צומת ז'בוטינסקי-רבין בפתח-תקווה היה חסום. זה היה יום שלישי, יום המחאה, אחרי ההצבעה על עילת הסבירות. כ-300 מפגינים עמדו בחום המעיק עם דגלים, ומולם נתיבים ריקים יחסית. הרכבת הקלה, כחלק מההרצה הבלתי נגמרת, חצתה את הצומת בקלות. ארבעה שוטרים, עייפים ושקולים, עמדו ליד ג'יפ משטרתי. ממילא, זו הייתה "חסימה נושמת", כלשון אחד המוחים. מפעם לפעם איפשרו המפגינים והשוטרים למכוניות ומשאיות לעבור באין מפריע, ממשיכים לשיר "נפלתם על הדור הלא נכון".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
עבור חלקם זו הייתה פעילות המחאה השנייה באותו יום. הם החלו בתהלוכת מכוניות מקריית-אונו. עכשיו הפגנה בז'בוטינסקי. עוד מעט ייסעו לנתב"ג, עם אטמי אוזניים נגד הזמבורות. ואחר כך, כמובן, לקפלן. שתיים או שלוש נשים קטעו את ההפגנה כדי ללכת לקנות אייס קפה בארקפה הסמוך; המכונה לא עבדה. הן הניחו בעדינות את הדגלים שלהן בכניסה, בעמידה כמובן, נזהרות שלא ייגעו ברצפה.
ליד הקניון, במרחק כמה מאות מטרים משם, ישבו שתי נערות בתחנת אוטובוס, עם גופייה וגשר על השיניים. חופש גדול. משהו בצחקוקים הנבוכים שלהן אל מול הצעדה גרם לכמה מפגינים, בעצם מפגינות, לפנות אליהן שוב ושוב. "זה העתיד שלכן שאנחנו מפגינים עבורו", אמרה להן אישה בשנות ה-60 לחייה, "למה אתן לא מצטרפות?" אישה אחרת, ידידותית יותר, עמדה לידן. לא שמעתי את השיחה כולה, רק את סופה: "ומה יקרה", היא אמרה, "אם אחת מכן תצטרך פעם הפלה? אתן לא מבינות מה עושים פה?" הנערות שתקו. האוטובוס בושש לבוא.
אירוע בלתי צפוי, מלחמתי, יכול להביא לקטיעה מהירה והחלטית של ההפיכה. אחד מחברי האופוזיציה ציטט לי בצער שורה מברי סחרוף: "רק מלחמה אם תבוא / תחזיר אותנו הביתה"
באוויר יש תחושה של התרגלות. הישראלים טובים בלהתרגל. הם התרגלו לטרור. לפוליטיקה לא מתפקדת. לראש ממשלה שעומד לדין בעבירות חמורות. לפקקים בלתי אפשריים, לא מתקבלים על הדעת. הם אפילו התרגלו לתחושה הקבועה שבכל יום יכולה לפרוץ מלחמה, וילדיהם יכולים להישלח אליה. עכשיו הם מתרגלים למחאה קבועה להצלת הדמוקרטיה. בהתחשב בכך שזו מחאה שמרנית, פטריוטית, שומרת חוק בצורה בלתי נתפסת - קל להתרגל. ביום ההתנגדות לא רק שכל הטיסות יצאו בזמן בנתב"ג, המפגינים אף טרחו ואספו את האשפה מהכביש בנמל התעופה. השאירו נקי. ראש הממשלה נתניהו צייץ כזבים בערב, כאילו אמבולנסים התעכבו בדרכם לבתי החולים, תגובה רוויית רעל לאחד מימי המחאה החריפים ביותר שראתה מדינת ישראל. בדיקה של כתב ידיעות אחרונות ו־ynet אדיר ינקו מול בתי החולים העלתה שהדברים מופרכים. הפתעה.
נתניהו יצטרך לקבל החלטה. אלה האפשרויות שלו: להעביר את החקיקה בקריאה שנייה ושלישית, חד וברור, בלי שום דיאלוג עם האופוזיציה. הוא ימתן מעט את הניסוח בנוגע לסבירות, ויתכונן לסערת המחאה. היא תהיה ענקית, והכשירות המבצעית של צה"ל וחיל האוויר תיפגע. אבל אז יבוא אוגוסט. הוא מהמר שהישראלים - אלה שאינם טורחים לצאת ולמחות - יתרגלו.
האפשרות השנייה היא לנסות לנהל מו"מ כלשהו לפני ההצבעות, ולפתוח את הפתח לדחיית ההצבעה. הליכוד גישש השבוע באופוזיציה - אם אפשר לחזור לבית הנשיא ולסגור ניסוח רק על פסקת הסבירות כך שתעבור במושב הנוכחי. התשובה שקיבל הייתה שלילי בזנ"ט. אתם רוצים מו"מ? הפסיקו את הליך החקיקה, נאמר למגששים. אין איש בליכוד שמצאתי שחושב שנתניהו יעשה זאת לפני קריאה שנייה ושלישית בעילת הסבירות.
כמובן, אירוע בלתי צפוי, מלחמתי, יכול להביא לקטיעה מהירה והחלטית של ההפיכה. אחד מחברי האופוזיציה ציטט לי בצער שורה מברי סחרוף: "רק מלחמה אם תבוא / תחזיר אותנו הביתה"
המפגינים התגייסו לשירות מילואים למען הדמוקרטיה הישראלית, אך זו ממשיכה להיגרר כמו פחית שחוברה למכונית נוסעת בחוט ארוך, סופגת חבטות מכל כיוון. "מה יהיה?" שאל אותי מפגין אחד ברחוב קפלן בתל-אביב, בערבו של יום שלישי, "לא רק מבחינת העברת החוק בקריאה שנייה ושלישית. אתה יודע, בסוף".
השבתי את התשובה הכנה והמפורטת ביותר בידיי: אין לי מושג. הוא סיפר שמשפחתו והוא בדיוק שבו מטיול בפורטוגל. "לילדות שלי ולאשתי יש דרכון פורטוגזי. הסתובבנו. אמרנו - מדינה מדהימה. יפהפייה. אקלים נהדר. אם צריך, שהבנות ייסעו ואנחנו אחריהן". הרגשתי שלסיפור הזה יש המשך. "אבל אז, התחלנו לדבר עם אנשים. המלצר שלנו, ח'ודריגו, סיפר לנו שהוא שם רק כמה חודשים בשנה. המדינה ענייה, אין איך להתפרנס. ועוד אנשים אמרו את אותו הדבר: כל הצעירים עוזבים. יש סיבה. וגם אמרתי לעצמי: הילדים והנכדים, הם לא יהיו ישראלים? לא ידברו יותר עברית?" הבנתם שאין אופציה, אין באמת, אמרתי לו. "בדיוק. ואז אתה בא לכאן, לקפלן. זה דבר טוב שקרה. שהבנו - יש לנו המון בחברה הישראלית. בכל זאת".
זה הזכיר לי שיחה מוקדמת שקיימתי, בצהריים, עם שני מפגינים בפתח-תקווה. אחד מהם התחיל לדבר על "הפרדה", על "קנטונים". "מה הקשר שלי", הוא שאל בתסכול, "לחרדים? אני לא פוגש אותם, לא חי את הערכים שלהם. לא רוצה. גמרנו". ראיתי שפניה של המפגינה השנייה מתכרכמים. "שני האחים שלי, הם חזרו בתשובה", היא אמרה לו. "אחד מהם חי לא רחוק מפה, בבני-ברק. והם משפחה. ואני באה אליהם". והם אלייך? שאל המפגין. "כן. אני דואגת שיהיה גלאט", היא אמרה. הוא התרכך. "כל הכבוד לך". זה היה מקטע קצר בשיחה, אבל כה מאפיין: המפגינים רוצים לשמר את ישראל הדמוקרטית והיהודית על כל גווניה. הם מסתפקים במה שיש. כל החלומות הקיצוניים - על יצירת אוטונומיה בתוך ישראל לחילונים או על הגירה מאורגנת לחו"ל, הם כולם מחייבים את הרס החברה שעליה הם מנסים, בעוז רוח, בסבלנות אין־קץ, להגן.
ובינתיים יש מי שהורס לגמרי לבדו. הממשלה מסתערת בכל החזיתות, הכוח בידיה והוא מחלחל למטה. בשבוע הבא ידונו לא רק בחוק שמחסל את חובת הסבירות של נבחרי ציבור, אלא גם בחוק שמבצע השתלטות על המחלקה לחקירות שוטרים. השר עמיחי אליהו הוא לא העיפרון החד ביותר בקלמר הממשלתי, ולכן מפעם לפעם נפלטת לו האמת: "אמנם זה פסקה אחרי פסקה, אמנם טיפה אחר טיפה, אבל בסופו של דבר אנחנו התחלנו לשנות את המבנה השלטוני בתוך מדינת ישראל", אמר השבוע בראיון לערוץ התעמולה הממשלתי.
כדאי להדגים מה צופן לנו העתיד. כיצד טפטוף איטי של פונדמנטליזם, במקרה זה של מפלגת נעם, יכול להשפיע לרעה על אוכלוסיות גדולות. נניח - רוב המדינה, נשים.
השבוע פירסמה טל שלו באתר "וואלה" ידיעה שעסקה בהוראה חדשה של נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ. הנ"ל הוא רב ופרופסור, אבל בעיקר, וזו הסיבה שמונה, פוליטיקאי של הבית היהודי. ומהי ההוראה שהוא הוציא בימים אלה? אולי התייחסות ספציפית לניסיונות ההשתלטות המפלגתיים על שירות המדינה?
לא ממש. דאגותיו הן מגדריות. "נציב שירות המדינה החליט כי יש להקפיד על כתיבת מסמכים כגון תיאורי תפקיד וחוזרים שונים בלשון זכר סתמית ללא לוכסנים". מה הם "תיאורי תפקיד"? לדוגמה מכרזים. במילים אחרות, כאשר הנציבות תפרסם על משרה חדשה בשירות המדינה, היא תכתוב "דרוש מנכ"ל" ולא "דרוש/ה מנכ"ל/ית"; הסיבה לכך, לכאורה, היא הנחיות האקדמיה ללשון עברית, המחייבות בחוק את ממשלת ישראל בפרסומיה. נגיע לזה.
אם לא היה די בהחלטה הזו בעצמה, רונן דסה, שחתם על ההנחיה בשם הנציב, גם הודיע ש"רצוי להוסיף לאחר כותרת המסמך הערה בולטת כי המסמך מנוסח בלשון זכר על פי כללי השפה ופונה לכל המינים". אתם מבינים? חייבים לכתוב בלשון זכר כאשר מוציאים מכרז לתפקיד בשירות המדינה, אבל רק "רצוי" לומר שהמודעה מתייחסת לשני המינים. לאחר מכן הנציבות הבהירה שזו "טעות" ושזו תהיה הנחיה, לכתוב שהמודעה פונה לשני המינים. טעות קלה. במדינה אחרת, רק על זה, הנציב והחותם על המסמך היו נשלחים הביתה אחר כבוד, לנשותיהם ובנותיהם, שינסו לחנך אותן (סליחה, כתבתי בלשון נקבה).
אך מה קרה לנציב המדינה פתאום שאחרי שנים בתפקיד הנושא כה הציק לו? ובכן, אין להימלט מהמסקנה שזה קשור לקמפיין של מפלגת נעם וח"כ אבי מעוז נגד השימוש בשפה מגדרית שוויונית, כזו שלא פוגעת בנשים. מדובר בנושא שמעוז מדבר עליו שוב ושוב. לדוגמה: הצעה לסדר בדצמבר 2022, שעוסקת ב"הנדסת התודעה" באמצעות שימוש בשפה העברית, שאילתה לשר הפנים באפריל 2023 על "ביזוי שפת הקודש" או מכתב לנציב הרשקוביץ בפברואר 2023 בקשר לפניות העסקה בלשון נקבה. מעוז תובע במכתב בדיוק את מה שהרשקוביץ החליט השבוע - לשון זכר סתמית בכל הפרסומים.
חשוב להדגיש שפרסום מכרז לתפקידים בלשון זכר בלבד איננו סמנטיקה ריקה. יש מחקר ענף שממחיש כיצד פנייה בלשון גברית גורמת להטיה בצורת החשיבה על התפקיד כ"גברי". היא גורמת נזק לייצוג נשים במרחב הציבורי, שממילא סובלות מאפליה. מחקר של אוניברסיטת בן-גוריון מצא כי פנייה לנשים בלשון זכר במשימה במתמטיקה פגעה בביצועיהן ביחס לפנייה בלשון נקבה.
כל זה כמובן לא מעניין את הנציב הרשקוביץ, שהחליט שהוא נצמד - לכאורה - להנחיות האקדמיה ללשון. ובכן, פניתי לאקדמיה. המזכירות המדעית מסרה תגובה מאופקת, אך ברורה. "הוצעו כמה פתרונות לצורך לתת ביטוי לשוויון מגדרי במישור הלשוני: הכפלת צורות, כגון 'יוצרים ויוצרות צעירים מוזמנים להגיש את עבודותיהם'; העמדת נוסחים נפרדים לזכר ולנקבה, כגון בטפסים ואף בפרסומות". נאה דורש נאה מקיים. מסתבר שהאקדמיה עצמה מפרסמת מודעות דרושות ודרושים בדרך שוויונית, ולא בלשון "זכר סתמית". הם הפנו אותי לאתר האינטרנט של האקדמיה ללשון. לדוגמה: משרה של "רעיונאי או רעיונאית לרשתות החברתיות". או משרות "מדריכים ומדריכות למרכז התרבות". אגב המודעות הללו, אני מומחה קטן מאוד בדקדוק, אך דומני שבשפה העברית אין כלל נגד נימוס ג'נטלמני בסיסי. אם פונים לנשים וגברים, אפשר להתחיל בנשים. בפרט אם הן רוב האוכלוסייה, וסובלות מהטיות קשות נגדן בשוק העבודה.
התנהלות האקדמיה ותגובתה ממחישות שההנחיה ששיגרה נציבות המדינה, להשתמש בלשון זכר בלבד, אינה מבוססת על קביעות מומחי השפה כפי שנטען. סביר הרבה יותר שהיא מבוססת על קמפיין של מנהיג מפלגת שנאה קטנה, שמנהיגה הרוחני חשוד בביצוע יותר ממעשה אונס אחד.
אם הנציב הרשקוביץ כה כואב את הנזק שנעשה לשפה העברית, הוא מוזמן לכתוב בכל המכרזים "דרושים: מנכ"לית או מנכ"ל". ההנחיה שפירסם, לבד מהמיזוגיניה הנודפת ממנה, איננה מסתמכת באמת על האקדמיה ללשון עברית, מהווה פגיעה ממשית באוכלוסייה גדולה, ולכן שלא כדין. יש לקוות שיחזור בו. אם לא יעשה זאת, וכל עוד יש בתי משפט במולדתנו - כדאי להשתמש בהם.
4 ביולי היה היום החם ביותר בהיסטוריה מאז החלו הרישומים, וכנראה אחד הימים החמים ביותר ב-125 אלף השנים האחרונות. למעשה, כמה ימים בחודש יולי, שרק החל, היו החמים ביותר מאז תחילת הרישומים. המדענים אומרים שיש פה שילוב של שלושה גורמים שונים: תחילת הקיץ בהמיספרה הצפונית, שהיא עניין קבוע, השינוי האקלימי מעשה ידי אדם, ותופעת אל ניניו, שמתרחשת פעם בכמה שנים וגורמת להתחממות בפני עצמה.
התוצאה, בכל מקרה, קיצונית, כפי שאפשר לראות בגרפים המצורפים לטור זה. מטרידה במיוחד היא מדידת קרינת החום באמצעות הלוויין בעקבות שריפות - בגרף המצורף, הקיצוני, מדובר בקנדה. וזה, אומרים בקנדה, לפני שהחלה עונת השריפות "הרשמית"
מדעני האקלים, וגם הציבור, מורגלים בידיעות הקבועות על עליית טמפרטורות, מזג אוויר קיצוני (לא רק חום, אלא גם סערות ושיטפונות). אך הם מביעים דאגה מיוחדת מהקיצוניות של העלייה הנוכחית. יש בה מרכיבים - נניח היציאה מתקופה קרירה של לה ניניה לאל ניניו חזק - שבני אנוש לא יכולים לשלוט בהם. אך הם לא הכל. גבריאל ווצ'י, מדען אקלים באוניברסיטת פרינסטון, סיפק השבוע את הציטוט הבא ל"ניו־יורק טיימס", ודומני שראוי להביא אותו במלואו: "עושה רושם שיש כעת התמזגות יוצאת דופן של מרכיבי התחממות שונים. אבל כל זה מתרחש בעולם שבו הגדלנו את גזי החממה במשך 150 שנים". אין כישלון מובהק וכללי יותר של הציוויליזציה שלנו.
