"אתה יודע מה מטריד את הקטארים?"
הדובר היה איש עסקים. מקורב לאמירות. בכל פעם שפגשתי בו, הוא היה בדרך לדוחא, או בדיוק חזר ממנה. "תבדוק מה קורה איתם בטקסס. זה הסיפור. וזה קשור להכל - לחמאס, לעסקה, לתקיפה של ישראל. טקסס מעיקה עליהם יותר מהמלחמה". ב"טקסס" הכוונה היא לאוניברסיטה טקסנית חשובה וציבורית, A&M, שמחזיקה קמפוס שלם בקטאר.
בפברואר 2024 החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה - שיש לה מספר סטודנטים גבוה יותר מכל מוסד אקדמי באמריקה - לסגור את הקמפוס בקטאר עד 2028. אלה היו גירושים מכוערים, והם קשורים ל־7 באוקטובר. תשומת הלב שקיבלה קטאר אחרי התקפות חמאס עשתה את דרכה למפה הפוליטית בטקסס השמרנית, האדומה. פורמלית, חבר הנאמנים קבע שהסיבה היא "חוסר יציבות במזרח התיכון". לפני ההחלטה היה גל של תקשורת שלילית עבור האוניברסיטה וההשקעות הקטאריות בה.
פורסמו טענות כבדות משקל – כאלה שקטאר והאוניברסיטה המכובדת מכחישות לחלוטין. לדוגמה, שעבור פתיחת הקמפוס קיבלה A&M כמיליארד דולר, או שלקטארים יש זכות קניין רוחנית על כל הפיתוחים והמחקר במוסד הזה, כולל בעניינים מדעיים רגישים ביותר. מכון מחקר וושינגטוני שלח בינואר 2024, לפני ההחלטה, מכתב למחוקקים אמריקאים ובו טען כי לקטארים יש "זכויות בעלות" על טכנולוגיה דו־מהותית שתצמח ממוסד המחקר, ובנוסף יכולות של הנדסה גרעינית.
ההחלטה של האוניברסיטה התקבלה בזעם ואכזבה בדוחא. שם טענו כי היא תוצר של "קמפיין דיסאינפורמציה... זה מאכזב עמוקות שמוסד אקדמי שזוכה לכבוד עולמי כמו A&M נפל קורבן לקמפיין הזה ואיפשר לפוליטיקה לחדור לתהליך קבלת ההחלטות". באוניברסיטה השיבו שאין קשר ל"קמפיין דיסאינפורמציה". "הטקסס טריביון", עיתון מקומי, שוחח עם פרופ' בשם ג'ו אורה, שתובע את האוניברסיטה בשל אירועים בקמפוס בקטאר; הוא טוען, בין היתר, כי נאמר לו לא לחדש חוזה של חברת פקולטה כי הנ"ל כתבה הערה התומכת בישראל ברשת חברתית, עניין שהכעיס את הקטארים (הפרופסורית המדוברת לא פוטרה לבסוף).
"הקטארים", אמר לי המקורב לדוחא, "רואים בתקדים טקסס אירוע מסוכן של בידוד בינלאומי אפשרי. תשומת הלב התקשורתית בהם מופרזת, והם חוששים. ישראל תקפה בדוחא את בכירי חמאס ונכשלה. קטאר השתוללה. אבל היא יודעת שאסור לה להגזים; זה מעלה את השאלה מדוע היא בכלל מארחת את חמאס". מומלץ לא להגזים, כמובן. קטאר הרבה פחות מבודדת מישראל בשלב זה. אך הקטארים לא ביצעו את השקעות העתק שלהם ברחבי העולם כדי שהכל יתפוצץ.
כאן אנחנו מגיעים לאירועי השבוע והצגת תוכנית טראמפ בוושינגטון. הסיבה שנתניהו התנצל בפני ראש ממשלת קטאר והתחייב בקולו שהמדינה לא תותקף עוד ("זה כמו שנשיא ארה"ב יתנצל בפני פקיסטן אחרי חיסול בן לאדן", העיר במרירות שר בממשלה), היא שהבית הלבן הורה/ביקש שכך יעשה - אבל גם כי דוחא אמורה לספק את הסחורה. והסחורה היא כפיית עסקה על חמאס.
אם קוראים לעומק את הטקסט, אפשר לזהות את המשמעות של תנאיה – והסיבה לשביעות הרצון של נתניהו. הניסוחים מאפשרים לישראל להישאר בעזה בקווי נסיגה כאלה או אחרים, לנצח נצחים ‑ או עד שהפלסטינים יהפכו לאומה מחויבת למלחמה בטרור ואדוקה באמונתה לסובלנות דתית. מה שיבוא קודם.
תקדים מובארק וערפאת
"למה שחמאס יסכים לזה", הייתה השאלה הפופולרית השבוע. התשובות ששמעתי מגורמים אזוריים, במפרץ ובמקומות אחרים, היו מגוונות. המדינות המתונות, כמו מצרים ואיחוד האמירויות, קצרות רוח כלפי חמאס והמלחמה. לא אכפת להן מלמה חמאס יסכים; "תחתום, כאלב אבן כאלב", פלט חוסני מובארק ליאסר ערפאת על הבימה, בחתימת אוסלו ב', בקהיר. זה הסנטימנט כלפי חמאס. ההישג עבורו? עזה לא תיכבש, האוכלוסייה לא תגורש, והוא ימשיך להתקיים ברצועה.
אך עבור מדינות אחרות, התוכנית שהוצגה בבית הלבן היא רק נקודת ההתחלה. היא השיווק לציבור הישראלי. אם קוראים את הצהרת המדינות הערביות אחרי פסגת טראמפ־נתניהו, היא בהחלט לא מאמצת את 21 הנקודות ככתבן וכלשונן. יש שם ברכות חמות מרובות לנשיא האמריקאי, לחזון שלו, למחויבותו להביא שלום. יש שם גם, לדוגמה, אמירה על נסיגה מוחלטת של צה"ל מהרצועה – עניין שלא קיים כלל במסמך שלו ישראל הסכימה, אבל הוא חלק מדרישות חמאס.
הישראלים, במילים אחרות, חשבו שזה סוף המו"מ. המדינות הערביות אומרות: זו התחלה. למעשה, גם בוושינגטון אומרים שעכשיו צריך להתחיל ולפרוט את הדברים ל"הסכם מפורט". הסכנה לנתניהו ברורה: כל הסכם כזה יהיה פחות נוח עבורו מהמסמך הנוכחי. התפיסה בירושלים הייתה שמדובר ב־WIN-WIN. אם חמאס יסכים, הוא בעצם נכנע. ישראל מסרה הצהרה מעורפלת על מתווה עתידי למדינה פלסטינית ומקבלת את כל החטופים מיד, כשצה"ל עודנו ברצועה. הישג מצוין, כזה שנתניהו ירשום לזכותו; לדידו בצדק. אם חמאס מסרב – הוא מבודד, וגם הערבים נגדו, ואפשר להתקדם לכיבוש גורף של הרצועה. ספק אם כיבוש כזה הוא אינטרס ישראלי, אבל זה החישוב של דרמר את נתניהו.
ייתכן גם שניכנס למו"מ אמיתי, ובשלב מסוים תיווצר אפשרות שלישית, שהבית הלבן יתייצב מאחוריה כדי לסיים את המלחמה. טראמפ הבהיר שהוא רוצה התקדמות מהירה, לסיום. אגב, בשבועיים הקרובים ייפלו החלטות על בחירת הזוכים בפרס הנובל לשלום.
והקטארים? הם שמרו על מעמדם העוצמתי בוושינגטון השבוע והצליחו לקבל מישראל התנצלות ופיצויים. אם חמאס לא יהיה מוכן להתגמשות רצינית, מי יודע, אולי בכיריו ייזרקו מדוחא; כך תוכל קטאר לנקות ידיה מעניין שמתחיל לרדוף אותה, ואת נוכחותה האקדמית, ברחבי העולם.
צה"ל לא יכול לנוח
סקר INSS המופיע בטור זה מכיל נתונים עכשוויים ולאורך שנתיים של מלחמה. יש בו משהו מדכדך מאוד וראוי ליום הכיפורים שאותו בדיוק צלחנו. לאורך שנתיים, מידת האמון של הציבור היהודי בממשלה נותרה על כ־30%-26%. היא קיבלה קפיצה לשבוע־שבועיים בעת המלחמה באיראן – וזהו. אם מחשבים את מידת האמון הנמוכה יותר של הציבור הערבי, מקבלים מדינה שמביעה חוסר אמון גורף בממשלתה בשעה שזו מקבלת החלטות של חיים ומוות. אישית, נתניהו חווה עלייה מסוימת: באוקטובר 2023, האמון בו עמד על 28%. היום אלה 36% מהציבור היהודי. מכל הנאומים, ההצהרות לעיתונות, "הניצחון המוחלט", סרטוני הסושיאל, זה השינוי. 6 מכל 10 ישראלים אומרים שהמלחמה הורידה את האמון שלהם בממשלה. 7 מכל 10 אומרים שאינם שבעי רצון מניהול המלחמה בידי הממשלה. "ביחד ננצח"? אולי, אבל לא עם הממשלה.
על אותה שאלה, מספק הציבור הישראלי תמונת מראה על צה"ל: 6 מכל 10 מרוצים מניהול המלחמה בידי צה"ל, וזה אחרי שמחשבים גם את הציבור הערבי, שמן הסתם סבור אחרת. אגב, מעניין לציין שיש פי שניים משיבים ערבים שחושבים שצה"ל מנהל את המלחמה היטב – עם כל האשמות ברצח העם – מאשר אלה שסבורים שהממשלה מנהלת את המלחמה כפי שצריך (9% מול 19%). בסך הכל, אחרי הכישלון המחפיר של 7 באוקטובר, צה"ל שיחזר את מעמדו הכללי בציבוריות הישראלית.
צה"ל לא יכול לנוח על זרי הדפנה. בעוד שהאמון בו נותר גבוה מאוד לאורך כל השנתיים, סביב 90%-86%, האמון ביכולת התחקיר שלו קרס. באוקטובר 2023, למעלה מ־65% מהישראלים הביעו אמון או אמון רב מאוד ביכולתו לתחקר את עצמו ולהפיק לקחים. בספטמבר 2025, מדובר ב־40% בלבד. 56% מהישראלים סבורים שצה"ל לא ערוך להגן על יישובים באיו"ש מהתקפה דומה לזו של 7 באוקטובר.
ואולי הנתון הכי מעניין, והכי מובן. ככל שהמלחמה התמשכה, הישראלים היו מודאגים פחות מאיומי הביטחון. אם ביוני 2024 פחות ממחצית מהישראלים אמרו שהמתחים הפנימיים בישראל הם מקור הדאגה שלהם, הרי שהיום מדובר ב־61%. מה שכן, הסקר העלה שיש 4% מהישראלים שלא מודאגים: לא מאיומי הביטחון ולא מהמתחים הפנימיים. זהו כנראה האלקטורט שחש שזו תקופה של ניסים.
