בנימין נתניהו יודע דבר אחד על תוצאות הבחירות, גדול ומפחיד עבורו. מעורר תקווה עבור יריביו. אם לגוש הנגדי יהיו 61, ובוודאי 65-64, הוא לא יהיה ראש ממשלה. הגוש השני יקים ממשלה. הערבים יישבו בחוץ ובשום אופן לא יפילו אותה. נתניהו מבין את זה, וכך גם בנט, לפיד ואיזנקוט. מכאן והלאה הדינמיקה ברורה: הליכוד ינסה לעשות דה-לגיטימציה למפלגות הערביות. בגוש השינוי יהיו מי שיישבעו בנקיטת חפץ שמפלגות מהציבור הערבי זה פויה. בליל הבחירות, אם הגוש מול נתניהו יעמוד על כל דבר מעל 64 בערך (61 זה כנראה לא מספיק, בגלל עריקים וסיבות אחרות), כהונתו כראש ממשלה תבוא לידי סיומה. המשפט הפלילי דווקא יימשך, ובקצב גובר.
נתניהו משוכנע לחלוטין שאם יהיו 61 נגדו, יהודים וערבים, העניין נגמר. שהכל סגור, חתום. יש לו שתי דרכים לשבש את התוכנית הזו. הדרך הראשונה היא הקמת מפלגת ימין חדשה-דנדשה שיכולה לקחת קולות מגוש השינוי, וללכת איתה רגע אחרי. גלעד ארדן, דדי שמחי, משה כחלון, מילואימניקים; זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא שהליכודניקים שנטשו ירגישו שיש להם בית, נטול טלי גוטליב, דוד אמסלם ודומיהם.
השיטה השנייה היא הקצנת העימות עם הערבים. ואני כותב בכוונה "עם הערבים" ולא המפלגות הערביות. מחקרי העומק שביצעו המפלגות הגדולות העלו מסקנה חשובה: סנטימנט האיבה וחוסר האמון בערבים אחרי 7 באוקטובר הוא עצום. אחרי פלישת חמאס, נתניהו היה יכול לנסות לחבר, לנטוע אמון מחודש, להדגיש את הנרצחים וסיפורי הגבורה מהציבור הערבי בהתמודדות עם מחבלי חמאס. הוא בחר לא לעשות זאת - וכעת האיבה שהתעצמה משרתת אותו. גם בגוש נתניהו, וגם בגוש המתנגד לו, אומרים שזהו היתרון הגדול של ביבי בבחירות. "הרבה בוחרים יהודים שונאים ערבים, והם יודעים שהערבים ילכו איתנו בדרך כזו או אחרת", אמר לי בכיר בגוש השינוי, "נתניהו יודע שזה מעניק לו יתרון".
טרופר: "בניגוד לקונספירציות המסוכנות, לוחמי היחידה לא קיבלו שום פקודה ללכת לאסוף חומרים ב־ 7 באוקטובר, בוודאי שלא למחוק דבר. התיאוריה כאילו המטכ"ל שלח כוח סודי להשמיד ראיות היא שקר מוחלט"
הדברים יכולים להאפיל. מי שאחראי על משטרת ישראל הוא כהניסט, עבריין מורשע, שהזמין השבוע את "הצל" לדבר עם קציני המשטרה. בן גביר יודע את מה שנתניהו יודע: ככל שהיחסים בין ערבים ויהודים במדינת ישראל יידרדרו לקראת הבחירות, ככל שתהיה יותר אלימות (לא רק פשיעה, אלא אלימות לאומנית, דתית, לאומית) – כך גדולים יותר הסיכויים שהימין ינצח. שהדה-לגיטימציה לכל הסכמה עם המפלגות הערביות תגבר. האם זו חשדנות יתרה להניח שבן גביר, פרובוקטור מקצועי כל חייו, ינסה ליזום פרובוקציות אין-ספור? האם זו קונספירטיביות להניח שהוא יפקוד על המשטרה, ככל יכולתו, לקחת כל עימות ולהפוך אותו למדמם ונורא יותר, הכל עבור הניצחון בבחירות?
לא בטוח.
הקמפיין החל / מעכשיו, הדברים יתגלגלו מהר. בכל מערכת בחירות יש רגע אחד שבו נשמע צליל חד, ואחריו ההבנה שהקמפיין יוצא לדרך. גונג מהדהד, שממנו והלאה כל דבר - אבל ממש, כל דבר, ממסיבות עיתונאים ועד מלחמות - הוא תוצר של בחירות. לפעמים, הגונג הוא פרישה דרמטית מהממשלה. לעיתים, כישלון יוצא דופן במו"מ מדיני. השבוע, מי שהשמיע את הגונג הוא הרב דוב לנדו. "אין לנו אמון בראש הממשלה... כל מיני דיבורים על גוש אינם קיימים יותר", כתב לנדו, "לדעתנו צריך בחירות בהקדם". את המילה "גוש" הוא הגדיל וניקד; וחתם "בכאב ובחרדה". אמש, פחות מיממה מאוחר יותר, הממשלה הגישה חוק לפיזור הכנסת. הגונג הושמע - וריסק לפי שעה את היומרה למשוך "עד הסוף". "אין לנו דרך להגיע להבנה עם החרדים יותר", אמר לי בכיר בקואליציה. "ננסה, אבל כנראה שהתאריך שלנו כבר לא קביל. הם קובעים מה יהיה, לא נתניהו".
במשך שנים עסק נתניהו בליטוש היהלום של גוש ביבי-חרדים. הליטוש היה פשוט והיהלום תעשייתי: לתת להם כל מה שהם רוצים. אבל ממש הכל. כאשר לבני ניסתה לנהל מו"מ עם המפלגות החרדיות אחרי בחירות 2009, העסקנים צחקו מאחורי גבה. היא חושבת שיש "תן וקח"; היא עסקה, כאילו היו אלה ימי אהוד ברק, בהגבלות על החינוך החרדי. אצל נתניהו, באמת, החרדים קיבלו כל מה שדרשו.
אך הימים אחרי 7 באוקטובר שונים מאוד. היהלום שהוא גוש הימין נסדק, ומקור הסדק בהשתמטות מגיוס. חלקים גדולים מהימין אינם מוכנים בשום אופן לאפשר השתמטות. ממאפייני הקרב: גוש נתניהו ירצה לדבר על הערבים, הגוש השני יסב את תשומת הלב לחרדים; ינצח מי שיקבע מהי השיחה.
לשקר יש רגליים / לפני כמה שבועות פורסמו האשמות על יחידה סודית בצה"ל שאספה תיעוד של זוועות 7 באוקטובר, עוד באותו יום - והצילומים, או חלקם, הושמדו. בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון נדהמו עד כמה הסיפור הזה תפס תאוצה בקרב משפחות שכולות. הקונספירציה הייתה מידבקת: במטכ"ל, בעוד חמאס פושט על גבולות ישראל, כבר שיגרו צוותים לבידוי ראיות. תתפלאו כמה ישראלים מאמינים בכך, באמונה שלמה.
השבוע שוחחתי עם ח"כ חילי טרופר על היחידה המסווגת הזו. הוא שימש בה בתפקידים בכירים, כאיש מילואים, עד כניסתו לפוליטיקה. היחידה עוסקת בהיבטים מבצעיים שקשורים לשדה הקרב. מטבע הדברים, פעולותיה חסויות. "בניגוד לפרסומי הקונספירציות המסוכנות", אומר לי טרופר, "לוחמי היחידה לא קיבלו שום פקודה ללכת לאסוף חומרים ב-7 באוקטובר, בוודאי שלא קיבלו פקודה למחוק דבר. התיאוריה כאילו המטכ"ל שלח כוח סודי להשמיד ראיות היא שקר מוחלט". הוא אומר שמה שהתרחש ביום הפלישה עצמו היה "יוזמות מקומיות של לוחמים אמיצים שחתרו למגע והבינו מיד שיש ערך עצום באיסוף כל החומרים בשטח". יש קשר בין החומרים האלה ובין פעילויות היחידה בשגרה; מכאן נטיית הלוחמים לבצע את האיסוף.
בהמשך, אומר טרופר, "נמשכו הפעולות הללו ברשות ובסמכות. לוחמים הגיעו לאזורים, שבחלקם עוד הייתה לחימה פעילה, וגם תחת אש אספו כל חומר שיכול לסייע למדינת ישראל. המטרה שלהם הייתה בדיוק הפוכה מהקונספירציה: לא למחוק תיעודים אלא להציל אותם. לשמר כל פיסת מידע". ניכר שהוא כועס מאוד על העוול שנעשה לחבריו הלוחמים. "גם בשיא הכאוס, כשמחבלים עדיין שורצים באזור וגופות פזורות בכל עבר, מפקד היחידה קיבל החלטות ראויות. אחת מהן, ובניגוד למה שפורסם, היא שאין לאסוף בשום אופן מכשירים סלולריים של ישראלים". ללוחמים נאמר שהם גם אינם בודקים מכוניות עם לוחית צהובה וגופות ישראלים בשטח, שם היו טלפונים ניידים רבים. "הסלולריים שהיחידה אספה היו של מחבלים, לצד מצלמות גו-פרו, מצלמות רכבים, כבישים, קיבוצים".
טרופר אומר שמתוך החומרים הללו נוצר "נכס אסטרטגי", ושרוב התיעודים שמופיעים בסרטון הזוועות שישראל הוציאה הגיעו מהחומרים שנשמרו ביחידה. "החומרים גם שימוש את מיפקדת השבויים והנעדרים בהבנה מה עלה בגורל נעדרים רבים וביצירת הפאזל הסבוך במשימה לאיתורם. לא מעט קביעות בנוגע לחטופים וגורלם נקבעו על סמך החומרים שנאספו... החומרים שימשו את צוות ניל"י, הצוות המשותף לצה"ל ושב"כ, שסגר חשבון עם המחבלים שהשתתפו בטבח; הם סייעו להפליל ולזהות רבים מהמחבלים".
טרופר אומר שליחידה מגיע "צל"ש ולא הכפשה. בפעולות טקטיות מהירות ואמיצות הם הביאו הישגים אסטרטגיים דרמטיים. אבל מעבר לעמדתי העקרונית של מתן גב ללוחמים שפעלו כראוי, יש כאן שימוש מכוער בפעילות חשובה לטובת המשך הפצת רעל כאילו יש בוגדים מבפנים... אין בוגדים שמטרתם להשמיד חומרים. יש כאן גיבורים שהצילו חומרים ובעיקר הצילו חיים".
שאלתי אותו על חומרים שנעלמו. שמצאו את דרכם לעיתים לעיתונאים, לפני שהמשפחות ראו אותם. "אי-אפשר להכחיש שההתנהלות של צה"ל בסוגיית החומרים לוקה בכשלים רבים", אומר טרופר, "החומרים קיימים. אגב, הסרטון מתחנת הדלק בכפר עזה לא נאסף על ידי היחידה. צה"ל חייב לגבש מדיניות סדורה האם ולמי לאפשר לצפות בהם. השיקולים מורכבים אתית, משפטית וביטחונית - אבל החלטה סדורה ושקופה חייבת להתקבל בהקדם. רק ככה בונים אמון".
מחננו הטהור? / טריגר: אלימות מינית.
ברחבי העולם שמעו רק סיפור אחד גדול על ישראל השבוע: המאמר שפירסם (בעמודי הדעות, ועוד נחזור לזה) ניקולס קריסטוף ב"הניו יורק טיימס". הטקסט העלה שורה של טענות מחרידות נגד מדינת ישראל, ובעיקר צה"ל ושב"ס, וטען לדפוס של תקיפות מיניות נגד פלסטינים. לדוגמה, שישראל מאלפת כלבים לאנוס עצירים פלסטינים. את העדות הזו אסף קריסטוף מאדם שהוגדר כ"עיתונאי פלסטיני" ונותר במאמר נטול שם, וגם לא סיפק מיקום או זמן לסיפור שפירסם. בקטע אחר מהטקסט, שלקוח מדוח של ארגון הידוע בעמדותיו האנטי-ישראליות, מסופר על אישה פלסטינית בת 42 שנאנסה לדבריה במשך יומיים בידי "חיילים ישראלים" שכפתו אותה לשולחן מתכת, צילמו את המעשים, ואיימו עליה שהדברים יתפרסמו אם לא תשתף פעולה "עם המודיעין". זה הופיע ללא שמה, וללא מיקום התקיפה לכאורה. מי שקצת מכיר את צה"ל והחלוקה המודיעינית, מבין את החורים בסיפור הזה. לא לחינם הנחו ראש הממשלה ושר החוץ לתבוע את "הניו יורק טיימס". הסיכוי לתביעות מעין אלה נחשב לקלוש, אבל הם רצו לתת תחושה שהם עושים משהו.
נקפוץ לשורה התחתונה: כמסמך עיתונאי, הטקסט של קריסטוף מביך. מדובר בשילוב מוזר של תחקיר ומאמר דעה, קובץ עדויות ללא ניסיון לאסוף ראיות תומכות (מבדיקות רפואיות ועד לעדויות תומכות אחרות). בעיתונות נהוג לשאול על כמה מ"מים: מי, מתי, מקום. במאמר של "הניו יורק טיימס" רוב אלה חסרים, אבל יש בעיקר "מדוע". עבור קריסטוף, המדוע ברור, מוצהר ממש. בתחילת הטקסט שלו וגם בסופו הוא מזכיר את האלימות המינית השיטתית שביצע חמאס, וגוזר גזירה שווה. ובמילותיו שלו: "ההתעללות המחרידה שסבלו נשים ישראליות ב-7 באוקטובר מתרחשת כעת לפלסטינים יום אחרי יום". מי שמאמין שכל יום סופגים הפלסטינים את מסע האונס שביצעו מחבלי הנוח'בה בישראל, יאמין לכל דבר.
אבל לפטור את זה בכך יהיה קל מדי. בתוך הבליל הכללי, יש שני מקרים שמוזכרים המבוססים על עדויות או ראיות אמינות בהחלט. הראשון הוא פרשת הסוהרים הצבאיים והעציר הפלסטיני בשדה תימן. הראיות שם היו כה משכנעות, והפציעה שנגרמה לאסיר הפלסטיני כה חמורה (מהחדרת חפץ חד סמוך לרקטום), שהתביעה הצבאית בחרה להגיש כתב אישום חריף.
הדלפת הסרטון שתיעדה (לכאורה) חלק מההתעללות הובילה לבסוף לפרשת הפצ"רית, והחלטת הפצ"ר החדש לבטל את כתב האישום. אך במילותיו שלו: "חומר הראיות בתיק הציג תמונה חמורה ומטרידה באשר למעשי הנאשמים". מקרה שני, שהוא גם נשוא התמונה שמלווה את המאמר, התרחש כאשר קבוצת מתנחלים קיצונים תקפה מאהל בבקעת הירדן בחודש מארס האחרון באלימות קשה. אחד הפלסטינים התלונן מיד לאחר מכן כי הותקף מינית בנוכחות משפחתו, ופעילים שנכחו באירוע דיווחו על כך גם כן בזמן אמת, ותיארו את ההתעללות כנוראה במיוחד. במקרה הזה, כמו בקודם, יש מקום, מועד, מי התוקפים, מי המותקף.
"הרבה בוחרים יהודים שונאים ערבים, והם יודעים שהערבים ילכו איתנו בדרך כזו או אחרת", אמר לי בכיר בגוש השינוי, "נתניהו יודע שזה מעניק לו יתרון"
אלה אירועים מחרידים. אך כדי להבין אם יש "תופעה", צריך לבדוק אם יש תלונות וחקירות. כאשר ניסיתי לברר עם צה"ל והשב"ס אם יש נתונים על תלונות על תקיפה מינית (השב"ס אחראי על עצירים ביטחוניים), קיבלתי מעט מאוד מידע. ב-2025, אמרו לי במשטרה, הוגשו חמישה כתבי אישום פליליים נגד אנשי שב"ס ובדרך כלל מדובר בעבירות טוהר מידות. הם לא ידעו לומר אם יש חשדות להתעללות מינית. שאלתי את הפרקליטות על מקרי תלונה על תקיפה מינית בבתי הסוהר, בכלל וספציפית אסירים ביטחוניים, ואמרו לי שאין גורם אחד שמרכז תיקים כאלה, ו"אין דרך לפלח תיקים כאלה במערכת".
שאלתי את צה"ל אם יש חקירות על תקיפה מינית נגד פלסטינים, וכמה חקירות יש על חבלה חמורה או גרימת מוות שלא כדין במלחמה בעזה; כמה תלונות על תקיפה מינית הוגשו במערכת הכליאה הצבאית, וכמה חקירות מצ"ח. בצה"ל לא ידעו לענות על רוב השאלות. יש למעלה מ-50 תיקי חקירה פליליים של מוות פלסטינים שנעצרו או נכלאו מראשית המלחמה ומתו בבתי המעצר, רובם תחת הגדרת "לוחמים בלתי חוקיים" ‑ שנתפסו ב-7 באוקטובר כחלק מכוח מחבלי חמאס, או בלחימה עצמה. הכל ממתין להחלטת הפצ"ר החדש.
יש שרואים את המאמר ב"הניו יורק טיימס" רק דרך עדשת "גורם לנו נזק". והנזק אכן עצום. אחרים יתמקדו בעבודה המרושלת, המוטה, של הכותב. והיא אכן מרושלת ומוטה. אך הסיפור האמיתי פשוט יותר: מה העובדות, מה ישראל עושה, והאם זה מספיק. אם בשב"ס, במשטרה ובצה"ל לא יודעים בכלל לומר אם יש תלונות של אסירים פלסטינים על תקיפות מיניות- הכחשותיהם נשמעות חלולות. מי שיוצא להיאבק עבור חשודים באונס עציר פלסטיני באמצעות חפץ חד, כפי שעשו שרים וחברי כנסת שאף פרצו למחנות צה"ל, משדר לכל המערכת מסר של סובלנות כלפי התעללות.
מי שלא אוכף חוק ופקודות ביד ברזל, שלא יתפלא כי כל פיסת בוץ שמוטחת בו, גם בידי עיתונאי מוטה בניו-יורק, נדבקת היטב. מי שלא מתעקש על "והיה מחננו טהור" ואף לועג לכך, שלא יתקומם שהעולם - ובעיקר יריביו - מאמין שהמחנה שלו אינו טהור בכלל.
