ביום רביעי בלילה קיבלתי הודעות משלושה אישים אמריקאים שונים, שלושתם עם היסטוריה מכובדת בעולם הפוליטי והתקשורתי. כל ההודעות היו זהות: הודעתה של סנאטורית ממדינת מישיגן, אליסה סלוטקין, על כך שהיא מצביעה נגד עסקאות נשק ואספקת דחפורים לישראל. באותו לילה התקיימה הצבעה בסנאט, ולא פחות מ-40 סנאטורים מתוך 47 התנגדו. זו קפיצה ענקית בהתנגדות לישראל מאז הקיץ שעבר. חשוב להדגיש: אלה עסקאות, לא מענקים.
האמריקאים שיגרו לי את ההודעה של סלוטקין כי היא מסמלת קו פרשת מים. בבחינת: אם בה נפלה שלהבת, המפלגה הדמוקרטית אבודה עבור ישראל.
סלוטקין היא סנאטורית אוהדת ישראל מובהקת, ממשפחה יהודית חמה במישיגן; כזו שעד לפני זמן לא ארוך גינתה את דוחות אמנסטי, הצביעה תמיד עבור סיוע ביטחוני, ובוודאי עסקאות נשק עם ישראל.
בשבוע שעבר הסנאטורית הופיעה בתוכנית יוטיוב פופולרית, "ברייקינג פוינטס", עם שני מנחים, אחת מזוהה עם השמאל הפרוגרסיבי והשני עם הימין הפופוליסטי. הם תקפו אותה על כך שארה"ב מספקת נשק הגנתי לישראל. "לדוגמה", אמרה המנחה משמאל בהבעת שביעות רצון עצומה, "אם היית מתבקשת לתמוך בנשק הגנתי לאיראן או לרוסיה, לא היית תומכת בכך!" הסנאטורית סלוטקין לא ידעה מה לעשות עם עצמה. "יורים על ישראל", היא אמרה. המנחים רק חיכו לרגע הזה, והחלו מגחכים: "גם על איראן, גם על רוסיה. אוקראינה יורה על רוסיה ברגע זה!" סלוטקין, בשיא ההלם, אמרה "תסלחו לי, זה ההבדל בין בעלות ברית, שותפות, ובין יריבות". "מה עושה את ישראל בעלי ברית בכלל?!" שאל המנחה. זו רוח התקופה.
מפלגת הימין החדשה תגיד לבוחרי המרכז: תצביעו לנו, ואם נהיה חזקים תהיה ממשלת אחדות, בלי החרדים ובן גביר. למצביעי הימין היא תאמר – רק איתנו אפשר לנצח, ואין פסילה של ביבי
עם או בלי קשר, פחות משבוע לאחר מכן, הסנאטורית הסבירה מדוע תצביע נגד העסקאות עם ישראל. היא הבהירה שהיא ממשיכה לתמוך בישראל יהודית ודמוקרטית, כמו גם בסיוע צבאי הגנתי – אבל לא במדיניות של נתניהו.
מצבה של ישראל בדעת הקהל בארה"ב חמור ומחמיר. הבעיה איננה רק המפלגה הדמוקרטית. מבחינות רבות, הקרב שם כבר הוכרע עם ניצחונו של זוהרן ממדאני בניו-יורק – וצמיחתם של חקיינים רבים, בכל רחבי המדינה, שעושים שם לעצמם באמצעות התקפות חוזרות ונשנות על ישראל. עזרא קליין, האורים והתומים של השיח הליברלי המרכזי האמריקאי בארה"ב, כתב השבוע מאמר ב"הניו יורק טיימס" שכותרתו הייתה "חסן פיקר איננו האויב". פיקר הוא סטרימר פרוגרסיבי ופופולרי, ממוצא טורקי, שאומר שחמאס "טוב פי אלף" מישראל. הדגל החביב עליו הוא של חיזבאללה.
אצל רפובליקנים מתחת לגיל 50, בשנת 2022, ישראל זכתה לתמיכה בפער חיובי של 28%. ב-2025, אחרי שנתיים של מלחמה, התמיכה צנחה ב-30 נקודות, למינוס 2%. היום, ישראל במינוס של 16%. בקרב רפובליקנים שמגדירים את עצמם מתונים, ישראל עברה מתמיכה חיובית בפער של 26% לפני ארבע שנים, למינוס 9% כיום. בקרב גברים צעירים אמריקאים, בסיס הכוח של טראמפ, ישראל הייתה בבעיה כבר ב-2022, עם מינוס 2%. ב-2025 זה התחלף למינוס 22% בתמיכה בישראל. היום זה מינוס 47%.
הספירלה הרסנית ולא עוצרת. הנכס האסטרטגי החשוב ביותר למדינת ישראל, לבד מצה"ל, הוא הברית עם ארה"ב. הוא חשוב בהרבה מכל הישג נגד מפעל פטרוכימי או אפילו גרעיני באיראן, מרצועת ביטחון של שלושה קילומטר בלבנון, או אפילו מכיבוש מחודש של העיר עזה. הברית הזו – בניגוד להאשמות האנטישמים והקונספירטורים – היא תוצר של תמיכה פופולרית בישראל. התמיכה עוד קיימת, גם אם נשחקת במהירות. בלעדיה, גם הברית עצמה בסכנה. זה עד כדי כך פשוט.
זאת המדיניות, טמבל / אבחון המשבר ידוע. יש פחות עיסוק במבט אל העתיד. הנה כמה הבחנות מהירות שמבוססות על שיחות אינטנסיביות עם גורמים רלוונטיים, ולא בישראל. אלה אינן (רק) הבחנות שלי, אלא בעיקר של מי ששוחחתי איתם, חלקם בעולמות פוליטיים - ואחרים תקשורתיים.
נקודה ראשונה: הבעיה אינה "הסברה" אלא מדיניות. מעשים. במדיניות הכוונה היא להתקפות הטרור היהודי בשטחים והתרחבות החוות החקלאיות. או לדרך שבה מתייחסים לנזירים בעיר העתיקה בירושלים. או להצהרות הפומביות של שרים בממשלת נתניהו על כוונות לבצע פשעי מלחמה בעזה. או לבן גביר מעביר בכנסת עונש מוות. ואז פותח שמפניה. לא חסרים רגעים מבישים. ואל כל זה הצטרפה המלחמה באיראן; ישראל העמידה את עצמה בראש החנית של המלחמה. ההחלטה הייתה של הנשיא טראמפ, לפי האינטרסים של ארה"ב כפי שראה אותם. אבל גם רבים מתומכיו יעדיפו להאשים את ישראל.
מהחיים עצמם מפעפעת השיחה. אין ספק שיש מעורבות של מעצמות זרות בהגברת השיח האנטי-ישראלי והאנטישמי ברשת, ופורסמו ידיעות על כך בעמודים אלה. זה קמפיין מאורגן שניסה והצליח לפגוע עמוקות בישראל, והמוסד עוסק בו באינטנסיביות - אבל הוא לא היה מדגים יעילות גבוהה אלמלא הייתה תחושה אורגנית נגד ישראל. מי שחושב שעוד אינפלואנסר, ראיון או קניית בוטים יהפכו את הקערה - לא מבין איפה הוא חי.
עצם קיום הסכסוך במזרח התיכון והדיווחים עליו בראש החדשות תורמים להידרדרות הנמשכת במעמד ישראל. אלה דברים שנאמרו בקבינט של נתניהו: מה שלא תרוויח בעזה, אמר לו שר אחד, אתה תפסיד בדעת הקהל בארה"ב - וההשפעות יהיו לדורות. לכן, מי שלא יכול לנצח בוויכוח, עדיף שישנה את השיחה. עצירת הסכסוך במזרח התיכון היא התרופה החשובה ביותר, גם אם זמנית, למיתון ההידרדרות במעמדה של ישראל.
העניין השלישי הוא יוזמה ושינוי. ישראל נתפסת כיוזמת אך ורק של צעדים מלחמתיים. איש המערב הממוצע שואל את עצמו – למה אני צריך את זה, ולמה אני מממן את זה. ישראל של הממשלה הנוכחית אפילו לא מתיימרת לרצון בשלום. זה הרסני. ממשלות ישראליות מאז 1948 דיברו על יד מושטת לשלום, לפשרות.
ב־2022, אצל רפובליקנים מתחת לגיל 50, ישראל זכתה לתמיכה בפער חיובי של 28%. אחרי שנתיים של מלחמה, התמיכה צנחה למינוס 2%. היום, ישראל במינוס 16%
הנקודה האחרונה היא נתניהו עצמו. השבוע ראיתי את רועי עידן, תסריטאי ואיש טלוויזיה מוכשר המזוהה מאוד עם הימין, מופיע בפודקאסט של איש ימין אחר, תמיר דורטל. עידן הסביר את המציאות, שידועה בכל בירה אירופית, וכעת ברחבי ארה"ב: נתניהו, אמר, הוא מותג רעיל בעולם, ובכל הקהלים. ויש בכך יתרון, כי אם נתניהו יוחלף, ישראל תוכל לנצל זאת להתחדשות "הסברתית". המראיין היה בהלם. הוא אמר שנתניהו "מלכותי". עידן לא נרתע, והסביר שנתניהו שנוא יותר ממילושביץ', מנהיג סרביה לשעבר שהוסגר להאג. דורטל אמר שיש לו צמרמורת, ובתגובות הופיעו גידופים.
כבר ב-2024 אמר לי גורם בוושינגטון – לא איש ממשל – שישראל צריכה להפוך את נתניהו ל"מילושביץ' שלה", והדגיש שלא מדובר בטענות שביצע פשעי מלחמה או בדרישה שיוסגר להליכי דין בינ"ל, אלא בדימוי: הדבר היעיל עבורה הוא להטיל אחריות פוליטית על ראש הממשלה הנוכחי למחדל, להתנהלות המלחמה בעזה, ובעצם לכל טעויותיה (בלשכת ראש הממשלה לא אהבו את הציטוטים הללו).
לנתניהו יש כמובן יחסים פנטסטיים עם הנשיא טראמפ; קשר יוצא דופן. הנשיא מחויב באורח עמוק לישראל, והמחיש זאת פעמים רבות. אך ההידרדרות במעמדה של ישראל רק הולכת וגוברת. בירושלים, האורות לא דולקים עד מאוחר.
שיעור בהונגרית / אם אני מבין נכון, נפתלי בנט צפה בשבוע האחרון בעיניים כלות בהונגריה, שם מתמודד צעיר שהגיע משורות הימין, מהאנשים הנאמנים ביותר לאידיאולוגיה השלטונית – מלאומנות ועד התקפה על מערכת המשפט - הביס את ויקטור אורבן. בדיוק כמוני, חושב בנט לעצמו. במקביל, החלו מתפשטים הסקרים על אכזבת הישראלים מהמלחמה. מסקר אולפן שישי על תושבי הצפון הזועמים ועד לסקר המכון למחקרים אסטרטגיים, דרך תמונות המנדטים, התמונה ברורה: הרגע הגדול של נתניהו עם איראן טרם הגיע. המלחמה אולי שחקה את היכולות של איראן, וזה עוד יתברר, אבל לפי שעה היא שחקה גם את ביבי. ראש הממשלה כל כך מתוסכל שהוא שיגר שני סרטונים עמוסי תסכול על "הניצחון ההיסטורי". אם יהיה הסכם עם איראן ללא טיפול בתוכנית הבליסטית, או בתמיכתה בארגוני טרור באזור, הבעיות שלו רק יתעצמו.
בנט ודאי אומר לעצמו: זה היה אמור להיות הרגע הגדול שלי. הפריצה קדימה. אך בניגוד לגוש הימין, שם יש מועמד ברור שאין בלתו, ואחריו המבול, במרכז-שמאל כולם ראשי ממשלה. אין גבול לאגו. ככה לא בונים חומה, ככה לא מפילים ממשלה. מה כל כך מסובך, אומרים אנשי בנט: צריך להתאחד סביב המועמד שכבר היה ראש ממשלה, שמוביל בסקרים, שהוא איש הימין המובהק היחיד מול ביבי (טוב, חוץ מליברמן, וגנץ). חוסר האחדות הזה, מאמינים תומכיו, הוא בדיוק הסיבה שנתניהו מצליח שוב ושוב לקטוע את המומנטום נגדו.
עיקר התלונות מושמעות נגד גדי איזנקוט ו"ישר". בנט התעצבן במיוחד מהימור חשוד באתר ההימורים פולימרקט שהקפיץ – לכמה שעות – את סיכוייו של איזנקוט. צילום המסך הופץ במהירות ונחגג בידי שופרותיו של נתניהו; המחשה לחדוותם אל מול הפיצול במחנה.
איזנקוט, אומרים הבנטיסטים, הוא איש רב-מעלות, מרשים וטוב. אבל הוא לא ימין - והוא גם לא יהיה ימין. ולכן הסיכוי שלו לקחת את הבחירות, ואת הליכודניקים של ראשון-לציון – הם הפכו למושג של ממש במפה הפוליטית, המתאר את בוחרי הליכוד שעזבו את נתניהו – הוא קלוש. בלי להתאחד סביב מועמד, סביב בנט, לא תהיה אלטרנטיבה. זה ימשיך להיות ביבי אחד גדול מול כל הרוזנים של המרכז-שמאל. ואיזנקוט, הם מאשימים, מפריע במיוחד.
מדוע? יש להם הסבר מעניין, מאוד טקטי. לטענתם, בנט לא יכול לחתוך ימינה ולקחת עוד מבוחרי הליכוד, כי הוא חייב לשמור על האגף השמאלי שלו, שלא יברח לאיזנקוט. חוץ מזה, הם אומרים, תביטו במועמדים שהציג השבוע, מקרן טרנר ועד ליונתן שלו. הוא רץ לראשות הממשלה, ויש לו אופרציה אמיתית ואטרקטיבית.
עד כאן נאום אנשי בנט.
אנשי איזנקוט חוטפים חום מהטיעונים האלה. הרי הוא זה שהציע, כבר לפני חודשיים, לסכם על הליכה משותפת, כאשר מחליטים ברגע מסוים, בדרך שתיקבע, מי יוביל. והמבחן פשוט: למי יש יותר סיכוי להחליף את נתניהו. מה עשו שאר מנהיגי הגוש? די זילזלו בו. הסבירו שאיזנקוט הוא טירון ירוק שלא מבין כלום. ובכלל, שעוד רגע הוא יתרסק, שהוא עב"ם, תמוה וכו' וכו'. יוצא דופן, אגב, היה יאיר לפיד; הוא הבין יפה מה הפוטנציאל של איזנקוט, מהיום הראשון, והשקיע מאמצים רבים בניסיון להביא אותו. זה לא עבד.
מה קרה בינתיים? הצפוי: איזנקוט הוא רמטכ"ל לשעבר, שלא גדל עם כפית של כסף בפה, הוא נותן רושם של ציונות ישנה וטובה, ולישראלים יש הערכה עמוקה לאב שבנו נפל במלחמה. בניגוד למראה המושבניקי, יש לאיזנקוט יכולות שועליות לא מבוטלות (אף אחד לא נהיה רמטכ"ל בלי ליישם פוליטיקה, ולעומק). הוא החל לתקוף את נתניהו באגרסיביות ובאפקטיביות יחסית. איזנקוט מתקבל באהדה בכל מקום שהוא מגיע אליו, ורף ההתנגדות אליו בסקרים נמוך – עניין שמזכיר מאוד את ימי הפריחה של בני גנץ ("עוד אחד שהמנדטים רק חונים אצלו!" מאשים אחד מיריביו).
שר בקבינט אמר לנתניהו: מה שלא תרוויח בעזה, אתה תפסיד בדעת הקהל בארה"ב - וההשפעות יהיו לדורות
כמו ששם המפלגה מרמז, הקמפיין שלו מבוסס על מוטיב "האיש הישר שהולך לוושינגטון", ובמקרה הישראלי – לירושלים. כמה זה יחזיק לבחירות? לא ברור. אבל בינתיים איזנקוט מזנק. האם הוא מביא מנדטים מהימין? לא הרבה. אבל בוחרי ימין מתלבטים מגלים אליו אהדה רבה.
בנט, אומרים תומכי איזנקוט, מתוסכל מעליית גדי. יש לזה תרופה: שירים טלפון ויסכים להצעתו של איזנקוט שהולכים ביחד, ומחליטים מאוחר יותר מי הכי מתאים. אף אחד לא משח אותו למלך המחנה, ואם לומר את האמת, הוא לא בדיוק בשר מבשרו. מי יודע מה יעשה אחרי הבחירות.
בקיצור, יש לשני הצדדים הרבה מה להגיד. הם רותחים. כדאי לא להתרשם: זו תהיה הפתעה אם לא ירוצו יחד. זה מחול חיזור. כנהוג בעולם החי הפוליטי, הוא מעט אלים.
ובכל זאת, המחלוקת עמוקה יותר. בנט אומר: להתאחד עכשיו סביב מועמד, והמועמד הזה הוא אני, אחרת הסיכוי לנצח בבחירות קטן. צריך להפסיק לבזבז זמן, כי נתניהו בינתיים מתארגן ומארגן. שאר חלקי הגוש אומרים - רגע, רגע. את נתניהו צריך לנצח עם תפריט מגוון לבוחר, מיאיר גולן ועד ליברמן, ולא "מועמד שהולכים איתו". וממילא השעה עוד מוקדמת מאוד. הבחירות עוד חצי שנה. סגירת רשימות עוד חודשים. מדוע להתחיל את השחיקה כעת.
ויכוח ראוי. יש לי חדשות למתווכחים: מפלגת ימין חדשה, לפי מיני סימנים, קום תקום. מגעים מתנהלים במרץ. בין מילואימניקים לאושיות מזוהות מחנה לאומי, היא תנסה להיות ליכוד - רק נקי ומחוסר הכובענים המטורפים בסגנון גוטליב את רגב. לבוחרי המרכז היא תגיד: תצביעו לנו, ואם נהיה חזקים תהיה ממשלת אחדות, בלי החרדים ובן גביר. למצביעי הימין היא תאמר – רק איתנו אפשר לנצח, ואין פסילה של ביבי. אם וכאשר מפלגה כזו תקום, הקלפים ייטרפו והמצביעים זלוג יזלגו.
הרגע הנוכחי בעיקר דורש מיומנות פוליטית, מהסגנון של יאיר לפיד. יו"ר האופוזיציה חוטף מכה אחרי מכה בסקרים, אבל הוא הארכיטקט הכמעט בלעדי של ממשלת השינוי, וכבר הוכיח שהוא ישים את ידיו באש כדי שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה. לפי מפת הסקרים כרגע, לפיד לא ראש הממשלה הבא (אם כי אחרי בנט בבחירות הקודמות, מי יודע). מה שכן, לפיד יכול לנסות להיות ממליכו.
