בשפה הפרסית יש ביטוי, שאפשר לתרגם כ"מים רותחים ושיטפונות". כוונתו לומר: הדברים יוצאים משליטה, הם מקצינים במהירות. ביממות האחרונות חשנו קצת מהביטוי האיראני הזה. ביום חמישי הודיעה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן מצויה בהפרה של התחייבויותיה הגרעיניות; מי שרוצה טיעון חוקי לתקיפה, קיבל אותו. ביום ראשון יהיה סבב של מו"מ איראני־אמריקאי בעומאן; אם הוא ייכשל - דגש רב על "אם" - המים ירתחו והשיטפונות יכולים לשטוף.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הפתעה כבר לא תהיה פה, לאף צד. באזור רווחה שמועה בשבועיים האחרונים כי תיתכן מיסקלקולציה. מרכיב ההפתעה התפוגג. אם ישראל רצתה לפעול במהירות חותכת ומהממת, הרי שמפולת פרסומים מנעה זו. הבריטים הוציאו אזהרה נגד תנועה ימית במפרץ הפרסי. הגנרל מייקל קורילה ביטל את עדותו ביום חמישי בוושינגטון בגלל "המתיחות במזרח התיכון". הכי חשוב: הממשל האמריקאי הודיע על יציאת בני המשפחות והצוות הלא־חיוני של נציגויות אמריקאיות באזור. זו אינדיקציה מובהקת לאפשרות של מלחמה. דונלד טראמפ, כהרגלו, חגג את הדרמה: בכניסה לאירוע במרכז קנדי, הנשיא הבהיר שאסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני, וענה בלקוניות שקופה לשאלות מדוע יוצאים אנשי השגרירויות מהאזור.
באותה שעה, דיבר סטיב וויטקוף – האיש הקרוב ביותר לטראמפ בממשל – בערב התרמה בניו-יורק. הוא הציג עמדה חריפה יותר מזו שאי פעם נשמעה מנציג אמריקאי: לא רק שאסור שלאיראנים יהיה נשק גרעיני, אלא גם העשרה בכלל. וזה לא נגמר בהעשרה ונשק גרעיני. גם "איראן עם מספר גדול של טילים", אמר וויטקוף, מהווה "איום קיומי כמו הסכנה הגרעינית – וזה איום קיומי לארה"ב ולעולם החופשי". ממילים כה נחושות, אפשר להסיק שתקיפה אמריקאית על השולחן, ולא רק מהלומה ישראלית.
הדברים האלה מצויים בערפל כבד; מה יודעים, ומה ניתן לכתוב. בישראל יש קונצנזוס שאם ארה"ב מוכנה לפעול אקטיבית נגד האיראנים, זו שעת הכושר הנכונה. תקיפה משותפת, בהובלה אמריקאית, תוביל לתוצאות אפקטיביות בהשמדת תוכנית הגרעין – ויכולה לנטרל חלק מיכולות התגובה של טהרן. מעורבות ישירה של ארה"ב תרתיע את האיראנים משקיעה למלחמה של ממש עם האזור, עם אמריקה וישראל. אז תקיפה משותפת איננה הבעיה.
בהקשר זה, יש תופעה: מפעם לפעם אנחנו שומעים בתקשורת על שיחות מתוחות של ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא האמריקאי טראמפ (נניח, בנושא האיראני). אך לאחר מכן, אומרים לי מקורבים לנושא שהשיחות דווקא היו טובות מאוד. זה קרה יותר מפעם אחת לאחרונה, ומעיד בעיניי על תיאום קרוב יותר בין לשכת נתניהו והבית הלבן ממה שמשתקף בחדשות.
ההחלטה הכבדה איננה האם לתקוף יחד עם ארה"ב את מתקני הגרעין של איראן. לפיד, בנט, איזנקוט, גנץ, נתניהו, גולן כנראה – כולם יענו את אותה התשובה. בוודאי. אם נתניהו הצליח לשכנע את ארה"ב שעליה לתקוף, זהו הישג גדול שלו, כזה שכל ראש ממשלה היה זוקף לזכותו.
השאלה קשה יותר: האם לעשות זאת בידיעת האמריקאים, באישורם, אבל לבד. "לבד" היא מילה טעונה. אי־אפשר לבד לגמרי; החל מהיבטי תיאום תנועה אווירית, ועד מודיעין ואפשרות פעולות תגמול איראניות, זה לא יהיה באמת "לבד". בפרקטיקה, כל מהלומה מסיבית שכזו של ישראל תהיה חייבת לקבל אור ירוק מארה"ב. זה לא חיסול נסראללה שמודיעים עליו זמן קצר קודם לכן, וזו גם לא הריגתו של איסמעיל הנייה בבית האירוח של משמרות המהפכה בטהרן. ארה"ב מספקת לישראל מטוסים, תחמושת, ובעיקר גיבוי בינלאומי. לפני אירוע שהוא אקט מלחמתי מלא שכזה, הבית הלבן חייב לאשר. משעה שהעניין מגיע לנשיא, כל נשיא, חובתו לגונן על אינטרסים אמריקאיים באזור – מחיי אזרחים, דרך מתקנים צבאיים ועד תעבורת נפט. זה מה שהחל להתרחש יממה בערך לפני ששורות אלה נכתבות.
שאלת התקיפה של צה"ל לבדו נמצאת באוויר כבר שנתיים. לפני למעלה משנה פורסמה בטור זה ידיעה שעסקה בהתפתחויות מטרידות בתוכנית הגרעין של איראן; בין היתר, היה מדובר בניסיונות איראניים להתקדם בתוכנית קבוצת הנשק, החלק שעוסק בהרכבת פצצה ממש. 7 באוקטובר, יחד עם תנופת ההעשרה והפיתוח הגרעיני באיראן, שיכנעו את הממסד הישראלי שאסור לעצום עין. לפי מקורות זרים, צה"ל מתאמן תקופה ארוכה לקראת תקיפה מסיבית באיראן. הרמטכ"ל אייל זמיר בקיא מאוד בהכנות כמי ששימש מנכ"ל משרד הביטחון.
יש פה שני ממדים. ממד אחד הוא אפקטיביות. האם חיל האוויר מסוגל לפגוע במטרות באורח שיפגע עמוקות בתוכנית הגרעין ובהעשרה, בהתחשב בכך שהצנטריפוגות מפוזרות ברחבי המדינה – וחלקן מוטמנות עמוק, נניח בהר בבסיס פורדו. ובשפה פשוטה: כמה ממאגרי האורניום המועשר, הצנטריפוגות ויכולות אחרות של איראן יושמדו בסבירות גבוהה. בשנה האחרונה גבר הביטחון בישראל באפקטיביות, אך צריך להדגיש שזו עודנה מוגבלת – בטח בהשוואה למה שאמריקה יכולה לעשות. אפקטיביות כזו איננה רק מבצעית, דהיינו כמה מהיכולות האיראניות יושמדו ממש, אלא גם אסטרטגית. אם לדוגמה חיל האוויר מצליח להכות באתר הצנטריפוגות בנתנז בהצלחה מרובה, אך בפורדו הפגיעה מוגבלת ביותר, ולאחר מכן האיראנים משתמשים בטענה כי הותקפו כדי לפרוץ לפצצה גרעינית, האם זה היה אפקטיבי אסטרטגית? האם עוד חמש שנים נגיד - זה היה הדבר הנכון לעשות?
ממד אחר הוא התגובה של איראן, והיכולת הישראלית להתמודד עימה. כל מקבל החלטות ישראלי ישאל את חיל האוויר: כמה טילים ומשגרים תוכלו להוריד במכות הראשונות, כדי שלא נתמודד פה עם נפגעים רבים בעורף. אנחנו זוכרים את בנימין נתניהו מזהיר את מי שנפגש איתו – תביט דרך החלון, הנוף העירוני ישתנה אם נתקוף את חיזבאללה. ראשי הנפץ הקרביים של איראן משמעותיים; לקראת ההתקפה על חיזבאללה שמעתי מאנשי צה"ל ביטחון רב לגבי היכולת לחסל את יכולות הארגון ומאגרי הרקטות שלו במהירות. הביטחון הזה בוטא בעמודים אלה. בהתמודדות מול איראן אני שומע פחות מזה. למעשה, יש דאגה רבה מהפגיעה הצפויה בעורף. וכפי שגורם ביטחון מנוסה אחד אמר לי: לך לבית הספר ברמת אפעל, שם התפוצץ חלק מראש נפץ קרבי של טיל חות'י. בגדול, הבניין נהרס. וזה חתיכה אחת מטיל אחד.
הכל תלוי בארה"ב. ברצותו, יכול הנשיא טראמפ להורות על תקיפה משולבת. או להתיר תקיפה ישראלית שנהנית מגיבוי אמריקאי נרחב (ללא מפציצים אמריקאיים). גיבוי בוטה, על השולחן, כזה שמאיים על האיראנים – יבולע לכם אם תפריזו בתגובתכם.
או לחלופין: גיבוי צר. אלה אותם אמריקאים שקיבלו החלטה להשאיר את ישראל לבדה מול האיום החות'י. הכל תלוי באמריקה, גם ביחס לאפקטיביות האסטרטגית: מערכת הביטחון הבהירה בשעתו לדרג המדיני שהתקיפה חשובה, אבל חשוב יותר "היום שאחרי". לא בעזה, בטהרן. איך מוודאים שמשטר האייתוללות לא משתמש בה כמנוף ללגיטימציה והסתערות לנשק גרעיני. וזה תלוי במקלות הגדולים של האמריקאים, ואולי גם בגזרים.
במערכת הביטחון יש סוגי הסתייגויות, כמה מהן חריפות, מתקיפה של ישראל לבדה. גורמי מודיעין בארץ ובעולם סבורים שתקיפה רק של ישראל תעלה במחיר כבד, ואולי לא תבלום לטווח ארוך את תוכנית הגרעין. "זו הכרזת מלחמה", אמר לי גורם מעורה, "על כל המשמעויות". עד כמה נערכים דיונים מפורטים, זו תעלומה. אבל השרים ממילא עם ניסיון מוגבל: זהו הקבינט הדל ביותר בסמכות ביטחונית, בניסיון צבאי, אולי בהיסטוריה של ישראל (לבד מהחודשים הראשונים בתפקיד של ישראל כ"ץ, כמובן). אם יוצאים למבצע שלובי זרוע עם אמריקה של טראמפ, זה דבר אחד; אם הממשל מוכן רק לתקיפה ישראלית לבדה, זה עניין אחר. אם טראמפ רק שיחק בימים האחרונים בהפעלת לחץ על טהרן בניסיון להגיע להסכם, זה טריק חד־פעמי.
בעוד שישה ימים יגיעו נציגי אכ"א למשרד היועצת המשפטית לממשלה. הם אמורים להציג בפני אנשיה תוכנית אכיפה מפורטת, כזו שתוביל לגיוס – ולא רק לצווי גיוס. כמה משאבים יוקצו, לדוגמה, למעצר עריקים. איך ייעשה שימוש במשטרה צבאית. הרחבת סל הסנקציות האישיות האפשרי. השלב הראשון היה ההחלטה של הרמטכ"ל לשגר הרבה יותר צווים. המשמעות היא שאם אין התגייסות, הרי שיש יותר משתמטים. יש יותר משתמטים, יותר סנקציות נכנסות לתוקף אוטומטית. עניין אחר הוא קיצור טווח הזמן בין הקריאה לצו ראשון, ובין ההכרזה על אדם כמשתמט. העניין האחרון הוא אכיפה; היועצת דורשת צעדים אמיתיים.
הדברים שכתבתי כאן נשמעים כמו מברק מהעבר. הרי ביום רביעי בלילה, אור ליום חמישי, יצאה בת קול מחדרו של יולי אדלשטיין והכריזה על הסכם עם המפלגות החרדיות (לבד מגולדקנופף). האופוזיציה הודיעה שזה חוק השתמטות, אדלשטיין, הליכוד והחרדים דיברו על "בשורה היסטורית". והכי חשוב לנתניהו: הקואליציה שרדה. לא יהיו בחירות בסתיו 2025, אלא אם יקרה משהו מאוד יוצא דופן. זו באמת החדשה החשובה.
יש שתי דרכים להביט בחוק (בעצם, זה לא חוק; אלה "עקרונות" לקראת החקיקה). הדרך הראשונה היא להסתכל בעניין כפשוטו. החוק יחוקק, ואחריו יתחילו שוב לזרום תקציבי האברכים ומעונות היום. למשפחה החרדית, אלה העניינים הבוערים ביותר. עוד לפני שעומדים ברבע יעד גיוס, הבעיה הזו נפתרה. הסנקציות האישיות הן ממילא הדגמה נאה למשמרת הצניעות החרדית: בלי רישיון נהיגה, בלי נסיעות לחו"ל (לבד מוועדת החריגים, שאני מבטיח לכם שתעבוד קשה מאוד), לימודים אקדמיים וכמובן תעסוקה. כל זה נשמע נפלא – לרבנים. ומה לגבי יעדי הגיוס? אלה אכן יעדים. נכון, אם החרדים לא יעמדו בהם – יחזרו הסנקציות התקציביות. אבל אתם יודעים, עד אז, או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות. תחליטו אתם מי הכלב ומי הפריץ. סה"כ מדובר בעוד בלוף מוחלט שנמכר לציבור, על חשבונו, בשעה שמילואימניקים וחיילי סדיר מחרפים נפשם בכמה חזיתות. זו הפרשנות המקובלת, והיא מדויקת למדי.
דרך שנייה היא בעין חרדית. רגע אחד החרדים סירבו לכל הדרישות של אדלשטיין – ורגע אחר, הם החליטו לקבל על עצמם יעדי גיוס ממש, כולל לקרבי. רגע אחד שללו כל סנקציה תקציבית כללית, ועכשיו הם מסכימים לנוסחה שתיקח כסף (פוטנציאלית) מישיבות. וממילא, כולם יודעים, ייתכן שהחוק לא חוקתי. אז שטח משוחרר לא יוחזר. עבור בלוף קצר ודחיית הבחירות, השוט האמיתי היחיד שלהם, הם ביצעו ויתורים – שיהיו מעתה והלאה נקודת ההתייחסות, המינימום, בכל חוק עתידי. יש פה אמת מסוימת, אבל היא בלתי חשובה בעליל: אז מה אם הם הסכימו. הם הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים. או כמו שיצחק שמיר אמר פעם למנהיג התחיה יובל נאמן ז"ל, אחרי שהפר הסכם קואליציוני איתו, "אתה יכול לתלות את ההסכם על הקיר".
החיים יקבעו את הדינמיקה. צווי הגיוס אמורים לצאת בחודש יולי. תהיה תוכנית אכיפה. היועצת המשפטית לממשלה לא מתכוונת לוותר; ספק רב אם הרמטכ"ל זמיר יתקפל, אלא אם תהיה הוראת חוק מפורשת. הוא מבין היטב את החשיבות של שוויון בנטל, לא כסיסמה – אלא כדרך למנוע שחיקה של ממש ביכולות צה"ל. רכבת הפעולה של הצווים החלה; נראה עד לאן תגיע. מהותית, החוק שמציעים בקואליציה הוא קופסת שרצים חוקתית. הוא בעצם שואף להעניש אינדיבידואלים, אם הקהילה שלהם לא עומדת ביעדים שהציבה המדינה. זה בעצם סוג של דיל על חשבון החרדים הצעירים: במקום להעניש את הישיבות, אומרים הרבנים, תענישו את הצעירים שלנו במיני ייסורים פרטיים. רק שהעונשים האלה – לא לטייל בחו"ל, לא להוציא רישיון, לא ללמוד באקדמיה – הם ממילא המצב הרגיל. בקיצור, אומרים גורמים משפטיים, "זה בלתי חוקתי, זה לא סביר, זה לא פותר את בעיית הגיוס, וזה לא יעבור להערכתנו את מבחן בג"ץ". גם תקופת השקט הקצובה שהחרדים מאמינים שקיבלו, עשויה להתגלות כקצרה בהרבה מהציפיות.
ובנוסף, נתניהו חצה את הרוביקון עם החרדים. ההתלבטויות שלו נגמרו. איך מרשה לעצמו ראש הממשלה, בעיצומה של מלחמה כה ארוכה, לצאת כך נגד הציבור המשרת, הנאנק? אולי כי הוא סבור שהמלחמה הולכת ומתקרבת לקיצה, ועם סיומה, גם סוגיית הגיוס תוכל לדעוך אל תוך האופק העגום של השכחה.
