למרות שכבר חלפה מאז שנה וחצי, קשה למצוא תושב בלוד שלא זוכר את הרצח של אנאס אלוחוואח. הצעיר בן ה-18 יצא עם אמו לקניות בשבת בצהריים, וכשהמתין לה במכונית התקרב אליו מתנקש - וירה בו למוות. אלוחוואח לא היה חמוש ולא היה מעורב במערכת הסבוכה של העולם התחתון בלוד. הוא היה תלמיד מצטיין, מתנדב במד"א, שזמן קצר לפני הירצחו זכה באות הוקרה מ"קרן רמון" על השתתפותו בתוכנית מנהיגות צעירה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אף שהרצח של אלוחוואח לא פוענח, ההערכה הרווחת היא שהצעיר היה קורבן נוסף בסכסוך בין משפחתו המורחבת לבין משפחת מוסראתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
באוקטובר 2020 נרצח ביריות ג'ומעה אלוחוואח בעת שישב ברכבו. כמעט שנה אחר כך, נורה למוות חוסאם מוסראתי בן ה-23 ברחוב החלוץ בעיר, ושלושה שבועות אחריו נורה הנער אנאס אלוחוואח. הזעזוע שהכה בעיר בעקבות המקרה לא עצר את שרשרת הנקמה, ובאוגוסט האחרון נורה למוות בן משפחתו המורחבת, מרוואן אלואחווח, שהיה גם אחיו של ג'ומעה, שנרצח ב-2020. שום דבר בשטח לא מראה כרגע שרצף הדמים הזה עומד להיגדע בקרוב.
אנאס אלוחוואח הוא רק אחד מכ-70 בני אדם שנרצחו בעשור האחרון בלוד - עיר ובה קצת פחות מ-90 אלף תושבים. בחודשים האחרונים נהנתה לוד משקט יחסי, או לפחות ממזל. אירועי הירי אומנם המשיכו, אבל בין אמצע אוקטובר לסוף ינואר לא נרצח בעיר איש. המזל הסתיים כאשר ב-27 בינואר נורה למוות פארס אבו-קטיפאן. מאז נרצחו בעיר חמישה בני אדם נוספים.
בעקבות האלימות הרבה בעיר, מיפה ארגון התקשורת "שומרים" את מקרי הרצח בלוד מתחילת 2013 ועד היום. 66 המקרים שלגביהם ניתן היה לאתר די פרטים מציירים תמונה ברורה: רוב מקרי הרצח אירעו בשטח שאינו גדול בהרבה מפארק הירקון, ומרוכז במזרח העיר. כמעט כל הקורבנות ערבים. בכל 12 המקרים שבהם הנרצח היה יהודי המקרה פוענח, בעוד כאשר הקורבן הוא ערבי שיעור הפענוח הוא כ-22 אחוז בלבד. פחות מרבע.
במשטרה סירבו להעביר את רשימת הנרצחים המלאה, ושני מסמכים שהועברו מהמשטרה לבקשת התנועה לחופש המידע העלו מספרים סותרים של אירועי רצח ונרצחים. לפיכך, הניתוח מתבסס על דיווחי משטרה ומד"א בזמן אמת, דיווחים בתקשורת בעברית ובערבית ונתונים שנאספו מארגוני החברה האזרחית. כך או כך, השורה התחתונה ברורה: ספק גדול אם יש בישראל עוד עיר בגודל דומה שבה נספרו כ-70 מעשי רצח בעשור.
בחודשים האחרונים שהינו ימים ארוכים ברחובות המדממים של לוד: הגענו לזירות פשע, פגשנו את משפחות הקורבנות, שוחחנו עם פעילים בעיר ועם גורמי חוק. הרבה מעבר לעוד כותרת כמעט שבועית על "גופה התגלתה בלוד ועליה סימני אלימות" ולעוד נקודה אדומה על המפה שבנינו - ניסינו בעיקר להבין מה באמת קורה שם; ואיך עיר במרכז הארץ, מטר מנתב"ג, 20 ק"מ וקצת מתל-אביב - הפכה לבירת הרצח של ישראל.
לכאורה, הסיבות לכל האלימות בלוד ידועות: מעגל של הזנחה, עוני, פשע וחוסר שיתוף פעולה עם רשויות החוק, שמזין שוב ושוב את עצמו, בלופ אינסופי. אבל במבט מקרוב, כשנכנסים ממש לכל נקודה ונקודה על המפה האדומה של לוד, מגלים שהתמונה מורכבת וטעונה הרבה יותר. אלוחוואח הצעיר שנרצח, למשל - עוד נקודה אדומה במפה - הוא דוגמה כואבת.
במלחמה בין משפחת מוסראתי לאלוחוואח, יש נכון לעכשיו פענוח משטרתי רק של רצח אחד, זה של מרוואן אלוחוואח. משפטו של הנאשם ברצח, אימן מוסראתי, מתנהל בבית המשפט המחוזי בלוד. בכתב האישום מציינת הפרקליטות כי בין משפחות מוסראתי לאלוחוואח, "קיים סכסוך דמים אשר הביא לקורבנות משתי המשפחות". אגב, בינתיים, באוקטובר, נרצח גם אחיו של הנאשם אימן, סברי (30), עובד גינון שנורה למוות ברכבו, כאשר במושב האחורי ישבה אחייניתו בת השמונה.
8 צפייה בגלריה
זירות הרצח בלוד בעשור האחרון. באמצעות ירי (אקדח), נשק קר או חניקה (סכין) או באמצעות מטען (פיצוץ)
אז מה הקשר של נער מצטיין שנרצח בעת שחיכה ברכב לאמו, או של עובד גינון שנרצח לנגד עיני אחיינתו הפעוטה? מָוְוּגָ'ע. ביטוי קטן, שמחוץ למגזר הערבי איננו מוכר לרבים, אבל באופן לא רשמי, חקוק על לא מעט מהגופות שנערמו בעשור האחרון בעיר.
"המילה מווג'ע, מגיעה מהמילה וָגָ'ע - כאב בערבית", מסבירה סמאח סלאימה, עובדת סוציאלית שעובדת בעיר מעל שני עשורים. "הכוונה שזו הבטן הרכה של המשפחה, מקום שאם אתה לוחץ עליו אז זה כואב. אם אני רוצה להכאיב לך, אז אני מוריד מישהו לא צפוי וזו מכת מוות. זה הכי כואב".
המשמעות של מווג'ע היא שעבריינים לא ינסו לפגוע בהכרח רק במי שעלול לשאת נשק ולפגוע בהם כחלק מהסכסוך, אלא להפך; הם ינסו לעיתים לטרגט דווקא את מי שאינו קרוב לעולם הפשע, ונחשב מצליח או בעל פרופיל ציבורי. כל מי שנושא את שם המשפחה הלא-נכון - הופך בן רגע להיות מטרה לרצח, גם ובעיקר אם אין לו שום קשר לסכסוך.
התופעה לא נוכחת רק במלחמות בין משפחות. לאחרונה, למשל, נורה בלוד איש חינוך מוכר, ונפצע באורח קל. ההערכה, לדברי גורמים שמכירים את המקרה, היא כי מדובר באמצעי לחץ שנועד לגרום לקרוב משפחתו של המנהל להשיב חוב כספי. האח, אומרים הגורמים, כלל לא קשור לחוב. אבל עקרון המווג'ע הכניס גם אותו לתוך הסטטיסטיקה האלימה של העיר.
אלא שמסתבר כי הסכסוך בין משפחות מוסראתי לאלוחוואח הוא אפילו אינו הקטלני ביותר בלוד בעשור האחרון. בדצמבר 2020 רעשה המדינה כאשר עומר אבו-צעלוק, נער בן 16, נרצח על ידי מתנקשים בכביש 6, בעת שנסע בתוך שיירה משטרתית שנועדה להגן עליו. ברצח הואשמו שמונה בני משפחת אזברגה, שמתגוררת בלוד בסמוך למשפחת אבו-צעלוק.
גילו של הקורבן, כמו התעוזה והיכולת המבצעית שגילו הרוצחים, הופכים את האירוע לכזה שנצרב בזיכרון - אבל העימות הזה גבה עוד שמונה קורבנות מלבד עומר המנוח. מה גרם לכל זה? בעיר אומרים שהסכסוך בין המשפחות החל בגלל ויכוח על שימוש במסגד. מילים קשות נזרקו, כבוד ואגו נפגעו, ומשם הגיעה נקמה שממשיכה להתגלגל עד היום.
ע'סאן מונייר, פעיל פוליטי בעיר, סבור שרוב הסכסוכים המדממים מתחילים דווקא בגלל סיבות כלכליות, ובעיקר על רקע הלוואות בשוק האפור. אלו שכיחות מאוד בחלקים נכרים של החברה הערבית, שבניה מתקשים לקבל הלוואות מהמערכות הבנקאיות הרגילות. הזנחה, תשתיות לקויות וחוסר אמון עמוק במדינה, ובעיקר במשטרה, עלולים להביא לכך שכל סכסוך שכנים או אפילו ריב בין ילדים, יהפכו למלחמה אלימה ומתמשכת.
"לדוגמה, בגלל שאין תשתיות, אתה רואה לפעמים 12 בתים על שעון חשמל אחד", מסביר מונייר. "ואז סיפרה לי גברת אחת שהגיע לה חשבון חשמל של 14 אלף שקל. היא באה לחלק חשבון לכל אלה שמשתמשים בחשמל שלה, ואחד מהם התנער, אמר שהוא לא רוצה לשלם. ככה מתחיל סכסוך, שהוא בין בני משפחה. ומכיוון שאין מי שיטפל, הסכסוך הזה רק הולך ומסלים.
"בנעוריי היה מקרה שמשפחה כמעט נמחקה בגלל משחק כדורגל בין ילדים", ממשיך מונייר. "ילד רצה לשחק, התחילו להתווכח, ואחד הילדים האחרים נתן לו סטירה. הוא הביא את אבא שלו, שהגיע עם אחים שלו ועם נשק למתחם של המשפחה האחרת, ורצחו את הסבא, האבא והאחיין. בסופו של דבר הם הוגלו מהעיר. בחברה מתוקנת, ריב כזה בין ילדים נגמר בזה שאבא של אחד הילדים הולך למשפחה של הילד השני, מדברים ביניהם ואומרים סליחה. בחברה הערבית, זה יכול להגיע לירי".
"נקמת דם לא בודקת אם אתה פושע או לא, נקמת דם בודקת אם אתה שייך למשפחה", אומר תנ"צ (בדימוס) יפרח דוכובני, שהיה מפקד מרחב שפלה של המשטרה, וגם עמד בראש תחנת רמלה הסמוכה. לדבריו, אחד הכלים שהוכחו כיעילים כדי לעצור את שרשרת נקמת הדם הוא ועדות סולחה, שמנסות לפשר בין הצדדים.
"הדברים שהשפיעו יותר מפעילות משטרתית כזו או אחרת זה פעילות לא פורמלית של סולחות", אומר דוכובני. "המשטרה צריכה להתייחס לאירועי הרצח האלה באופן הכי נוקשה שאפשר ולהפעיל את כל האמצעים - ויש לה אמצעים. אבל במקביל, היא צריכה ללכת על קו של דיבור, של סולחות, ולהפעיל גם את הכלי הזה. מפקדי משטרה או יועצים לענייני ערבים שיודעים לנהל את זה, יודעים להביא להפסקה (באלימות) לחודשים, לשנים, ולפעמים אפילו לתמיד".
ברמלה ובלוד פועלת ועדה כזו בראשות חאג' כריים ג'רושי, שבשנים האחרונות סייע לא אחת למשטרה להרגיע סכסוכים. ב-2018, למשל, הוא ניהל את המגעים שהסתיימו בהשבתו של הילד כרים ג'ומהור בן השבע, שנחטף מקלנסווה לרמאללה.
אדם שמכיר את דרך הפעולה של הוועדות האלו מסביר כי "הצדדים הם שפונים לוועדה. זה יכול להיות בין שתי משפחות, או בין בני זוג, או בין שכנים, ואז ינסו לשמוע את שני הצדדים, לגשר ולאחות את הקרע. בהתחלה מכריזים על הודנא, הפסקת אש של שלושה ימים. כי בימים הראשונים אחרי סכסוך אדם הוא עצבני ואתה לא יכול לשפוט אותו".
8 צפייה בגלריה
חאג' כריים ג'רושי, עומד בראש ועדת הסולחה של רמלה-לוד. ''הדור הצעיר מעדיף את נקמת דם''
(צילום: אבי מועלם)
במהלך ימי ההודנא מתחילים לנסות להבין את שורש הסכסוך. הוועדה עשויה לנהל שיחות בנפרד עם הצדדים, ואף להיוועץ באנשי מקצוע שונים, כמו מודדים ומהנדסים במקרה שמדובר בסכסוך על בנייה, או עורכי דין מתאימים, כאשר מדובר בסכסוך על ירושה. בניגוד לבתי המשפט, שם ברירת המחדל היא להכריע מי מהצדדים צודק ומי לא, בוועדת הסולחה הברירה המועדפת היא למצוא פשרה מוסכמת ששני הצדדים יוכלו לחיות איתה.
"את ההודנא עושים כדי להרגיע את הרוחות, שלא נגיע לנקמת דם", מסביר אותו גורם. לדבריו, כאשר כבר נרצחו אנשים ולצד אחד יש מספר נרצחים קטן יותר מהצד השני, יש הלכה איסלאמית, שמאפשרת לאותו צד לשלם כסף כדי "להשוות" את המאזן, במקום לשלם בדם. אלא שבמציאות, הדברים לא כל כך פשוטים, ומרגע שאירע רצח - יהיה קשה מאוד לעצור את הסכסוך. "אם זה כבר עבר את הקו האדום הזה, יתווסף עוד קורבן ועוד קורבן, וקשה מאוד לעצור את הדם. רק במקרים בודדים אנשים באמת מחלו וסלחו".
הן הגורם שמכיר את פעולת ועדות הסולחה והן מפקד המרחב לשעבר מסכימים על דבר אחד: כוחן של הסולחות הולך ויורד עם השנים, משום שהדור הצעיר לא ממהר לאמץ את המסגרת המסורתית ליישוב סכסוכים. "זה דור שהתרחק מהמסורת ואימץ לעצמו רק מה שנוח לו", אומר דוכובני, "ויותר נוח לאמץ מנהג של נקמת דם, של ללחוץ על ההדק, מאשר לשבת ולהבין כמה מחייבת הסולחה".
"מווג'ע" היא ממש לא הסיבה היחידה לרציחות בלוד. 16 מהנרצחים בעשור האחרון הן נרצחות, באירועים שלפחות מרביתם קשורים באלימות במשפחה. חמש מהנרצחות - ביניהן לידר סוויסה יפה וסיגל אטיאס ז"ל, שנרצחו בחודש שעבר - היו יהודיות. מבחינת המשטרה, כל המקרים הללו פוענחו, ויש מורשעים, נאשמים או חשודים מרכזיים. לעומת זאת, מלבד שני מקרים, כל שאר תשעת תיקי הרצח של הנשים הערביות נותרו בלתי מפוענחים.
יש לכך סיבה מרכזית אחת: במגזר הערבי, רצח בתוך המשפחה מתרחש לא אחת על ידי מתנקש שמוזמן מבחוץ, בעוד המזמין - בן זוג, למשל - דואג לאליבי הרחק מזירת הפשע. הפענוח פשוט יותר, כשבן המשפחה עצמו מבצע את הרצח, כמו במקרים של הנשים היהודיות, וכמו בשני המקרים של הנשים הערביות שכן פוענחו.
אחד משניהם הוא המקרה של נג'לאא אלעמורי בת ה-19, שנרצחה על ידי אחד מאחיה. האח, מוחמד אלעמורי, הודה כי חנק את אחותו למוות משום שלא היה מרוצה מהדרך שבה חיה את חייה. הוא נידון ל-30 שנות מאסר. המקרה השני היה של אישה שנרצחה על ידי בנה מתמודד הנפש.
סלאימה, מנהלת את עמותת נע"ם לקידום נשים ערביות: "כשפושע או עבריין יודע שהוא בוודאות ייתפס - אז הוא לא יבצע את הפשע. אם הוא יודע שיש 50 אחוז, אז הוא אולי ייקח סיכון. אבל אם הוא יודע שהסיכוי להיתפס הוא 20 אחוז - אז הוא יתפוס תעוזה"
מלבדן, ישנן עוד ארבע קורבנות ערביות שנרצחו על פי החשד בידי בני משפחתן, או בני המשפחה שהתחתנו לתוכה: דועאא אבו-שרך, דיאנה אבו-קטיפאן, סיהאם אזברגה ורבאב אבו-סיאם. כולם, כאמור, לא פוענחו עד היום. רצח נוסף בעל מאפיינים דומים, אף שלא ברור על איזה רקע התרחש, הוא של מרוות דסוקי, שרעול פנים אלמוני פרץ לביתה בשעת צהריים בזמן שאכלה עם בעלה, ירה בה למוות וברח.
רבאב אבו-סיאם הייתה נשואה כעשר שנים. לדברי אמה אמינה, באחד מימי שישי בתקופת הקורונה, שבה הביתה והופתעה למצוא את בתה בבית המשפחה בלוד. "היא אמרה לי שהסיבה שהיא באה זה שהיא עוברת התעללות נפשית וגופנית יותר משנתיים", טוענת האם.
רבאב נשארה בבית הוריה, ופתחה בהליך גירושים מבעלה. היא התלוננה בפני הרשויות כי הוא מאיים עליה, ובאוקטובר 2021 הוא נעצר בחשד לאיומים וניסיון להביא לפגיעה בה, אך שוחרר לאחר יומיים מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. כמה חודשים לפני מותה ניצלה רבאב מניסיון רצח: יריות נורו על הרכבה שלה בזמן שהיתה בתוכו, אך היא לא נפגעה.
בהקלטה שהגיעה לידי "שומרים" נשמעת שוטרת מדברת עם רבאב אחרי המקרה, ומנסה לשכנע אותה לעבור למקלט כדי להגן על חייה. "אנחנו מבינים שיש סכנה ממשית לחיים שלך", אומרת לה השוטרת. "במה זה מתבטא? עוקבים אחריך, אוקיי. זה נראה לך הגיוני? זה לא סיפור ירי ראשון. הפעם הירי היה ממש מכוון לרכב שאת היית בו. יותר מזה? רבאב, אי-אפשר לשחק במילים עדינות".
אלא שרבאב סירבה לעבור למקלט. "כשאת רואה את המוות מול העיניים זה לא להיות בסכנה?" ממשיכה השוטרת בניסיון השכנוע, "באמת, כשאתה רואה את המוות מול העיניים מה אתה מרגיש? שהכול טוב? הכול בסדר? לא". רבאב, שנשמעת המומה, משיבה לה: "הרגשה אחת שכלום לא שווה בחיים האלה. לא משנה, עזבי. אולי אני לא מתעוררת על עצמי עכשיו".
כשבוע לפני שנרצחה, אומרת האם, הסכימה רבאב לוותר על כל דרישותיה הכספיות במסגרת סכסוך הגירושים. הבעל ביקש כמה ימים נוספים לחשוב. בסוף השבוע נסעה רבאב לדירה שמשפחתה שכרה עבורה בבאר-שבע. מיד כשהגיעה לעיר לקחו אותה שוטרים לתחנת המשטרה, וניסו לשכנע אותה לעבור למקלט פעם נוספת, כדי להגן עליה מפני האיומים.
"כרגע המקום הכי מוגן לך בארץ זה פה בבאר-שבע", אמר לה אחד השוטרים. "במידה שאת תצאי מבאר-שבע לכיוון לוד, תביני, יש סכנה לחיים שלך, ממשית. את יודעת יותר טוב ממני מי מחפש אותך אז אין מה להגיד לך... כרגע המקום הכי מסוכן לך זה לוד. ברגע שאת תעזבי את העיר, את צריכה להבין שכל מה שקורה - זה על אחריותך... לא סתם קראנו לך לפה. כן, נכנס איזשהו מידע, נכנס איזשהו שינוי שמחפשים אותך. ואת יודעת מי מחפש אותך. וכנראה הוא עושה פעולות כדי לנסות לאתר אותך".
רבאב סירבה גם הפעם להיכנס למקלט, ככל הנראה כדי שתוכל להמשיך להיות עם בנותיה. לאחר כמה ימים חזרה אליהן ללוד. ב-26 ביולי בשנה שעברה, בשעת ערב, ישבה רבאב בחצר הסגורה בבית הוריה עם אחת מבנותיה הקטנות על ברכיה. רעול פנים לבוש שחורים נכנס לחצר, ירה בה מספר יריות, ויצא. האם, אמינה, ראתה את הכול. היא אף ניסתה לחסום בגופה את המתנקש, אך הוא דחף אותה ונמלט.
בעלה של רבאב היה בחו"ל בזמן הרצח, כך שאין ספק שהוא לא מי שלחץ על ההדק. הוא נעצר ונחקר עם חזרתו ארצה בחשד שהזמין את הרצח - אך שוחרר תוך זמן קצר. לא הוגש נגדו כתב אישום, מה שמאפשר לו לנהל כיום מאבק בבית הדין השרעי מול הוריה של רבאב, כדי לקבל לחזקתו את בנותיו. באוקטובר בוצע ירי על בית סבה של רבאב, ובמשפחה בטוחים שמדובר במסר שנועד להשתיק אותם ולהפעיל עליהם לחץ במסגרת מאבק המשמורת.
אמה של רבאב זועמת על המשטרה, שלמרות המודיעין המדויק שהיה בידיה, לא הצליחה למנוע את הרצח של בתה, ושעד היום לא הצליחה לשים את ידה על הרוצח. "הרצח של רבאב הוא מובן מאליו", אומרת אמינה אבו-סיאם. "גם ידוע למשטרה מי עשה את זה. המאבק שלי הוא שאני רוצה שיהיה צדק לבת שלי. אני מתחננת למשטרה שיתפסו אותם, שיעשו קצת עבודה. שהדם של הבת שלי לא ילך סתם. אני לא מחפשת מי נכנס אליי לחצר. אני מחפשת את מי ששילם".
עו"ד סירין אבו לבן, שמייצגת את הגרוש, מסרה כי התיק נגדו בחשד לרצח רבאב נסגר, אך לא הסכימה להציג את הודעת סגירת התיק. בתגובה לטענות אמרה: "הוא אבא וזכותו לראות את בנותיו, שהוא האפוטרופוס הטבעי שלהן. מעבר לכך מרשי חף מפשע, ולראיה התיק נגדו בחשד לרצח נסגר ולא הוגש נגדו כתב אישום. זאת ועוד, בדיוני המשמורת המשטרה הגישה תסקיר ממנו עלה כי לא נשקפת ממנו מסוכנות כלפי בנותיו".
8 צפייה בגלריה
אמינה אוחזת בתמונת בתה שנרצחה, רבאב אבו-סיאם ז''ל. ''שהדם של הבת שלי לא ילך סתם''
(צילום: טל שחר)
שש שנים לפני אבו-סיאם, נרצחה חברתה, דועאא אבו-שרך. המקרים נושאים דמיון מצמרר. "דועאא ורבאב זה אותו תכנון של רצח. עבד להם בפעם הראשונה, למה שלא יעבוד להם בפעם השנייה?" אומרת מי שהייתה חברה קרובה של דועאא, ומבקשת לא להיחשף בשמה.
גם דועאא התלוננה במשך תקופה ארוכה על איומים והתעללות מצד בעלה. לדברי אותה חברה, היא החליטה להתגרש אחרי שניסה לחטוף אותה. "הוא כל הזמן היה מאיים עליה שהוא ייקח אותה ליער בן שמן ויהרוג אותה שם, ואף אחד לא ימצא אותה", היא טוענת. "באותו יום הוא בא לקחת אותה מבית המשפחה שלה. איך שהיא קלטה שהוא נוסע לכיוון היציאה מלוד, היא פתחה את הדלת וניסתה לקפוץ מהאוטו. היא צעקה, ובסוף, איפה שכביש המוות (הכוונה לרחוב החלוץ בעיר, שבסביבתו אירעו מקרי רצח רבים ‑ ד"ד), שם הוא עצר, ובחורים ראו שמישהי צועקת, ולקחו אותה ממנו. מאז היא עברה לבית של ההורים שלה".
כשנתיים לאחר אותו מקרה נורתה דועאא למוות על ידי מתנקש רעול פנים. זה היה בסוף יום כיף שבילתה עם ילדיה, כשעמדה להחזיר אותם לאביהם. היורה לא נתפס עד היום. בעקבות הרצח נערך ב-2016 דיון מיוחד בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, אליו הגיעו גם כמה מבנות משפחתה.
"לפני שלושה חודשים המשטרה באה, דפקה בדלת בשעה שלוש בבוקר", סיפרה בכנסת אחותה, סמאח. "היו אמא, אבא ודועאא בבית. אמרו שהגיע אלינו מידע שהיא מאוימת, ורוצים לרצוח אותה, ואמרו לה אפילו מי הרוצח. והיא סירבה ללכת, הם רצו לקחת אותה למקלט. היא סירבה, כי אין היגיון - היא אומרת: אני הולכת למקלט, והוא, המאיים, חי חיים טובים... אני לא יודעת מה ההיגיון בזה. המקלט הוא לאישה המאוימת, לא לבן אדם המאיים. ויש לכם את העדויות, את הכול. אני לא יודעת, מה, היא צריכה להביא אותו עם האקדח אליכם?"
עו"ד שוקרי אבו-טביק, אשר מייצג את בעלה לשעבר של דועאא, מסר בתגובה: "מרשי נחקר בנוגע לאירועים, הכחיש את המיוחס לו - ושוחרר. לא הוגש נגדו כתב אישום, וממילא הוא לא הורשע בדבר".
העובדת הסוציאלית סמאח סלאימה הכירה כמעט את כל נשות לוד שנרצחו בשנים האחרונות, ועשרות נוספות שמאוימות כיום. לדבריה, רוב הנרצחות הערביות מצאו את מותן משום שזו הדרך ה"זולה" ביותר לסיים סכסוך שיכול להיות גם סכסוך כלכלי, סכסוך על משמורת ילדים או אפילו על ירושה.
"גירושים מכוערים", היא מסבירה, "יחד עם היצע גדול וזול של ארגוני פשע שיכולים לסיים את הסיפור של חלוקת הרכוש ב-50-30 אלף שקל, זו 'עסקה טובה' עבור הגבר".
סלאימה, שמנהלת גם את עמותת נע"ם לקידום נשים ערביות, טוענת כי שיעור הפענוח הנמוך של רצח נשים ערביות, מוביל להיעדר הרתעה. "כשפושע או עבריין יודע שהוא בוודאות ייתפס - אז הוא לא יבצע את הפשע. אם הוא יודע שיש 50 אחוז, אז הוא אולי ייקח סיכון. אבל אם הוא יודע שהסיכוי להיתפס הוא 20 אחוז - אז הוא יתפוס תעוזה".
אלימות במשפחה, סכסוכי חמולות, מווג'ע, חובות, עימותי פשיעה, ולפעמים כל אלו מתערבבים האחד בשני, עד שקשה לזכור מי חוסל, על רקע מה.
"הדור החדש, אין לו תקווה ואין לו עתיד", אומר עאדל (שם בדוי), תושב העיר. "בחור שרוצה להתחתן, אין לו מאיפה להביא כסף. אין לו פרנסה. דבר נוסף זה בית: אנחנו מסתכלים מסביבנו על גני אביב, גני יער (שכונות יהודיות ברובן), בכל מקום בונים. לגרעין התורני שבא מבחוץ בונים, אבל לא לאנשים שנולדו כאן. הצעירים מסתכלים איפה הם יכולים לגור, להתחתן? אין. אז הם הולכים לכיוון סמים, לכיוון שוק אפור. ואז מתחיל להתגלגל כדור שלג".
8 צפייה בגלריה
שכונת גני יער. ''לגרעין התורני שבא מבחוץ בונים, אבל לא לאנשים שנולדו כאן''
(צילום: אבי מועלם)
טענותיו של עאדל עשויה להישמע כמו עוד סיפור של ג'נטריפיקציה עירונית, בה אוכלוסייה ותיקה נדחקת לטובת אוכלוסייה חזקה יותר. אלא שבלוד התהליך טעון ברקע לאומי ואידיאולוגי. בעוד אנשי הגרעין התורני רואים בעצמם כמי שמבצעים פעולה ציונית שמסייעת רבות לעיר, רבים מהתושבים הערבים מרגישים כמי שנדחקים מביתם בגיבוי הממסד.
התחושות הללו תידלקו גם את ההתפרצות האלימה בעיר בזמן מבצע שומר החומות ב-2021, שגבתה את חייהם של שני בני אדם: יגאל יהושע, שנרצח בלינץ' על ידי שבעה צעירים ערבים שעומדים היום לדין, ומוסא חסונה שנורה למוות בידי תושב יהודי. הפרקליטות סגרה את התיק נגד היהודים שנחשדו בהריגת חסונה, לאחר שקיבלה את טענתם כי פעלו מתוך הגנה עצמית.
מבחינת התושבים הערבים, גם המהומות האלו הן חלק מרצף של אלימות, שנמשך עשרות שנים. "אני נולדתי בשנות ה-70 וגדלתי בלוד מגיל אפס", אומר תושב העיר מוסטפא, שביקש להשתמש בשם בדוי. "גרתי בשכונת הרכבת, שהייתה ידועה אז בסמים, ברצח ובעבריינות. בגיל 17 הרמתי בידיים בפעם הראשונה אדם שנרצח. הוא היה בן אדם ישר, שבחיים אפילו לא היה מרים את הקול על מישהו. חברי ילדות שלי נרצחו, קרובי משפחה שלי נפגעו. זה מאיים על כולנו. רק שבינתיים זה לא מאיים על היהודים, ולכן המדינה שותקת".
"בלוד יש מחנות פליטים", הוא ממשיך. "מחנות פליטים שיש בהם פחונים, יש ביוב, יש יריות ואין בהם תשתיות, אין אכיפה, אין חינוך ואין חוק. ילד בלוד, לפעמים אבא שלו לא יודע קרוא וכתוב. לפעמים האבא הוא משת"פ לשעבר. אין לו אופק תעסוקתי של אקדמיה, של השכלה. אין לו עורף משפחתי תומך ומלווה.
"תראה איפה צעיר ערבי בלוד מבלה אחר הצהריים, ואיפה הצעיר היהודי. שמיים וארץ. נערים יהודים מבלים במתנ"סים, חוגים, פעילויות, תנועות נוער. תסתכל כמה מגרשי כדורגל יש, כמה כדורסל. משם נובעת הבעיה. אני כשאני רוצה לחנך את הילד שלי, אני שולח אותו לחוג ברמלה, לחוג בגני אביב (שכונה יהודית). אז כשלצעירים אין איפה להיות, הם הולכים למקומות שהם לא צריכים להיות בהם".
"אם אני אציף את השכונה הכי טובה בתל-אביב בסמים", אומרת העובדת הסוציאלית סלאימה, "אז יהיו שם סוחרי סמים ויהיו צרכני סמים. ילד שיש לו נשק והוא יכול לעשות מזה כסף - זה כל מה שצריך".
הפעיל הפוליטי ע'סאן מונייר: "יום אחד אני עומד בלוד, ואני רואה ילד שיש לו נשק מתחת לחולצה. ואז בעל עסק סמוך לוחש לי, 'הוא עבד באבטיחים בקיץ, עשה כמה אלפים וקנה אקדח'. הוא היה בכיתה ט'. ילד כזה, אם תכעיס אותו - הוא יירה בך. למה? כי יש לו אקדח זמין"
גם הפעיל הפוליטי מונייר סבור כך: "הכניסה המסיבית של כלי הנשק הגיעה למצבים אבסורדיים. יום אחד אני עומד בלוד, ואני רואה ילד שיש לו נשק מתחת לחולצה. עוד רגע הוא היה נופל מהמשקל שלו. ואז בעל עסק סמוך לוחש לי, 'הוא עבד באבטיחים בקיץ, עשה כמה אלפים וקנה אקדח'. הוא היה בכיתה ט'. ילד כזה, אם תכעיס אותו או תתגרה בו - הוא יירה בך. למה? כי יש לו אקדח זמין".
במשטרה טוענים כי האוכלוסייה הערבית בעיר ממעטת מאוד לשתף פעולה עם חקירות או לדווח על נשק בלתי חוקי. "למה, כשאתה גר בתל-אביב או במודיעין מבקשים ממך לשתף פעולה? באים בתלונות אליך?" אומר מוסטפא. "זה לזרוק את האחריות על התושב המסכן שרוצה לחיות, לקום בבוקר ולעבוד. מה המשטרה תיתן לי? הם ישמרו עליי? אני יודע שאם הכלב שלך יחטוף כדור תועה, המשטרה תתפוס את מי שירה. אבל אם מישהו חלילה ירצח את אחמד או מוחמד, זה פחות חשוב".
באופן מפתיע, תנ"צ (בדימוס) דוכובני מסכים עם חלק מהתחושות: "שיתוף הפעולה בין גורמי מודיעין לבין המגזר הוא קשה בהרבה לעומת המגזר היהודי. הרוב שם רואים במשטרה כנציגת הרוע, לא כמישהי שבאה לחפש את האמת והצדק, וחלק אחר לא מדבר כי הוא מפוחד. גם אם ראית עכשיו רצח מול העיניים, ואתה מכיר את האיש שלחץ על ההדק, אתה לא תעז לדבר על מה שראית".
בסופו של דבר, סבור דוכובני, הפתרון הוא מצד אחד להשקיע הרבה יותר במלחמה ישירה במוקדי הפשיעה בחברה הערבית, "ובמקביל להשקיע הרבה יותר גם במישור הקהילתי. כשהגעתי להיות מפקד תחנת רמלה, שכונת ג'ואריש ממש בערה. חשבנו מה עושים. רוב ההמלצות היו דברים כמו לבנות כוח משולב של יס"מ ומג"ב שיעבוד שם, ואני אמרתי שאני רוצה לפתוח שם מרכז שיטור קהילתי.
"הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, אבל שמנו שם שני שוטרים מוכשרים מאוד, אחד יהודי ואחד ערבי, והם התחילו לדבר עם הקהילה, לעשות פעילות בבתי ספר. גם התחילו לסלול שם כביש, שמו פחי אשפה כמו שצריך, וזה השפיע. אחרי תקופה לא ארוכה, ראינו שפקודות הוצאה לפועל - שפעם היינו צריכים להיכנס עם שבעה-שמונה שוטרים, או עם צוות מג"ב - פתאום היינו עושים אותן בטלפון. ולכן העבודה צריכה להיות משולבת. מצד אחד יחס נוקשה, ומצד שני יד שנותנת שירות".
לאחר מקרי הרצח האחרונים, ראש העיר יאיר רביבו עלה לירושלים עם מאות תושבי לוד ועובדי העירייה, כדי למחות על המצב ולדרוש פעולה. רביבו, שמזוהה עם הימין, זכה לפגישה עם ראש הממשלה נתניהו, שהבטיח "לקדם את תוכנית ראש העיר לחיזוק המשילות והשבת הביטחון האישי". בתמונה שהופצה מהפגישה נראים בין היתר שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר, סגן השר לשעבר אבי מעוז, ח"כ אריה דרעי ועוד. מה שבלט בהיעדרו היה נציג כלשהו לציבור הערבי בעיר.
רביבו מצידו מתגאה בהקמה של מוסדות חינוך ותרבות בעיר, ובפיתוח כללי שלה, כולל בהסדרת שכונות ערביות, שבהן הבנייה הבלתי חוקית נפוצה. "מדובר בתהליכים היסטוריים שלא קרו בחברה הערבית בלוד מאז קום המדינה ויובילו שתהיה פה חברה ערבית משכילה יותר שתזכה לאיכות חיים טובה יותר, נטולת פשע, סמים, ירי ושריפות", אומר ראש העיר.
"אני מבקש להעביר מסר חשוב לתושבי העיר", אמר רביבו. "לוד היא עיר מעורבת שבה כולם חייבים ללמוד לחיות יחד באחווה ובשכנות טובה, תוך שמירה על ערכים של כבוד, סובלנות, רגישות לזולת, הידברות ושמירה על זכויות האדם. לכולם חשובים העם, העיר, הדת והקהילה שבתוכה אנו חיים. לכולם הזכות להשמיע דעות מגוונות, אולם לא בדרכים אלימות, אלא מתוך מחויבות לקיים חברה איכותית שמאמינה בהידברות ובכבוד הדדי.
"אנחנו גרים בשכנות, עובדים יחד, לומדים יחד ומתגוררים יחד בעיר אחת. כולם צריכים לחשוב על הילדים שלנו, על העתיד שלנו, להאמין בטוב ובמשותף ולהוקיע כל אלימות באשר היא. תושבי לוד כולם זכאים לאיכות חיים, זכאים לחיות בשקט. זה הבית של כולנו".
פורסם לראשונה: 07:50, 10.03.23
