אלה אינם ימהלים רעים לבנימין נתניהו. לפי הסקרים, המדד החשוב ביותר בעבורו (ובעצם, עבור כל פוליטיקאי), הוא נמצא בשיא מאז 7 באוקטובר. החלטתו שלא להשתתף בחלק מטקסי יום העצמאות ממחישה את האסטרטגיה שלו מהיום הראשון: להימנע מכל חוסר נעימות שקשור באסון החריף ביותר שפקד את העם היהודי בעשורים האחרונים. לא להגיע למשפחות אבלות, כמעט בכלל. לא ללכת ללוויות. להימנע מראיונות בכלי תקשורת ישראליים אמיתיים. לא למצוא את עצמו במצב שבו צועקים עליו, דורשים ממנו לקחת אחריות. לא בדיוק מנהיגות צ'רצ'יליאנית, אבל זה עובד לו. הוא עדיין מרוסק בסקרים, ומעטים במערכת הפוליטית חושבים שישרוד. אבל מצבו משתפר. מדויק יותר לומר: החלופות למנהיגותו הופכות לגן השבילים המתפצלים. גנץ נחלש (אם כי לפי הסקר האחרון, לא משמעותית). מפלגת ימין חדשה תפצל עוד את הקולות; זה לפני הריבים הפנימיים שם, ולפני שיטפל בהם. האיום המרכזי על שלטונו הוא הסיכוי שהימין הקיצוני יפיל את הקואליציה בגלל עסקת חטופים. זה יכול לקרות בשתי דרכים: פרישה והצבעה למען פיזור הכנסת ממש (לא סביר) או פרישה שהופכת את הממשלה למקרטעת עוד יותר, ללא פיזור הכנסת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בסביבתו לא מאמינים שחמאס יאמץ לחלוטין את ההצעה המצרית לעסקת חטופים. אפילו האמריקאים אומרים שהכדור נמצא אצל סינוואר כרגע. הדרמה הגדולה תתרחש אם יהיה ניתן לחלץ עסקה מוסכמת, וכאשר האמריקאים יצרפו עסקה סעודית מפתה. אך הדרמה הזו, שכולם מחכים לה, עוד לא כאן. גם בוושינגטון יש רבים המפקפקים באפשרות לנורמליזציה עם סעודיה. זה רעיון קוסם – שנתניהו נמצא בצומת היסטורי, בין עסקת חטופים ונורמליזציה לבין המשך השקיעה והאין-מלחמה בעזה. אך הצומת הזה טרם נבנה, והחלופה ההיסטורית עוד מסתתרת בחשיכה הכללית.
אי-אפשר להתעלם מהאימפוטנציה הכפולה, בירושלים וגם בוושינגטון. לאמריקאים אין חלופה וטקטיקה לטיפול במשבר שאיננה הסכמת חמאס לעסקה. זו נוסחה שאמורה לפתור הכל: את חיזבאללה והחות'ים והנורמליזציה ומה לא. לישראלים אין חלופה וטקטיקה לטיפול במשבר שאיננה מבצע ברפיח (אם חמאס יגיד לא לעסקה). אנחנו תקועים בלימבו הזה כבר חודשיים.
האפשרות של מבצע ברפיח תשמר כמובן את שלטון נתניהו, תמצק אותו. אם חמאס אומר לא, נתניהו יאמר – עשיתי הכל. אפילו האמריקאים אמרו שחמאס קיבל הצעה טובה מישראל והיה עליו להיענות לה. עכשיו, כדי להשיב אותם הביתה, צריך לפעול צבאית.
רה"מ לחץ שוב ושוב לפתוח בדחיפות את מעבר ארז. "אותו אדם שלחץ עלינו להפציץ את המעברים לרצועת עזה בתחילת המלחמה", אמר לי בכיר ביטחוני, "הוא זה שעכשיו תובע שארז ייפתח כמה שיותר מהר"
ממשל ביידן לא מוכן לשמוע על רפיח. ארה"ב אפילו לא מוכנה לתת לישראל ולחמאס את הרושם שתתמוך במבצע שם, אם חמאס יגיד לא. הסיבה לכך פשוטה מאוד: לדידם של האמריקאים, המלחמה של ישראל היא הימור כושל של מכורים. הם העניקו לירושלים למעלה מחצי שנה להביס את חמאס לחלוטין, פלוס תמיכה בינלאומית וצבאית. זה לא קרה. נהרגו עשרות אלפי פלסטינים, מעמדה של ארה"ב נפגע, ישראל מבודדת, סינוואר לא מת. הם לא מאמינים שאפשר לגנוב סוסים עם נתניהו; כמו כל ממשל אמריקאי, וכל בכיר בליכוד שעבד איתו, הם סבורים שהוא לא אמין. הם גם לא מאמינים שצה"ל יצליח להימנע מפגיעה בחפים מפשע, ויש מודיעין שחמאס ירצה למנוע פינוי אזרחים. בכירים בישראל אמרו לי שהבינו מעמיתיהם בארה"ב שאם צה"ל ייצא למבצע ברפיח ללא אישור הבית הלבן, ייתכן שארה"ב תגביל את השימוש בנשק שלה (לפי הסכמי הרכש, יש לה זכות לכך).
המחשבה שיש לישראל רק אופציה אחת לנצח במלחמה והיא לפלוש לרפיח – עניין שיעורר מחדש גל מחאה בינלאומי, ירע את מצבה האזורי ויכול לגרום לנפגעים אזרחים רבים – היא בעצמה כישלון אסטרטגי נורא. חמאס למד לשרוד כאשר הטנקים של צה"ל מעל מנהרותיו (זוכרים את חאן-יונס?). זה לא מקרי שרבים במערכת הביטחון ומחוצה לה סבורים שרפיח היא מלכודת מדינית וצבאית. ממילא מדובר כעת על מבצע מוגבל, ומי יודע, אחרי הלחץ האמריקאי הוא אולי יהיה מוגבל יותר. אבל גם אם נניח שכל גדודי חמאס יושמדו, אחרי שהכוחות ייצאו – מדוע שחמאס לא ישקם את שלטונו? כפי שהוא עושה, נניח, בעיר עזה, בימים אלה ממש? ובמילים אחרות – מה הטעם במלחמה, אם היא איננה מובילה לתכלית שלה, הפלת המשטר החמאסי בעזה ממש.
אלה אינן שאלות תיאורטיות. מהו היום שאחרי ברצועת עזה? אם נתניהו לא מצליח ליצור מציאות אחרת בבית-חאנון, משם יורים שוב רקטות על שדרות, מדוע שישוגרו לוחמים להקריב את חייהם ברפיח? חיילי צה"ל עמדו במשימתם ונלחמו במחבלי חמאס בכל רחבי הרצועה. הם השמידו את גדודיו. לאחר מכן היה צריך לבוא סדר חדש ברצועה. זה לא קרה כי נתניהו מסרב לעסוק בכל מרכיב מדיני במלחמה. הוא סיכל את תוכניות מערכת הביטחון להכנסת פתח לרצועה. אם ישוגרו לרפיח, משהו ישתנה? פתאום ביבי יפסיק לרעוד מפחד מסמוטריץ' ובן גביר? מצד אחד, הוא לא הקים משטר כיבוש ברצועה, ונטל את השלטון מחמאס. מצד שני, הוא מסרב להכניס גורם אחר. מי מרוויח מזה? סינוואר.
מה שבאמת מפחיד את סינוואר הוא ציר אזורי שיבודד אותו ואת איראן, ואובדן השליטה ברצועת עזה לטובת כוח אחר. ממשלת ישראל לא עושה כמעט כלום כדי שפחדיו יתממשו. זה עדיין לא מאוחר – לפנות לציר אזורי, להקים ברית של מתונים, לספק חזון כלשהו לעזה שמצד אחד איננה חמאס, ומצד שני איננה הרוסה לגמרי לנצח. בעלות הברית של ישראל מייחלות שנתניהו ייקח את הנתיב הזה, גם ובעיקר אם חמאס אומר לא לעסקה.
לפני כמה חודשים העלה בפניי מקור בוושינגטון רעיון: "תהפכו את ביבי לסלובודן מילושביץ' שלכם", הוא אמר. מילושביץ' היה מנהיגה של סרביה הלאומנית, שהוביל למלחמות יוגוסלביה, לרצח עם; הוא עמד לדין בפני ביה"ד הפלילי הבינלאומי לענייני יוגוסלביה, מוסד המזכיר את ה-ICC, ביה"ד הפלילי הבינלאומי, שלכאורה שוקל בימים אלה להוציא צווי מעצר נגד בכירים ישראלים. אני כותב "לכאורה", כי גורמים משפטיים הביעו בפניי פקפוק עמוק לגבי אפשרות כזו, והביעו פליאה על הלחץ בסביבת ראש הממשלה. המקור שהציע את דוגמת מילושביץ' לא כיוון להאשים את ישראל או נתניהו ברצח עם. הנקודה שלו הייתה פוליטית: אפשר להטיל על נתניהו את כל שגיאותיה של ישראל במלחמה, וכך להתחיל בתהליך המירוק והטיהור הבינלאומי שלה מהכתמים שדבקו בה. כן, לרגע הזה הגענו, מספר חודשים אחרי התקפות הרצח ההמוני של 7 באוקטובר: זו ישראל שנמצאת במצוקה דיפלומטית עולמית.
מילושביץ' הוסגר לאחר שעל ארצו הוטלו סנקציות. לבסוף יריבו הפוליטי החליט להעביר אותו להאג, "לטובת המדינה". יש לי רושם שנתניהו מכיר את התרחיש הזה. הוא מצוי בלחץ עצום סביב הוצאת הצווים. בשבוע האחרון הוא בעצמו לוחץ על מערכת הביטחון שוב ושוב – להכניס יותר מזון וסיוע הומניטרי. הטענה שנשמעת במערכת המדינית והביטחונית היא שהכנסת הסיוע יכולה לסייע בעיכוב או מניעת הצווים (גורמים משפטיים: "אין קשר"). רה"מ לחץ שוב ושוב בשבועיים האחרונים לפתוח בדחיפות את מעבר ארז. "אותו אדם שלחץ עלינו כל הזמן להפציץ את המעברים לרצועת עזה בתחילת המלחמה", אמר לי בכיר ביטחוני אחד, "הוא זה שעכשיו תובע שארז ייפתח כמה שיותר מהר". ביום רביעי, בעקבות הלחץ של ראש הממשלה, נפתח המעבר; אותו מקום שבו ביצעו מחבלי הנוח'בה של חמאס חלק ממעשי הזוועה שלהם. הלחץ של נתניהו כה גדול, שהוא נוקט פעולות שספק אם יועילו. ביממות האחרונות ישראל פנתה ליו"ר בית הנבחרים בארה"ב ולסנאטורים בולטים כדי שאלה יפעילו לחץ על התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי, ויאיימו בחקיקה נגד המוסד אם זה יוציא צווים. השבוע פורסם כי ראש הממשלה נתניהו ביקש ממשפחות החטופים (!) לפעול אף הן. ביום רביעי פורסם כי ישראל העבירה מסר לארה"ב כי אם יוצאו צווים בהאג, היא תעניש את הרשות הפלסטינית ותוביל לקריסתה.
6 צפייה בגלריה
ביה"ד הבינלאומי הפלילי בהאג. גורמים משפטיים מפקפקים באפשרות שיוצאו צווי מעצר
(צילום: REUTERS/Piroschka van de Wouw)
נתניהו מציג את הצווים הללו כפגיעה לאומית. הוא צודק. אך במערכת הפוליטית, וגם בקואליציה, תוהים אם המוטיבציות שלו אינן קשורות בעיקר לגורלו האישי. או כפי שאמר לי – ברשעות מסוימת – גורם אחד: "אם יוצאו צווים כאלה, חופש התנועה הבינלאומי של נתניהו יקביל לזה של ולדימיר פוטין, והוא כנראה מבין את זה". נגד פוטין יש צו מעצר של בית הדין הפלילי בהאג מאז מארס 2023. אגב, גורמים משפטיים אומרים כי דווקא שר הביטחון יואב גלנט יהווה מטרה יותר סבירה לתביעות בינלאומיות, בשל ההצהרה שלו יומיים אחרי התקפת חמאס על כך ש"מצור מוחלט יוטל על עזה... לא יהיה חשמל, מזון, דלק... אנחנו נלחמים בחיות אדם". גלנט מגלה יותר קור רוח וקשיחות בנושא הזה מנתניהו. כפי שאפשר להבין, זה לא מאוד קשה.
שלמה ומנחם גלבגיסר נהרגו במלחמת העצמאות. הם היו תאומים. אחרי ששירתו בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, הם הצטרפו לאצ"ל וללח"י. שלמה נהרג בקרב באזור רמלה, היום מושב בני עטרות. אחיו מנחם הוצב כמה חודשים לאחר מכן בחטיבת גבעתי, ונפל בקרבות על הגנת קיבוץ נגבה. דוד בן־גוריון, כראש הממשלה ושר הביטחון, שיגר לאביהם מכתב ניחומים והשתתפות בצער על מותו של מנחם; הוא נהרג כחייל צה"ל. אחרי מותו של שלמה לא נשלח דבר; האח הזה שירת עוד בתקופה שהאצ"ל פעל עצמאית, למורת רוחה של ההגנה. ההיסטוריון אודי לבל הביא את תגובת האב השכול לבן־גוריון: "אם האומה והצבא רוצים להנציח שמו של האחד ולשכוח את השני משום שהצרור שהפילו הפיל איש אצ"ל ולא איש הגנה – הינני מוחל על כך. קח נא אפוא את השתתפותך בחזרה".
ישראל נמצאת במלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת העצמאות. מבחינת מספר החללים, בצה"ל לבדו, המלחמה הכבדה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים. פוליטיקה של שכול היא עובדת חיינו. מאחוריה מסתתרות שאלות קנטרניות, לעיתים כואבות: מי תורם יותר ומי פחות. מי מונצח ומי פחות. את מי הממשלה מחבקת, וממי הממשלה מתעלמת. בראשית המלחמה בקע קול חזק של הלוחמים. בתמצית, הוא אמר שכולנו אחים. שבשטח כל הוויכוחים נראים מטופשים מול אתגר קיומי. אך ככל שהחיים התמשכו – הם לא חזרו למסלולם – הקול הצלול נבלע בהוויה הישראלית המפולגת.
פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, המומחה הבולט בישראל ליחסי חברה־צבא, אומר שאין בכך כל חדש. ההפך: "אחרי סיומן, מלחמות מעוררות מחלוקת", אומר לוי. "יש ניסיון לייצר נרטיב המשתיק מחלוקת ומייצר אחדות מזויפת. 'שקט יורים' ו'ביחד ננצח'. היה לזה היגיון רב מאוד – שאני לא תומך בו – אם רוצים להשתיק כל התנגדות למלחמה עצמה. אני לא קונה את הטענה שכאשר ביחידה משרתים יחד ימין ושמאל יש לכך משמעות פוליטית. ברור שיש אחוות לוחמים, לכידות גבוהה של מה שמכונה 'היחידה הראשונית'. אך זו מתפרקת במהירות ביציאה משדה הקרב. אם הייתה לזה משמעות, לא היית רואה את החברה הישראלית נקרעת בשנות ה־70 וה־80 אחרי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. לכאורה כולם שירתו יחד, אבל כאשר הם השתחררו, כל אחד קידם את האג'נדה שלו".
למעלה משני עשורים, עוסק לוי במיפוי קשה ורעיל: מי הם חללי צה"ל. מאילו חלקים של החברה הישראלית הם מגיעים, ומה זה אומר עליה – ועל הצבא. תוצאות המיפוי של לוי הופיעו אצלנו לפני שנתיים, בטור של חן ארצי סרור. הוא התחיל במיפוי החללים בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ב־1982. זו נקודת הייחוס. מאז הוא ממשיך לעשות זאת. בעשורים שחלפו מאז, ישראל הפכה למדינה המכורה לפוליטיקת זהויות; לשבטיות גמורה. ועדיין, בכל פעם שלוי מפרסם את נתוניו, מתעוררת מהומה. זהות היא עניין מורכב, מרובה רבדים; כל הנופלים הקריבו את חייהם בשירות המדינה. מה זה חשוב, יגידו ישראלים שמאמינים ב"כור ההיתוך" הוותיק, להתחיל ולבדוק – מי מהנופלים אשכנזי, מזרחי, מי דתי ומי מתנחל. ואיך אפשר לדעת, ממילא, כאשר החברה הופכת למגוונת יותר.
לוי שולל את הטענות הללו. הוא אומר שמאז ומעולם חשבונות השכול היו חלק מחיינו; הם פשוט שירתו את האליטה הישנה. הדוגמה הידועה היא ההקרבה יוצאת הדופן של הקיבוצים מאז קום המדינה; במלחמת יום הכיפורים, הם היו בערך 2% מהאוכלוסייה, אך 18% מהנופלים היו בני קיבוצים. פי תשעה. מחיר הדמים ששילמו בקיבוצים היה תמיד נושא מדובר מאוד.
לפני כמה שבועות פרצה סערה שהחלה בפרסום גורף בערוצי ימין; כזה שטען כי המתנחלים מקריבים את חייהם יותר מכל אוכלוסייה אחרת בישראל. הגרף ההוא הסתמך על נתון אחד בלבד (נופלים לפי מחוזות). הוא החסיר את כל ההרוגים בצה"ל עד התמרון הקרקעי. אך הכיוון הכללי, אומר פרופ' לוי, היה נכון. המיפוי שהוא מציע ומובא כאן שיטתי ובנוי על פרמטרים רבים. הוא בוחן את זהות כל חלל "עד רמת הרחוב", בודק רשתות חברתיות, בתי ספר, שכונות, מקצוע של ההורים והשכלה. הנתונים שלפניכם הם התוצר המחקרי שלו על זהות 563 נופלים מתוך 608 חללי המלחמה מראשיתה.
בהשוואה למלחמת לבנון השנייה וצוק איתן, אין גידול בשיעור החללים מאוכלוסיות חלשות. מה שקרה הוא שאליטה חדשה - בעיקר חובשי כיפה ממעמד בינוני וגבוה מעבר לקו הירוק, מקריבה הרבה יותר
המסקנות של לוי מלמדות בהחלט על צבא שהשתנה. החלק הגדול ביותר בקבוצת החללים היה ונשאר הקבוצה הוותיקה בחברה הישראלית – חילונים, גברים, מתחומי הקו הירוק, מעמד בינוני ובינוני־גבוה, לעיתים קרובות בעלי השכלה אקדמית.
אם במלחמת לבנון הראשונה הקבוצה הזו, שניתן לכנות "האליטות הישנות", היוותה למעלה מ-6 מכל 10 נופלים, ובמלחמת לבנון השנייה וצוק איתן כבר היה מדובר על 5 מתוך כל 10, הרי שבמלחמת עזה, עד כה, מדובר בכ-4 מכל 10 נופלים.
מה גורם לכך? זה לא שינוי בהרכב האוכלוסייה, אומר לוי. זה שינוי בהתנהגות. לדוגמה, יש פער בין הרכב החללים בבט"ש ובין הרכבם בלחימה משתי סיבות: ראשית, הרכב הכוח הלוחם שונה בבט"ש, ומבוסס על שיעורים גבוהים של מג"ב ושל יחידות הבט"ש, שבהן נוכחות הקבוצות המבוססות קטנה יותר. גם המעורבות של יחידות מיוחדות קטנה יותר בבט"ש. שנית, הקרבה מצומצמת של יחידות המילואים, שבחלקן קיימת נוכחות גבוהה של המעמד הבינוני־חילוני.
ובכל זאת, מומלץ לא להגזים: שיעור האוכלוסיות החילוניות עודנו גבוה פי כמה מכל קבוצה אחרת. הוא צנח, ללא ספק. דרך אחרת לומר זאת היא שהוא התאזן: במקום מצב שבו בעיקר חילונים נושאים בנטל הלחימה הקרבית וחירוף הנפש, יש יותר אוכלוסיות מתחת לאלונקה.
הקפיצה הגדולה ביותר בשיעור הנופלים היא בשיעור הנופלות. הנשים. לא הייתה לישראל מלחמה שבה 6.4% מהחללים היו נשים. רבות מהן היו התצפיתניות של בסיס נחל עוז; רק שם נהרגו 14 חיילות וקצינה אחת, סרן שיר אילת ז"ל. לוי מדגיש ששיעור הנופלות במלחמה דומה מאוד לשיעור הנשים שנהרגות בביטחון שוטף (כ־7%). אך אין ספק שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה במלחמה – וזה לא מקרי. צה"ל פותח את יחידות השדה והלחימה בפני נשים, וייתכן שהתפקוד העילאי שהפגינו חיילות וקצינות במלחמה סיים את הוויכוח בנושא. "אנחנו רואים תהליך משמעותי בעשור האחרון של כניסת נשים לתפקידים שנחסמו בהם בעבר – וזה תהליך שמדיר שינה מעיני הדתיים ובעיקר החרד"לים", אומר לוי, "הצבא מבין שהוא צריך להתאים את עצמו לדרישות פמיניסטיות, והוא גם נזקק לנשים ביתר שאת כמאגר כוח אדם. כי המאגרים האחרים אינם זמינים לו (החרדים) או מתייבשים".
אך אין ספק שהעלייה המשמעותית ביותר – מבחינה פוליטית ומבחינת מספרה באוכלוסיית החללים – היא במספר קציני וחיילי צה"ל שנהרגו ומגיעים מההתנחלויות ביהודה ושומרון. הטבלאות של לוי כוללות פילוח זהויות מדוקדק. לדוגמה, מתנחלים ממוצא מזרחי, דתיים ו"מתנחלים דתיים אשכנזים ותיקים". לטעמי שלי, מדוקדק מדי; החברה הישראלית הולכת ומתערבלת לתוך עצמה, והגדרות כאלה נראות נוקשות מדי.
אך גם כאשר מסתכלים באוכלוסיות מתנחלים בנפרד וגם כאשר מחברים את הכל ביחד, התוצאה ברורה: יש עלייה של 65% בשיעור החללים שהם מתנחלים, אל מול חללי מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן. הפער הוא עשרות הרוגים. חלקם של מתנחלים באוכלוסייה עלה אף הוא מאז 2006, אבל לא בשיעור המתקרב לכך. המתנחלים הם כ־5% מהאוכלוסייה; שיעורם בקרב החללים עומד על כ־11.5%. לפי הנתונים, במלחמת עזה יש בפעם הראשונה חיילים מבתים חרדיים שנפלו (לוי מציין שהם אינם מ"נצח יהודה"), ויש פי שניים יותר הרוגים לצה"ל בקרב דרוזים, בדואים וערבים. בשני המקרים, של חרדים ומיעוטים, מדובר במספרים מוחלטים קטנים מאוד ובשיעור נמוך מחלקם באוכלוסייה.
לעליית הייצוג של מתנחלים בקרב החללים יש משמעות, אומר לוי. "קבוצות שונות שמשרתות בצבא מקריבות ולא נותנות לחזון הפוליטי שלהן ביטוי בתוך הטנק או הנגמ"ש, אך הן מתרגמות את החזון הזה לשפה פוליטית לאחר השחרור מהצבא. זה מה שקרה למזרחים אחרי מלחמת יום כיפור וביתר שאת אחרי מלחמת לבנון הראשונה – הם אמרו 'אנחנו נוכחים בצבא, אנחנו יכולים לתבוע כוח פוליטי רב יותר'. וזה מה שעשו דתיים אחרי מלחמת יום כיפור – חנן פורת המנוח וחבריו – שאמרו ש'נכון שנלחמנו יחד, אבל נלחמנו למען חזון אחר. השמאל רוצה לתרגם את יום כיפור כדי להחזיר את השטחים שלא העזנו להחזיר קודם, ואנחנו רוצים ללכת ליותר התנחלויות'". לפרופ' לוי – איש שמאל מוצהר – ברור לגמרי שפרסום הנתונים, הממחישים את הקרבת המתנחלים, יהפוך אותו ל"חביב הימין", כלשונו, אך "יש לי אינטגריטי אקדמי ואני לא משרת אף מחנה". הוא מעיר ש"בעבר הנתונים שפירסמתי זכו לאהדה בקרב אנשים שרגישים מאוד לחוסר שוויון בצבא, משני הצדדים של המפה הפוליטית".
בבדיקה קודמת של לוי הוא המחיש כיצד מאז 2005, בהתייחס לאבידות בעקבות ביטחון שוטף (להבדיל ממלחמות), רוב החללים מגיעים ממה שהוגדר "פריפריה חברתית־מעמדית". 8 מכל 10, לפי הנתונים שהציג. התמונה שהצטיירה היא של חוטבי העצים ושואבי המים, שהפכו לבשר תותחים – בשעה שהאליטה דהרה ליחידות טכנולוגיות.
המצב במלחמת עזה שונה לגמרי. בהשוואה לחללי מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן, אין גידול בשיעור החללים מאוכלוסיות חלשות – אם מדובר ב"מזרחים, מעמד בינוני ומטה, כולל דתיים", כהגדרתו, ואם בחללים שהגיעו ממשפחות עולים מחבר המדינות. לפחות ביחס למלחמה (שוב, להבדיל מבט"ש), מה שקרה הוא שאליטה חדשה יחסית – בעיקר חובשי כיפה ממעמד בינוני וגבוה מעבר לקו הירוק, מקריבה הרבה יותר באופן יחסי.
לדבריו, "הממצאים מעניקים תוקף לתהליך המתמשך שזיהיתי בעבודתי בעבר: המשך הירידה בתרומה הצבאית של המעמד הבינוני־חילוני לתפקידים החשופים לסיכון חיים גבוה, תהליך המשקף שינוי רחב בהרכב החברתי של הצבא".
לכל הממצאים האלה, אומר לוי, יש משמעות פוליטית עמוקה. "ככל שהנוכחות של המעמד הבינוני־חילוני נופלת בצבא הלוחם, ובמפת הקורבנות בפרט, הסיכוי שתצמח התנגדות לדרך הצבאית, לשימוש בכוח בידי ישראל, יורד אף הוא". במילים אחרות, אומר לוי, החברה הישראלית הופכת למיליטריסטית יותר משום שמעמד הביניים החילוני תורם פחות, סובל ונהרג פחות – ולכן פחות מושקע בשלום. הקול שהיה לו, בזכות מחיר הדמים ששילם, נחלש לטובת חלקים שונים לגמרי בחברה הישראלית – "כאלה שרואים בהקרבה עצמה סוג של אתוס".
