מקום המדינה ידע צה"ל שיש לו זמן מוגבל ותחום לכל מבצע צבאי ומלחמה. בין אם זו נפתחה ביוזמת ישראל או במתקפת פתע של האויב, "השעון המדיני" קבע את סיום העימות. דוקטרינה שלמה נבנתה על ההנחה הזו: שיהיה רגע שהממשלה תיאלץ, בלחץ בינלאומי כבד, לעצור. בין אם זה יקרה בעיר העתיקה, בקילומטר ה-101 לקהיר, בגבעות המשקיפות לדמשק, בצד שלנו של התעלה או בצד שלהם, בחירוק שיניים או בתחושת ניצחון סוחף. האמריקאים אוהבים לקבוע שיש רק שני דברים בטוחים בחיים: מוות ומסים. במזרח התיכון, התווסף לאלה השעון המדיני. ההנחה שבסוף יגיע הטלפון שיגיד: עכשיו הפסקת אש. כמו בקטע ההוא שכתב אדיר מילר, שהפך לקלאסיקה, שבו חיילת עיקשת אומרת למפקדת: לא יודעת מה את ראית, לא ראית, מה המצלמות תיעדו, או לא – אני יצאתי בחמש. המנהיגות הישראלית אמרה למערכת הביטחון: אני לא יודעת מה צריך, לא צריך, מה אמרת, לא אמרת, מה הערבים עשו או לא. את האש צה"ל ינצור – בחמש. למה? כי בשלב מסוים, "הלחץ המדיני" יהיה כבד מדי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
שוחחתי השבוע עם גורם בכיר במערכת הביטחון שעוסק עמוקות ברצועת עזה. הוא העריך שבתוך חודשיים, בערך, כל המזון ברצועה יסופק דרך המנגנון החדש שישראל הקימה. "אני לא מדבר איתך כרגע פוליטיקה", הוא אמר, "אבל שתדע: אנחנו מאמינים שהבנו איך לשבור את אחיזת חמאס ברצועה, סופית. זה ייקח עוד זמן, אבל אנחנו בדרך לשם. הם במשבר קשה". יומיים מאוחר יותר נפתח מרכז החלוקה הראשון, ואז האחרים. המהומות התרחשו כמצופה, אך האזרחים הפלסטינים, רעבים ובמצוקה, נהרו. היו סימנים שמשטר חמאס מאבד שליטה, ומחסן מזון מרכזי שהיה בשליטתו נפרץ.
שאלתי את הבכיר הישראלי: אם תקבל עכשיו הודעה מהממשלה שיש לך שבוע לסיים. להביא את כל ההישגים שאתה יכול. אחרי זה, נוצרים את האש, הולכים לעסקת חטופים ואז מתווה מדיני. המלחמה בעצם נגמרה. מה תעשה? התשובה שלו הייתה חדה: אין לי מה לעשות עם זה. ובמילים אחרות: הוא לא יכול להביא את ההישג הנדרש בתוך שבוע. צה"ל ידע ועוד יודע לשנות את המזרח התיכון בשבוע; הוא לא יודע איך לסנן את חמאס מהחברה העזתית, ולשמור על החטופים. לא בחודש, ולא בחודשיים.
7 באוקטובר היה הרגע הנורא ביותר בהיסטוריה הישראלית. הוא איין את תחושת הביטחון שנבנתה מאז 1948, והמחיש את הגרועים שבסיוטים. לאחר מכן, הפוליטיקאים שלנו הודיעו לצה"ל שאין שעון מתקתק. ייקח כמה שייקח. הביטוי הזה, "לחץ מדיני", שהעסיק את בן־גוריון ואת בגין, הסתלק מחיינו. כל מה שנשאר היה לחץ אמריקאי. ולמרות תילי תילים של תירוצים, בסוף, ארה"ב נתנה לישראל גיבוי נרחב ומשלוחי נשק אינסופיים. והכל כדי מה? כדי לנצח. להחזיר את החטופים, לסלק את חמאס. בשלב מסוים אמרו בכירי ממשל ביידן: מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה. רציתם יד חופשית, קיבלתם. איפה הניצחון? הם התחילו לדבר ככה אחרי שמונה־תשעה חודשים. לממשל טראמפ זה לקח חצי מזה.
נתניהו ושריו התמכרו להתלהמות. הם אמרו שאסור לעצור את המלחמה, ובמקביל נמנעו מלעסוק בתוכניות היום שאחרי. החברה הישראלית ומצוקותיה, הסבל הבלתי נתפס של משפחות החללים והחטופים, כל אלה התגמדו מול "מלחמת נצח", אם לצטט ביטוי של אלוף אחד במטכ"ל.
המעשה שנעשה בישראלים היה כה נורא, שהממשלה – באופן אינפנטילי – שכחה שהעולם הוא דבר אמיתי. שבסוף הטלפון ההוא יכול לצלצל וצה"ל יצטרך לעצור, ואז נשאל: מה הושג. ו"במה הושג" הכוונה איננה רק למספר המחרטות ברצועת עזה שנהרסו. וגם לא ל"מחיקת הרצועה", מושג נקמני שהפך בצה"ל, במסגרת ההידרדרות הכללית, לאיזה ציון לשבח מבצעי.
מה שדוד בן-גוריון ידע אחרי השואה, המנהיגים שלנו אף פעם לא תפסו: לא משנה מה גודל העוול שנעשה לך, ועד כמה היית קורבן, לא קנית רישיון להתעלמות מהמציאות וכלליה. ההפך. מדינה יהודית יחידה צריכה לחשוב רחב ועגול על מקומה בעולם. מעבר לסילוק חמאס והשבת החטופים, היא חייבת לייצר חזון לעתיד עזה – אחרת יעשו זאת במקומה. וכן, היא צריכה לעסוק גם בחפים מפשע בעזה ובסבלם, הדרך שבה המלחמה מקרינה על העם היהודי ועל עתידה של ישראל באזור. הצדקה למלחמה איננה שקולה ליכולת להמשיך בה, ריאלית.
אל מול הכשל המדיני, צה"ל הפעיל את המכונה הגדולה שלו וכתש, וניסה ללחוץ ל"יום שאחרי" ולעסקת חטופים. רבים מבכיריו מאמינים שצריך ללכת לסיום המלחמה, לעסקה גדולה, להחזרת כולם, לממשלת טכנוקרטים בעזה – ולהתמודד עם חמאס, שיישאר מאחורי הקלעים. אך הממשלה לא שואלת את דעתם. לפי סקר של מרכז אקורד מהאוניברסיטה העברית המופיע בטור זה, 63% רוצים בסיום המלחמה והחזרת החטופים. מעניין לראות שבקרב מילואימניקים ששירתו במלחמה המספר הזה מתכווץ ל־44%. מי ששירת, רוצה לוודא שיהיה שינוי עמוק בעזה – ומאמין יותר שהוא יכול להגיע.
הנשיא טראמפ לא מתעניין בדוקטרינות הביטחון הישראליות. הוא לא אוהב את מה שקורה בעזה. זה משבש את חזונו למזרח התיכון. עמדתו נגד מלחמות ואלימות עקבית. הכתב החרוץ של "פוקס ניוז", טריי ינגסט, מראה לצופיו בקביעות את הזוועות שעוברות על אזרחי עזה. לנשיא יש השגות על "פוקס" בימים אלה, אבל הוא צופה בטלוויזיה. השבוע "פוקס" שידרה כתבה שהחלה בילדה בת שמונה, שמה ננה, שנראתה הולכת בין הריסות ביתה שנפגע בתקיפות חיל האוויר, ובידיה צנצנת גדולה ובתוכה דג זהב, מה שהצליחה לחלץ. וזו הייתה כתבה יחסית אופטימית, כמובן.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, ישראל קרובה מתמיד לקבל את הטלפון מהבית הלבן. העסקה המתרקמת היא חלקית, נכון, אבל תכליתה היא הפסקת המלחמה; בניגוד לעסקאות הקודמות, מעטים מאמינים כי הבית הלבן יאפשר את חידוש האש.
ישראל מרחה את הזמן שניתן לה. בינלאומית הוא נגמר, ועוד מעט ייגמר גם מבחינת אמריקה. הנה ההזדמנות של עסקה כעת: מחזירים מחצית מהחטופים, ומתגבשת ההסכמה האזורית והבינלאומית שחמאס לא ישלוט ברצועה. כמה ועד כמה? השטן בפרטים הקטנים, אך לישראל יש מוצא מהסתבכות ללא סוף. הנה הסכנה של עסקה כזו: חמאס יישאר עם עוד עשרה חטופים חיים כשהוא בשלטון, צה"ל נסוג מרוב חלקי הרצועה, והארגון מנהל מו"מ על עתיד עזה והשבת חטופינו כאשר הבית הלבן כבר הבטיח את סוף המלחמה. זה יכול לקחת הרבה זמן.
במצב כזה, היה עדיף כבר להגיע לעסקה אחת, גדולה, שתסיים את המלחמה בתנאים הטובים לישראל. ותחזיר את כל החטופים. אבל אי־אפשר: סמוטריץ' ובן גביר לא יסכימו.
תן לי להיות בוטה, אומר ישראל חסון. אתה זוכר את פרשת קו 300. בסוף, היה צריך שם למצוא מישהו בשב"כ שיהרוג את המחבלים. בידיים. ומצאו. זה חלק ממאפייני שירות הביטחון הכללי: ראש השירות יכול לעשות כל מיני דברים, ושאר הארגון לא יידע על זה; קשה לפקח, לחשוף ולבקר.
שוחחתי עם חסון, ועם רבים אחרים שקשורים או היו קשורים בשב"כ, לקראת אפשרות מינויו של אלוף דוד זיני לראש השירות. חצי חשבו שאין סיכוי שזיני ימונה. שהעניין מת. סיפרו שאנשי נתניהו עצמם החלו מספידים את המינוי. החצי השני חשב שזה עומד לצאת לפועל.
זווית אחת היא המשפטית: נתניהו עושה בשבועיים האחרונים כל מאמץ להבהיר שהוא לא כפוף ליועמ"שית, או אפילו לבג"ץ. אחרי שספג סטירה בביהמ"ש בעקבות הניסיון לפטר את רונן בר, ואחרי שנקבע שהוא בניגוד עניינים, המשיך ראש הממשלה היישר לניגוד עניינים נוסף: מינוי ראש שירות במקומו. בג"ץ יידרש לנושא. העניין השני הוא עצם התאמת זיני לתפקיד. כאן, חושבים כמעט כל מי ששוחחתי איתם, אין בעיה רשמית: כאלוף בצה"ל, הוא נחשב לראוי. ההתבטאויות שיוחסו לו מכעיסות מאוד חלקים מהציבור ואת משפחות החטופים, אך בג"ץ, או ועדת גרוניס, לא יפסלו אותו בגללן. עד כה לא התגלה דבר שיפסול אותו כמועמד ראוי.
עניין אחד לחלוטין נשכח בטלטלה. האם זיני מתאים. "לא כל גנרל מסתער יכול להוביל את שב"כ", אמר לי אדם אחר, "יש פה היבטים של מודיעין וסיכול טרור, סיכול ריגול, אבטחה, חתרנות מדינית. כל דבר כזה הוא עולם ומלואו".
בוגרי מערכות ביטחוניות מאמינים במערכת. הם מאמינים שזו מעצבת אנשים, ולא ההפך. מרמטכ"לים ועד לראשי מוסד, כולם משוכנעים שהארגון "חזק"; כולם ממהרים להסביר שהוא "לא המשטרה". גם בקרב אנשים שמותחים ביקורת נוקבת על זיני ועל מינויו, אין רבים שסוברים שהוא ייכנס לראשות השב"כ ויהפוך אותו למשטרה חשאית לטובת נתניהו. פשוט בגלל ששב"כ, לשיטתם, לא יאפשר זאת; לפחות לא כרגע.
ההתנהלות של ראש הממשלה סביב המינוי של זיני כה חפוזה ורוויית שגיאות, שהיא מעלה את השאלה האם ביבי באמת רוצה בו
בכיר לשעבר אמר לי כי "הסכנה היא שהארגון יקרוס לתוך עצמו. אנשים יבינו שמתקבלות החלטות וממונים אנשים שאינם פועלים לטובת הממלכה. שמשרתים עכשיו אידיאה אחרת. תהיה עזיבה". ואז, הוסיף בכיר ביטחוני אחר, "נראה סערה מושלמת. חילופי דורות. אנשים שלא באים מאידיאולוגיה של ממלכתיות, אלא סקטוריאליות. לא צריך הרבה. מספיקות כמה וכמה חקירות על הדלפות לעיתונאים, ועוד כמה צעדים שקשורים לפוליטיקאים ערבים. זה יהיה כאילו בשוליים".
לבצע דברים מסוג זה יהיה קשה מאוד. בשב"כ הייעוץ המשפטי הפנימי הוא קריטי. היועץ המשפטי הנוכחי של השב"כ צפוי להיות בתפקידו עוד כשנתיים, אל תוך כהונת ראש השירות הבא, יהיה מי שיהיה. גם כאשר ימונה יועץ משפטי חדש, זהו מינוי שנעשה בהסכמת היועצת המשפטית לממשלה. כל עוד גלי בהרב־מיארה שם, היועץ המשפטי של השב"כ לא יהיה בסגנון טלי גוטליב.
לזיני נשלחו לאחרונה שני מכתבים מצד מתנגדים למינוי. הם הסבירו לו בנימוס את הסכנות בהליך הנוכחי; ניסו להפציר בו, למעשה, לוותר. שוחחתי בימים האחרונים עם אנשים שמכירים אותו שנים; הם ביקשו להדגיש שהוא ממלכתי ושקול, והפנו להקלטות המלאות של דבריו שפורסמו בתקשורת. הן ביטאו עמדה מורכבת יותר ממה שהשתקף בכותרות. "הוא איש חכם", אמר לי אדם אחד, "והוא שם למען המדינה". "אצל נתניהו זה תמיד אותו דבר", הוסיף אחד מאנשי הליכוד, "מתחילים במינוי רוני אלשיך ויש חגיגה. ואז מסתבר שרוני אלשיך נאמן למדינה ולא לו. שערורייה. אפשר לקוות שזיני יהיה כזה".
לקוות זה לא מספיק. אופן המינוי של זיני, השיחה במגרש החניה, הקרבה הידועה של אחיו למשפחת פאליק, ההדחה המעשית מצה"ל – כל אלה מעלים שאלות על שיקול דעתו שלו; ועדת גרוניס עשויה להידרש לכך.
וההתנהלות של ראש הממשלה סביב המינוי כה חפוזה ורוויית שגיאות, שהיא מעלה את השאלה האם ביבי באמת רוצה בו.
בשב"כ הייתה תסיסה לא מבוטלת בחודשים האחרונים. המאבק האמיץ של רונן בר זכה לתמיכה חד־משמעית של ותיקי השב"כ והבכירים, אבל היו לא מעטים בארגון שחשבו שהוא צריך לפרוש. שהמלחמה נגד הדחתו מזיקה מאוד לשב"כ בחברה הישראלית. גישתם הייתה שלא אלמן ישראל; שלטון החוק יישמר גם אחריו. הדברים הגיעו עד כדי כך שהלשעברים למיניהם – אלה שתומכים בבר – קיימו שיחות עם דרגי ביניים בארגון (כל אחד עם חבריו שלו) והסבירו את חשיבות המאבק של ראש השב"כ נגד הדחתו. "אתם לא מבינים את האירוע", נאמר בשיחה אחת כזו, "אם ייקבע שראש השב"כ פועל כנאמן אישי של ראש הממשלה, הכל ישתנה. זה יהיה מקום שלא תרצו לעבוד בו. ערכיו ירוקנו".
אל מול החששות האלה, נתניהו הפריח שמות מרגיעים. הסגן הקודם מ', לדוגמה. איש מקצוע מעולה, שאין חולק על יושרתו. כהרגלו של נתניהו, ההדלפה נועדה רק לרכך את הדחת בר. לאחר מכן "נזכר" ראש הממשלה שמ' היה שם ב־7 באוקטובר, ולכן הוריד אותו מהפרק. לבסוף נחשף שמו של המועמד האמיתי, שהוא במקרה אדם ששרה נתניהו, לפי פרסומים, ניסתה לדחוף לתפקיד הרמטכ"ל. "המינוי הזה לא יעבור קל בארגון. האיש מזוהה. דעותיו הקיצוניות ידועות. יהיו עזיבות פה", העריך אדם אחד שמכיר את שב"כ היטב.
שב"כ נמצא כעת בעומס העבודה הגדול בתולדותיו, והוא פרוס עד הקצה – בין סייבר וחדירה איראנית, התרעות על פגיעה בנציגויות ברחבי העולם, מאבק בטרור, פעולה נרחבת ביותר של האגף המבצעי בעזה ועוד; הסעיף הזעיר ביותר הוא חקירת קטאר. זה דורש "מיומנות יוצאת דופן, הבנה עמוקה. גם אם זיני גאון, זה ייקח חודשים עד שהוא יתחיל לתפוס". כשאני משיב שגם עמי איילון הוצנח מבחוץ, השב"כניקים לא מתלהבים מההקבלה: "איילון עסק שנים בבניין כוח והיה ראש זרוע בצה"ל. זיני הוא אלוף צעיר בתפקיד ראשון שלא ניהל מערכת גדולה כזו, ושום דבר קרוב".
לאור ההתנהלות של נתניהו, והתקרבות מועד פרישת בר, התרחיש הסביר ביותר הוא מינוי ממלא מקום; כנראה הסגן הנוכחי, לפחות עד שמינוי זיני יושלם. אם הוא יושלם, כמובן.
