ניקולאי מיקוליץ' היה משוכנע שליל 24 בפברואר עומד להיות האחרון בחייו. עם רובה הצלפים שלו, מדגם סאווג' 110, הוא התרוצץ בלב קייב, בונה עמדות ירי, משפר דרכי גישה כדי שיוכל לנוע במהירות ביניהן, מתקן הסוואה, מחשב זוויות וכיווני רוח, בוחן מבעד לכוונת הטלסקופית שלו אם יוכל לפגוע בחיילים רוסים ממרחק של קילומטר, לפעמים קצת יותר. הכול בדיוק כמו שהוא למד כששירת בפלחה"ן גבעתי, בפעולות בתוך עזה, כשהוא וחבריו לפלחה"ן היו נכנסים לשם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עכשיו הוא היה באופן רשמי מסופח ליחידת הלוט"ר (לוחמה בטרור) של המשטרה האוקראינית, אבל בפועל צורף לכוח קומנדו סודי, שמיקוליץ' לא מוכן אפילו לחשוף את שמו ומוכן לספר רק כי "מדובר באחד מהכוחות הטובים במדינה, ולכן גם כזה שיש לו חיבור לגורמי המודיעין. מפקד הכוח לא חלק איתנו את כל המודיעין שהיה ברשותו באותו ערב, אבל סיפר מספיק כדי שנבין עד כמה המצב קשה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המפקד עידכן אותם שהאויב הרוסי עתיד להגיע לעיר תוך זמן קצר מכמה כיוונים. החשש הגדול היה בעיקר מכוח צנחנים גדול, שעתיד לנחות בשדה התעופה הסמוך גוסטומל, סביבו כבר התנהל קרב עקוב מדם. "הוא (המפקד) מספר לנו על 17 מטוסי תובלה 'איליושין 76' שנמצאים באוויר בדרך לשם, מלאים בצנחנים ובציוד, שזה משהו כמו 2,000 צנחנים עם נגמ"שים וטנקים".
וכנגד עוצמה וכוח אש כאלה, מיקוליץ' וחבריו ידעו שפשוט אין להם סיכוי. "הבנתי שאנחנו בנחיתות מספרית מטורפת, שלא לדבר על זה שבשעות הראשונות בקושי היה לנו נשק כלשהו, מעבר לרובים שהבאנו מהבית. לא היה לנו שום ציוד נגד שריון כבד.
"הסווינו את עצמנו ככל הניתן, אבל לא היו לי אשליות שהרוסים יפעילו אמצעי מודיעין וודאי יאתרו אותנו, ואז ישגרו מטוסים, טילים או רקטות נגד כולנו. אז אמרתי לעצמי, אוקיי, לא מצב מדהים, אבל ניתן פייט רציני, נשרוף חלק מהם, נילחם כמו אריות ולפחות נמות יפה ובצורה מכובדת".
מיקוליץ' אפילו התחיל להיפרד. "גם אם לא ייצא לנו כלום ולא נצליח (כלומר, ניהרג - ר"ב, ז"ק), זה היה שווה את זה", כתב ברוסית בפייסבוק שלו בחצות של אותו לילה, והוסיף כי "אני בחברה הכי טובה שאפשר למצוא בלילה בקייב".
למשפט האחרון צורף צילום שלו, ושל אותה "חברה טובה": רובה הצלפים שלו, ומטול רימונים RPG22, שהצליח להשיג כמה שעות קודם לכן. הוא גם השיג קלצ'ניקוב רוסי, אסף לרובה הצלפים לא פחות מ-4,000 כדורים, וחיכה לדעת כמה מהם יצליח לירות, לפני שהכדור או הטיל שהרוסים יכוונו אליו ישיגו את מטרתם.
ככה פשוט? השלמת עם העובדה שאתה אולי הולך למות?
"אף אחד לא רוצה למות או להיפצע, בוודאי שאין פה משאלת מוות. אבל בן אדם שיוצא לקרב ולא מבין שהוא יכול לספוג פציעה קשה או למות, רק כי הוא מיומן מאוד או בגלל שהוא רץ מהר מאוד, או בגלל שיש לו איזו הגנה משמיים - הוא בן אדם עם השקפה די רומנטית על החיים, וגם קצת טיפש.
"את הפצמ"רים, המוקשים, התותחים והמל"טים המתאבדים לא מעניין כמה אימונים עברת, כמה מהר אתה יורה וכמה מהר אתה רץ. אם פגז 152 מ"מ יתפוצץ לידך, הוא יבתר אותך לכמה חלקים, בלי לשאול אותך קודם שאלות רזומה".
ואיך מצליחים להגיע לשלוות נפש כזו?
"כי אני כזה בן אדם, שתמיד מצפה לאפשרות הגרועה ביותר, ואז, אם היא מתרחשת, אז מוכן לה ולא מתאכזב או מוכה הלם. בגלל זה אני לא בוכה או מתלונן. אני מבין שזה קשה, אני מבין שזה רע, אבל לזה ציפיתי והייתי מוכן".
מיקוליץ' וחבריו התכוננו שבועות ארוכים למלחמה, אבל בלילה שלפני עוד ניסה להשיג לעצמו פריטים מרשימת הציוד לה נזקק. בסביבות שלוש הוא הלך לישון. "התעוררתי זמן קצר לאחר מכן. הסתכלתי על השעון. היה כתוב שם 05:20. חבר שלי אומר לי, 'אתה מפגר, תגיד לי? למה אתה ישן? המלחמה התחילה!’"
"הבנתי שאנחנו בנחיתות מספרית מטורפת. הסווינו את עצמנו ככול הניתן, אבל לא היו לי אשליות שהרוסים יפעילו אמצעי מודיעין, יאתרו אותנו, ואז ישגרו מטוסים, טילים או רקטות נגד כולנו. אז אמרתי לעצמי: אוקי, לא מצב מדהים, אבל ניתן פייט רציני, נשרוף חלק מהם, נילחם כמו אריות, ולפחות נמות יפה ובצורה מכובדת"
והיא אכן התחילה, אבל הייתה עדיין רחוקה. בתסריט שלו כולם ציפו, תוך כמה שעות ראשוני הטנקים הפולשים יופיעו בפאתי קייב, אחריהם החיילים הרוסים שישטפו את הרחובות. ולמיקוליץ' וחבריו נותר רק לנסות לשים יד על כמה שיותר נשק, ולרשום את שמם בדפי ההיסטוריה תחת ההגדרה, "נלחמו בגבורה, מתו בכבוד".
בשעות ההמתנה מורטות העצבים, מיקוליץ' נזכר בשיעורי מורשת הקרב שספג בגבעתי, ובלימודי ההיסטוריה בתיכון בהרצליה, "והמחשבות נדדו למלחמת השחרור של ישראל, ל-1948".
למה דווקא 1948?
"כי התחדדה בי ההבנה שאם נצליח להילחם כמו שצריך ולהסב לרוסים אבידות כבדות, אז גם אם נמות - עשינו את שלנו. הההשוואה ל-48' הייתה מבחינתי ברורה מאוד: גם הכוחות הישראליים היו נחותים מאוד מהכוחות הערביים - אבל בכל זאת הם עמדו ונלחמו כמו אריות, ובסוף גם הצליחו להדוף אותם. ואיך זה קרה? פשוט כי הבינו שאין להם קו הגנה שני לסגת אליו, אין להם לאן לברוח. ואחרי השואה, במיוחד אחרי השואה, העם בישראל הבין שאחת מהשתיים: או שאנחנו נהרוג אותם, או שהם ישחטו את כולנו.
"וזאת בדיוק הייתה ההכרה, אצלי ואצל החברים שלי. אני לא רוצה לברוח מפה, זה הבית שלי, אני גר פה ואלה החברים שלי, אלה האנשים שאני מכיר ואוהב, זאת המדינה שאני אוהב. אני לא רוצה שיבוא לפה איזה בורייט (כינוי מזלזל ליוצאי החלקים של רוסיה שנמצאים במזרח הרחוק - ר"ב, ז"ק) או איזה צ'צ'ני או איזה פוטין, וישלטו פה ויחליטו איך אני אמור לחיות או איך אני אמור למות.
"אז גם אם אתה יודע שתמות, זו לא סיבה להרים ידיים. זה מה שאמרתי לחברים שלי שם באותו לילה, שפֹּה, בקייב 2022, זה כמו בישראל 1948 - הם באו אלינו הביתה, לנו אין לאן לברוח, ולכן אנחנו נעשה הכול כדי להרוג כמה שיותר מהם".
בינתיים, התחילו להגיע סרטונים ושמועות שמכונת המלחמה הרוסית האימתנית חורקת. שדה התעופה אומנם נכבש, אבל הרוסים הופתעו מעוצמת ההתנגדות שם. גם באירפין, פרבר בדרך לקייב, הרוסים נתקלו בלחימה עיקשת, ונבלמו.
"בהתחלה חשדתי מאוד בסיפורים האלה וחשבתי שזו אולי תעמולה של הצד שלנו. מצד שני, באמת לא ראינו את הרוסים מגיעים. אבל היומיים הראשונים היו באווירה לחוצה מאוד, כל כך לחוצה עד שכוחות בתוך העיר התחילו לירות אלה על אלה בגלל ברדק וחוסר תיאום. אחר כך סיפרו כל מיני גיבורים כאילו שהייתה מלחמה בתוך קייב, אבל האמת היא שהטנק הרוסי שהצליח להתקדם הכי הרבה, חטף ג'אוולין (טיל אמריקני נגד טנקים - ר"ב, ז"ק) מאחד מהלוחמים של היחידה שלנו ונעצר בטבעת החיצונית, יותר מארבעה קילומטרים ממרכז העיר".
הרוסים לא יגיעו לתוך קייב בעיקר בזכות לוחמים כמו מיקוליץ', שרבים מהם מסרו את נפשם. אבל לא יחלוף זמן רב, וגם מיקוליץ' עצמו יעמוד במרחק קטן מאוד ממות הגיבורים שעימו כבר השלים. למעשה, זה היה עניין של שניים-שלושה מילימטרים.
נפגשנו לגמרי במקרה. ב-4 באפריל עמדנו, הצלם זיו קורן ואני, על הכביש בין אירפין לבוצ'ה; חודש קודם לכן יצאנו בפעם הראשונה, בשליחות "ידיעות אחרונות" ו-ynet, לסקר את המלחמה.
אירפין כבר שוחררה על ידי האוקראינים אחרי קרב הרואי, מכיוון בוצ'ה עוד נשמעו היטב הדי יריות ופגזים, אבל גם שם ידם של האוקראינים כבר הייתה על העליונה. ביקשנו להיכנס לשם, לתוך אזור הלחימה. להפתעתנו, ניתן לנו אישור, והוצמדנו למי שתואר באוזנינו כ"מפקד בקומנדו המשטרתי", שמשתתף בקרבות בעיר.
כששאלנו את החיילים איפה הוא, הם הצביעו לעבר גבר לבוש באפוד הקרב של הקומנדו, חבוש קסדה מעוטרת ברשת הסוואה, ועל גבו תלוי במעין רישול אגבי רובה צלפים ארוך עם משתיק קול. התקרבנו. שמענו אותו מסביר באנגלית שוטפת - עניין נדיר בקרב הלוחמים האוקראינים - את תמונת הקרב הנוכחית. הוא הפגין בקיאות והקרין ביטחון עצמי ורוגע.
בידיים מושטות ומוכנות ללחיצה, זיו ואני פנינו אליו באנגלית: "Hallo, we are from…" אבל המפקד הרים יד וחייך. "זה בסדר", ענה לנו בשפה מוכרת יותר, "אתם יכולים לדבר עברית. שירתי בגבעתי". היינו המומים. לשמוע פתאום עברית קולחת מלוחם, בפאתי הגיהינום של בוצ'ה? "אז מה לעזאזל אתה עושה כאן?" שאלנו.
"חזרתי לאוקראינה לפני כמה שנים כדי לחיות פה. לא חזרתי לכאן להילחם, אבל אין מה לעשות, עכשיו אנחנו צריכים להילחם כי הם באו לפה, לבית שלנו, כדי לשחוט אותנו. ואתם", הוא המשיך, "אתם כאן כדי לספר את האמת ולוודא שכל העולם יידע מה הם עשו לנו".
לימים התברר לנו איך ניקולאי מיקוליץ' התגלגל לכאן, מפלחה"ן גבעתי לרחובות המדממים של בוצ'ה. הוא בן 39 - בדיוק השבוע - יליד לביב. סבתו היהודייה החדירה למשפחה את מנהגי היהדות, "ואת חוסר הבושה, או כל ניסיון להסתיר שאנחנו יהודים".
המסורת הצבאית התחילה מהסבא רבא שלו, יעקב פיינגורן, יהודי וקומוניסט נלהב ("זו דת לכל דבר", הוא פוסק), שהצטרף ללנין במהפכה הבולשביקית. הסב הצליח איכשהו לשרוד את הטיהורים הגדולים של שנות ה-30, וכשהיטלר פלש לרוסיה התגייס לצבא האדום.
בתו, הסבתא של מיקוליץ', התייצבה לתרום את חלקה בפס ייצור במפעל מטוסים. דודו גם התגייס לצבא האדום, בחר במסלול קצונה, "והגיע לדרגות קצונה ופיקוד על יחידות לוחמות ברמות בכירות מאוד, לא משהו שמקובל לתת למי שזורם בו דם יהודי". ניקולאי הקטן העריץ אותו. "אהבתי אותו מאוד, ואהבתי את ההילה הצבאית, את המדים, המדליות. ממנו גם באה האהבה שלי לנשק. הוא הלך איתי לקנות את הרובה הראשון שלי, רובה אוויר, ולימד אותי לירות".
הקשר הזה יתנתק לימים, בגלל המלחמה באוקראינה. "פתאום הוא כותב לי שפוטין צודק, מהדהד את כל התעמולה שהוא שמע ערב קודם בתוכניות של הטלוויזיה הרוסית. ניסיתי להסביר לו שהוא טועה, שזה הכול שקרים של פוטין, אבל לא היה עם מי לדבר. הוא חושב שרוסיה משחררת אותנו מהנאצים. הודעתי לו שאין לנו יותר על מה לדבר, וניתקתי עימו קשר".
הוריו התגרשו עוד בילדותו, ובשנת 1999, כשהיה בן 15, הוא עלה עם אביו לארץ והם התיישבו בהרצליה. ההתחלה לא הייתה קלה, אבל מיקוליץ' התאקלם מהר. וחוץ מזה, היה בהרצליה משהו שמיד כבש אותו. "בלביב אין ים בטווח של אלף קילומטר, ופה אני תוך שנייה בתוך המים. התאהבתי בישראל ובישראלים. ארץ חמה, אנשים חמים שאכפת להם האחד מהשני".
בבקו"ם שובץ לשירות בתותחנים או בהנדסה קרבית, "שזה אחלה, אבל אני רציתי צנחנים או גבעתי". הוא וכמה מחבריו מצאו מקומות מסתור בבקו"ם ונמלטו מפינוי לבסיסים אליהם הוצבו, עד שהצליחו לעלות על האוטובוס לבא"ח גבעתי בקציעות. "הייתי מורעל קרבי, הצטיינתי בכל המקצועות של הלוחמה, הריצה והירי".
הטוראי מיקוליץ' מוין לשרת בפלוגת ההנדסה של גדוד הסיור של גבעתי, "שועלי שמשון", ככינוי היחידה המיתולוגית ממלחמת השחרור, ושם למד, בין השאר, "איך לחבר חוטים לפצצות ולשים אותם במקום מסוים בבית, באופן שיגרום לקריסה שלו בלי לפוצץ את כל השכונה".
הוא שירת חלק גדול מהזמן בעזה והשתתף במבצעים שונים נגד הטרור ברצועה. "הדברים שעשינו אז - מעצרים, סריקות, פשיטות, פיצוצים - העלו לנו את ההורמונים, אבל זה גן ילדים לעומת מה שקורה באוקראינה. חמאס או הג'יהאד מסוכנים מאוד, אבל אין להם טנקים ואין להם חיל אוויר. יש לי הרבה כבוד לשירות בגבעתי. חלק גדול מהלוחם שאני היום זה בזכות מה שלמדתי שם, בהכשרה ובשטח, אבל מדובר במלחמה שונה לגמרי".
הוא חזר לאוקראינה ב-2011, העמיק את אימוני הצליפה שלו ועסק בעיקר באימון כוחות צבאיים ופרה-צבאיים. התבוסה של אוקראינה בפלישה הרוסית הקודמת, ב-2014, הזניקה מאוד את מספר המבקשים להצטרף לאימונים שערך. בין השאר אימן לוחמים שנקלטו אחר כך בחטיבת אזוב וביחידת גור (GUR), המקבילה האוקראינית לסיירת מטכ"ל. הוא לימד את האוקראינים טקטיקות צליפה, לש"ב (לוחמה בשטח בנוי), והראה למתאמנים איך הם עצמם יכולים לאסוף מודיעין באמצעים פשוטים יחסית, כמו רחפני צילום.
ואז החלה המלחמה ומיקוליץ' התייצב בקייב, אחר כך נדד בעקבות הבלגן, עד שמצא עצמו כאן, בדרך לבוצ'ה, עם שני עיתונאים ישראלים.
נכנסנו עם צוות הלוחמים של מיקוליץ' לבוצ'ה. תוך כדי שחרורה של העיר, התחוורו ממדיהם של פשעי המלחמה שהתרחשו בה. היה ממש אפשר לראות כיצד החשש מפני הכוחות הרוסיים, שמיקוליץ' זכר היטב מהימים הראשונים בקייב, התחלף אצלו בזעם ובבוז.
"הם באים לעשות לי דה-נאציפיקציה?" הוא רשף מולנו פעם אחת, ליד גופת שריונר רוסי חרוכה. "לי?! שתבינו עד כמה כל זה מטורף ודפוק. זו טיפשות מוחלטת של ראשי ההנהגה הרוסית ושל העם הרוסי שמאמינים בחרא הזה, והם קיבלו בדיוק את מה שמגיע להם! הנאצים היחידים שאני רואה פה זה הם".
אתה שונא אותם?
"אני לא שונא את הרוסים, או לפחות, לא שנאתי את הרוסים עד עכשיו. אפילו גרתי במוסקבה בענייני עבודה תקופה מסוימת. אבל כל חייל רוסי שכף רגלו דורכת על אדמת אוקראינה, על אדמת המולדת שלי, צריך מבחינתי לגמור רק בצורה אחת - ככה", הוא אומר ומצביע על שאריות של מה שהיה פעם טנק טי-80 רוסי, ובתוכו נותרו רק נעליהם החרוכות של השריונאים.
אחר כך לקח אותנו למפקדה של הצבא הרוסי, ונכנסנו למרתף מצחין, שבו התגוללו אינספור בקבוקי וודקה, ואת הרצפות עיטרו בערבוביה שאריות צואה ומזון. "הנה", הצביע על אחת מערימות האשפה, "ככה נראה הצבא השני בגודלו בעולם - אוכלים, ישנים ומחרבנים באותו חדר. ופה הם חשבו שיסתתרו מהזעם שלנו. הם טעו".
עזבנו את בוצ'ה ושבנו לישראל בתחושות מעורבות. מצד אחד, ראינו במו עינינו את פשעי המלחמה, שיאי אכזריות של בני אנוש - ככל שאפשר לכנותם כך - שלא נראו כאן מאז מלחמת העולם השנייה; מצד שני, ראינו גם איך לוחמים חדורי רוח חופשית - כמו ניקולאי מיקוליץ' - מצליחים לגרום לאבידות, ואפילו להביס אימפריה צבאית מהחזקות בעולם. או, כפי שמיקוליץ' הגדיר זאת, בעברית מעט יותר מליצית: "אנחנו נזיין את הרוסים המפגרים".
אחרי שובנו לארץ שמרנו עימו על קשר טלפוני. הוא, למשל, סיפר לנו שהוא יוצא לחזית הדרום-מזרחית, ושאל אם במסענו באוקראינה נתקלנו בעוד יוצאי צה"ל, כי אלו בדיוק האנשים שהוא מחפש. ביוני שוחחנו שוב. היינו בעיצומן של ההכנות לתערוכת התיעוד מהמלחמה ב"מרכז פרס לשלום ולחדשנות" - תערוכה שבסופו של דבר גייסה לטובת פרויקטי סיוע באוקראינה למעלה ממיליון שקל - ורצינו להתייעץ עימו בעניין מסוים.
"אני בקייב", בישר לנו מיקוליץ'. שאלנו בצחוק אם הוא הלך לרופא, להוציא גימ"לים כדי להתחמק מהקרב. "לא בדיוק", הוא ענה, "האמת היא שנפצעתי קצת בקרב ליד חרסון".
התברר שמיקוליץ' הגיע לסביבות כפר קטן ליד חרסון בשם פסאד פקרובסקה. לימים נבקר במקום: במשך תשעה חודשים, האוקראינים התחפרו כדי להחזיק בו בעור שיניהם, והכוחות הרוסיים כתשו אותם בארטילריה כבדה.
"הרוסים שינו טקטיקה", מסביר מיקוליץ', "ובמקום להתקדם, נעצרו במקום, התחפרו והורידו אש מטורפת על הכוחות שלנו, כשהם לפעמים מנסים לפרוץ קדימה, ולא אכפת להם בכלל כמה ייהרגו. והרבה פעמים ההתקלויות איתם לא היו נגמרות טוב. חבר'ה שלנו, בכל פעם עשרה או 12, התחילו להילחם ברוסים הראשונים שהם פגשו, ואז, אפילו אם הם ניצחו את הגל הראשון, באו רוסים מכול הכיוונים והרגו אותם או את חלקם".
מלחמת חפירות על מלא.
"בדיוק כמו במלחמת העולם הראשונה. זה אזור שדומה לשרון, שטוח לגמרי, עם מישורים ושדות בלי סוף, כלומר שטח פתוח בעיקר. אנחנו תפסנו בו כמה כפרים, והרוסים תפסו כפרים אחרים ממול, ובין לבין - חפירות, תעלות קשר של 900-800 מטר ובונקרים קטנים. וכל הזמן הפגזת פצמ"רים וארטילריה מפה - לשם ומשם - לפה, רק שלהם יש הרבה יותר פצמ"רים והרבה יותר כוחות".
כמעט כל לילה הוא היה לוקח את רובה הצלפים שלו, זוחל לעמדת ירי כשהוא מוסווה כשיח או כעץ, כמו שלמד בפלס"ר, ושם על הכוונת שלו חיילים רוסים. "זה כדור כבד שטס לאט. הוא מגיע למטרה אחרי שנייה וחצי בערך. אתה יורה, וממתין. אם הוא נפגע, יש צורה קבועה של התקפלות הגוף"
בכול הכפר לא נותר אף לא בית אחד שעומד על תילו. הרס מוחלט. מה יכלו האוקראינים לעשות נגד הגיהינום הבליסיטי שהמטירו עליהם הרוסים מלמעלה? להמתין ללילה ולשלח מתוך התעלות את צלפיהם, כדי שייגבו מחיר מהרוסים. אחד מהם היה מיקוליץ'. כמעט כל לילה הוא היה לוקח את רובה הצלפים הארוך שלו, זוחל לעמדת ירי כשהוא מוסווה כשיח או כעץ - כי מה שקורה בפלחה"ן לא נשאר בפלחה"ן - ומניח את צלב הכוונת הטלסקופית שלו על חיילים רוסים. אף אחד מהם לא ידע שהזמן שנותר לו לחיות אלו השניות שבהן מיקוליץ' - קילומטר משם - סוחט את ההדק.
כדי להצליח הוא היה משקיף על הרוסים. שעות, ימים. "למדתי מהם סדרי השמירה אצלם, מהם נוהלי השגרה, מתי הם עולים לשמירה, מתי יורדים, באיזו מהירות הם נעים ועוד". ואז היו ממתינים לחייל הרוסי שיעשה את המסלול השגרתי, "עורכים את כל חישובי הרוח והבליסטיקה ומחכים לו. זה כדור כבד שטס לאט. הוא מגיע למטרה אחרי שנייה וחצי בערך. אתה יורה וממתין. אם הוא נפגע - אז הוא לא נעלם מיד; בדרך כלל יש צורה מסוימת שדי חוזרת על עצמה, של התקפלות הגוף בגלל המסה שפגעה בה בעוצמה".
ואם לא פגעת?
"אז הבן אדם צריך להיות לגמרי מטומטם על מנת להמשיך לעמוד שם".
וכך, לאורך שבועות, נוצרה שגרת תופת: הרוסים מפגיזים בכבדות, בלילות ניקולאי וצלפים נוספים זוחלים ומחפשים זוויות חדשות כדי לפגוע בעוד כמה מהם. פעם ביום או יומיים הם חוזרים לכפר, כמה מאות מטרים אחורנית, שם הם נחים בחורבות אחד הבתים, "ופעם בשבוע מגיעים לניקולייב (עיר גדולה סמוכה, ידועה כמקום הולדתו של הרבי מלובביץ' - ר"ב, ז"ק), כדי להתקלח ולישון לילה על מיטה נורמלית".
הוא לא יודע כמה רוסים בדיוק שיגר לעולם הבא, אבל בשלב מסוים, מיקוליץ' רצה להיות אפילו עוד יותר יעיל. אז הוא החליט להוריד את הקסדה שלו בעת הירי. "כשאתה שוכב עם המשקל של הקסדה וצריך להיות מרוכז במטרה שזזה קילומטר ממך, עם כל המכשירים, זה הופך למטרד רציני", הוא מנסה להסביר את הטעות.
"אז כל פעם הורדתי את הקסדה ואחרי הירי חבשתי אותה שוב, והורדתי וחבשתי, עד שאמרתי לעצמי, שממילא זה לא משנה והשארתי אותה מאחור. כן, אני יודע, זו שטות, זה הפוך לכול כללי הבטיחות שלימדו אותנו בטירונות בבא"ח גבעתי, וזה בדיוק מה שאני אמרתי שאסור לעשות - לסמוך על המזל שיגן עלינו מרסיס שאין לו סנטימנטים".
ואז מה קורה?
"באחד הימים פתאום הופיע כוח של שישה חיילים, כנראה איזושהי סיירת שלהם. הם הצליחו להתקרב אלינו עד למרחק של 70 מטר בערך ופתחו עלינו באש, במקביל להפצצת פצמ"רים כבדה של המסייעת שלהם. באיזשהו שלב התפוצץ לידי פצמ"ר, כנראה של 100 מ"מ. מכשיר מדידת הרוח שאני משתמש בו ספג רסיס במקומי, אבל גם אני חטפתי.
"את השניות הראשונות של הפגיעה אני לא זוכר, כי כנראה התעלפתי. כששבתי להכרה לא הרגשתי את הפציעה ביד וברגל, רק הרגשתי שהרגל כאילו חטפה מכה ואני לא יכול להזיז אותה. הסתכלתי קודם כל לבדוק, וראיתי שאני רואה שתי ידיים ושתי רגליים, אבל אז הרגשתי כאילו חלק של הראש תלוי לי מעל העין, ובמישוש הרגשתי חתיכות של עצם במה שהיה פעם הראש שלי, ואז גם את כמויות הדם שנזלו לי משם".
אחד הרסיסים הלוהטים של הפצמ"ר הרוסי הותז אל ראשו החשוף. הפציעה הייתה קשה מאוד: חלק מהגולגולת שלו נעקר מראשו, והיו חסרים שם שניים-שלושה מילמטרים מפגיעת מוח קטלנית. הוא סבל מחבלות ומנזקים כמעט לכל מערכת בגופו, וגם בגפיו נפערו פצעים. הרופאים האוקראינים נלחמו זמן רב על חייו.
"אבל בסך הכול", הוא אמר, "אני בסדר. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. בבית החולים ראיתי אנשים שעמוד השדרה שלהם רוסק לחלוטין, וכל מה שיוכלו לעשות כל ימי חייהם הוא, אולי, להזיז את שרירי הפנים".
שבוע אחרי שסיפר לנו על הפציעה, נערך ערב הגאלה החגיגי במרכז פרס, והעלינו את מיקוליץ' לשיחת זום שלא הותירה הרבה עיניים יבשות בקהל. בסיומה, כך הבטיח, מיד עם החלמתו, הוא חוזר לחבריו בשדה הקרב.
הקרב הארוך והמתיש בכפר שליד חרסון המשיך גם אחרי פציעתו של מיקוליץ'. בסוף האוקראינים הצליחו - לא מעט בזכות הצלפים - להניס את הרוסים עד לנהר הדנפייר. לפחות בינתיים.
כשחזרנו, זיו ואני, בפעם השנייה לאוקראינה, ביקשנו לפגוש את ניקולאי מיקוליץ'. הוא היה עדיין בשיקום, מתמרן בין טיפולים, פיזיותרפיה וניתוחים. החלק החסר בגולגלתו טרם הושלם. בין לבין, הוא משקיע את זמנו באימון מתגייסים חדשים לצבא האוקראיני, או ב"שינוי בסיסי של הרגלי הלחימה של אלה ששירתו בעבר וקיבלו הכשרה סובייטית מפגרת".
כמו?
"עד כמה חשוב לירות בעמידה, שכלל לא מתאימה לשדה קרב אמיתי, שבו חייבים לשכב, בגלל הארטילריה, כי אחרת מתים תוך שעה".
"כשהייתי ילד בבית ספר סובייטי באוקראינה, לימדו אותנו להעריץ את הצבא האדום, שניצח את הנאצים. אני זוכר שהתקוממתי כשקרובי משפחה דיברו על הזוועות שהצבא האדום חולל. היום אני מבין שהם צדקו, שאלה ואלה בדיוק אותו דבר. רוצים לכבוש את אירופה, ובדרך מבצעים כל פשע אפשרי"
כאשר שוחחנו עימו גילינו שהשבועות בהם נאבק על חייו לא ציננו במאום את הלהט להילחם, אולי אפילו להפך. עכשיו השנאה ממש מפעפעת בו, והיא לא רק כלפי היושבים בקרמלין.
"זה לא פוטין שיושב בכול טנק", הוא מכריז, "זה לא פוטין שמאייש את הקוקפיט בכול מטוס, זה לא פוטין שיורה בכול רובה שהורג אזרחים, זה לא פוטין שאונס נשים. לא פוטין יורה פגזים שהרגו מאות ילדים, לא פוטין השמיד את התיאטרון במריופול, שקבר תחתיו משהו כמו 400 איש. הרי פוטין לא עשה את כל הדברים האלה - אלא הקצינים והחיילים, אנשי המודיעין ומשתפי הפעולה. זה כמו להאשים רק את היטלר בשואה; לא היטלר לבדו הלך ורצח שישה מיליון יהודים. הגרמנים עשו את זה, יחד עם משתפי פעולה פולנים, ליטאים, אוקראינים, הולנדים, צרפתים ועוד. השואה לא נגרמה בגלל מלחמה של היטלר, אלא בגלל מלחמה של גרמניה הנאצית".
זו לא השוואה קיצונית? שואת היהודים מול הפלישה הרוסית לאוקראינה?
"לגמרי לא. ההשוואה במקומה, למרות שכמובן לא הכול זהה וההיסטוריה לא חוזרת על עצמה במדויק. כשהייתי ילד בבית ספר סובייטי באוקראינה, שהייתה אז חלק מברית-המועצות, לימדו אותנו להעריץ את הצבא האדום, שניצח את הנאצים. אני זוכר שהופתעתי והתקוממתי כשקרובי משפחה מגבול פולין-אוקראינה דיברו פעם על הזוועות שהצבא האדום חולל, בנוסף על אלה של הגרמנים. היום אני מבין שהם צדקו, שאלה ואלה הם בדיוק אותו דבר. רוצים לכבוש את אירופה, ובדרך מבצעים כל פשע אפשרי".
אבל אי-אפשר להכחיש את קיומה של אנטישמיות גם בקרב הימין הקיצוני באוקראינה. זה לא מפריע לך להילחם עם חיילים שיש בהם גם כאלה?
"שמעו סיפור: היינו באחד מהמבצעים שלנו בבוצ'ה, וצירפו אלינו כמה חיילים מיחידה אחרת. ופתאום אני רואה שאחד מהם, איזה דביל בן 18, צייר על המדים צלב קרס. אבל המטומטם הזה אפילו לא ידע איך לצייר אותו, ושירטט אותו הפוך.
"אז זה נכון, מי שיגיד לך שאין אנטישמיות באוקראינה הוא שקרן או תמים מאוד. אבל האנטישמים האלו, חלקם צעירים מאוד, שלעיתים אין להם מושג מה הם מציירים כשהם מתגאים בסמלים של צלב קרס או אס-אס. היה איתי בצוות המאמנים של לוחמים אוקראינים מ-2014, צלף מחונן חובש כיפה, ואף אחד לא אמר כלום, ואף אחד לא חשב שזה חריג או יוצא דופן. אנחנו מדינה עם נשיא יהודי, ולתקופה מסוימת היה לצידו גם ראש ממשלה יהודי. אז על איזו 'אנטישמיות משמעותית' אנחנו מדברים פה?"
אתה יכול לנסות להסביר מה קרה לרוסים? איך זה שהמעצמה הזו לא דרסה את אוקראינה תוך ימים?
"הם ביזבזו מיליארדי דולרים על מרגלים באוקראינה ועל כוחות פוליטיים פרו-רוסיים. אלה בטח דיווחו לפוטין שהעבודה נעשתה וממתינים להם פה עם פרחים, אורז ותמיכה של לפחות 25 אחוז מהאוכלוסייה, שרק מחכים לשלטון רוסי שיחליף את השלטון ה'נאצי'.
"אבל קרה להם בדיוק הפוך: הם באו לפה, התחילו לירות בכל מקום, התחילו לרצוח אזרחים, להפגיז שכונות עם ארטילריה, לגנוב את כל מה שהם רואים, לאנוס ולהתעלל ולרצוח. אז בתגובה הם חטפו התנגדות טוטאלית של העם האוקראיני".
ניכר שהפציעה שלו מכבידה עליו, ושהוא מתמודד עם כאבים עזים. אבל מיקוליץ' מקפיד שלא להתלונן, ומקרין לוחמנות. ניסינו לשאול בכל זאת, האם המלחמה הזו לא הותירה בו חותם. הוא שתק וענה שכן. שהוא הפך לקהה חושים למראה הגופות.
"בבוצ'ה ראיתי נעל של חייל רוסי שבתוכה נעץ מישהו שני מקלות עץ, כך חשבתי, מה שנראתה לי פעולה קצת מוזרה. אבל כשהתקרבתי, הבנתי ששתי המקלות הן העצמות של הרגל של אותו חייל, שיחד עם כף הרגל היו הדבר היחיד שנשאר ממנו. הסתכלתי על זה בעניין ובסקרנות, אבל מבפנים זה לא עשה לי כלום".
חזרנו איתו לבוצ'ה והגענו לכנסיית אנדרי פרווזוואני, שם הוא וחבריו חשפו קבר אחים. 60 גברים, נשים וילדים, שחלקם נקברו כשידיהם עדיין כפותות. אולי זה המקום בו החל לחוש קהות. "זו הייתה הפעם הראשונה, אבל מאז חשפו עוד ועוד, ועוד בורות מוות כאלה, אנשים חפים מפשע שנרצחו", הוא אומר ליד גיא ההריגה. "אין לי ספק שבערים הבאות שנשחרר, הממדים יהיו עוד הרבה יותר קטסטרופליים".
ומה יהיה לדעתך עם המלחמה? כמה דם עוד יישפך?
"המלחמה עדיין נמשכת, ולדעתי היא תימשך עוד שנים. אני לא רואה כרגע אופציה שתסיים אותה קודם. הבעיה שלנו הייתה שקיבלנו את העצמאות בחינם ב-1991, בלי יריות, בלי קרבות, בלי שנשפך דם, פשוט כי ברית-המועצות התפרקה. אבל התברר שאין מתנות חינם, וכנראה שאי-אפשר לקבל עצמאות, בטח בחלק הזה של העולם, בלי להקריב משהו. אז הנה, 30 שנה באיחור, אנחנו צריכים להקריב אותו עכשיו".
