חגית אלון אלחרר משעינה את ראשה על קברו של בנה, אמיתי. העצים בחלקה הצבאית בבית העלמין השלו של רמות נפתלי, לא רחוק מגבול לבנון, מרכינים את ראשיהם. נדמה שהעולם כולו מאט את מהלכו ומסב את מבטו שלא להפריע לרגע קדוש כמו זה בין אם ובנה. גם אני מסב מבט וחושב על חוסר המרחק שלא מתקבל על הדעת בין החדר של אמיתי לבין הקבר שלו; לפני שלוש דקות נסיעה עמדתי בחדר מלא חיים (חדר? יותר כמו ממלכה) של גבר צעיר שרק יצא ועוד מעט חוזר. "זה לא פייר", אומרת חגית בשקט, כמעט בלחש, אחרי שהיא מצליחה לנתק את עצמה מהקבר. "אני מתגעגעת אליו. הוא חסר לי, ואין נחמה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ב־13 באוקטובר 2024 נהרג אמיתי אלון ז"ל, לוחם גולני בן 19 וחצי, מפגיעת כטב"ם של חיזבאללה בבסיס האימונים של החטיבה. באירוע נהרגו ארבעה לוחמים ונפצעו למעלה מ־60. "אני יודעת שברגעים האחרונים שלו, בזמן שמסר את נשמתו, אמיתי היה מאושר. דיברנו בטלפון עד השעה 19:12. נפרדנו ב'אוהבת אותך', 'אוהב אותך'. בשעה 19:14 זה קרה", נסדק קולה. בטקס הדלקת המשואות השבוע השיאה אמו, סא"ל (במיל') חגית אלון אלחרר, את משואת צה"ל.
4 צפייה בגלריה
חגית אלון אלחרר על הקבר של בנה. ''אני יודעת שברגעים האחרונים שלו הוא היה מאושר''
(צילום: אפי שריר)
"אם לא טקס הדלקת המשואות הייתי מעדיפה להישאר אנונימית", היא אומרת. "אחרי מה שקרה בחרתי בשתיקה, בהתכנסות עם הילדים והמשפחה. מה גם שיש מספיק כאב בארץ, לא צריך להפיץ עוד ממנו".
התלבטת כשהציעו לך?
"זה לא שהציעו לי. אנחנו בצבא, כן? הודיעו לי שנבחרתי, וזהו. למרות שלא רציתי בזה, התרגשתי. המשואה היא לא שלי והיא לא לכבודי. היא קודם כל לאמיתי, ללוחמים. היא למשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכל וממשיכות לקום בבוקר. הייתי רוצה שהמשואה תאיר להם את הדרך, אפילו טיפה. וגם לכבוד ילדים כמו הילדים שלי, אמיתי, אוריה והדס - ילדים של משפחות אנשי הקבע שנולדו למציאות של אמא או אבא שלא בבית, שמפסידים במירכאות זמן איכות וחוויות עם ההורים, ולכבוד אנשי הקבע שמשלמים מחיר כבד, גם בהיבט המשפחתי וגם בעבודה קשה. מי שבוחר להישאר בצבא זה מתוך אהבה, אלה החברים שלי, אני יודעת".
למרות האסון שנפל עליה, אלון לא מפיצה כאב, ובטח לא רק כאב. לצד האובדן והצער היא מפזרת אופטימיות ועוצמה. היא סוג של משואה בעצמה. על אף שהייתה מעדיפה לשמור על אנונימיות, טוב שנחשפה. וגם אם למרבה הצער טקס הדלקת המשואות הפך לעוד משהו שרבים עליו, שווה לעצור ולהכיר את חגית אלון אלחרר. "בחרנו להמשיך, עם עיניים דומעות ולב מדמם", היא אומרת, "אבל להמשיך לעשות ולתרום כדי שיהיה טוב פה. כדי שנפסיק להסתכל כל הזמן על הרע. אני לא יכולה לצמוח מהריק ומהרע, אני צריכה לצמוח מהיש ומהטוב. שילמתי מחיר גבוה, המחיר שלי זה החלק הריק בכוס, אבל אני עדיין בוחרת להיצמד לחצי הכוס המלאה".
מאיפה מתחילים לספר את הסיפור? אפשר מההתחלה. חגית אלון אלחרר, 48, נולדה בפריפריה של הפריפריה, קריית־שמונה, לז'קלין ושלמה אלחרר, מהמשפחות הוותיקות בעיר. משפחה גדולה: היא הילדה ה־12 מבין 18 אחים ואחיות, בת לדור הקטיושות והמקלטים. "אבא שלי היה איש קבע כל חייו, בעיקר בגולני. גם היום, בגיל 86, הוא מתנדב בצבא. הוא מאוד ציוני. אמא שלי גידלה אותנו. היה בית רגוע, כיפי, רועש".
היא התגייסה לחיל הלוגיסטיקה. "הבנתי שזה מה שאני אוהבת ושאני טובה בזה, כבר מילדות, בית של 18 ילדים זה הרבה לוגיסטיקה… אני אוהבת אנשים, אנשים זה הכל בעולם הזה. אין בלתם. אם אנחנו טובים, אז הכל טוב. אני אוהבת לטפל באנשים. אני מרגישה שלאנשי הלוגיסטיקה באמת אכפת מהחיילים מעל הכל. אני אוהבת אותם בכל ליבי".
אלון שירתה 28 שנים בחיל הלוגיסטיקה והגיעה לדרגת סא"ל. היא מילאה שורה של תפקידים לוגיסטיים ביחידות השדה, כשברבים מהם הייתה האישה הראשונה שמילאה את התפקיד. שירתה כקצינת לוגיסטיקה בחטיבת מילואים במלחמת לבנון השנייה ("אמיתי היה בן עשרה חודשים כשעזבתי אותו ואת איציק לכמעט חודשיים"), כקצינת לוגיסטיקה של חטיבת האש הסדירה 282 בצוק איתן ("אוריה והדס היו תינוקות"), מקצינת הספקה אוגדתית ראשונה לאישה הראשונה בתפקיד ראש ענף הספקה של פיקוד צפון. בתפקידה האחרון שימשה כ"ראש ארגון המרחב והתשתית בפיקוד הצפון", במסגרתו הייתה אחראית על כל מערך ההספקה (ציוד, תחמושת, מים, דלק ומזון), ההובלה והבינוי בפיקוד. תפקיד שחולש גם על תקציבי ענק.
"אין הרבה אל"מיות בחיל שלנו", היא אומרת.
למה?
"זה מורכב. בסוף, זו הקרבה עצומה. מקריבים את חיי המשפחה, הרבה שנים הייתי סוג של אורחת פעילה בבית, אין חיים פרטיים. צריך תמיכה. אני קיבלתי אותה מאיציק, וזה מאפשר. הוא גידל את הילדים, אני הייתי כל הזמן בצבא. הרבה פעילויות מבצעיות, מגיעה הביתה בסופי שבוע, רובם, אולי אפטר פה ושם. מפסידים הרבה, אבל אני לא מצטערת. צבא זו דרך חיים. אני תמיד אומרת לקצינות הצעירות, 'הכל יהיה בסדר, תמשיכו. אני הכרתי את בעלי בתפקיד הכי קשה שלי'. תקבלי החלטה והמציאות כבר תסתדר. היום יש הרבה יותר קצינות".
איציק אלון הוא בעלה של חגית, ארכיטקט, יליד רמות נפתלי. אלון לא מוכן להתראיין או להצטלם, משאיר את קדמת הבמה לאשתו, אבל ברור שהוא מחזיק את כל העסק, מגדלור בים סוער. כל יום הוא מגיע לבית הקברות הקטן ברמות נפתלי, שם קבורים בנוסף לבנו בכורו גם אביו שנפטר בשנה האחרונה, ואחותו שנפטרה בילדות. מגיע, משקה ומטפח את הקברים, הישנים כמו החדשים. יושב כמה דקות לצד קבר בנו, ומתחיל את יום העבודה. הוא מפה, מרמות נפתלי, והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. שכול הוא מבחן עצום. לאדם. לזוגיות. מבחן שאי־אפשר להתכונן אליו. הזוג אלון צולחים אותו יחד.
הרגשתְ שהמקום ממנו באת ונתוני הפתיחה שלך – היזהרי, מפולת סטריאוטיפים לפנייך – אישה, מזרחית, ממשפחה מרובת ילדים בעיירת פיתוח נידחת, הפריעו לך להתקדם בצבא?
"אף פעם לא הקדשתי לזה תשומת לב. עשיתי הכי טוב שאני יכולה בלי להסתכל על אחרים. ומי שצריך לראות את זה, ראה. נראה שיש אנשים טובים גם בפריפריה", היא מחייכת.
ב־2023, כמה חודשים לפני המלחמה, החליטה אלון לפרוש. "בשינויים הארגוניים שעבר הצבא, מצאתי את עצמי קצת בתפר. אבל אני שלמה עם הבחירה. עבדתי קשה, לא חיפשתי תמורה, אף פעם לא אמרתי 'אני רוצה, מגיע לי'. מה שנתנו לי, חיבקתי. וקיבלתי הרבה מהצבא. כל מה שרציתי. למדתי, עשיתי תארים, הכל בסדר".
לדבריה, חלק נכבד מההחלטה לפרוש היה כדי להיות עם אמיתי. "לקראת הגיוס שלו, אמרתי: 'די, אני משתחררת מהצבא, אני רוצה ללוות אותו, להיות איתו, להיות בבית כשהוא חוזר. דאגתי לכל כך הרבה חיילים, אבל זה החייל הפרטי שלי".
את מרבית חופשת הפרישה, היא מספרת, הקדישה לליווי אמיתי בבחינות הבגרות. "שעות היינו ביחד. הוא שוכב ואני מקריאה לו סיכומים. נהניתי כל כך. הוא היה הבן שלי, אבל הפכנו ממש לחברי נפש, הוא היה מספר, מתייעץ. דיברנו על הכל".
אבל לפני שהספיקה לטעום מהאזרחות הגיע 7 באוקטובר ואלון נקראה בצו 8 והתגייסה מיד למילואים, מהם לא השתחררה עד היום, והמשיכה לשרת גם אחרי שבנה נהרג. כשאמיתי התגייס, במארס 24', היא הייתה כבר עמוק בשירות המילואים וניצלה כל הזדמנות לבקר בבסיסים שבהם שהה ולהרעיף פינוקים ושפצורים. "הוא חיכה והיה גאה להתגייס לצבא. כמי שגדל בצפון, הוא הרגיש שהולך להגן על הבית".
אחרי נפילתו לא הייתה לה התלבטות אם להמשיך בצבא. "מאז שאמיתי נפל אני מסתכלת לכאן ועכשיו. אם תינתן לי האפשרות להישאר ולהמשיך לבנות את פיקוד צפון, אעשה את זה. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. החיילים הכי חשובים בשבילי, כי הם ילדים שבאים לעשות עבודה קדושה וחשובה וצריך מישהו שידאג להם, כמו אמא".
אבל מי דאג לבנה? אני נזכר בהספד שלה בלוויה של אמיתי, "שנה שלמה אני מפזרת מבנים ממוגנים ללוחמים שיישנו בבטחה", היא זעקה בדמעות, "אבל דווקא אתה לא היית מוגן!"
מהתחקיר הראשוני שביצע חיל האוויר, ופורסם בסמיכות לאירוע, עולה כי הכטב"ם טס כחצי שעה בשמי הארץ עד שפגע במרכז חדר האוכל בבסיס הטירונים. ארבעה חיילים נהרגו - סמל אמיתי אלון ז"ל, סמל עומרי תמרי ז"ל, סמל יוסף הייב ז"ל וסמל יואב אגמון ז"ל. 63 נפצעו, חלקם קשה. חיל האוויר, שניסה פעמיים להפיל את הכטב"ם, סבר בטעות שכלי הטיס התרסק בים מול עכו, כשבפועל הוא המשיך לטוס בגובה נמוך ומעל כבישים בדרכו ליעד הספציפי שנקבע עבורו מראש באמצעות מערכת GPS שהותקנה עליו: חדר האוכל. זווית הפגיעה המדויקת איפשרה את החדירה הקטלנית. כלקח מהתקרית הנחה מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, "להרחיב עוד יותר את השוליים בכל הנוגע להתרעה".
אנחנו יוצאים אל השטח שבו אמורה לקום פינת הנצחה לאמיתי, על הרכס בצד המזרחי של רמות נפתלי, עם תצפית נהדרת של עמק החולה. "ביום טוב אפשר לראות מפה את החרמון". אמנם ביום האביך שבו היינו שם ראו בקושי את הכביש למטה, אבל בכל זאת אנחנו עומדים רגע ארוך ודומם אל מול הנוף המטושטש שאמיתי אהב. לפעמים נגמרות המילים.
בנוסף, כותבת המשפחה ספר תורה לזכרו, ומאמצת כיתה במעון לנוער בסיכון בקריית־אתא. "אני אלווה אותם בהכנה לצבא", אומרת אלון. "שם הם יכולים לקבל הזדמנות שווה". חוץ מזה כוללת ההנצחה לאמיתי שלל יוזמות של חברים, כמותן מלאה הארץ מאז המלחמה. "אנחנו עוד לא הבנו בכלל מה קורה איתנו", מספרת אלון אלחרר, "וכבר היו פאצ'ים ודגלים ומדבקות ויין ומה לא. אנשים רצו להזכיר אותו, שלא יישכח. להנצחה של אמיתי יש חיים משל עצמה".
הסיפור מכיל עוד רובד של קושי. כשפרצה המלחמה פונה המושב לבית מלון בטבריה עם כל יישובי רכס רמים. "אני כמעט לא באתי", היא אומרת, "הייתי מגיעה ביום שישי, ובשבת בבוקר כבר נעלמת. לא היה נוח. כולם בחדר אחד, אוכלים יחד עם עשרות אנשים. דינמיקה קשה. אין פרטיות". משם עברה המשפחה למשמר הירדן, אבל כולם כבר רצו הביתה. אחרי כמעט שנה מחוץ לבית, ובלחץ של הילדים, ובמיוחד אמיתי שהתגייס במארס 24', שרצו מאוד לחזור, נפלה ההחלטה. אמיתי נהרג לפני שהספיקו לחזור.
"אני לא יודעת מה היה שם. לא קראתי את התחקירים. אני עדיין חלשה מדי נפשית. אבל כאשת צבא זה קשה לי מאוד. לא מסתדר. פה, בפיקוד צפון, אני לא חושבת שדבר כזה יכול היה לקרות. הייתי בחמ"לים ויצאתי לסיורים כל החיים שלי. רק תיגע בגדר, וכל הצבא עליך. אני פשוט לא מצליחה להבין מה קרה שם"
לאבד ילד בלי בית לחזור אליו היה אתגר אחד יותר מדי. אחרי השבעה חזרה המשפחה הביתה, לרמות נפתלי. "להתמודד עם המוות של אמיתי ועם השבעה כשאת מחוץ לבית, זה היה נוראי. רק רצינו להתכנס בכאב שלנו, בתוך עצמנו, עם הילדים. אבל שנינו ממשפחות גדולות והגיעו אלפי אנשים. רק בתום השבעה יכולנו לשתוק יחד".
היא מראה לי תמונות עם בני גנץ, גבי אשכנזי ועוד גנרלים שבאו לנחם, מתוך היכרות איתה ועם המשפחה שכל בניה ובנותיה שירתו בצבא. באו גם פוליטיקאים? אני שואל. "אני לא מבינה בפוליטיקה, לא יודעת פוליטיקה ואין לי דעה פוליטית, זה לא עניין אותי אף פעם, יש גם כאלה", היא אומרת. "אני לא פותחת טלוויזיה ולא עוקבת אחרי החדשות. אבל הגיע איזה שר לדעתי. הוא היה רזה. אני לא מכירה את הממשלה בכלל. את הזמן הפנוי שלי אני משקיעה במשפחה".
היא מעדיפה לדבר על חברי הצוות של אמיתי, הם - החיילים הפשוטים - קבוצת הייחוס שלה, כאם וכאשת לוגיסטיקה. להם היא דואגת. "החוסר של אמיתי היה עצום. חודש אחרי, כשהצוות שלו בא לאזכרה ומילא את הבית, הרגשתי שהוא בא איתם. כשהם פה, והם ממשיכים לבוא, אני מרגישה שהוא איתם".
היא מספרת על אמיתי, לב החבורה. שלושים שנה בצבא לא ניכרות בדיבורה הרך והשקט. אנחנו יושבים בסלון הבית, מוחים דמעות ויורדים על גליל נייר טואלט. לצווארה היא עונדת את הדיסקית של בנה, לצד שרשרת שדיוקנו מוטבע עליה. על שרוול המדים שלה פאץ' עם תמונתו. תמונות שלו, ילד יפה עם חיוך מקסים ועיניים טובות, ממלאות את הבית, אבל יש גם פוסטר של בן־גוריון ובובות של הרצל ומייסדי המדינה. "רק ציונות", היא אומרת, "אין פה משהו אחר שמחבר אותנו. אלה הראשונים שבאמת חלמו את החלום הציוני, שלא נשכח למה אנחנו פה. זו המהות שלנו, ככה חינכנו את ילדינו".
אנחנו יורדים לקומה התחתונה, הממלכה של אמיתי. סלון, חדר שינה, גישה נפרדת, לא פלא שזה היה הלב הפועם של החבורה. חדר השינה מסודר למשעי, כראוי לבן של אשת צבא.
"מגיל קטן", אומרת אלון אלחרר, "ועד לגיל של 'אמא, די', הייתי לוקחת את אמיתי איתי לצבא. כל שבת שלישית שהייתי סוגרת, סגר איתי. שבתות ברמת הגולן, בבירנית, איפה לא? כולל הקפצות והכל. גם אוריה והדס היו מגיעים כתינוקות. אם הייתה הקפצה, הייתי אומרת לרב, 'רבנו, אתה שומר על הילדים', ויוצאת להקפצה".
הסניקרס שאמיתי אסף מונחים בתוך הקופסאות שלהן, מדים נקיים מקופלים על מדפים מדוגמים ובגדי מעצבים – היה לו טעם טוב – תלויים על קולבים. אפילו בקבוקי האלכוהול שהחבורה הייתה שותה בסופי השבוע עומדים מסודרים האחד ליד השני, כמו הוכחה שעד לפני חצי שנה עשו פה חיים משוגעים. כמה דקות נסיעה מכאן, מסודרת חלקת הקבר שלו בקפדנות דומה, גם צבאית וגם אוהבת.
יש משהו כל כך אינטימי בכניסה לחדרים של צעירים שנפלו, שאני מצטופף ומצמצם את עצמי ליד הדלת, לא לדחוק החוצה את הנוכחות שעוד נשארה. אלון מראה לי את כומתת גולני שחברי הצוות שמו במסגרת, לזכרו. בצד הארון מקופלים שני דגלים, דגל ישראל ודגל שעליו תמונת אמיתי והציטוט שאפיין אותו: "סמוך עליי, אני דואג לך".
הדלקת משואה היא אחד מאותות הכבוד הגדולים ביותר שהמדינה מעניקה לאזרחית. אבל בשנים האחרונות גם זה נהיה משהו לריב עליו. איך זה גורם לך להרגיש?
"אני לא מסתכלת על עצמי, וכמו שאמרתי - זה לא שלי ולא בשבילי. אני מאוד גאה במדינת ישראל, אני מאוד גאה בצה"ל, בשביל זה קמתי שלושים שנה כל בוקר בחדווה ובאהבה, בשביל החיילים. זה מה שחשוב לי ובזה אני מאמינה. אני מתעלמת מהרעשים האלה לגמרי. הם אף פעם לא עניינו אותי".
כמי שהצבא הוא הרבה יותר ממקום עבודה עבורך – מה את מרגישה בעקבות כישלון הצבא ב־7 באוקטובר? זה, והתחקירים שמתפרסמים, לא גורמים לך לפקפק במערכת שהקדשת לה את רוב חייך?
"אני לא יודעת מה היה שם. לא קראתי את התחקירים. אני עדיין חלשה מדי נפשית. אבל כאשת צבא זה קשה לי מאוד. לא מסתדר. פה, בפיקוד צפון, אני לא חושבת שדבר כזה יכול היה לקרות. הייתי בחמ"לים ויצאתי לסיורים כל החיים שלי. רק תיגע בגדר, וכל הצבא עליך. אני פשוט לא מצליחה להבין מה קרה שם. מי שצריך לבדוק, יבדוק.
"בצפון היו תוכניות רציניות והתייחסנו ברצינות לאיום. זה כמו בחינוך ילדים, לפעמים אתה צריך להציב גבולות ולומר לילד, אם לא תכין שיעורי בית אקח לך את הטלפון. אם הוא לא מכין ואתה לא לוקח לו, וככה שוב ושוב, מה הוא יבין? פיקוד צפון כן ידע לקחת את הטלפון… ידענו לתת מענה".
מענה שכלל פינוי של עשרות־אלפי אזרחים לתקופה ארוכה, רבים מהם לא חזרו צפונה. חבל ארץ שלם לא מצליח להתאושש.
"יש מקומות שהיה צריך לפנות, הייתה תוכנית אופרטיבית ברורה לפינוי אוכלוסייה. אני כתבתי את הנספח הלוגיסטי לתוכנית הזאת. המטרה להרחיק את מי שנמצא בקו האש, ויש מקומות שלא".
ועיר ילדותך, קריית-שמונה? היא לא פונתה כשהיית ילדה.
"להגיד לך שלא היה מפחיד לגדול בקריית־שמונה כשהיו נפילות? היה. אבל נשארנו. יש לי שריטות, כנראה, אבל אני חושבת שאותי זה עשה לאדם יותר מחוספס, יותר חזק. אולי גם בן אדם יותר טוב, עם תפיסת עולם שהביאה אותי לשירות צבאי ממושך. היום, אני בוודאי שיכולה להבין כל בחירה של אנשים שדואגים לבריאות הנפשית של הילדים. אמא שלי התפנתה, אבא שלי לא. נשאר בקריית־שמונה, מתנדב בחמ"ל. אחותי שעובדת בעירייה גם כן לא התפנתה, והמשיכה לטפל באוכלוסייה שנשארה. אפשר היה לחיות במהלך המלחמה בעיר".
"החברה הישראלית היא סיפור מורכב", אומרת אלון. "אנחנו חיים תחת איום קיומי. רק מי שגדל כמו שאנחנו גדלנו, על הגבול, ובטח מישהו או מישהי כמוני שהייתה 30 שנה בצבא, מבין שזה לא מס שפתיים וזו לא בדיחה. הייתי בפיקוד צפון כשסגרנו את המנהרות בגבול לבנון לפני כמה שנים. שאלתי את עצמי אלף פעמים מה אני רואה: את הרצון להשמיד אותנו בכל מחיר. את השנאה. אני אדם אופטימי, גם אחרי שזה הגיע עד הדלת שלי. אבל אנחנו בבעיה, והיא לא תיפתר. תראה מה קרה לנו ב־7 באוקטובר. וכן, הפעם זה הגיע עד הדלת שלי".
כמי ששירתה כל כך הרבה שנים ואף שכלה בן, מה דעתך בסוגיית גיוס החרדים?
"אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה ועושה את שלי: מתעסקת בעידוד לגיוס, מעבירה מסר לחברה, לבנות ובני הנוער, מתארת את היתרונות. אני לא עוסקת בחצי הכוס הריקה. יש מי שזה התפקיד שלו. התפקיד שלי זה לעשות טוב למען הילדים שלי, המשפחה, המדינה, הצבא".
אנחנו יוצאים מבית העלמין, נוטלים ידיים בברזייה הקטנה. "בסוף יהיה טוב פה במדינה", היא אומרת. אם יהיה פה טוב, אני חושב לעצמי, זה גם בזכות אנשים כמו חגית ואיציק אלון.
