרטיב סדור יותר, שאותו ביטא נתניהו בעצמו בציוץ השבוע. "סיכום דיוני שב"כ בליל הטבח מלמד שהשיקול 'המקצועי' שהוביל את קבלת ההחלטות של רונן בר בליל האסון היה מניעת 'מיס-קלקולציה'... המסקנה המתבקשת: רונן בר החליט שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה לא לגיטימי שכבר סיבך את ישראל במלחמה מיותרת (2014), ולכן - כדי למנוע ממנו את האפשרות להוביל למיס-קלקולציה נוספת - בחר למנות את עצמו לראש הממשלה דה פקטו בליל הטבח". עד כה חשבתם שאסון 7 באוקטובר הוא פלישת חמאס, רצח המוני של ישראלים וחטיפת מאות לרצועה. לא, אומר ראש הממשלה: האסון החל כמה שעות לפני כן, כאשר השב"כ ביצע פוטש, סמכויותיו של נתניהו נגזלו ממנו. עוד רגע הוא יבקש אחוזי נכות על הטראומה שנגרמה לו.
ראשית, ראוי לענות עניינית, גם לתיאוריות קונספירציה הזויות: זה נכון לחלוטין שהיה חשש ממיס-קלקולציה באותו לילה, וגם בימים לפני 7 באוקטובר. מודיעין שהגיע לישראל המחיש שחמאס חרד מאפשרות של חידוש החיסולים, ופעולה יזומה של ישראל. אך זו איננה הסיבה שאת נתניהו לא העירו. גרסתו הזויה כי גם את שר הביטחון גלנט, שהוא השר האחראי, לא העירו. אז מה? הרצי הלוי ורונן בר חשבו שגלנט איננו לגיטימי? ראשי מערכת הביטחון ראו גם בשר הביטחון – שעמד לצידם בהתרעה כי ההפיכה המשפטית מסכנת את הביטחון – מנהיג מופקר, ורצו למרוד גם בו? (המילים "מופקר" ו"מרד" הופיעו בפוסט של ראש הממשלה).
זו רק הדגמה לטיעון המופרך כולו. הסיבה שנתניהו לא הוער משנתו היא אותה סיבה שנתנו לגלנט לישון, ואותה סיבה שאיסופי המודיעין החזותי לא יצאו לדרכם: איש לא חשב שצפוי אירוע רציני כלשהו בטווח הזמן המיידי, וכולם הניחו שאגף המודיעין ו-8200 עשו פעולות מינימליות של איסוף. בכל מקרה, ואחרי שיחות עם ארבעה רמטכ"לים ששירתו תחת נתניהו, שני ראשי שב"כ, ושני שרי ביטחון, איש מהם לא זכר מקרה שבו ראש הממשלה קיבל עדכון על פעילות חשודה, המודיעין העריך שאין חשש לאירוע מיידי, והוא הורה - מתוך תחושת בטן או זהירות יוצאת דופן – על היערכות. בשעתו פניתי ללשכת ראש הממשלה וביקשתי שיביאו לי דוגמאות ממקרי עבר; הם לא חזרו אליי.
האמת היא שיש הרשעה עצמית בגרסה שסיפק ראש הממשלה השבוע. גורם בכיר שהיה מעורב בדיוני הלילה דיבר איתי על כך השבוע. "הנה מה שאף אחד לא הבין", הוא אמר, "יש לך פה ראשי מערכת ביטחון חדשים יחסית, וראש ממשלה מאוד ותיק וגם ריכוזי. ומה הוא אומר להם? שעזה צריכה להיות שקטה. חייבת. יש לזה גם הסבר מדיני ממש – עוד רגע פריצת דרך עם סעודיה. בכל דיון, עובר המסר הזה. ראש השב"כ, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום, כולם מגיעים אל דיוני הלילה הזה כאשר הם תחת דירקטיבה – לא להוביל הסלמה מיותרת ברצועה. ולכן, בהחלט, מיס-קלקולציה היא עניין שמטריד אותם עמוקות. לא רק בגלל המודיעין שהגיע מעזה, או בגלל הקונספציה (שגם הם אוחזים בה) שחמאס רוצה רגיעה, אלא גם בגלל ראש ממשלה נחוש שעזה איננה חזית כרגע".
הלכתי לבדוק עם בכיר אחר את הניתוח הזה. הוא סיפר לי שבינואר 2023 הגיע ראש הממשלה נתניהו לאחד ממטות השב"כ. בנוכחות רחבה, נתניהו נותן הנחיה חד-משמעית שבעזה תישמר רגיעה, ומזהיר את ראשי השירות מהאפשרות של כל פעולה אלימה, כולל סיכולים ממוקדים. קל מאוד אם כך להציג טיעון הפוך: נתניהו בעצם קשר את ידי ראשי מערכת הביטחון, הוביל אותם בהוראה מפורשת אל מחוזות השיתוק, חפר לתודעתם את הצורך ברגיעה עד שכאשר גברו הצללים בליל 7 באוקטובר, עיניהם בגדו בהם.
זו כמובן שטחיות הפוכה. כזו שמנסה להאשים את נתניהו בכל, על חשבון האמת והניואנסים. ראשי מערכת הביטחון שהתפטרו יהיו הראשונים שיצביעו על השטחיות הזו: חובת הזהירות שלהם איננה לראש הממשלה. היא למדינת ישראל.
אך מהי האמת ומה הם ניואנסים מול קמפיין הבחירות של נתניהו. מה שעשה השבוע הוא להתחיל בסידור הכלים, ובעיקר - בקביעת המשקע: באוקיינוס של התודעה הישראלית, יש אטלנטיס שלמה, עיר גדולה של ראיות ועובדות, שממחישות את כישלון הדרג המדיני ונתניהו אישית. אך נתניהו מפזר עוד ועוד אבק במים, ולאט-לאט נוצר משקע, ועליו עוד משקע, והמתאר של העיר הולך ומתעמעם ואז נעלם לגמרי. משקע אחרי משקע, דיון אחרי דיון, האמת נקברת.
