לפני כמה חודשים סיפק מקור וושינגטוני נבואה מרתקת: עד תום כהונתו, דונלד טראמפ יוציא את ארה"ב מהאו"ם. הוא לא דיבר מהזיות ליבו, אלא מליקוט קפדני של רשמים שנישאים בימים אלה ברוחה הסוערת של וושינגטון. אין כל ודאות, הוא מיהר להבהיר, אבל זו רוח חזקה הנושבת בימים אלה.
האו"ם הוא גוף מתועב בעיני רבים במפלגה הרפובליקנית ותנועת MAGA. עבורם, הוא מייצג את כל מה שרקוב ומושחת בעולם - ניצול ציני של טוב ליבה ותרומתה של ארה"ב; חוסר האונים ובזבוז הכספים; הניסיון ליצור אוניברסליות על-מדינתית והערכים הפרוגרסיביים הנלווים לכך; הניסיון להגביל את כוחה של אמריקה באמצעות משפט בינלאומי, שנחשב בעיניהם כצביעות וחולשה.
אידיאולוגית, ארה"ב הנוכחית כבר איננה באו"ם. היא פורשת ממוסדותיו, בזה לתפקודו (האיטי והכושל, ללא ספק), והחלה מנהלת קרב גירושים מעשי. לדוגמה: ביומו הראשון לתפקיד הודיע הנשיא טראמפ כי ארה"ב פורשת מארגון הבריאות העולמי (WHO). לפי אמנת הארגון, יש שני תנאים לפרישה: הודעה של שנה מראש, ותשלום חובות המדינה ל-WHO. ארה"ב הודיעה כאמור, לפני שנה. היא מסרבת לשלם את הכספים שארגון הבריאות אומר שהיא חייבת (278 מיליון דולר). הארגון אומר – אם כך, אין גירושים והנישואים בתוקף; בממשל משגרים את הטיעון הזה לעזאזל. זו רק דוגמה אחת.
השבוע, בכנס דאבוס, ניכרה מורשת טראמפ. "אני לא מאמין שזו רק שנה ראשונה שלו בתפקיד, זה לא ייאמן, זה מרגיש כמו נצח", קונן באוזניי אחד המשתתפים, "פשוט אי-אפשר לדעת מה יקרה מחר". הוא דיבר בעיקר על גרינלנד; קשה להסביר לישראלים עד כמה האירופאים מרגישים חסרי ביטחון בשנה האחרונה. מצד אחד יש להם את הרודן פוטין ומלחמתו הנוראה באוקראינה. מצד שני, הנשיא טראמפ דורש מהם – בפעם הראשונה – לשלם במטבע קשה על מטריית ההגנה האמריקאית. כולל ויתור על ריבונות בנכס אסטרטגי ענק כגון גרינלנד. טיעוני "הערכים המשותפים" וכל המילים היפות עפו מהחלון; הממשל האמריקאי רוצה תמורה ממשית. חדות, זו רוח הזמן. כמו שטראמפ אמר להם בדאבוס - אנחנו ניצחנו את המלחמה, ובלעדינו הייתם כולכם מדברים גרמנית ואולי קצת יפנית.
הדברים הגיעו עד כדי כך שקופנהגן שיגרה חיילים לגרינלנד וגייסה עוד מדינות לתרגיל צבאי עם שם מפוצץ: "עמידות ארקטית". הלכתי לבדוק בכמה חיילים מדובר. הדנים עצמם שלחו "עד 200 חיילים". בלגיה שיגרה גם כוחות: קצין אחד. אסטוניה שלחה 5 חיילים. צרפת של מקרון, שמציג את עצמו כאופוזיציה נמרצת לנשיא האמריקאי – 15. בריטניה הגדולה, ובכן, קצין אחד. "אם היינו יכולים לשלוח חצי קצין, היינו שולחים חצי", התבדח איתי גורם בריטי. התמונה ברורה. איטליה סירבה לשלוח ולו רק חייל אחד – שר הביטחון האיטלקי אמר שכל הסיפור נשמע "כמו התחלה של בדיחה" ("100 חיילים דנים, חייל בריטי אחד ו-15 צרפתים מגיעים לגרינלנד להיערך למלחמה בארה"ב").
ואז הגיע נאום הנשיא האמריקאי. אחרי שהסביר את זכותה הטבעית וההיסטורית של ארה"ב לגרינלנד, מחה על הצביעות וכפיות הטובה האירופית, לעג לעמנואל מקרון על משקפי השמש, שיגר איום מרומז לקנדה, התריע בפני נתניהו שיפסיק לקחת קרדיט על כיפת ברזל ועוד ועוד, הוא גם הודיע שארה"ב לא תפעיל כוח כדי להשתלט על גרינלנד. זו הייתה הכותרת. מאוחר יותר התברר שמזכ"ל נאט"ו והוא מנהלים מו"מ על בסיסים אמריקאיים שייבנו בהסכמה בגרינלנד; אם כך יהיה, זה הישג מובהק של הנשיא.
בכל מקרה, את אנחת הרווחה אפשר היה לשמוע מקופנהגן ועד דאבוס (אך לא באוטווה, קנדה; השבוע דיווחה התקשורת שם כי הצבא הקנדי החל "לערוך מודלים לאפשרות ההיפותטית" של פלישה אמריקאית).
הסדר העולמי הישן קורס כבר תקופה ארוכה, למעשה מראשית שנות ה-2000. מי שסבור שדונלד טראמפ רוצה להחליף אותו במלחמה נצחית או השתלטות כוחנית, לא הבין את האג'נדה; הנשיא האמריקאי רוצה לעשות עסקאות והוא רוצה לנצח; לצקת מורשת של ווינר עבור אינטרסים אמריקאיים.
טראמפ אוהב פעולות מבריקות, מצומצמות ואפקטיביות – והדבר האחרון שירצה זה לגרור מיוזמתו את ארה"ב למלחמה ארוכה, למוות של חיילים אמריקאים, לפגיעה כלכלית משמעותית. באירופה, או בכל מקום אחר. הבעיה, אומרים מבקריו בארה"ב ובאירופה, שאין היגיון ברור ומסגרת בחזון שלו, שהתזזית שלו אגרסיבית ולא סדורה, מאיצה את קריסת הסדר העולמי שארה"ב עצמה בנתה – ומסכנת את שלום העולם.
על כך יענו נאמני טראמפ: איזה סדר עולמי ואיזה שלום? זה שאיפשר את מלחמת אוקראינה? שלא עצר את מלחמת האזרחים בסוריה? או לא היה מסוגל לטפל במשבר הפליטים באירופה? זה הכל פסאדה. טראמפ שם לה סוף. עכשיו הוא מקים את מועצת השלום שלו, שתהיה אפקטיבית ומצומצמת יותר, למעשה סוג של ברית עולמית בפני עצמה, בלי בירוקרטיה. רציתם מבנה, עקרונות, אומרים אנשי טראמפ, אז הנה – יש פה משהו חדש שנבנה, ואפילו קיבל גיבוי ממועצת הביטחון של האו"ם ביחס לרצועת עזה. אגב, מקום שבו השיג הנשיא את הפסקת המלחמה והשבת החטופים החיים, עניין שבו חסידי הסדר הישן כשלו. עד כאן עמדת הרפובליקנים.
בדאבוס ניכרה השבוע מורשת טראמפ. "לא ייאמן שזו שנה ראשונה שלו בתפקיד, זה מרגיש כמו נצח", קונן באוזניי אחד המשתתפים. כשהודיע שארה"ב לא תפעיל כוח כדי להשתלט על גרינלנד אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה מקופנהגן
מחכים לדונלד / וזה מביא אותנו לאיראן. בישראל מאמינים שארה"ב תפעל – אבל בעיקר, לא יודעים. זו תהיה החלטה שתתקבל בחדר הסגלגל, בידי הנשיא. הכל בידו. הצבא והצי האמריקאי התבקשו להיערך, זה ברור לפי צבירת הכוחות במזרח התיכון. לכן, גם ישראל צריכה להתכונן באינטנסיביות לאפשרות הסבירה הזו. מערכת הביטחון מצויה בדריכות הולכת וגוברת. בפרט כאשר יש ויכוח אם האיראנים יגיבו לעבר ישראל (בישראל סבורים שיש להניח הנחה מחמירה ככל הניתן – שכן, ובצורה אגרסיבית).
אחרי דיכוי המחאות, שנעשה במהירות וברוטליות, הפלת המשטר נראית רחוקה. יש לכך רק סייג אחד: אם ארה"ב ו/או ישראל מנהלות מגעים עם גורמים בתוככי המשטר האיראני עצמו, כאלה שמוכנים לבצע סוג של פוטש פנימי. אין לי ידיעות על פלגים או מגעים כאלה.
אז מה הטעם בפעולה אמריקאית? סיבה ראשונה היא שהנשיא הבטיח שאם המשטר יהרוג את המפגינים, ארה"ב תפעל. הרפובליקה האיסלאמית רצחה אותם ברחובות בהמוניהם, באלפיהם. טראמפ אוהב לעמוד במילתו. סיבה שנייה היא הרתעה: אם מאיימים ולא מקיימים, האיראנים עשויים לראות בכך סימן של חולשה, בין היתר בהמשך המו"מ. סיבה שלישית היא אפקטיביות: החלשת המשטר והענקת תקווה לאופוזיציה האיראנית. סיבה רביעית היא שטהרן התגלתה במלחמת 12 הימים כנמר של נייר. למה לא, בעצם.
העניין האחרון קריטי. כי כאמור, הנשיא לא מוכן להידרדר למלחמה כוללת במזרח התיכון. ולכן האיראנים – שיודעים זאת – שיגרו מאמר של שר החוץ שלהם ל"הוול סטריט ג'ורנל" השבוע ובו הוא הודיע שאיראן "תירה עם כל מה שיש לה" אם תותקף שוב, בניגוד ל"ריסון" שגילתה בעת המלחמה בחודש יוני. הוא קינח, כמו אחרון המאפיונרים, באמירה שזהו איננו "איום אלא מציאות" שהוא חש חובה להביא בצורה מובהקת, כי הוא, כדיפלומט וחייל לשעבר, "מתעב מלחמה".
המסר של שר החוץ האיראני הוא טעות, כמובן. אין לי מושג מה יחליט לבסוף הנשיא טראמפ, אבל לאיים עליו, אחרי שהרפובליקה האיסלאמית ניסתה לרצוח אותו, זה לא רעיון טוב. מצד שני, הרפובליקה האיראנית היא הישות הפוליטית היחידה בעולם שרואה בסיסמה "מוות לאמריקה" עניין לגיטימי וחלק מהאתוס המשטרי. זה אף פעם לא היה רעיון טוב.
האם ישראל תפעל אם תותקף? ניתן להניח שכן. או אולי תפעל מלכתחילה יחד עם ארה"ב. אך זו, כמו החלטות אחרות, לא תיפול בירושלים – אלא בבית הלבן. כמו שההחלטה על מועצת המנהלים של עזה, עם קטארים וטורקים, התקבלה בחדר הסגלגל.
אחרי מלחמה קשה וחריפה בעזה, ונסיגה היסטורית במעמדה של ישראל בעולם, התלות הישראלית בארה"ב היא מוחלטת וגמורה. נתניהו יכול לחוות את דעתו, אבל הוא יודע בדיוק מה מגבלות כוחו. במובן הזה, ההדלפה המסודרת שנתניהו התנגד לתקיפה באיראן היא עניין נבון בהחלט. הזרם האנטישמי בימין האמריקאי רוצה להאשים את ישראל למפרע בכל הסתבכות מלחמתית. רצוי להותיר את ההחלטה למי שיקבל אותה - הנשיא, והוא לבדו.
החצבת כמשל / עד כה, 13 ילדים או תינוקות מתו מהתפרצות החצבת בישראל. כ-900 בני אדם אושפזו. נכון לאתמול בבוקר, יש 16 מאושפזים, מהם 6 בטיפול נמרץ. נדמה לי שהציבור הישראלי לא מבין את משמעות המספרים הללו, ומה הם אומרים על החברה הישראלית ב-2026. קו ישר מחבר בין אסון הפעוטון בירושלים ובין החצבת. לקו הזה אפשר לקרוא: היעדר המדינה בחלקים מהציבור החרדי. או הפקרת ילדים חרדים בידי קהילתם, הנהגתם, ומקבלי ההחלטות בישראל.
המובן מאליו: חצבת היא המחלה המידבקת ביותר הידועה לאדם. היא תהרוג 3-1 בני אדם, בדרך כלל ילדים, מתוך כל אלף. אין לה תרופה. ביה"ח יכולים לספק טיפול תומך; זה הרבה מאוד ויכול להציל חיים. מה שהכי קריטי הוא שיש חיסון: בטוח, יעיל להפליא וגם ותיק מאוד.
בכל ארה"ב בשנת 2025 מתו שלושה בני אדם מחצבת, לפי נתוני ה-CDC. ארה"ב היא מדינה עם יותר מ-340 מיליון בני אדם. יש מדינות רבות בארה"ב עם תוחלת חיים נמוכה יותר מתוחלת החיים בישראל. חיות שם כל מיני דתות, כיתות וקבוצות, וחלקן אפילו לא רוצות לחסן את ילדיהן והן קיצוניות למדי; מיותר לציין שיש שם עושר של קהילות חרדיות, מכל המינים והגוונים. באיחוד האירופי מתו ב-2024 סה"כ 38 בני אדם מחצבת; חיים שם 450 מיליון בני אדם, פי 45 מבמדינת ישראל. באיחוד יש אזורים, בייחוד במזרח ומרכז אירופה, עם מערכת רפואה כושלת לחלוטין, מפגרת. מערכת הבריאות בישראל טובה יותר מזו של כמעט כל מדינה באירופה. הקטלניות בהתפרצות הישראלית היא יוצאת דופן במערב.
הנה עובדה: נכון לחודש דצמבר, הנפטרים בישראל הגיעו מתא שטח אחד ויחידי, במרכז העיר ירושלים, ברדיוס של פחות מקילומטר (מאז מתו עוד פעוטות ותינוקות, לא רק מירושלים). אלה שכונות חרדיות בעיקרן, או עם ריכוז חרדי: בית ישראל, מאה שערים, שכונת הבוכרים וסנהדריה. בשכונות הללו, רק כמחצית מהילדים היו מחוסנים, אולי פחות. משרד הבריאות עבד קשה כדי לשנות זאת, בעבודת נמלים, משגר שליחים מרב אל רב; כיום מדובר בכיסוי חיסוני של למעלה מ-60%. הישג. אך כדי להגיע לחסינות באוכלוסייה, משום שחצבת כה מידבקת, צריך לחסן בערך 94%-93%.
רוב מוחלט של החרדים בישראל מחסנים את ילדיהם, בהוראת הרבנים. אך החברה החרדית עוברת תהליך מואץ של התפרקות, של אטומיזציה לקהילות ותתי-קהילות ובתוכן קבוצות זעירות. לעתים קרובות, אלה קיצוניות. הרבנים האלה, גם אם הם שולטים ב-50 משפחות בלבד, מחפשים ייחוד, שליטה, הוספת גדרות. החיסונים הם הזדמנות לבולטות.
שוחחתי עם גורמים במערכת הבריאות. עדיין לא ברור לי שיעור התמותה הגבוה כל כך; גם אם מניחים שכל אחד מהילדים בשכונות הללו נדבק - וזה בלתי אפשרי כי חלקם היו מחוסנים – עדיין יש מספר מתים בלתי מתקבל על הדעת.
לבסוף ענה לי גורם בכיר אחד: הבעיה איננה רק החיסון, או המחלה. הבעיה היא שרבים מהילדים מגיעים לבית החולים כבר במצב אנוש, או מתים ממש. בראשית דצמבר, אושפז תינוק בן שנה וחצי בבית החולים פוריה. אביו לא הסכים שיישאר במהלך השבת בבית החולים, תלש את העירוי והסטורציה מגופו, ולקח אותו הביתה למרות תחינות ואזהרות הרופאים על מצבו המורכב. במוצאי שבת, בסביבות אחת לפנות בוקר, חזר האב, עם התינוק במצב קשה מאוד. הוא הועבר לביה"ח רמב"ם ונפטר שם.
ברמה העמוקה, ישראל מגדלת הזנחה ופנאטיות יוצאי דופן במערב. אלה מובילים לאי־התחסנות - וגם לחוסר אמון עמוק ברפואה, עד כדי מניעת טיפול רפואי מילדים
סיפור החצבת מציג תמונת מראה עגומה על מדינת ישראל העכשווית. מתנגדי חיסונים, שהחדירו לראשם של הרבנים או ההורים את תעמולתם הקטלנית, לא משלמים כל מחיר. זו רמה אחת, בסיסית ביותר.
ברמה העמוקה, ישראל מגדלת הזנחה ופנאטיות יוצאות דופן במערב כולו, על כל קבוצותיו הדתיות וכתותיו השונות. אלה הזנחה, בורות ופנאטיות שמובילות לאי-התחסנות - וגם לחוסר אמון עמוק ברפואה, עד כדי מניעת טיפול רפואי מילדים.
ישראל, על מערכת הבריאות המפוארת שלה, ותוחלת החיים המרשימה, פשוט אינה מצליחה להתמודד באפקטיביות – לא עם פיקוח על מעונות פרטיים מופקרים מהסוג שנחשפנו אליו השבוע, ולא ביחס לחיסונים. איפה נמצא יסוד הכשל? בפוליטיקה שלנו. בחוסר הנכונות של הממשלה ומקבלי ההחלטות לעשות את מה שנדרש. הם מעדיפים להתעלם (קל להם להתעלם מתינוקות של חרדים), או להתחנף לעסקנים חרדים ציניים. בסוף, מי שמשלם את המחיר הם תינוקות, פעוטות והורים מוכים שיסבלו מאומללות אין-קץ. זו ישראל העכשווית. אם לא ניזהר – זו טעימה קטנה מישראל העתידית.
