ברגע אחד החיים שלהם השתנו לנצח. הם עברו שם במקרה, הלכו ברגל או נסעו ברכבם, ונקלעו בחוסר מזל לזירת פיגוע פלילי שכוון נגד עבריינים, וכמו במקרים רבים - גבה על הדרך מחיר כבד מאזרחים תמימים, שכל חטאם שהיו במקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הם גרים בערים עם רוב יהודי או ביישובים ערביים, במרכז ובפריפריה, נשים וגברים ולעיתים גם ילדים - הטרור הפלילי, ממש כמו הלאומני, לא מבדיל בין הקורבנות שלו. ויש יותר מדי כאלה. לפי נתוני המשטרה, במהלך שנת 2022 נרצחו 140 בני אדם בישראל. השנה, כבר עד אמצע חודש אפריל נרצחו יותר מ־60 בני אדם. מאז, כמובן, המספר הזה לא הפסיק לעלות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ברמת-גן, באום אל-פחם, בבת-ים ובנצרת, סכסוכי העבריינים ממררים את חיי התושבים. כשהשר לביטחון לאומי משקיע את זמנו בציוצים בטוויטר ובתביעות דיבה, ומספר הנרצחים בחברה הערבית לבדה כבר חצה את ה־100 - תשעה מהם בסוף השבוע שעבר - תחושת הביטחון האישי של האזרחים לא קיימת. והמשילות, אותה הבטחה שנשמעה פעם אחר פעם לפני הבחירות, נשמעת כעת כמו תקווה אוטופית שרחוקה מהמציאות.
4 צפייה בגלריה
''בסמוך יש בית ספר, ילד יכול היה להיפגע, אין שום גבולות?''. זירת הפיצוץ ברמת גן
(צילום: שאול גולן)
עכשיו, האנשים ששילמו בגופם ובנפשם את מחיר ההפקרות ואוזלת ידה של המשטרה, מבקשים להשמיע קול שזועק לעבר נבחרי הציבור שלנו: די, עד כאן. הם כבר הפכו לקורבנות הטרור הפלילי, אבל את הקורבנות הבאים אפשר למנוע. כי אם זה קרה להם – ברכב, בבית קפה או כשהגיעו לשלם בקופה - זה יכול לקרות לכל אזרח בישראל.
בתחילת השבוע החריד פיצוץ אדיר את רמת־גן. עבריין בן 28, שמוכר למשטרה מסכסוכי כנופיות בעיר, נפצע קשה בפיצוץ מטען חבלה שהוטמן באופנוע שעליו רכב. חוץ ממנו נפגעו שישה אזרחים, בהם ארבעה חברים בגיל השלישי שישבו בפרלמנט הקבוע שלהם, שמתכנס כבר 15 שנה ברצף. אחד מהם הוא מוסא כהן, בן 80, שנפצע קשה מרסיסים.
"גדלתי באזור הזה, מעולם לא חלמנו שיתרחשו כאן אירועים כאלה", אומרת בתו, ריקי כהן. את ההודעה המבהילה היא קיבלה כשהייתה בעבודה, בשיחה מבעל חנות סמוכה לזירה. "הוא שמע את הפיצוץ וזיהה את אבא שלי עם מלא דם על הידיים והרגליים. הוא סיפר שאבא בהכרה, אבל שהוא נזקק לפינוי לבית חולים. שם התברר שהפגיעה לא פשוטה, ודאי לאדם בגילו, עם רסיסים בידיים וברגליים, ובעיקר רסיס שהוציאו לו מהבטן. הוא התקשר אליי מהאמבולנס, סיפר שאופנוע התפוצץ ושהוא מקבל טיפול".
אחרי אשפוז בבילינסון כהן שוחרר לביתו, ונאלץ לחזור לבית החולים בעקבות בעיה רפואית עקיפה שהתגלתה בגופו. "אבא אדם אופטימי ועצמאי, אבל כמו כל אדם שעובר דבר כזה, הוא נבהל מהדם ולא הבין מה קרה", אומרת בתו. "הוא אמר לי שיותר לא ילך לבית הקפה הזה, למרות שפקד אותו במשך שנים, כי הוא מפחד. יש לו גם תסמינים של חרדה מאז. אבא שלי, שהיה אזרח עובד צה"ל והלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, נוטל כדורים נגד חרדות כבר 50 שנה. אף פעם לא הייתה לו שינה טובה גם ככה".
כהן התאלמן לפני כעשור, אב לשלוש בנות וסבא לשבעה נכדים, כולם גרים באזור מגוריו ברמת־גן. "זה פשוט נורא, זה טרור שפוגע באנשים פשוטים שבסך הכול רצו לשתות קפה יחד", אומרת כהן. "לא רחוק מזירת הפיצוץ יש בית ספר, ילד יכול היה לעבור במקום ולהיפגע. אין שום גבולות?"
האירוע שבו נפגע אביה גורם לבתו לחשוב פעמיים לפני שהיא מסתובבת בשכונה שבה גדלה וחיה כל חייה. "ככה זה", היא אומרת, "כשאתה רחוק מאירוע כזה ושומע עליו בחדשות, אתה עובר לסדר היום. ועכשיו? פחד ודאגה. אלה מלחמות בין עבריינים שפוגעות בכולנו, גם בפנסיונרים שבילו יחד. גם להם העבריינים לא עושים חשבון כשהם מחליטים לחסל מישהו, ולא אכפת להם אם יש שוטרים בסביבה. יש לי שתי בנות, מאז הפיצוץ אנחנו שוהות יותר זמן בבית, עד יעבור זעם. אבא שלי יכול היה למות בפיגוע הזה, הוא יצא בנס. מטען חבלה טיפה יותר עוצמתי היה יכול להרוג אותו ואת כל החברים שלו".
ד"ר זיאד מחאמיד, רופא משפחה בן 74, בסך הכול נכנס לאטליז שבו הוא קונה דרך קבע באום אל־פחם כשראה את המוות מול העיניים. רגע לפני שהגיע לשלם בקופה נכנסו רעולי פנים לחנות והחלו לירות לכל עבר. "מרוב פחד התגובה שלי הייתה לקפוץ מהחלון של האטליז, שבגובה שתי קומות. כשהתעוררתי הבנתי שהספקתי לקבל כדור ברגל שמאל ובבטן, ופשוט דיממתי באמצע הרחוב", הוא מספר על האירוע, שהתרחש לפני כשש שנים. "כל זמן שהאמון בין האזרח למשטרה פגוע והמשטרה לא מטפלת בשום דבר ברצינות, זה יימשך ויזלוג למגזר היהודי, בדיוק כמו שקרה השבוע, כי הפושעים יודעים שלא יגיעו אליהם".
במשך 20 יום הוא שכב בבית חולים העמק בעפולה, מורדם ומונשם, ואחריהם החל בטיפולי שיקום פיזיים ונפשיים שארכו שלושה חודשים, אך למעשה לא הסתיימו מעולם. "מאז אותו יום אני נכה וסובל מפגיעה קשה בריאה, בכבד וברגל שמאל, שלא מתפקדת", הוא אומר. "לעומת זאת, מי שירה בי מסתובב חופשי, כי התיק נסגר די מהר אחרי שלא מצאו את החשודים. בהמשך הבנתי שהרקע הוא מלחמה בין שתי חמולות, שבראש אחת מהן עומד בעלי האטליז - והוא היה היעד לחיסול".
חוץ מד"ר מחאמיד נפצעו שני בלתי מעורבים נוספים. אחד נורה בפה ואחד באשכים. "אני לא מרגיש טוב, עם כאבי תופת עד היום, נשארתי עם חצי מעיים וזה גורם להרבה בעיות ומחלות, אבל חזרתי לעבוד כדי לא להשתגע. אני גר בסמוך לאטליז, ועד היום שומע יריות ולא יודע אם אני הוזה אותן או לא".
מאז האירוע, לא רק בריאותו של ד"ר מחאמיד נפגעה לצמיתות, אלא גם תפיסת עולמו השתנתה ביום ההוא. "מאז אני מבין שכל עניין אהבת הארץ, הבית והמולדת, כבר לא קיים אצלי. לא מרגיש שייכות. חשבתי שאני פטריוט אבל היום זה נגמר", הוא אומר. "הכול קשקוש, אף אחד לא מנסה לתקן והמצב לא משתנה. גם הפוליטיקאים וגם אנשי הדת רק מדברים".
אחרי שנפגע, ד"ר מחאמיד יצא בקריאה וביקש מקרוביו לא לנקום את הפגיעה בו. "במקום זה העברתי הרצאות. אני גם פעיל חברתי ומשורר, ומנסה לטפל בעצמי אחרי שנותרתי מצולק נפשית. לא הבאתי ילדים בגלל הקריירה, רציתי לתרום למדינה ואני לא מתחרט על כלום, אבל העולם לפעמים מחזיר לנו בצורה אחרת. הכול הולך ימינה במדינה הזו, הכול מידרדר, והאינטואיציה שלי אומרת שזה רק ימשיך. כל זמן שאין דמוקרטיה אמיתית כאן, זה יהפוך לגיהינום".
"אני פונה לכל ישראלי, יהודי וערבי, לעשות כל מאמץ וללחוץ על הממשלה והמשטרה לקבל החלטה לנקות את הרחוב הערבי מנשק", הוא מבקש. "זה בידיים של המדינה, וזה אפשרי. לפני כמה חודשים נהרגה בחורה ביער בחריש, תוך 24 שעות תפסו את החשוד. אם המשטרה רוצה - היא יכולה. מצד שני, בנצרת יש פיגועים פליליים בלתי פוסקים, ואף אחד לא מוצא את האשמים בטרור האזרחי הזה. איך זה הגיוני? למשטרה לא אכפת מספיק מערבים. אם ישראל היא דמוקרטיה לתפארת, כל הישראלים שווים. תתעוררו, זו משימה לאומית".
עדי פרץ מיהרה להסיע את בתה לחמותה, כדי שתוכל לנסוע לבית החולים עם בעלה שסבל מכאב גב. אלא שבאותו יום ארור, באוגוסט 2021, היא נורתה בראשה במהלך הנהיגה, מול בתה בת הארבע, והצליחה לשרוד. אבל מאז שנקלעה לזירת ירי בין עבריינים, היא אומרת, חייה אינם חיים.
"הייתי עם בתי ברכב, יצאנו מראשון־לציון לבת־ים, וכשהגענו לעיר - בשנייה אחת הרגשתי רטט וראיתי שחור בעיניים. אפילו לא שמעתי יריות", היא נזכרת. "לא ראיתי כלום, עליתי על המדרכה עם הרכב ועצרתי. תוך כדי, הילדה שלי צורחת ובוכה, 'אמא, מה קרה?' ואין לי מושג למה היא צועקת. בדיעבד הבנתי שהייתי חלק מקרב יריות ונפגעתי בראש. במזל הכדור הזה פיספס בסנטימטר את הראש של הבת שלי, ופגע בי".
שלושה כדורים נוספים חדרו את הרכב שבו נסעו פרץ ובתה, שנותרה גם היא עם נזק נפשי, על אף שלא נפצעה פיזית. פרץ, היום בת 39, נזכרת בתקופה ההיא, שהייתה היפה בחייה - עד לאותו רגע. "התחתנתי בגיל מאוחר, כל החיים שלי חיכיתי לרגע הזה. ואז, ארבעה חודשים אחרי החתונה המדהימה, זה קרה".
בבית החולים איכילוב הוציאו רסיסים ממוחה של פרץ דרך האף. "הכדור נשאר עד היום בתוך הראש, כדי שלא ייגרם עוד נזק", היא אומרת. במשך חודשיים היא עברה שיקום בבית החולים, וגם כשיצאה ממנו עדיין לא ידעה מי העבריין שפגע בה. "למה אני אשמה? אין אף גוף שפנה אליי לעזור לי, רק חברים ואנשים טובים. גם ראש עיריית בת־ים סייע, ועדיין עוזר לי, אבל המשטרה והגופים הממשלתיים? כלום".
"נותרתי לבד", היא אומרת השבוע. "בלי בעל, שהתגרש ממני בגלל הפוסט־טראומה, בלי חיים. רק בוכה ולא יוצאת מהבית. הבת שלי ראתה את הפרצוף של אמא שלה מדמם בחדשות, ואת סבתא שלה מגז'דרת על החיים. והיא הייתה רק בת ארבע. המשפט נגד העבריינים שכנראה ירו בי עדיין מתנהל, וקניתי מצלמות אבטחה מפחד שיבואו להתנקם בי. אין חוק שמגן על אנשים כמוני".
בשנתיים שחלפו היא נאבקת על בריאותה וגם על פרנסתה. "קיבלתי רק נכות זמנית, קצבה של 4,000 שקל בחודש, כשאני עם 100 אחוז אובדן כושר עבודה", היא אומרת. "בן אדם שנפגע בפיגוע לאומני מקבל 13 אלף שקל, אני צריכה לטפל בעצמי פחות ממנו? הבת שלי בפוסט־טראומה, לא ישנה בלילות ולא מרשה לי לצאת מהבית כי היא מפחדת. אני נלחמת שיכירו בה, שלמישהו יהיה אכפת".
פרץ סובלת עד היום מכאבי ראש כרוניים ומסחרחורות, ולא מסוגלת לעבוד. מעולם לא הרכיבה משקפיים עד שנורתה, היום היא לא מסוגלת בלעדיהם. השיקום שלה לא הסתיים, ספק אם אי פעם יגיע לסופו. "הכיס שלי משלם הכול, ואף אחד לא קורא לילד בשמו: זה טרור", היא אומרת. "והטרור הזה קורה בחברה הערבית מדי יום, אבל היעדר המשילות הוא לא רק שם, אלא בכל המדינה. בחברה הערבית אירוע כמו שלי קורה כמעט על בסיס יומי ולא טורחים לפעול נגד זה, אז גם אותי לא לוקחים ברצינות.
"אני זועקת לשמיים", היא מתייפחת. "יצאתי יום אחד לרחוב, וחיי השתנו. לקחו לי את החופש. הרחוב הוא אימה עבורי. ובמקביל המדינה נלחמת בי, בעלי התגרש ממני ואני סובלת לבד. אז כן, אני בחיים, אבל סובלת. אז מה זה שווה?"
שתיים בצהריים, פקק בכניסה לנצרת. אופנוע ועליו שני רוכבים מבצע עקיפות בין מכוניות, ואז נפתחת אש לכל עבר. צעקות, בהלה, כמויות של דם שניגר מכלי רכב. פידא טבעוני הייתה בדרך לאסוף את שתי בנותיה מבית הספר כשראתה מול עיניה איך נראה טרור פלילי. את הצלקות הנפשיות מזירת הרצח היא סוחבת עד היום. "יש רגע של דממה. העולם פשוט נעצר, כאילו קפא, ואני מפחדת פחד מוות", היא משחזרת. "והרגע הכי קשה מבחינתי היה לראות אותם עוזבים את הזירה וממשיכים לירות באוויר, בתחושה של ניצחון וכוח, כמו מישהו שיודע שאף אחד לא יעשה לו כלום".
זהות היורים לא ידועה לה, אבל כמה סימנים מזהים היא בהחלט זוכרת. "הם היו צעירים, אפשר היה לראות שמדובר בילדים ממש. ומנגד, הקלות שבה הם עשו את זה, הגאווה שהם חשו וקור הרוח שבו הם פעלו – כביכול, ‘תראו מה עשיתי ואני לא מפחד מאף אחד’ – זה מה שהדהים אותי יותר מהכול. הם ידעו היטב על מי הם מכוונים וריססו את הנהג, ששרד בקושי. כשהחל הירי בכלל חשבתי שיורים עליי, ואז ראיתי הכול מול העיניים".
את מה שהיא נאלצה לראות באותו יום בזירה ההיא היא מתקשה לשכוח. "באינסטינקט רק רציתי לברוח מהמקום הזה, אבל לא יכולתי לרדת מהרכב ולהיחשף למראות. זה מפחיד, ואתה לא יודע איך זה ישפיע עליך. מאז, בכל פעם שעובר לידי אופנוע אני קופאת. איך אפשר להתנהג ככה? ועדיין, ברור לי גם שהם חיילים של עבריינים שנותנים להם כסף ותחושת ביטחון וגבריות, ויש מנגנון שמנצל אותם".
טבעוני, בת 47, היא פעילה חברתית למניעת אלימות ופשיעה בחברה הערבית ומובילת קמפיין “רוצים לחיות”. היא גרה בנצרת, ומשוכנעת שאם הפיגוע העברייני שחוותה היה מתרחש במרכז הארץ, זה היה נגמר אחרת. "אם קורה דבר כזה בתל־אביב או ברעננה, אני רוצה לראות שהיום היה ממשיך כרגיל, בלי פעילות אינטנסיבית של המשטרה עד שהעבריינים נתפסים. אי־אפשר להבין את זה", היא אומרת. "ואם חלילה הטבח ביפיע, בסוף השבוע שעבר, היה מתרחש במגדל־העמק – היינו רואים סיקור תקשורתי אחר. אז כן, אני לא מרגישה שוות ערך, אלא שקופה. זו אפליה מושרשת, וזה מכאיב ומכעיס".
לפני ארבעה ימים טבעוני ובתה ישבו במרפסת ביתן ושמעו רעשים. הן לא הבינו מה המקור לרעש, אבל אחרי החוויה הקשה ההיא הן לא לוקחות סיכונים. "זחלנו וברחנו לתוך הבית, אי־אפשר לעמוד ליד חלון בנצרת", היא אומרת. "מצאנו מקום מחבוא בבית ופשוט התחלנו לצחוק ולבכות, מרוב תחושת אבסורד של מה שאנחנו עוברות".
באירוע אחר, בתה הסטודנטית של טבעוני המתינה בתחנת האוטובוס, שלא הגיע כי אלמונים פתחו בירי לעברו. "באותו רגע חזרתי מיד לזירת הירי ההיא, לאותו חוסר אונים, שאין מה לעשות ואין איך להגן על הילדים שלך. התרגלנו לזה שרעש כזה הוא ירי ולא זיקוקים, אבל אסור שזה יקרה. אסור לקבל את זה כעובדה. חייבים לגרום למדינה לפעול כדי שזה ייפסק".
פורסם לראשונה: 06:23, 16.06.23
