בעת הזוועה של החזרת הארונות לא היו ממש מילים. מה אפשר לומר, ולא יהיה קלישאה. הרוע הגמור של חמאס, הגרוטסקיות המסוכנת וגם הפתטית שלו. הכישלון הקולקטיבי שלנו, שמשתקף בהשבה של חטופינו, בארונות. הדרך בה 7 באוקטובר טרם הסתיים, וממשיך לגווע בתוך החיים המשותפים, אדוותיו האפלות עוד נודדות. מה יש להגיד, עד שנזכרים בדבר הכי חשוב, יותר מכל עצב ורוע: ברצועת עזה יש ישראלים חיים. הם מחכים שנציל אותם. הם בחיים.
× × ×
שעות לפני שקדרו שמי הארץ שוב, עם הבשורות על משפחות ביבס וליפשיץ, קיבל בנימין נתניהו פתק ויצא מהדיון בבית המשפט. ערוצי הטלגרם זימזמו 51 דקות לאחר מכן עם הודעת הגורם "הבקיא בפרטים", שלפיה "ההישג" של השבת ששת החטופים בשבת הקרובה הוא תוצאה של "החלטת ראש הממשלה" לשנות את הרכב צוות המו"מ, כזו שעברה מ"מתן ומתן" ל"משא ומתן", בתוספת ההאשמה הקבועה שהצוות הקודם היה מדליף נגד רה"מ. הכתבים המדיניים טרם הספיקו להסדיר את נשימתם, וגורם בכיר אחר לכאורה - כמה כאלה יש בסביבת ראש הממשלה! – אץ־רץ להסביר שהבעיה היא עם ראש השב"כ רונן בר, ולא עם ראש המוסד דדי ברנע. זה ז'רגון של "להנהלה יש אמון מוחלט במאמן".
זו הייתה הסתערות משונה. צוות המו"מ כבר הוחלף: בראשו עומד נאמנו המובהק של נתניהו, רון דרמר. בעיתונות העברית לא פורסמו דברי הלל וקלס לראש השב"כ, לאלוף במיל' ניצן אלון, או לראש המוסד, בעקבות הקדמת השבת החטופים. לא היה צורך לסתור שום דבר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מה עקץ את ביבי, תהה אחד משרי ממשלתו. מיד הועלו כמה אפשרויות. הראשונה, שהוא רוצה לוודא שיקבל את הקרדיט על השחרור הצפוי. על רגעי השמחה הצפויים בשבת. השנייה, שהוא נערך ליממה הקשה הצפויה עם החזרת הגופות ופותח אותה בהתקפה על הדיפ סטייט; חיסון בפני ביקורת על הכישלון בהשבת החטופים שנרצחו. נאום נתניהו בקבינט לאחרונה (שפורסם בידי עמיתי, בן כספית) שבו פרס את משנתו על המתרחש בארה"ב, נתפס בעיני חלק מראשי מערכת הביטחון כאיום מפורש: תסתמו, או תעופו. הצייטגייסט, רוח הזמן, בעדי.
לנתניהו יש פירמידת צרכים ברורה. הוא תמיד ממוקד באיום הקרוב ביותר אליו. בשבועות שעסקו בצו מעצר מהאג, הוא התנהג ב"פאניקה", אם לצטט כאלה ששוחחו איתו. בשבועיים האחרונים הוא טרוד בגלל חקירת השב"כ ביחס לקשרי קטאר בישראל. יחד עם פרשיית פלדשטיין, העניינים האלה נתפסים כאיום חריף. הנה הערכה: ראש הממשלה שמע פרט מידע על הבדיקה שמנהל שב"כ בלשכתו. זה הקפיץ אותו. הוא נמלא זעם. כשנתניהו רוצה לנטרל איום, הוא מנהל עימות פומבי והופך את הוויכוח כולו לפוליטי ושבטי. ממילא ראשי השב"כ וצה"ל הם מרכיבי יסוד בקונספירציה שהופכת לפופולרית יותר ויותר בימין הישראלי. לא פחות ממחצית ממצביעי הקואליציה מאמינים בשקר של "בגידה מבפנים", לפי מחקר של ד"ר עומר יעיר מהמכון לאחריות וחירות באוניברסיטת רייכמן. נתניהו לא עשה שום דבר כדי להפריך את הכזבים הללו.
שימו לב למכתב ששיגר שב"כ שבו אישר את קיומה של הבדיקה בלשכת רה"מ. הסעיף הראשון איננו מתייחס כלל לקטאר, אלא ל"הגנה על הסוד" בלשכה. מה זה אומר? לדוגמה, שאנשים ללא סיווג ביטחוני, או שנפסלו ממש בסיווג, היו בעלי גישה של ממש לסודות מדינה. גם בחודשים האחרונים, אחרי פרשיית פלדשטיין, התגלעו סימנים מסוכנים לבעיות אבטחה של סודות מדינה בלשכה החשובה בישראל.
רונן בר על הכוונת. אם חקירת קטאר לא תעלה דבר, הוא יואשם בציד מכשפות נגד רה"מ. אם היא תעלה משהו, הוא יואשם בציד מכשפות נגד ראש הממשלה - וגם בפברוק ראיות, כנראה עם היועצת המשפטית לממשלה. אני מציע בחום לחפש בטוויטר את צמד המילים "המשטרה החשאית" או "משטרה חשאית" מהימים האחרונים – ולחזות במסרי מכונת הרעל, שלפיהם פיטורי "ראש משטרה חשאית" שנכשל ב־7 באוקטובר הם עניין מובן מאליו. הכי דמוקרטי שיכול להיות.
אז ככה: השב"כ לא אמור להיות משטרה חשאית. משטרה כזו עוקבת אחרי אזרחי המדינה, מטעמים פוליטיים. היא מאפיינת דיקטטורות. השב"כ הוא בראש וראשונה גוף סיכולי, העוסק רוב זמנו בנטרול איומי טרור. הוא לא משטרה וגם לא שטאזי. אנשים מעידים על עצמם באמצעות המילים שלהם; השימוש ב"משטרה חשאית" איננו מבטא רק חוסר הבנה על מהו שב"כ בדמוקרטיה, אלא גם מספק חזון אפשרי לעתיד.
בקיצור, קמפיין האדירים נגד ראש השב"כ לא קשור ל־7 באוקטובר, או למו"מ להשבת חטופים. אם יצר האחריות היה בוער בעורקיו, נתניהו היה מקים ועדת חקירה ממלכתית, או מתפטר ומודיע על בחירות כדי לקבל אמון מחודש מהציבור.
מי שתובע בזעם התפטרות "אתמול" של ראשי מערכת הביטחון וממשיך לגונן על נתניהו – הוא רק בורג במכונה. אך לשאר הציבור, חשוב להדגיש כי שאלת "מי ממנה" היא בעלת משמעות עצומה, ופרקטית. לנתניהו יש אינטרס פוליטי מובהק להשתיק, להדחיק ולמחוק את הראיות לחלקו בכישלון הגדול בתולדות ישראל.
אסור שראש השב"כ יתפטר דקה לפני שיוכרזו בחירות כלליות ותקום ועדת חקירה ממלכתית. מי שניסה לחולל שינוי אנטי־דמוקרטי ונבלם בקושי, מי שמואשם בבית משפט בעבירות פליליות חמורות, מי שנושא באחריות לאסון הנורא בתולדות העם היהודי מאז השואה – יעשה כל דבר כדי להישאר בשלטון. ולכן שומרי סף ואכיפה חייבים להחזיק חזק. להישאר נאמנים לשבועתם למדינת ישראל וחוקיה.
מעניינת המהירות שבה טרח "גורם בכיר" להבהיר שההודעה איננה מכוונת לראש המוסד. דדי ברנע היה ראש צוות המו"מ, ולמרות שהוא נחשב לנאמן על נתניהו – האחרון בחר להחליפו. יחסיו של ראש המוסד עם שאר ראשי מערכת הביטחון היו מורכבים בשנה האחרונה. מי שקרא את הראיון שהעניק יואב גלנט ל"ידיעות אחרונות" לפני שבועיים, ודאי שם לב למחמאות שהעתיר על הרמטכ"ל המתפטר הרצי הלוי. מחמאות עבור דדי ברנע ורונן בר לא היו שם. במקרה של בר, הסיבה לכך היא שלא שאלתי. יחסיו של שר הביטחון המפוטר עם ראש השב"כ טובים. במקרה של דדי ברנע, ספק אם גלנט היה מקשט אותו במחמאות דומות.
אנשי נתניהו יגידו – ברנע מונה על ידו, והוא מגלה מחויבות מתבקשת לראש הממשלה, כפי שראוי מבחינה מקצועית. יחסי עבודה כאלה הכרחיים. יריבי נתניהו יאמרו: ראש הממשלה שיעבד את המוסד ליחידת סמך כנועה בלשכתו.
מעבר לביקורות פוליטיות, המציאות היא כזו: ברנע החזיק בכוח קריטי במו"מ, בעסקה הראשונה, וגם בשנייה. יש כאלה בסביבת נתניהו שמאשימים אותו כי לפחות פעמיים, בנובמבר 2023 וגם בעסקה האחרונה, הוא הסתער לסגירת עסקה מוקדם מדי. עבורם, הכל מוקדם מדי - וממילא "סביבת נתניהו" היא אוקיינוס של חשדנות אין־קץ. כבר לפני שנה צעק בני גנץ על נתניהו, בשיחה מתוחה במיוחד, שאם הוא לא מרוצה מצוות המו"מ – שיחליף אותו. זה היה אחרי הפעם האלף שביבי התאונן שהם לא יודעים איך "לעשות משא ומתן". גנץ ידע שנתניהו לא יעשה דבר. פשוט נמאס לו מהקיטורים הריקים.
והם אכן ריקים. הנה העובדות: אנחנו בסיומה של עסקה המתנהלת בדיוק לפי מתווה שהציע נתניהו, במאי 2024. ראש המוסד הגשים את עיקרי המתווה, יחד עם ראש השב"כ ושאר חברי צוות המו"מ. אם הדברים יקרו כמתוכנן מחר, ושישה חטופים יחזרו בחיים הביתה, זו הצלחה לתוכנית ראש הממשלה – וראש המוסד זכאי לברכות על יישומה. חשוב מכך: הברכות הן על כך שאודים מוצלים מאש חזרו הביתה, למשפחותיהם. מחויבותו של ברנע להשבת החטופים איננה מגרעת - אלא חובתו כראש המוסד.
הבעיה איננה עובדתית, אלא פוליטית. נתניהו רוצה לקבל אשראי על השבת החטופים. אבל חשוב לו יותר לשדר שהעסקה גרועה, לטעון כי המגעים היו "מתן ומתן". לשכנע את הבייס בימין הקשה שידו לא הייתה במעל.
אם כך, מדוע הוא אישר את העסקה? באשמת הממסד. ראשי מערכת הביטחון עשו לו אמבוש, בנו את הקוראלס, הותירו אותו ללא כלים, נהגו בשלומיאליות במשא ומתן, לא הצליחו להפעיל מנופים על חמאס, לא ניצלו את השינוי האסטרטגי האזורי, תידרכו בתקשורת. וביבי? הכל נכפה עליו.
לאור התנהלותו, עולה חשד כי ראש הממשלה ציפה שהעסקה תסוכל בידי ראש המוסד, בעודה באיבה. ברנע - ייאמר לזכותו, ולזכות סטיב וויטקוף - לא עמד בציפיות. יתרה מזו: סקרים ממחישים כי ראש המוסד, בניגוד לכל שאר ראשי מערכת הביטחון והפוליטיקאים בממשלה, נהנה מפופולריות ואמון. האם ראש הממשלה שמח בשמחתו? תחליטו אתם.
עניינית, טענות "הגורם הבכיר" הן עלמא דשקרא. ראשית, היה זה חמאס שהציע להקדים את השבת החטופים לשבת. זה מוסכם על כל חלקי מערכת הביטחון. ולגבי תלונות ביבי על הנושאים והנותנים: בצוות המו"מ ישב יועצו המדיני של נתניהו, שדיווח לו על כל צעד ושעל. ראש הממשלה עצמו ניהל את המגעים באורח אינטימי והדוק, לעיתים חונק. לבוא ולהאשים את הנושאים והנותנים מטעמו, בצוות שהוא מינה ושלט בו, שעומד בראשו אדם הנאמן עליו ושאותו הוא בחר לתפקיד – זה ביבי קלאסי.
מה שמעניין פה הוא הדרך שבה איש לא מצליח לחמוק מההתנהלות הקבועה של נתניהו. הזזת ברנע מתפקיד ראש צוות המו"מ יכולה להיחשב הגיונית. רוב הדיאלוג מעתה יהיה מדיני וקשור לעתיד עזה. דרמר – תודעה חיצונית של נתניהו – מתאים יותר לתפקיד. אבל יש הבדל בין החלטה על מי יעמוד בראש הצוות, ובין סילוקם הגמור של ראשי השירותים החשאיים של ישראל מהמגעים. זה אירוע ביזארי. הרי אנשי מוסד ושב"כ הכפופים להם יושבים שם ממילא. בקרב משפחות החטופים, ההחלטה הזו מעוררת חרדה של ממש. לדדי ברנע ורונן בר יש כוח עצמאי ומעמד. מחויבותם למשפחות החטופים לא הייתה רק אישית, אלא ממלכתית.
לסיכום: אין על מי לסמוך אלא על דונלד ג'יי טראמפ.
עינו הגדולה של הנשיא האמריקאי הופנתה השבוע אל אירופה, לאוקראינה, לוולודימיר זלנסקי. הדרמה הטרגית של חיינו כאן בולעת הכל. אך העולם עובר שינוי שהמילה "טקטוני" נוצרה עבורו. אלה כבר אינם הצהרות, נאומים, פרשנויות על מילים – אלא מעשים של ממש שהאימפריה האמריקאית הגדולה, "התקווה הגדולה ביותר של האדם", כמאמרו של הנשיא רייגן, עוברת. אוקראינה, לדוגמה, נבעטה לחלוטין השבוע ממעגל התמיכה של אמריקה. הנשיא טראמפ אימץ את הנרטיב הרוסי לגבי המלחמה, עד כדי האשמת זלנסקי בכך שהוא פתח במלחמה נגד מוסקבה, שהוא דיקטטור, שנדרשות בחירות מיד ושבקרוב ייתכן שמנהיג אוקראינה "יישאר בלי מדינה". זה המשך ישיר לכך שהנשיא האמריקאי טען שזלנסקי זוכה לארבעה אחוז בלבד בסקרים (לא נכון).
הסערה ענקית, וגלובלית. ב"פוליטיקו" הכותרת הראשית במשך יום הייתה "אמריקה של טראמפ היא בעלת הברית של רוסיה כעת". בצרפת וגרמניה מדברים על קץ הרעיון של "המערב". נשיא רוסיה לשעבר מדבדב ציטט בהתלהבות את טראמפ בטוויטר, בשעה שמייק פנס, סגנו לשעבר של טראמפ, כתב לטראמפ, "אדוני הנשיא, אוקראינה לא 'התחילה' את המלחמה. רוסיה פתחה בפלישה אכזרית ללא התגרות שגרמה למותם של מאות אלפים".
התסכול של טראמפ נובע מההוצאות האדירות של המערב וארה"ב על המלחמה (לטענתו, 350 מיליארד דולר; למעשה, קרוב יותר ל־175 מיליארד, אבל מי סופר). הוא חושב שאי־אפשר לנצח במלחמה, ונמאס לו מהאירופאים – שמדברים גבוהה גבוהה, ומותירים את רוב העומס הביטחוני על ארה"ב. אך בניגוד לכהונה הראשונה, הפעם הנשיא האמריקאי נחוש לשנות ה־כל. בריאד מתחולל מו"מ בין רוסיה לארה"ב מעל ראשה של אוקראינה, על עתידה; מתנגדי המשטר ברוסיה מכנים זאת "ועידת מינכן". פוטין הוא בתפקיד היטלר. ב"דיילי טלגרף", עיתון שמרני בריטי, נחשף השבוע כי ממשל טראמפ הכין תוכנית שדורשת מאוקראינה להעביר לארה"ב שליטה במחצביה הטבעיים, כנראה בתמורה להגנה; ובמילות ה"טלגרף": "אם הטיוטה הזו תתקבל, דרישותיו של טראמפ יהוו אחוז גבוה יותר של התוצר האוקראיני מהפיצויים שהושתו על גרמניה לאחר הסכמי ורסאי ב־1918".
וכן, זה קשור לישראל. בבית הלבן ובממשל יש גורמים שסבורים ששום דבר לא חשוב בזירה הגלובלית, לבד מההתמודדות על השליטה באזור הפסיפי, ובמילים אחרות – בלימת סין. לדידם, אירופה תצטרך להסתדר בעצמה. ארה"ב צריכה לצמצם את הוצאותיה על העולם (ראו את התחסלותה המעשית של סוכנות הסיוע האמריקאית) ולהתמקד באיום הסיני. הגורמים האלה סבורים שגם המזרח התיכון צריך להגיע להסדרה מהירה, שאסור לתקוף באיראן ולא צריך לספק לישראל את הכלים לכך. האם התפיסות הללו יקנו להם שליטה גמורה בבית הלבן? בכלל לא בטוח. לישראל יש ידידי אמת בוושינגטון, והקונצנזוס לגבי ביטחונה מובהק בהשוואה לאוקראינה.
חבר מאירופה ציטט לי השבוע את דבריו המפורסמים של שר החוץ הבריטי ערב מלחמת העולם הראשונה: "האורות כבים בכל רחבי אירופה, ספק אם נראה אותם נדלקים שוב בימי חיינו". לא קרה עדיין דבר בלתי הפיך, ניסיתי להרגיע. "עדיין", הוא השיב.
