ימאים מתארים עוצמת רוח וסערה דרך סולם בופור, מ-0 עד 12, שמשמעותו הוריקן. שר הביטחון ויוצא השייטת יואב גלנט סיים השבוע ביקור בוושינגטון, וכך הוא תיאר לאנשיו את היחס לישראל שם: בופור 7, בדרך לסערה. למי מאיתנו שאיננו ימאי, בדירוג הזה אנחנו כבר אחרי התהוות הגלים הגבוהים. הים עולה ומקציף, לאנשים קשה ללכת על הסיפון נגד הרוח העזה. הרוח נגד ישראל בוושינגטון הייתה השבוע עוצמתית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
בראשית השבוע הציג נתניהו אולטימטום פומבי לבית הלבן – אם לא יוטל וטו על החלטת מועצת הביטחון, הוא ימנע את יציאת המשלחת הישראלית לוושינגטון לדון במבצע ברפיח. אני לא מכיר דוגמה למנהיג בעולם שמציג אולטימטומים לנשיא אמריקאי, ובעיקר – לא זוכר מקרה שאולטימטום כזה הצליח. באורח בלתי מפתיע, המעצמה החזקה ביותר בתולדות העולם לא נרתעה. ההחלטה במועצת הביטחון עברה, ללא וטו אמריקאי. נתניהו המשיך לחפור באדיקות את הבור, והחל מתדרך שארה"ב פגעה בסיכוי לעסקת החטופים (זה שקר; חמאס סירב להצעות בקטאר עוד לפני החלטת מועצת הביטחון). בוושינגטון רתחו, צחקו ורתחו שוב.
שר הביטחון הגיע לעיר, וגילה דימום מסוכן של יחסי וושינגטון-ירושלים. כזה שדורש חוסם עורקים דחוף. הוא ניסה להרכיב אחד. יש לי מושג טוב למדי מה שמע מעמיתיו האמריקאים, כי כמה ימים קודם לכן הייתי בפגישות בבירה האמריקאית. עצי הדובדבן פורחים עכשיו במלוא תפארתם הוורדרדה, אבל לא היה דבר ורוד בעתיד שציירו בני שיחי. הם תיארו קריסה ביחסים וצעדים אופרטיביים שנשקלים נגד ישראל, כולל הפסקה של העברת נשק. היה קשה להסכים עם כל מה שאמרו, אזורית. עמדת הממשל על איראן ושלוחותיה נשמעת מגומגמת, ומשדרת חולשה. אבל הטיעון שלהם לגבי עזה היה שרירי למדי.
תעמידו את עצמכם במקומו, אמר לי חבר בוושינגטון. ביידן, במחיר פוליטי כבד, העניק גיבוי מלא לנתניהו. האם נתניהו היה יוצא נגד הבייס הפוליטי שלו, כפי שהנשיא האמריקאי עשה?
שאלה טובה. סקר גאלופ שפורסם השבוע המחיש שמכל הנושאים, החולשה הגדולה ביותר של ביידן היא במדיניותו כלפי המלחמה בעזה. יש תפנית: רוב הציבור האמריקאי מתנגד לפעולות ישראל במלחמה. גרוע מכך: הבוחרים העצמאיים, אלה שיקבעו מי יהיה הנשיא הבא, ירדו מהגדר. הם נגד המלחמה שמנהלת ישראל, בצורה משמעותית.
גם אם מניחים את ההנחה האידיאליסטית שהנשיא איננו מערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, לאנשי הממשל יש קייס. נמאס להם מראש ממשלה שמבטיח לנשיא ארה"ב להכניס קמח, ואז מתברר שהוא לא שולט בנמל אשדוד (העברת הקמח לא נושאת חן בעיני סמוטריץ'). לאמריקאים נמאס להסביר שהרש"פ צריכה לקבל כספי מסים או שזו תקרוס, לצהלותיהם של חמאס ואיראן. נמאס להם לשמוע תירוצי תירוצים על עיכובים בכניסת משאיות הסיוע לרצועה; מהכשרת כביש חדש שלא מתרחשת ועד להפגנות שמשטרת בן גביר איננה בולמת. מלכתחילה, האמריקאים ניסו להסביר שרעב ומשבר הומניטרי יובילו ללחץ בינלאומי שיקשה עליהם להמשיך בתמיכתם, בנשק ובגיבוי דיפלומטי. הם הדגישו שלפני שכובשים ומחזיקים בשטח, כדאי שתהיה תוכנית כלשהי ל"יום שאחרי", אחרת חמאס יחזור ובגדול.
בממשל ביידן גילו את המובן מאליו: נתניהו לא יכול (ניהולית) או לא רוצה (בגלל הימין הקיצוני) לעשות את מה שנדרש. זו אחת הסיבות שמבצע קרקעי נרחב וארוך ברפיח, דוגמת חאן-יונס, לא יקרה מבחינת ארה"ב. לא עכשיו, ולא בעוד חודשיים. הם אינם שוללים פעולות צבאיות אגרסיביות נגד חמאס שם, אבל לא מוכנים להסתכן בקטסטרופה הומניטרית. בוושינגטון איבדו אמון ביכולת הניהולית של נתניהו להוביל מבצע מורכב כזה, שמתחיל בפינוי סדור של מאות אלפי פליטים פלסטינים מרפיח. ובמילותיו של בכיר בממשל ששוחח עם שר הביטחון: "מדינה שלא מצליחה להכניס 50 משאיות מזון לצפון הרצועה, תוכל לפנות, לשכן ולדאוג למזון של כמיליון בני אדם?"
גלנט האזין. בממשל אמרו לעמיתי ברק רביד ש"היה נחמד לדבר עם אדם מבוגר, שחי על כדור הארץ ושניתן לנהל איתו דיון נורמלי". האמריקאים סימנו את גלנט בעבר כנץ ביטחוני, להוט אל הקרב. הם צודקים. אבל הם למדו שהוא גם ריאליסט שעומד במילתו. שר הביטחון קיבל טיפול נשיאותי: שתי פגישות עם ג'ייק סאליבן היועץ לביטחון לאומי, פגישה עם עמיתו שר ההגנה לויד אוסטין, שר החוץ אנתוני בלינקן וראש ה־CIA ברנס. הוא שמע מעמיתיו האמריקאים ביטויים קשים כלפי ישראל, דברים שמעולם לא נאמרו בעבר. אחד הנושאים שהבית הלבן מוטרד במיוחד לגביו הוא האפשרות של קידום החלטה במועצת הביטחון נגד ישראל סביב המשבר ההומניטרי והמזון; כזו שתנסה להורות לישראל לבצע פעולות מסוימות כדי לשפר את המצב הקשה ברצועה. זו החלטה שכפסע בינה לבין סנקציות. בממשל האמריקאי תוהים אם לישראל יש בת ברית אחרת. אם היא יודעת להסתדר בלי סיוע אמריקאי, בלי תחמושת ובלי כיפת ברזל דיפלומטית. לא שבר, אלא שבר פתוח. גלנט הרגיע, אישר את מחויבויות ישראל והבטיח מעורבות אישית גבוהה עוד יותר בהעברת הסיוע לרצועה.
ייתכן שהדיווחים הקשים של גלנט, שהגיעו לראש הממשלה בנימין נתניהו, גרמו לאחרון לפצוח בנסיגה מבוהלת. ביום רביעי בלילה אישר הבית הלבן בקרירות כי לשכת ראש הממשלה ביקשה לקבוע מחדש מועד להגעת המשלחת לדיונים על רפיח. בירושלים הכחישו, ואז אישרו. תאונה חזיתית, ואז פניית פרסה.
קראתי בשעשוע-מה את פרשנויות הטוויטר למהלכיו של גדעון סער לפני כמה שבועות. המגיבים סברו שיש לו כבר עסקה סודית עם נתניהו. שהוא חוזר לליכוד. חוזר? הם סיכמו שהוא יירש את ביבי. עברו שבועיים, וסער הוא הראשון שפרש מממשלת החירום. אחרי שהתפטר, התפוצץ ברעש גדול משבר הגיוס. היועצת המשפטית לממשלה לא הסכימה לחתום על הצעת החוק המרושלת והמושחתת שהביאה לשכת נתניהו להשתמטות החרדים. היא הואשמה בידי גורמים עלומים – מקורבי נתניהו – שיש "קשר לפרישת גדעון סער". אלה הם חייו של הימין שאיננו שטיח הרצפה של נתניהו: יום אחד, השמאל מאשים אותו בבגידה במחנה שהוא איננו חלק ממנו. יום אחר, אנשי ביבי מאשימים שמכר אותם לדיפ סטייט.
נדמה לי שבמבחן ההיסטוריה, פרישתו של סער תעמוד לזכותו. גנץ ואיזנקוט, בניגוד אליו, לא יכולים לטעון שאינם יושבים בחדרי קבלת ההחלטות; מצד שני, השפעתם דועכת. קבינט המלחמה מתכנס לעיתים נדירות יותר. נתניהו לא מעדכן, במקרה הטוב, או מתדרך נגדם, ברוב המקרים.
והמובן מאליו: הממשלה כולה נגועה בהפקרות. ההפקרות של איתמר בן גביר שאומר ל"הניו יורק טיימס" שהנשיא ביידן בקו של יחיא סינוואר, רוצח המונים. ההפקרות של השר אליהו, כנראה הסכל משרי הממשלה, שמתראיין ל-CNN ומספק 100% נזק בהצהרות על סיפוח. העימות של נתניהו עם הממשל, בדיוק כאשר ישראל במבוי סתום (בצפון, בדרום, ביחס לעסקת חטופים וההסלמה בפיתוח התוכנית הגרעינית האיראנית).
אלה ימים קודרים ונתניהו משדר חוסר שליטה. רוב זמנו השבוע לא הוקדש לעסקת החטופים, למלחמה או למשבר עם ארה"ב, אלא לחוק ההשתמטות. גם ממנו הוא התקפל אחרי תגובה ציבורית קשה. הדרום המשיך לספוג שיגורים. קריית-שמונה הופצצה, שוב. 3.5 מיליארד שקל הבטיח נתניהו לראשי יישובי קו העימות בינואר. אנחנו תכף באפריל. שאלתי לפני יומיים את ראשי המועצות בגליל המערבי והעליון, משה דוידוביץ' וגיורא זלץ, כמה קיבלו. התשובה היא אפס, הם השיבו. "פשוט בושה", סיכם זלץ.
שני מנהיגים עולמיים העירו השבוע הערות על המלחמה, ואיך מנצחים בה. הראשון הוא דונלד טראמפ. הוא קרא לישראל "לגמור" את העבודה ו"לסיים" את המלחמה. המועמד לנשיאות התראיין ל"ישראל היום", ונשמע יותר כמו אמנסטי ופחות כמו רון דרמר. "ישראל צריכה להיות זהירה מאוד כי אתם מפסידים הרבה מהעולם. אתם מאבדים הרבה תמיכה". לדברי אחד המראיינים, אריאל כהנא, טראמפ "סירב לומר דברים ברורים בגנות חמאס ובעד ישראל".
המנהיג האחר הוא ראש האימפריה הפונדמנטליסטית, המנהיג העליון עלי חמינאי. השבוע כתב ציוץ בחשבונו בטוויטר: האתגרים והסכסוכים הם תקשורתיים. המלחמה היא מלחמה של תקשורת, ומי שיתקשר טוב יותר – ינצח.
מה שמשותף לחמינאי ולטראמפ הוא ששניהם מבינים שמלחמה איננה רק אירוע צבאי. היא מאבק תודעתי. היא דורשת הבנה של תקשורת ודעת קהל, מקומית, אזורית ועולמית. האתגר הוא לא רק דוברים טובים, או פוסטים בטיקטוק. העניין הוא לקבל החלטות תוך מודעות גבוהה מאוד לתודעה העולמית, האזורית והמקומית.
-לא שזה משנה, כי גם את הדוברים הטובים לשכת נתניהו מטהרת. השבוע נפטרה סופית מהדובר האזרחי המוצלח ביותר במלחמה, אילון לוי. הוא לא בא טוב לשרה נתניהו. כמובן אף אחד משרי הממשלה לא פצה פה וציפצף. זה לא חשוב בעיניהם, כי כל חלקי הממשלה רואים את המלחמה כאירוע טקטי-גדודי. לכבוש, לטהר, להרוג ולנצח. ממילא מערך התקשורת וההסברה הלאומי כושל (לא יודעים לחבר משפט למשפט באנגלית, אם לצטט את נתניהו עצמו). אין תיאום. כרגיל בישראל, הדבר היחיד שמתפקד הוא מערכת הביטחון – במקרה הזה דובר צה"ל, דניאל הגרי.
ישראל לא מתאימה מדיניות לתודעה. דוגמאות לא חסר. ישראל כבשה, אפקטיבית, חצי מרצועת עזה. ברור שאם יתפתח באזורים הללו משבר הומניטרי, זה עלינו. מבחינת אחריות חוקית, וגם מבחינת דימוי בינלאומי. ממשלה סבירה הייתה לוחצת על צה"ל ועל מערכת הביטחון, שמטבעם ממוקדים בלהרוג את האויב, כדי להבטיח שהאוכלוסייה האזרחית תוגן. לא רק שיימנע רעב ממש – אלא שאפילו לא יצוצו תלונות על רעב. זה הדבר הנכון לעשות ערכית, וזה הדבר היעיל לעשות כדי לנצח במלחמה. הממשלה לא עשתה זאת. נוצר משבר מזון חריף ובעקבותיו דוחות בינלאומיים על רעב חמור. כעת, המשבר מעסיק ומגביל מאוד את פעולות צה"ל. זה המחיר על אימפוטנציה, חנפנות לאומנית והתעלמות מכך שבעזה יש חפים מפשע. בכלל, ההשתלטות על מרכז עזה ועל צפונה מנוהלת כפעולת תגמול ארוכה, או כמבצע חומת מגן ללא סוף. מבוגר אחראי היה אומר: אין דבר כזה, להשתלט על שטח בלי לדאוג לאוכלוסייה שחיה בו. זה לא נובע מתודעה של זכויות אדם ואזרח, אלא בגלל סיבה פרקטית וצינית בהרבה: מיגור שלטון האויב דורש יצירת הסכמות עם האוכלוסייה, קניית שותפים, הצמחת בני ברית. כך נהגו כובשים ומנצחים לאורך ההיסטוריה – מהאימפריה הרומית ועד לבעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה.
עוד דוגמה. במשך חודשים מופצים סרטונים ברשתות חברתיות ברחבי העולם של לוחמי צה"ל, במילואים ולעיתים בסדיר, מפוצצים מבנים ברחבי עזה. הסרטונים מצולמים בידי הלוחמים עצמם. צה"ל מתחקר כל סרטון, וכמעט בכל אחד מהם, מתברר כי הפיצוץ נעשה באישור פיקודי ומשפטי. אך צילום הסרטונים הללו והפצתם נוגד את פקודות צה"ל. הם נותנים רושם פומבי של פעולת נקמה, וכדי להגביר את הנזק – מופצים בידי שופרות הממשלה בטוויטר.
שטויות, תגידו. לוחמים מפוצצים מבנים שאמורים היו להיהרס, באישור מפקדיהם, ומקדישים אותם לחבריהם שנהרגו. מה קרה. ובכן, הנה מה שטראמפ, לא אדם שחשוד בתיעוב לישראל, אמר בראיון שלו: "כל לילה אני רואה בניינים נופלים על אנשים. ישראל צריכה לעשות כל מה שנדרש, אבל לא עושים את זה (מפרסמים תיעודים). ואני חושב שזאת אחת הסיבות לכך שהייתה השפעה כל כך גרועה (על דעת הקהל)". הוא טען ש"משרד הביטחון" של ישראל מפיץ את הסרטונים. כמובן כל התבטאות של הנשיא לשעבר נגועה, כרגיל, בחוסר דיוקים. בדקתי: דובר צה"ל ומשרד הביטחון לא מפיצים כמעט תיעודים של "בניינים נופלים" ובטח שלא על יושביהם. אם מנסים להבין על מה מדובר, כמעט אין ספק שמדובר בסרטונים המאולתרים שיוצאים מחיילים ברצועת עזה.
מבוגר אחראי היה מרים טלפון לרמטכ"ל אחרי הסרטון השני של חגיגת פיצוצי מבנים ברצועה ודורש בדיקה, ועצירה של כל תיעוד לא מאושר היוצא מפעילות מבצעית ברצועה. הוא היה משתולל, ומסביר שמלחמה מפסידים או מנצחים בימים אלה (גם) ברשתות חברתיות. כל סרטון כזה משרת את חמאס – בגיוס דעת הקהל העולמית והערבית. אבל הפוליטיקאים שלנו מתים מפחד ומכורים לפריטה קבועה על מיתרי הנקמה. חנפנותם־אומנותם. יתרה מזו: אם צה"ל מדבר על צרכים הומניטריים, ועל בלתי מעורבים, הם תוקפים אותו.
כך הגענו לבעיה אסטרטגית: הסבל של אזרחים וילדים פלסטינים, ועומס הדימויים הוויזואליים, בסרטוני פיצוץ המבנים וברבים אחרים, הובילו לשינוי תודעתי עולמי ומאיימים לבלום את הקמפיין הצבאי המוצלח, הנחוץ, נגד חמאס. האם זה היה קורה בכל מקרה, גם בלי אינספור סרטונים כאלה שיצאו מרצועת עזה? ייתכן. טראמפ – גאון שיווק מס' 1 – לא חושב ככה. "אם אנשים לא היו רואים את זה, אולי הם היו מגיבים אחרת", אמר טראמפ, "בכל לילה, הייתי צופה בכל אחד מהסרטונים".
לא צריך להיות היסטוריון (או בן של אחד) כדי לדעת שמלחמה מנוצחת באמצעים רבים, תבוניים וערמומיים, ולא רק בכוח גולמי וקטלני. פעם, ישראל ידעה את זה.
