"הוא צלול והוא חד", דיווחו הבכירים הישראלים. דיברנו אתמול אחר הצהריים. "הוא יודע בדיוק מה קורה. אז לפעמים הוא מספר את אותו סיפור פעמיים. או שלוש. אז מה". הם ענו לשאלה שמנקרת בארצות-הברית, בישראל ובעולם: עד כמה הנשיא האמריקני כשיר לריצה פעם נוספת לנשיאות. זו כנראה השאלה הפוליטית המעניינת ביותר בעולם.
עוד טורים של נדב איל:
החלק הסגור בפגישה של ראש הממשלה לפיד והנשיא האמריקני עסק בשני נושאים. הראשון היה ניסיונו של לפיד לקצוב את הצ'אנס שקיבלו האיראנים לחתום על הסכם הגרעין. להתחיל להפעיל שעון עצר שבסופו מתפוצץ המו"מ עם טהרן. ביידן לא הסכים להתחייב. הם הקשיבו אחד לשני בנימוס. העניין השני, והמרתק יותר, הוא סעודיה. בתמצית, הסעודים זקוקים למערכות הגנה אוויריות מתקדמות ולאישורים לנשק התקפי, בכלל זה מטוסי F-35. לגבי המטוסים, עמיתי נחום ברנע הוא שפירסם בעמודים אלה את הסיפור הבלעדי על הסכמתו של בנימין נתניהו לעסקת מכירת F-35 לאמירויות, כחלק מהמגעים וההסדר לקראת חתימת הסכם כינון יחסים בין המדינות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רשמית, ישראל ממשיכה להתנגד נחרצות למכירת המטוסים המתקדמים לסעודיה. סעודיה קרובה מספיק גיאוגרפית כדי שהמטוסים הללו יגיעו לישראל ללא תדלוק, וירושלים הבהירה לוושינגטון שמכירה כזו תאיים על היתרון האיכותי של צה"ל. אבל, כמו במקרה של האמירויות, אם יש נורמליזציה מלאה זה סיפור אחר לגמרי.
ממילא הסעודים לא זקוקים למטוסים כפי שהם נזקקים למערכות הגנה אוויריות מכל הסוגים – מכיפת ברזל, דרך מערכות הגנה מטילים בליסטיים דוגמת חץ, ועד לטכנולוגיית הלייזר שישראל מפתחת. לפי שעה מערכת הביטחון מתנגדת למכירת כיפת ברזל למדינות ערביות, מחשש שהטכנולוגיה תזלוג ליריבות של ישראל, שלא לדבר על טכנולוגיות אחרות.
אפשר בהחלט להעריך שבשיחה בין ביידן ללפיד, הנשיא בדק מה מוכנה ישראל לחלוק עם הסעודים, מה היא מוכנה למכור, ובעבור מה. במערכת הביטחון התרשמו שהסעודים והאמריקנים מכינים צעד נורמליזציה מתקדם יותר ממה שדווח עד כה, והצעד הזה נחשף כעת: סעודיה התירה לחברות תעופה ישראליות לטוס בשמי המדינה. סוללות כיפת ברזל שמגינות על השמיים של ג'דה וטילי חץ שמוצבים בסמוך לריאד נשמעים כמו סרט פנטזיה על מזרח תיכון חדש לגמרי. גם אם זה רחוק, זו תמונה שכבר מדוברת במעגלים נרחבים במזרח התיכון. במילים אחרות: השיחה של ביידן ולפיד לא עסקה רק במה הסעודים יכולים לתת, אלא מה ישראל יכולה להעניק, מדינית וצבאית.
ומה באשר לנורמליזציה מלאה? כפי שאלוף במיל' עמוס ידלין מציין, קשה לראות כיצד הסעודים נותנים לישראל מה שהאמירויות נתנו – בלי תמורה דומה או גדולה יותר. האמירתים, כזכור, קיבלו לא רק מטוסים מתקדמים שארה"ב סירבה למכור להם עד כה, אלא גם את ההריגה הסופית של הסיפוח ביהודה ושומרון.
בוושינגטון ובריאד המליצו לישראל להתאזר בסבלנות, להתמקד בצעדים קטנטנים של התחממות, ולא להקדים את המאוחר. אבל בשתי הבירות מחפשים הישג – כמו בירושלים, בעצם. ראש הממשלה לפיד זכה השבוע ללפחות שני סקרים שהמחישו שהוא מתקרב מאוד בהתאמה לראשות ממשלה לאחוזים הנכבדים שמקבל בנימין נתניהו. האחרון שקיבל תוצאות כאלה היה בני גנץ, כאשר שימש כמועמד המחנה כולו לראשות הממשלה; לפיד מקבל את אותן תוצאות כאשר גנץ רץ בנפרד, ואחרי שבועיים בתפקיד. הישג מדיני, גם צנוע, ישמש אותו היטב בקמפיין הבחירות, וישרת גם את הסנטימנט הוושינגטוני, שרוצה בבלימת נתניהו.
ביידן, מצידו, זקוק להישג כדי למחות את זכר המחילה הנשיאותית שהוא עומד להעניק ביממות הקרובות ליורש העצר הסעודי – זו שמנוגדת לחלוטין להבטחת הבחירות שלו ולחלחלה בצד הפרוגרסיבי ממעשיה של ממלכת בית סעוד. בתחילת יומו הראשון בישראל פורסמו נתוני האינפלציה בארה"ב והם הכו ללא רחם במשלחת האמריקנית. לקראת סוף אותו יום פורסם סקר יוצא דופן שמראה כי פחות מחמישית מהאמריקנים רוצים שביידן ירוץ שוב. קשה לדמיין כיצד הוא מתאושש מהנתונים האלה. בריאיון שהעניק ליונית לוי השבוע הנשיא אף התחמק ממתן תשובה מפורשת לשאלה על ריצה בבחירות הבאות – שוב, עניין לא אופייני.
בין פרשנות פוליטית אחת לשנייה, ראוי היה להביט בדברים החשובים באמת. נניח התנהגותו של הנשיא האמריקני באוהל יזכור ב"יד ושם" השבוע. כיצד הלך לניצולות השואה גיטה סיקוביץ' ורינה קווינט, מאותת להן מרחוק שלא יקומו לכבודו, כורע לצידן, מנשק אותן, מספר להן על אשתו ובתו שנהרגו בתאונת דרכים ותחושתו שהוא יכול להבין מקצת מכאבן שלהן, שהוא זוכר את הניסיון להמשיך הלאה.
ביידן, גם ביומו הגרוע ביותר, מייצג פוליטיקה טובה ואחראית יותר משל החשיכה הכוחנית של פוטין ושלוחיו בפוליטיקה הבינלאומית. "אין לך מושג כמה אני אוהב את המקום הזה, יותר ממה שאתה מדמיין", הוא אמר לנשיא הרצוג בעודם על השטיח האדום. הנשיא ה-46 הוא שריד אחרון לעידן האחריות שהחל בתום מלחמת העולם השנייה; עידן שעוצב בצל זיכרון השואה ומתוך פחד קמאי מעוד מלחמה. מתוך הפוליטיקה ההיא, חסרת הכריזמה, צמחו המוסדות שהביאו לשגשוג העולמי שממנו כולנו נהנים.
מחוץ לאוהל הזיכרון, אחרי הטקס, עמדו ראש הממשלה לפיד, הנשיא הרצוג והרב הראשי לשעבר ישראל לאו. צופי הטלוויזיה יכולים היו לראות שביידן מרצה לאחרים בהתלהבות. הוא סיפר ללפיד ולרב לאו, שוב, כיצד לקח כל אחד מילדיו לביקור במחנה הריכוז דכאו בשנות העשרה לחייהם (אגב, זה סיפור שסיפר יותר מפעם אחת, רק אתמול, ולעיתים לאותו אדם). ב-2015 ביידן לקח לדכאו גם את נכדתו. "דאגתי שהם יגיעו לשם לפני גיל 15", אמר הנשיא ללפיד. זה מה שביידן מכנה "מסר מוסרי".
ייתכן שהדברים האלה נשמעים מובנים מאליהם. הם לא. אחרי העשור האחרון כלל לא מובן מאליו שבבית הלבן יושב אדם עם יכולת לגלות אמפתיה. הסקרים אולי מצליפים בו, וסיכוייו לרוץ שוב דועכים, אבל ביידן מייצג אמריקה מוצלחת ועוצמתית מכל החלופות הפוליטיות האחרות.
ב-31 באוגוסט 1973, קצת יותר מחודש לפני שהשמיים נפלו, התקבל סנאטור צעיר לשיחה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. הנשיא ביידן מתאר את השיחה הזו עד ימינו אלה, כולל בעת נחיתתו בשדה התעופה בן-גוריון. כיצד מאיר העלתה והורידה מפות בגלילה מאחורי גבו, מתארת לו את מצבה הקשה של ישראל. איך עישנה בשרשרת והצליחה לשכנע אותו בנואשות המצב הישראלי, ערב מלחמת יום הכיפורים. ולבסוף, ביציאה, לחשה לו שאסור לו לדאוג, משום שליהודים יש נשק סודי במזרח התיכון. ואז הגיע הפאנץ'-ליין, זה שמלווה אותו לפחות 40 שנים, מנאומים בכנסי איפא"ק, למערכות בחירות, ועד לשבוע הזה לצד ראש הממשלה לפיד. הלחישה של מאיר על מהו אותו נשק סודי: "אין לנו מקום אחר ללכת אליו". מחיאות כפיים.
ייתכן שהלחישה הזו התרחשה. אבל תיאור הפגישה הזה של ביידן איננו מדויק. הוא עושה לעצמו, וגם לגולדה, חטא. זו הייתה פגישה מרתקת, יוצאת דופן; אנחנו יודעים בדיוק מה קרה בה בגלל סיכום של איש משרד החוץ גדעון ירדן, שישב וכתב על כך מברק סודי ששוגר לשגריר ישראל בוושינגטון.
ביידן פתח את המפגש בכך שאמר למאיר שאת נשיאו שלו (ניקסון) טרם פגש, ולכן הוא מודה לה שהתפנתה אליו. הוא פונה משם כדי לתאר את ביקורו במצרים; מדינה שאותה הוא מגדיר כ"ארץ מפגרת, מלוכלכת ובעלת צביון עצוב". מאותו רגע, הפגישה היא בעצם הדהוד מסרים של הטעיה ותרמית שההנהגה המצרית, שכבר התכוננה במלוא המרץ למתקפת הפתע של יום הכיפורים, שיגרה לירושלים. מוחמד חסנין הייכל, שר ההסברה המצרי, מי שהיה עורך העיתון החשוב "אל-אהראם", היה זה שפגש בקהיר את ביידן. אגב, ראוי לשים לב לתבונה של גולדה מאיר: היא פגשה סנאטור צעיר שלימים יהיה נשיא ארה"ב והקדישה לו שעה ו-40 דקות מזמנה. המנהיגות המצרית הבכירה שיגרה את ביידן לפגישות בדרג שני בלבד.
כך או אחרת, ביידן שמע מהמצרים שקרים שימושיים. הייכל אמר לסנאטור הצעיר שממשלת סאדאת איננה כופרת בעליונות הצבאית המוחלטת של ישראל, ושאין באפשרות מדינתו לצאת כעת למלחמה. ש"הדברים יסתדרו איכשהו, אינשאללה". זה היה שקר, כמובן.
מכאן ביידן מתחיל במסכת ארוכה, שגדעון ירדן יכתוב שמעידה על חוסר ניסיונו, שבה הוא מלין על מדיניות ארה"ב במזרח התיכון ש"נגררת" אחרי ישראל, שהקהילה היהודית מרתיעה את הסנאטורים מלמתוח ביקורת על ירושלים, והחל מטיף למאיר – שבשלב הזה, עושה רושם איבדה סבלנות לגמרי – שלאור עוצמת ישראל, עליה ללכת לצעד ביוזמתה למען שלום עם העולם הערבי, שמצע מפלגת העבודה יוביל לסיפוח זוחל של השטחים, ולכן שעל ישראל לסגת (שוב, חד-צדדית) משטחים שאינם חשובים אסטרטגית כגון הגולן.
גולדה האזינה, ואז הגיבה בנאום היסטורי ארוך-ארוך, שכפי שכותב איש משרד החוץ ירדן, החל ב"פרעות ברוסיה, התנועה החלוצית", דרך בלפור, השואה, תוכנית החלוקה ועוד ועוד. היא הבהירה לביידן ש"על ממשלת ישראל רובצת אחריות היסטורית עצומה" משום שליהודים "אין הזדמנות נוספת", כי השואה חיסלה את משאבי היהדות "הנאמנים והשורשיים ביותר" במזרח אירופה. במילים אחרות, היא זרקה אותו מהמדרגות. אם ביידן היה מדוכדך מהפגישה לאחר מכן, כפי שהוא מספר, זה לא בגלל דאגה לביטחון ישראל; זה בגלל שמאיר לא קיבלה אף אחת מעמדותיו.
אבל בדבריו הייתה רלוונטיות שנותרת עד היום. בהבנה שהשטחים יסופחו למעשה; בחשש שחוסר תזוזה של ישראל יכול להוביל למכה קשה (שאכן התרחשה, כמה שבועות מאוחר יותר, בפלישה של הצבאות הסורי והמצרי). ביידן גם הוסיף, וזה נכון מתמיד, שהתמיכה השוררת בישראל בציבור האמריקני עלולה לחלוף. בעמודים אלה מתפרסמים תוצאות של מכון Pew שפורסמו שוב לקראת ביקור ביידן בישראל. הם ממחישים את האמון המוגבל שהישראלים נותנים בביידן מול טראמפ; אך במקביל, שהסיסמה על "תמיכה דו-מפלגתית בישראל" כבר איננה נכונה בארה"ב. רוב הדמוקרטים מחזיקים בעמדות לא אוהדות לישראל. רוב הצעירים מחזיקים בעמדות לא אוהדות לישראל. הקבוצות שתומכות בישראל בדרך הדרמטית ביותר הן רפובליקנים וקשישים. האזהרה ששיגר ביידן לגולדה מאיר בפגישה ב-1973 הייתה טעות לשעתה; 50 שנים מאוחר יותר, היא מקבלת חיים משלה.
עבורנו, כישראלים, ביידן מסמל את הפוליטיקה שמחויבת לישראל כמעט בכל מחיר, ולא בגלל כנסיות או תורמים. כזו שפרחה באמריקה קצת אחרי ניקסון, וייתכן מאוד שתדעך אחרי ביידן. כדאי לנצור את הרגעים האלה.
גדעון סער וזאב אלקין הם המגה-אסטרטגים של המערכת הפוליטית. איש מהם לא ייזכר כנואם כיכרות כריזמטי; זו קלישאה לתאר אותם כשחקני שחמט. האמת היא ששניהם חושבים שניים־שלושה צעדים קדימה, במערכת פוליטית שבדרך כלל מתפקדת מציוץ אל ציוץ. זה היה אלקין שבתום הבחירות הקודמות הבין שהמסלול היחיד הוא המלכתו של נפתלי בנט לראשות הממשלה. לאחר מכן גדעון סער נשא את אותו נאום שבו הבהיר ש"האגו" לא יהיה מכשול בפני הקמת קואליציה, ובכך אותת ללפיד על המחיר שיתבקש לשלם. השניים האלה יושבים וקוראים את המפה הפוליטית כמו מודדים מקצועיים; הם לא מספרים לעצמם אגדות ויודעים לחתוך מהר.
זה הרקע להחלטה המוקדמת על ריצה משותפת של כחול לבן ותקווה חדשה. סער ואלקין הבינו היטב שבבחירות הללו, בניגוד לקודמות, יש לנתניהו קו מנצח: לפיד ילך עם הרשימה המשותפת, הוא יספר למצביעיו. לפיד ימכור את המדינה לאחמד טיבי ואיימן עודה. לפיד יהיה חייב לעשות זאת, יסביר נתניהו, עם גרפים מאחוריו, כי בלי חד"ש ותע"ל אין לו ממשלה.
הבייס הליכודניקי, הזועם ממילא, קונה את התפיסה הזו בלי בעיה. אם התעמולה הביביסטית תתחיל לעבוד, חלקם יהיו מוכנים להאמין שלפיד הוא סוכן סמוי של גמאל עבד א־נאצר שנשלח במכונת זמן כדי לסייע למפלגת הבעת'.
אך גם מצביעי מרכז-ימין רך, כדוגמת אלה שמצביעים לסער, נרתעים כשהם שומעים על האפשרות של ברית עם המשותפת. לצידו של נתניהו עומד חישוב פשוט בסקרים העדכניים: אין לקואליציית לא-ביבי רוב ללא המשותפת.
בעצם, יש פה שאלה פשוטה. נניח שביבי לא מצליח להשיג את ה-61 – מה קורה אז? מהו התרחיש הסביר? מה מציע הגוש שעומד מולו? גם אם ממשלה נוספת עם רע"מ יכולה לקום פוליטית (כנראה שלא), ממילא אין לה 61. ממשלה עם הרשימה המשותפת היא עניין שסער ואלקין לא מוכנים לשמוע עליו.
לכן, אמרו הצמד, צריך להציע חלופה סבירה. כזו שהבוחרים לא יימלטו ממנה. נתניהו, הם זוכרים, מייחל תמיד לקרב דו-ראשי. בפרט נגד לפיד, שנחשב לדגל אדום בציבורים מסורתיים. לעומת זאת, קרב תלת-ראשי, עם מפלגת מרכז כלשהי, הוא סיוט קבוע בעבורו. מפלגת המרכז ב-1999 הייתה פרויקט כושל למדי שנגמר במנדטים ספורים, אבל היא הביאה לסיום כהונתו הראשונה של נתניהו; היו אלה בנט, סער וליברמן, שלושתם אנשי ימין מזוהים היטב, שהביאו לסוף שלטונו בפעם השנייה.
חשוב להדגיש: אם לנתניהו יש 61, הסיפור נגמר ממילא. אם לא, יבואו סער וגנץ לחרדים ויאמרו להם שבפניהם שתי אפשרויות: עוד מערכת בחירות כאשר לפיד ממשיך להיות ראש ממשלה לחודשים ארוכים, או הפיכת גנץ, האיש שמניח תפילין כל בוקר ופותח בקבוקי מים בשיניים, לראש הממשלה. על הדברים האלה אומרים ביש עתיד שאם החרדים ירצו להמשיך להיות שותפים נרצעים של נתניהו בכל מחיר, זה לא ישנה להם אם המועמד לראשות הממשלה הוא גנץ או לפיד. ואם ירצו לחתוך החוצה, זה גם לא ישנה הרבה. הם מביטים בתמרון של סער וגנץ בדאגה מוגבלת ביותר; עד כה, הסקרים ממחישים שלא איבדו מנדט אחד לטובת השותפות החדשה.
ועוד משהו, עם כל הכבוד לאסטרטגיה. הדבר הנכון הוא לסגור שותפות כזו עם סגירת הרשימות, לא שבועות רבים קודם לכן. המפץ מהדהד יותר אם הוא קרוב, עד כמה שניתן, לבחירות עצמן. גנץ וסער ניסו לדבריהם לשרטט במהירות את מערכת הבחירות, ולא לתת להן להתעצב סביב לפיד ונתניהו לבדם.
זה הסבר שנשמע טוב, אבל הוא חסר. האמת היא ששתי המפלגות ניסו לצמצם פה סיכונים. במקרה של גנץ האפשרות של זליגת מנדטים ללפיד; במקרה של סער, האפשרות, נניח, שהחרפה ביטחונית או מדיניות ממשלת המעבר בראשות לפיד ירחיקו מתקווה חדשה מצביעי ימין.
בקיצור, גם אמן המלחמה הסיני סון-צו היה רוצה בראש ובראשונה לוודא שהוא עובר את אחוז החסימה. במערכת בחירות ארוכה כל כך, שום דבר לא בטוח ופוטנציאל ההפתעה ההרסנית נרחב. לדוגמה: ההחלטה של סער לגבות את שרת החינוך ולהכניס אותה במיקום גבוה ברשימה הבאה לא מובנת מאליה. יפעת שאשא-ביטון איננה אשמה בסימנים לקריסת מערכת החינוך שהחלו מפציעים עוד לפני כהונתה, אבל היא נושאת באחריות העליונה. עוד חודשיים תיפתח שנת לימודים. ייתכן מחיר אלקטורלי.
המגעים התנהלו בעיקר בערוץ של השרים אלקין וחילי טרופר, יחד עם עו"ד רונן אביאני. הם החלו לצבור תאוצה לפני כשבועיים. אנשי תקווה חדשה אמרו לאנשי גנץ – אם אנחנו הולכים יחד, נהיה רציניים ונסכים כבר על עניינים שקשורים בממשלה הבאה. בכחול לבן נעתרו ברצון. נכתב מסמך שטרם פורסם, ובו עקרונות הממשלה הבאה – בהנחה שזו תונהג בידי "כחול לבן התקווה החדשה". בין היתר, גנץ הסכים לוותר על משא ומתן עם הפלסטינים להקמת מדינה פלסטינית. זה הישג לא מבוטל של גדעון סער. הגישה ששני הצדדים מאמצים היא "צמצום הסכסוך", הסיסמה הכי אופנתית היום בשיח המדיני בישראל, בעיקר כי היא איננה מחייבת אף אחד לשום דבר.
גנץ וסער הסכימו על שיפור כלכלי ועל יחסים ביטחוניים עם הפלסטינים, אבל ניסיון עמוק לפתור את הסכסוך – זה מחוץ לתחום, אלא אם מדובר באוטונומיה בסגנון זו שהציע ראש הממשלה המנוח בגין בקמפ דיוויד. לזכותה של כחול לבן אפשר לציין שזהו איננו ויתור מהותי עבורה; גם במצעה לקראת הבחירות הקודמות, נוסחת "שתי מדינות לשני עמים" איננה מופיעה.
אבל יש פה רגע משמעותי, בכל זאת. הממשלה הנוכחית הוקמה כפתרון אד-הוק שנועד להחליף את נתניהו, ולגשר על מחלוקות עמוקות בין נקודות קיצון – בנט וימינה בצד אחד, מרצ ורע"מ בצד השני. במסגרת הגישור הזה, הנושא המדיני הוקפא למעשה, והמדינה הפלסטינית נזרקה אחר כבוד למדף הכי עמוק בפריזר. הממשלה נפלה, והנה עכשיו מתחייב מועמד חדש-ישן לראשות הממשלה שהנושא המדיני יישאר מת למדי, ולמפרע, גם בממשלה הבאה.
הוא לא היחיד. ב"הצהרת ירושלים" שעליה חתמו אתמול ראש הממשלה לפיד והנשיא ביידן, נאמר כי הנשיא האמריקני מאשרר מחדש את תמיכתו ארוכת השנים בהקמת מדינה פלסטינית – וזהו. אין הבעת תמיכה כלשהי של ממשלת ישראל בנושא שנחשב לכמעט קונצנזוס ישראלי, מראש הממשלה אהוד ברק, דרך אריאל שרון, אהוד אולמרט ועד לבנימין נתניהו (כולל). איש מאלה לא חלם על מדינה פלסטינית, אבל הם כולם חשו צורך להתחייב שיסכימו להקמתה, בתנאים כאלה או אחרים.
הצהרת ירושלים, יחד עם הסכמתו של גנץ וכחול לבן להעלים את המו"מ למדינה פלסטינית מהממשלה הבאה 108 יום לפני הבחירות, מבהירה שהפוליטיקה הישראלית החליטה שהסכסוך ניתן לניהול ללא הגדרה לאומית לעם הפלסטיני. כבר לא צריך אפילו לצאת ידי חובה בדיבור על "פירוז" או הצבת תנאים בלתי אפשריים להקמת מדינה; פשוט לא מדברים על הנושא הזה יותר. שלום-שלום ואל תבוא לי בחלום. גם זו מורשת של ממשלת השינוי.
